אור ברסלב

פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ

ויחי

ויגש

איתא במדרש תלה הכתוב בימים ויקרבו ימי ישראל ענינו כי כבר כתבו ראשונים כי בריאת העולם הוא בג' בחינות בגוף ונפש וזמן חיבורם והנה הצדיקים מחיים את הגוף כשאחז"ל שבמיתתם חיים ולהיפוך ברשעי' ממית' את הנפש כדכתיב נפש החוטא' היא תמות ואין מיתה בצדיקים אלא הזמן כשנפרד הנפש מן הגוף.

בפסוק ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני יראה מדלא אמר בתחלה ושכבתי עם אבותי אל נא תקברני במצרים ותו דלא היה צ"ל כלל אל נא תקברני אלא ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים אלא האמת הוא שמובטח הי' יעקב שיעלה ממצרים שכבר הבטיחו הקב"ה ואנכי אעלך גם עלה אלא ששאלתו הי' שלא ישימוהו בארץ מצרים ולהעלהו לעת הגאולה כאשר עשו ליוסף וזהו שא' אל נא תקברני במצרים אף לפי שעה אלא מיד כששכבתי עם אבותי תשאיני ממצרים ובסוף כתובות אמר קרנא דברים בגו יודע' היה יעקב שצדיק גמור הי' ולמה הטריח בניו מפני צער גילגול מחילות ובאמת לפי טעם זה הי' יכול לצוות שישאוהו לעת הגאולה ואפשר שהי' מתיירא שמא יחזיקו בו בתוך הזמן בני עשו ויקברו עשו במערה כשאחז"ל שנלחמו עם בני יעקב על המערה ולא רצה להתקבר בקרקע אחרת בא"י מפני שרצה להקבר בקרקע שקנה כדאי' בב"ב נמצא צדיק קבור בקרקע שאינו שלו והיינו דאמר בקברי אשר כריתי לי פרש' לשון מכירה לשון קנין וכו' כל כסף וזהב וכו' ולכך הוצרך לומר הטעם משום גילגול מחילות לפי שבמצרי' היו יכול לקנות קרקע שיקבר בו אלא כיון שרצה להעלותו משום צער גילגול מחילות ולא רצה להקבר אלא בקברו אשר קנה בעצמו לכך צוה להעלותו מיד.

ומה שאמר ועשית עמדי חסד ואמת לפי פשוטו לפי שמצוה על הבן קבורת אביו ולהטמא לו במותו כדכתיב בריש פ' אמור אלא שהחסד הי' שישא אותו לא"י וכיון שהוא כשצוה ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ונשאתני ממצרים שהוא מצד החסד שאינו מצווה עליו ולהעלותו ואמר וקברתני בקבורתם שהוא מצד הדין והוא אמת וכענין שאחז"ל בר"ה ורב חסד ואמת בתחלה אמת ואח"כ ורב חסד הרי שהדין נקרא אמת לכך אמ' ועשית עמדי חסד ואמת והנה רש"י ז"ל פי' חסד שעושין עם המתים נקרא חסד של אמת יש מקשים כיון שאחז"ל דקבר יקבריני' דספד יספדינ' הרי יש לו גמול ולק"מ דכל גמול היינו מאותו אדם שעשה לו הטובה והוא משיב לו וכשאחז"ל במתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה הדר הוי לי' זביני' משא"כ בחסד שעושין עם המתים שאינו מקבל הגמול מן אותו שעשה לו הטובה אלא מאדם אחר וכי בכל גמילות חסדים אינו מקבל שכר מהשי"ת כמו בכל המצות מ"מ אין זה נקרא גמול כי אם כשמקבלם מאותו אדם עצמו ועוד שגם מאדם אחר אינו נקרא תשלומין כי כל המשלם גמול הטובה למי שעשה לו טובה אין לו שום זכות על אותו תשלומין כי כפי אשר עשה לו חבירו כן הוא משיב לו ואין הראשון ולא שום אדם לשלם לו על זה כיון שהשיב את הראוי לו להשיב אבל בזה אף שיעשה לו אדם אחר ג"כ הטובה כפי שעשה עם המת אין זה נקרא תשלומין שהרי גם אותו אדם שיעש' עמו הטוב' גם הוא יש לו תשלומין אח"כ כשאחז"ל דקבר יקבירני' וכו' וכן עד סוף כל העולם כל א' כאש' עשה כן יעשה לו נמצא אין זה דומה לגמול טובת שעשה עם החי, ובזה נראה לפרש הפסוק לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו מפני שאחז"ל על מאמר השי"ת מי הקדימני ואשלם נתתי לך בית צויתי לעשו' בו מזוזה נתתי לך טלית צויתי לעשות בו ציצת הרי שחסד השי"ת הוא בתחל' ומה שאדם מקיים המצו' בציצית ומזוזה וכיוצא בו אין זה תשלום גמול על הטוב' שעשה לו בתחל' שהרי הקב"ה נותן לו שכר על המצות וא' הי' תשלום גמול לא ה' צריך ליתן לו שכר על זה אע"כ שהחסד הראשון הי' חסד גמור וזהו שאמר מי הקדימני שאני עושה הטובה בתחלה ואפ"ה אשלם לו שכר על המצו' וזהו שאמר לך ה' החסד שמה שאתה עושה עם האדם הוא חסד גמו' שאף האדם יעשה אח"כ מצות מ"מ אין זה גמול שהרי הוא משלם לו אח"כ על המצות, וז"ש כי אתה תשלם לאיש והיינו דאמר דהע"ה מה אשיב לה' כל תגמולהי עלי כלומר כל הגמול שאני עושה הם עלי שאקבל אח"כ שכרם א"כ אין זה השבת גמול, ויש לפרש בזה משאחז"ל בר"ה ורב חסד ואמת בתחלה אמת ואח"כ ורב חסד והוא מהופך בפסוק והענין הוא כשהשי"ת עושה חסד רב לשלם לו על כל מצוה שכר מרוב' אף שלא הי' צריך לשלם לו מפני הטובה שעשה לו בתחלה ולא הספיקו המצות לשלם לו על זה מזה נודע שהחסד הראשון הי' חסד של אמת ולא משום תשלום גמול א"כ מן החסד שבסוף ניכר שהחסד הראשון הוא של אמת ולכך אמר בתחלה ואמת ואח"כ ורב חסד שנודע שהראשון הי' חסד של אמת.

בפסוק ויאמר השבעה לי בחגיג' דף יו"ד אמרו מניין שנשבעין לקיים המצות וכו' וקשה דהיה להם להביא מפסוק זה שהרי כבר הי' מצוה לקיים מצות אביו וקבילה על נפשו שאמר אנכי ואעשה כדברך ומיהו לפי מה שאמר בנדרים דף חי"ת הלא מושבע מהר סיני הוא אלא מבעי לי' לאיש לזרוזי נפשיה וא"כ אין ראיה מיעקב כיון שהיה קודם מ"ת היו מושבע ועומד והרמב"ן כתב שהשבועה היה שעי"ז יצטרך פרעה להניח אותו להעלותו כמ"ש עלה וקבור אביך כאשר השבעיך, ובזה מובן מה שאמר אנכי אעש' כדבריך מלת אנכי מיותר אלא שרמז לו יוסף שמצידו אין מניעה והוא מוכן לעשות אלא שלא יהא מניעה מפרעה לכך אמר השבעה לי שבזה יתרצה פרעה

בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה לפי משמעות הסוגי' סוף פ"ק דמגילה שאמר תעלה בעידני' סגיד לי' משמע שהשתחוה ליוסף ולפירש"י שהשתחוה לשכינה שהיתה מראשותיו נראה דשניהם אמת שהשכינה היתה שורה על יוסף כמפורש בפסוק ויהי ה' את יוסף וכמ"ש שם והרמז על זה שיוסף ושכינה עולה מספרם כמספר ישראל והיינו דכתיב וישתחו ישראל על ראש המטה ולפי ששורש נשמת קדושת יעקב היתה גבוה יותר מקדושת שורש נשמת יוסף כידוע לכן אמר תעלה בעידני' סגיד לי' ולפי המבואר בכתבים כשהשכינ' יורדת לשרות על ישראל בגלות הוא בבחינ' ראש לשועלי' מבואר תעלה בעידנא סגיד ליה.

ועתה שני בניך וגו' ואני בבואו מפדן וגו' נרא' להבין חיבור הדברי' ולפירש"י שהיה להתנצל על שלא הוליך את רחל לקוברה בבית לחם היה לו להתנצל בתחלה כשהשביעו ונראה משום דפירש"י לעיל בריש פ' חיי שרה בפ' גר ותושב אם תרצה הריני גר ואם לאו תושב אקחנה מין הדין הרי שאברה' היה מסופק אם א"י מוחזקת בידו שהרי אמרו בב"ב גבי בנות צלפחד שאף משה רבינו הי' מסופק בזה אם יטלו חלק בכורה שא"י מוחזקת או הוי לי' ראוי' ולכך הפציר אברהם בבני חת עד שנתרצו ליתן לו קבורה, ולפי"ז לא היה מקום ליוסף להתרעם על שלא הוליכו לבית לחם מפני שהי' מתיירא שלא יתנו לו בבית לחם, מקום קבורה שהרי לאברהם אמר נשיא אלהי' אתה בתוכינו ואז נתרצו לו וגם מה שלא הוליכ' לחברון כמו שקבר שם את לאה גם על זה אין מקום להתרעם כי עדיין היה יצחק חי והיתה המערה בחזקת' ואולי אין רצונו בכך משא"כ במיתת לאה כבר ירש את המערה אך לפי שאמר לו שני בניך הנולדים לך והיינו שנתן לו חלק בכורה ע"כ דס"ל א"י מוחזק' היא דאל"ה אין חלק בכורה נוטל בראוי כמו שנסתפק בזה משה רבינו וכיון שאמר לו שירש את הנחלה בחזקת בכורה הוצרך להתנצל על שלא הוליכ' לבית לחם דכיון דא"י מוחזקת ע"כ ניתנה כמו שאמר אברהם ותושב שאטול מן הדין ולכך הוצרך להתנצל על שלא הוליכ'.

בפסוק ומולדתך אשר הולדת אחריהם כבר כתבתי בחידושי כתובו' דף ע"ב ע"ב דגירסת הרי"ף שם דלא כגרסת שלפנינו שלא הביא ראי' מקרא דאפרי' ומנשה אלא מקר' דמולדתיך כי לא מצינו שהוליד יוסף תולדות אלא דקאי על בני אפרים ומנשה שלא לקח יעקב אלא אפרים ומנשה עצמו אבל תולדותם נקראי' על שם יוסף והיינו דכתיב וירא ישראל בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י שראה שיצאו ממנו בנים שאינם מהוגני' דהיינו שהזרע שיצאו מאפרי' ומנשה נקראי' בני יוסף וכן משמע בפסוק ויברך את יוסף ובתר הכי כתיב ויברכם ביום ההוא לאמר וגו' משמע שבתחלה בירך את יוסף ואח"כ בירך אותם וכן מוכח מלשון הכתובי' שבתחלה אמר לשון נסתר יברך את הנערים וידגו ולא אמר ויברך אתכם ותדגו ובתר הכא כתיב בך יברך ישראל שהוא לשוו ברכה לנוכח והענין שהברכה הראשונה שהוא וידגו לרוב דהיינו על זרעם הוא ברכה ליוסף שהם נקראי' בני יוסף וכן מצינו בס' יהושע שנגשו בני יוסף ואמרו ואנחנו עם רב כדאי' בב"ב שא' שנמשלו לדגי' שאין שולטת בהם עיין וקראם הכתוב בני יוסף הרי שהברכ' זו היה ליוסף ואח"כ בירך את אפרים ומנשה עצמו לכך אמר ויברכם ביום ההוא ר"ל שברכה אינה לדורות שהרי ראה שיצא מהם גם בנים שאינם ההוגני' אלא שבירך אפרים ומנשה עצמם ביום ההוא ועליהם אמר בך יברך ישראל לאמר וגו' לכך כתיב לשון נוכח.

בפסוק וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פירש"י מהיכן יצאו אלו שאינן ראוי' לברכה כבר כתבנו דאותן שיצאו מאפרי' ומנש' נקראי' בני יוסף והיינו דכתיב וירא ישראל שרא' ברוח הקוד' אותן שיצאו מאפרי' ומנשה נקראי' על שם בני יוסף נרא' דמזה הטע' שם יעקב ידיו על ראש אפרי' ומנש' מה שלא עשה כן לכל בניו עפ"י מ"ש בכוונ' על פ' מקדש ה' כוננו ידיך שע"י ידים נעש' כלי לקבל הקדוש' וכיון שרא' שאינן ראוי' לקבל הברכ' לכך שם ידיו לעשות' כלי שיוכלו לקבל הברכ' והיינו דאמ' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו כי לפי ערך הקדוש' המזומנ' לו צריך להכין כלי שיוכל לקבל אותם, ויש לומר עוד דמה שאמ' בברכתו האלהי' אשר התהלכו וגו' יברך את הנערי' וגו' עפ"י מה שפירש"י בפ' חיי שרה בפ' ויהי אחרי מות וגו' ויברך אלהי' וגו' שנתייר' אברה' וכו' יבוא בעל העול' ויבר' אותו וכיון שרא' שאינן ראויין לבר' אמר שה' יברך הנערי' הראוי' לברכה ויש כפרש בדרך הרמז מה שאמר מי אלה ע"ז שכתב האריז"ל ז"ל בפ' למען שיתי אותותי אלא בקרבו כי פרעה אמר מי ה' והיינו כי שם אלהים אל ה' מצד החסד ואותיות מ"י מצד הגבור' ושליט עליהם כח הגבורה שהם אותיו' מ"י והקב"ה המתיק את הגבורה באותיות אל"ה כבר כתבנו בפ' וישלח דהיינו דאמר עשו מי אלה לך להגביר מידת הדין על מידת הרחמי' וכיון שראה את זרע' שיצא מהם שאינן ראו' לברכה לכך אמר מי אלה והשיב יוסף אשר נתן אלהי' כסדר' להגביר מדת הרחמים.

בפסוק וישלח ישראל וגו' שכל את ידיו וגו' יש לפרש מה שאמר כי מנשה הבכור מפני שהי' ראוי' שיצוה את יוסף להעמיד' בענין שיהי' אפרים מצד ימינו אבל הוא הבין בשכלו שלא יקח מן מנשה את הבכורה אלא להקדים אפרים בשם לכך היפוך את ידו לבד וז"ש שכל את ידיו ולא ציוה להפכם להורות כי מנשה הבכור והיינו דאמר ידעתי בני ידעתי וגו' גם הוא יגדל וגו' שהורה בהיפוך ידיו לבד שמנש' גם הוא יגדל וכבר כתבנו שהנחת ידיו על ראשם הוא לעשות אותם כלי לקבל הברכה והיינו דפירש"י גם הוא יגדל שיצא ממנו גדעון דכתיב בי' ה' עמך גבור החיל והגבורה הוא בחינת שמאל ואפרים שיצא ממנו יהושע דכתיב בי' ויהושע מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו עליו והחכמה בימין כמש"ה לב חכם לימינו

בפסוק האלהי' אשר התהלכו וגו' האלהים הרועה וגו' יש לפרש מפני שמצינו שדוד המע"ה אמר לבנו דע את אלהי אביך ועבדהו וכתבו הראשונים כי א"א לאדם מצד חכמתו להכיר את בוראו עד שיעבוד בתחלה מצד קבלת אבותיו ואז נתוסף בו חכמה להכיר את בוראו יום יום והוא משאחז"ל כל שיראת חטאו קדמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כי היראה הוא כלי לקבל את החכמה ולהכיר בוראו בחכמתו והכרה זה אין לו שיעור כמש"ה יום ליום יביע אומר וגו' ונאמר חדשי' לבקרים רבה אמונתך וז"ש דהמע"ה ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך שבכל יום ויום נתוסף בו מעלת קדושה עד אין סוף וזש"ה יודע ה' ימי תמימים ונחלת' לעולם תהי' והוא בחינ' יעקב ונק' איש תם ובכל יום ויום נתוסף בו תמימות לכן נחלת יעקב אין לו מצרי' והיינו ונחלתם לעולם תהי' וז"ש אלהי' אשר התהלכו אבותי שהוא הכרת בוראו מצד אבותיו תחלה ואח"כ אמר הרועה אותי מעודי עד היום הזה שבכל יום ניתוסף בו רוח קדושה והיינו דאמר מעודי שהו' ל' תוספות כמ"ש לעיל בפ' העוד אבי חי ע"ש והוא שנתוסף בו יום ויום תוספות קדוש' ויתכן יותר לפי פירוש הרמב"ן שהרועה הוא ל' חיבור ל' אהבה וקדוש שהשי"ת עוזר' ומעלה' כשאחז"ל בפ' אתה תומך גורלי וזהו שתיקנו לומר אשרינו מה טוב חלקינו שהו' מורה על נשמה הטהור' שהו' חלק אלוה ממעל ומה נעים גורלינו הוא שהקב"ה תומך גורלינו כמו שנאמ' אתה תומך גורלי וכפירש"י בפ' נצבי' בפ' ובחרת בחיי' ומטי' סעד לתמכינו לילך בדרך החיי' ומה יפה ירושתנו הקדושה שיש לנו מצד אבותינו ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע כשאחז"ל בסוף פ"ק דקידושין יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנא' רק רע כל היום כי לפי עליית בקדוש' כן יצרו מתגב' עליו אלא שהקב"ה עזרו, וכבר כתבנו שזהו שאמ' דהע"ה קוה אל ה' חזק ואמץ לבך שאל יאמר האדם שאם יתחזק לעלו' במעלות כמו כן יתגבר עליו יצרו ע"ז אמר וקוה אל ה' שהקב"ה יעזור לך כמו שאמ' הנני שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו' והוא ג"כ מחסדי הבורא והיינו שאמר דוד המע"ה טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך כי מצד הטובה הוא כי ימצא האד' בדרך ה' התגברות יצרו עליו להחטיאו והשם מורהו בדרך החיים והיינו דאמר המלאך הגואל אותי מכל רע והזכיר כל אלו הבחינות לברך אותם בבחינות נשמתם ועלייתם בדביקו' השי"ת, והיינו דקאמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי ולהיות כי ברכה זו אין שולטת בה עין והיינו שאמר הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראך וגו' תסתירם מרוכסי איש וגו' שהוא הברכה הצפונה הגנוזה וכמ"ש בפסוק יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' ואח"כ בירכם ברכה בעוה"ז שלא יזיק להם עין הרע והיינו דאמר וידגו לרוב בקרב הארץ והיינו שאמר להם יהושע לבני יוסף ואם עם רב אתה לך היערה וגו' והשיבו שאין עין מזקת אותם אפילו בקרב הארץ והיינו דאמר בקרב הארץ שאין צריכין להסתיר עצמה מן העין וע"ד הרמז יש לפרש אשר התהלכו אבותי ע"ד שפירש"י בפ' התהלך לפני והי' תמים שאברהם לא הי' צריך סעד לתומכו וז"ש אשר התהלכו אבותי לפניו והענין כי כבר כתבנו שהאבות תיקנו פגם חטא עץ הדע' ורמז לדבר כי אברהם יצחק יעקב מספרם תרל"ח כמספר עץ הדעת אלא שלא נתקן לגמרי שחס' א' וזש"ה מי יתן טהור מטמא לא א' שלא ניתקן עד ימות המשיח ודעת הוא המכירע מחו"ב והנה אברהם נאצל מסוד החכמה ויצחק מסוד הביכ' ובה' אין שליטה כ"כ ליצה"ר לכך לא הי' צריכי' סעד ויעקב שנאצל מסוד הדעת שהוא טוב ורע לכך הי' צריך סעד לתומכו וז"ש אלהים הרועה אותי הגואל אותי מכל רע ובכל זה בירך אפרים ומנשה ואמר להם ויקרא בהם שמי ושם אבותי ורמז לדבר בהצטרף שם אלהי' עם שמות אבות מכווין כמספר אפרים ומנשה תרכ"ד ולפי שבדעת יש שליטה לצד הרע ע"כ ברך שיתוקנו ולא ישלוט בהם עין הרע והיינו דקאמר וידגו.

בפסוק וישם אפרים לפני מנשה אף דכבר אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון והקדים אפרים למנשה י"ל דמזה אין ראי' כיון שהו' מדבר בענין הבכור' דהיינו שיש לו שני חלקים בנחלה אם היה מזכיר מנשה בתחיל' שהוא הבכור הי' במשמ' שיטול מנש' שני חלקים בנחלה ואפרים חלק א' לכך הזכיר אפרים תחלה ובאמת מצינו שאפרים נטל שני חלקים בנחלת יעקב שהוא ארץ ז' עממים אבל חצי שבט מנשה לקחו נחלתם מעבר לירדן שהיא לא היתה מנחלת יעקב

עוד יש לומר דלעיל הוי אפשר לומר שהקדים אפרים בשביל שהחזי' אותו בחכמה יותר כפרש"י שהיו רגיל לפניו תמיד בתלמוד וכמו שאחז"ל גבי שם ויפת בפ' בן סורר דרך חכמתן קחשי' אבל הכא שאמ' בך יברך ישראל וגו' אי נימא שהקדימו אפרים משום חכמתו דכיון שכבר בירך אותו כאפרים איך יפתח אח"כ בברכתו לומר כמנשה אע"כ שקולין היו אלא שיעקב הקדים אפרים למנשה.

בפסוק ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי וגומר יש לפר' שהם דברי תנחומין לבניו שלא ירע בעיניהם על שציוה אותם לשאת אותו לארץ כנען לפי שהיו מובטחים במה שאמר לו השי"ת אנכי ארד עמך ואנכי אעלך גם עלה וביותר יוסף שהזכירו בפ' ויוסף ישית ידו על עיניך והי' סבורים שיעלו עמו לכך אמר להם שאף שהוא מת מ"מ קדישת השכינה ששרתה עליו היא תשרה במצרים על יוסף ואחיו כשאחז"ל בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ובודאי בעבור קדושת השכינ' והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם והיינו דאמר ואני נתתי לך שכם א' שבאמת יוסף קיבל ממנו קדושה יותר מכולם ועל זה רמז לו הקב"ה ויוסף ישית ידו על עיניך כי החכמה נקרא עין כמ"ש הכתוב החכם עיניו בראשו והוא קיבל חלק גדול להיות לו יד בחכמתו יותר מכולם וכן ת"א כי בן זקונים הוא לו ארי בר חכים הוא לי' ויש לפרש מה שאמר אשר לקחתי מיד האמורי כי ענין הגירו' שהי' להאבות בא"י היו להוצי' הקדוש מיד האמורי ששכנו שם וכמו שאמר בריש פ' וארא וגם הקימותי את בריתי וגו' את ארץ מגוריהם אשר גרו בה פי' אף שכבר אמר את ארץ כנען הוסיף לומר ארץ מגוריהם אשר גרו בה כי במה שגרו בה בירד' את הקדושה שהי' בתוך ז' עממים והיינו דאמר לאברהם כשאמ' במה אדע שעי"ז גרם אריכו' הזמן כי לא שלם עון אמורי עד הנה ועיין בפ' בלק מ"ש שזה היו עצת בלעם להחטיא את ישראל כדי לעכב זמן בירור הקדושה עד אחרית הימים וכיון שיוסף קיבל ממנו חלק יותר מאחיו בקדושתו כן הי' ראוי להוסיף לו הנחלה והיינו דאמר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי שהוא מה שהוציא מהם הקדושה ע"י החכמה והתורה שלמד שנקראת חרב כמו שאמר וחרב פיפיות ונקראת קשת כמש"ה כחיצי' ביד גבור ולפי פשוטי יש לפרש מה שאמ' אשר לקחתי מיד האמורי לפי פירש"י דקאי על חלק הבכורה ואמורי פירושו שעשה מעש' אמורי יש לומר דקאי נמי על ישמעאל שהי' מעור' ג"כ על הבכורה שלקח יצחק כמו שאחז"ל על פ' וילך אל ישמעאל ואמ' בחרבי נגד עשו שנאמר על חרבך תחי' ואמר ובקשתי נגד ישמעאל שנא' ויהי רובה קשת ובתפלתו החליש כחם, ויש לפרש לפי מה שפירש"י שכם ממש מפני שנתן בו את חלק הבכור' ובאמת קי"ל דאינו יכול ליק' את חלק הבכורה כדכתיב לא יוכל לבקר אלא א"כ הוא נותן דרך מתנה כדאיתא במתניתין בב"ב ע"כ אמר ואני נתתי לך בלשון מתנה אלא דקי"ל דאין אדם יכול ליתן דשלב"ל אלא דאי' בח"מ סימן ר"ט דבנותן דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה שתיהן לכח נתן לו שכם ממש בכבר כבש אותו והוא ברשותו ועי"ז נתן כל חלק הבכורה.

בפסוק ויקרא יעקב אל בניו וגו' באחרית הימים וגו'. י"ל מה שאמר באחרית הימים מפני שאחז"ל שית אלפי שנין הוי עלמא וכו' שני אלפים ימות המשיח והנה שני אלפים ראשונים נקראי' ימים ראשונים כדכתיב כי שאל נא לימים ראשונים כי שית אלפי' הם נגד ששת ימי החול כדכתיב כי אלף שנים בעיניך וגו' ושני אלפים אחרונים נקראים שני ימות המשיח והיינו שני ממש ששני אלפים הם שני ימים והוא אשר אנו שואלים בכל יום שנזכה לשני ימות המשיח והם נקראי' אחרית הימים והיינו דפירש"י שבקש לגלו' את הקץ דהיינו שני ימות המשיח.

בפסוק ראובן בכרי אתה וגו' יתר שאת ויתר עז וגו' על דרך משאחז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וכב' פירשנו בזה מה שאמר הכתוב אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ מפני שכן דרך היצה"ר והאומות להתעורר להחטיא את ישראל כשהם עולים ממעלה למעלה כמ"ש לעיל בפ' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך כי כל מה שמתחזק לעלות למעלה כן מתאמץ היצה"ר שנקרא לב כשאחז"ל בכל לבבך בשני יצריך ואמר הכתוב שיקוה אל ה' שיעזור לו והוא משאחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וה' לא יעזבינו בידו וזהו שאמר לו שבעבור שהיא כחו וראשית אונו הי' לו מעלה גדולה להנשא מכולם אבל לפי רוב נשיאתו כן הי' ראוי' להתגבר על יצרו הגדול מחבירו כמו שעשה יעקב עצמו שהי' עשו ולבן מכוונים להחטיאו והוא גבר עליהם בכחו ואונו כשאחז"ל שהי' ראובן ראשית אונו והיינו דאמר לו לפי ערך יתר השאת שהוא הגדולה מאחיו כן היו ראוי' לו ביתר עוז להתאמץ יותר מכולן ולכך הי' חטאו גדול כשאחז"ל בת"ח ששגגתן נחשב להם כזדונות כי לפי גדלם כן יש חילול השם ח"ו בחטאם, ופרשנו בזה מ"ש הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך כי שם: ישראל הוא על חכמים שבישראל ואמר שהם צריכין תשובה יותר עד ה' אלהיך מפני שיש חילול השם בחטא' ונחשב להם המכשול כעון והיינו דאמר כי כשלת בעוניך והנ' אחז"ל בספ"ק דקידושין אין מקיפין בחילול השם שאין עושין כחנווני פרש"י שנפרעין ממנו מיד ע"כ אמר פחז כמים אל תותר ר"ל שמיד אני מענש אותך ליטול ממך המותרת מפני כי חללת יצועי עלה שיש חילול השם גדול כפי גדלך בחטאך ורמז לדבר יצועי עלה מורה הקדושה ששרתה על יעקב והיא בחינות הדעת כידוע והוא שם אלהים שהה"א במינוי אלף והוא מכוון במספרו כמספר יצועי עלה שהוא רצ"א ע"כ יש להפרע ממך מיד שתהיו בשוה עם אחיך והיינו דכתיב אחר שאמר וילך ראובן וגו' ויהי בני יעקב שנים עשר דהיינו שניטלה ממנו הבכורה והי' שוה לאחיו וזה היה הפרעון מיד והיינו דאמר משה רבינו ע"ה יחי ראובן ואל ימות וגו' לפי שאחז"ל ביומא בארבעה חלוקי כפרה במי שיש בידו חילול השם מיתה ממרקת שנאמ' אם יכופר לכם העון הזה עד תמותן אבל מפני גודל התשובה של ראובן נפרעו ממנו בעונ' שיהא שוה לאחיו והיינו דאמר ואל ימות ויה' מתיו מספר שיהא במספר שאר שבטים כמו שאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר ובזה נתכפר לו בלא מיתה ממרקת.

בפסוק שמעון ולוי אחים מבואר בזוהר ששמעון ולוי היה שור' נשמתם בבחינות דין שלא הומתקה הדינים של לאה עד שנולד לוי וקרא לו ה' לוי שלויהו במתנות כפירש"י והוא מצד החסד כמו שאמר משה רבינו ע"ה תומיך ואוריך לאיש חסידך ונמתקו דיניו ע"י שהופרשו לקדושה ונטפל עמהם שמעון להיות מלמדים וסופרי' כפירש"י בפ' אחלקם ביעקב ומבואר בזוהר פ' נשא כי המתקות הדינין הוא ע"י שיחלקם ויפיצם לכך בחר יעקב לטובתם כדי להמתיקם לחלק' ולהפיצ' ובז' יש לפרש מה שאמ' כלי חמס מכרתה' פירש"י במגורתיה' בתוספת בי"ת כמ"ש הרמב"ן ואבן עזרא ויש לפרש כפשטי' שלא נתן חלק ונחלה ללוי וכן לשמעון כמ"ש בס' יהושע ששמעון לא הי' לו נחלה אלא בחבל בני יהודה כי היו רב להם ואח"כ כשנתרב' בני יהודה גרשו' וע"כ אמר שמגורתם שיתגוררו בתוך השבטים אינו בדין ויש לפרש נמי בלשון מכירה כפירש"י בפ' בקברי אשר כריתי לי וענינו כי שבט לוי הופרש לקדושה להיות מורה הוראה בישראל כמפורש בתורה בכמה מקומות וכן אמר משה יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכן שבט שמעון שהם מלמדים וסופרים וכל זה הוזהרו לעשות בחנם בלא שכר כמש"ה אמת קנה ואל תמכור ואחז"ל שאסור ליקח שכר בעבור לימוד התורה כמש"ה מה אני בחנם אף אתה בחנם ואף שהוזהרו ישראל לפרנסם כמש"ה פן תעזוב את הלוי וגו' ואחז"ל ששכר הדיינים ומלמדי תינוקת ומגיהי ספרים נוטלין משירי הלשכה היינו דרך מתנה אבל לא דרך מכירה ואם ח"ו עושין דרך הוא חמס בידם וכינוהו בלשון חמס ע"ד שאחז"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי וכיון שהם מלמדים בשכר הרי שניה' נותנין זה לזה אלא שאין המכירה חל בתורת ה' ומצו' והוא ממש כענין החמס שהוא נותן בעבו' תשלומין בע"כ ואין המכיר' חל וכיון שאין המכיר' חל ממיל' הוא חמס וזש"ה כלי חמס מכרותיה' שאם הוא דרך מכירה הוא חמס אלא שיתנו זה לזה במתנ' וכן לפירש"י שהוא לשון מגורותם כיון שאין להם נחלה בתוך בני ישראל אלא שהם מתגוררים בנדבה כראוי לכל ישראל ליתן מקום לבתי מדרשו' ללמד יותר אזהרו' ללוים ולכל מלמדי תור' לרבי' כי בירור ה' הלוים לחלקו ונחלתו כמש"ה אני חלקם ונחלתם בתוך בני ישראל והם מקבלים חלק התורה הראוי לכל ישראל ע"כ הם מחויבים להשפיע להם וללמדם תורה בחנם כי מ"ש לעיל בפ' וה' בירך את אברה' בכל ויש בזה אזהר' שלא יסיתהו היצה"ר במה שנתן לו השי"ת כי כח נפשו ועוצ' שכלו עשה לי את החיל הזה כי במחשבה הזאת ח"ו מסתלק חכמתו כשאחז"ל סימן לגסי הרוח עניות תורה והוא מעלת משה רבינו ע"ה שהוא הי' המקבל הראשון שקיבל כל התור' להשפיע לכל ישראל ולא עלה במחשבתו לומר כי נפשי ועוצם בינתי עשה לי כל החיל וכבוד הזה אלא היה בבחינות עבד נאמן וזש"ה ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו' והוא מלתא דפשיטא וענינו שלא הי' לו הנאת עצמו בנשיאתו ועלייתו כמ"ש בתקונים ויחזו אלהי' ויאכלו וישתו ופי' התרגום שהנאת עצמו נקרא בלשון אכילה ושתי' אבל משה לא עלה בלבו משום הנאת עצמו וזהו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וגו' שמשה הי' בו בחינות ענוה ובזה זכה להשראת שכינה יותר מכל אדם ואף לאחר שנתעלה מאוד אשר לא קם כמותו עמד במדריגתו כראשונה וז"ש ומי יקום במקום קדשו שאף אחר עלייתו נשאר במקום קדשו הראשון דהיינו הענוה כבתחילה וע"ז אמר נקי כפי' שהוא שכל עבודתו היו בלי שום שכר כמו שאמר לא חמור א' מהם נשאתי וגם בפנימיותו היו בר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו דהיינו נשיאות וגבהו' נפשו לאמו' כח נפשי עשה לי את החיל הזה כי מחשבה זו מחשבת שוא היא כמ"ש לעיל שעי"ז חכמתו מסתלקת והיתה נשיאתו לשוא והיינו דכתיב נפשי ביו"ד שלא עלה בלבו לאמור נפשי פעל כל זאת ומה שאמר ולא נשבע למרמה היינו שכל ישראל היו מושבעים ועומדים על קיום התורה והמצות כדכתיב הנה דם הבולת וגו' ולא מצינו זה במשה עצמו והיינו משום שנתעלה כ"כ עד שלא הי' עליו שום ספק שיפול ממדרגתו כי במקום גדולתו היה מקום ענוותנותו, וזהו אזהרה לכל לומדי תורה אשר השי"ת משפיע עליהם חכמת בני דורם שלא יתגאו ולא יעלה בלבם הנאת עצמן לאמור נפשי וכו' וכן כשמשפיעי' לרבים ודורשים לא יעלה בלב' מחשבת כבודם ולא יהיו אלא בבחינות עבדים העושי' רצון אדוניה' כמו שמחויבי' לה' וזה שאמר בסוד' אל תבא נפשי פי' בסוד ה' עליהם להתגלות לה' סודי תורתו אל יחשבו לומר נפשי וכחי עשתה כל זאת וכן בקהל' כשידרשו בקהל רב אל תחד כבודי לחשוב מחשבת כבוד ח"ו כמו מרע"ה בשעת מתן תורה שנקרא ביום הקהל וכמ"ש במה שאמר דוד יורדי הים באניות וגו' שה' בעלי התורה המפליגים בי' שהוא התורה שהי' מים שאין לה' סוף והשי"ת משפיע לה' ורואי' מעשה ה' ונפלאותיו במצולת מעמקי הלכה כמ"ש שהע"ה מי' עמוקי' וגו' ואיש תבונות ידלנה אבל בשעה שלומד לרבי' ואם ח"ו עומד רוח סערה שהוא גסות הרוח ותרומ' גליו שהוא הכבוד ועי"ז מתבלבל דעתם כשיכור וכל חכמת' תתבלע ובאמת מצינו בבני לוי שהיו עבודת' בשלימות בלי שום מחשבת הנאת עצמו כמו שמצינו כשאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ואמר איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה והוא שלא יהיו להם שום מחשבות עצמן לחמול על קרוביהם והיינו דקאמר לתת עליכם היום ברכה שיבוא עליהם ברכת יעקב שלא יהא בהם מחשבת הנאת עצמן וכן אמר משה בברכתו האמר אל אביו ואל אמו לא ראיתיו וגו' ויותר מזה במשה רבינו עצמו שהפליא לעשות כמש"ה ויטחן עד אשר דק וגו' והיא הי' נפלא מאוד נשבר כח הקליפה הגדולה אשר היה בכחה ח"ו לאבד ישראל והוא בזכות מחשבתו הנקיי' גבר ואובדה מן העולם וז"ש כי באפם הרגו איש ר"ל על בני לוי וברצונם עקרו שור ר"ל שברצון משה עקרו ע"ז של שור כמ"ש בעשייתו עלי שור וגו' כמבואר בדברי חז"ל והרמז לזה כמבואר בכתבים שמשה בחינות רצון והוא כמספרו עם הכולל וכל זה מורה על עוצם קדושתו שהיה זכה ונקיי' בלי מחשב' זרה וע"ז אמר ארור אפם כי עז ר"ל על מי שהם מכעיסי' באפם כמו שאחז"ל הוי זהיר בגחלתן שנשיכתן וכו' ועקיצתן וכו' ע"כ הוטב בעיני יעקב לחלק ולהפיץ הדינים כמו שהבאנו לעיל בשם הזוהר שיוכלו ישראל לשאת אותם אחר שנתמקו הדינים, וי"ל קשת"ה מרמז למקומות אשר התקצף משה אליהם והוא בקברות התאו' ובשמעו נא המורים ובתבער' ובהחייתם כל נקיבה.

בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך גור אריה וגו' עיין פרש"י דקאי על דוד המלך ויש לפרש יודוך אחיך על שם הכתו' שאמרו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ומה שאמר ידך בעורף אויביך היינו שקאי על הפדחת שכנגד העורף כפירש"י בשמואל ב' קפיטל א' בפ' ללמד בני יהודה קשת וי"ל נמי דקאי על הריג' גלית דכתיב ותטבע האבן במצחו יש לפרש מה דאמר מטרף בני עלית דקאי על דהע"ה שבימי שאול הי' גור ואח"כ נעשה אריה וע"ז אמר מטרף בני עלית שבתחלה הי' המלוכה לבנימין שהוא שאול ונקרא טורף כמו שאמרו בחלקו של טורף והיינו מה שאמר בנימין זאב יטרף ואמר שמלכותו של דוד יגדל יותר ממלוכה של טורף שלא היו אלא זמן מועט אבל נשיאתו של דוד מי יקימנו, ויש לפרש עוד דקאי על בהמ"ק שהית' עבוד' בחלקו של טורף ולשכת הגזית שהוא מקום התורה כדכתיב כי מציון תצא תורה הי' בחלקו של יהודה והוא בחינות התורה והעבודה שהם קיומו של עולם ושניהם נמשלו לאריות שהמזבח נקרא אריאל והת"ח נקראים בכמה מקומות ארי' אענם חשיבות התורה שהיא מתקיימת לעולם כמ"ש משה רבינו ע"ה כי לא תשכח מפי זרעו אבל העבודה נתבטלה בעונותינו וז"ש מי יקימנו, ויש לפרש לא יסור שבט על שם הכתוב דאף כשנתחלק המלוכ' ברחבעם נשאר לו שבט א' כדכתב במלכים א' י"א ולבנו תתן שבט א' וגו' והיינו מה שאמר עד כי יבא שילה שאז יוחזר המלוכה בשלימות על כל ישראל לדוד כמ"ש ושמתיה לעץ א' ויש לפ' אוסרי לגפן שפירשו חז"ל שיטעון עיר א' וגו' דהכל קאי על התורה כמו שאמר יששכר חמור גרם על סבל עול התורה וכן אמר רוכבי אתונות צחורות ודומה משא התורה לגפנים וכמו שפירשו חז"ל פ"ב אם פרחה הגפן ודימה הגפנים לחכמים הגדולי' והשורק' לחבירי' המקשיבי' להם שהם דומ' לבני אתון שטוענים הכל לפי כח גבורת' ואמר כבס ביין לבושו על שם התורה שנקראת יין והוא מכבסת כל בחינות הלבושים של רוח ונפש כמו שאחז"ל אם יצרו מתגבר עליו יעסוק בתור' אם אבן הוא נמוח ואמר בדם ענבי' סותה על שם שאחז"ל אם לא יזכור לו יום המיתה והיינו שאמר ודם ענבים סותה שהוא לשבר הסתה של יצה"ר להתגאות ח"ו ע"י שמזכיר לו יום המיתה והיינו שאמרו חז"ל יערוף כמטר לקחי שאם ח"ו יפגו' בתורה אז ערפתו, וכמו שפירשנו בפ' בתהלים ק"י יקום סערה לדממה ויחשו גליהם וכמ"ש לעיל דקאי על מה שאמר בתחלה יעמוד רוח סערה ותרומם גליו שהוא היצה"ר המסית להתגאות והתקנה לזה שיזכור לו יום המות שהוא יום דממה כמו שלמדו מפסוק ודומו סלה והיינו שיזכור לו הדממה ובזה יחשו גליו וזהו שאמ' בדם ענבי' יסיר הימנו הסת' יצה"ר והרמז שאותיו' שלפני ענב' הם אותיות סמאל, ויש לפרש נמי למה שאחז"ל בסוף כתובות להטיל מרה בתלמידים כדי לשבר כח יצרם ואמר חכלילי עינים שהם החכמים הגדולי' הנקראי' עיני' העם והם מקבלי' אור עיניהם מיינה של תורה ולבן שינים מחלב הם התלמידים כשאחז"ל בפ' שיניך כעדר הרחלים והם מתלבנים משדים של ת"ח.

בפסוק זבולן לחוף ימים ישכן וגו' וכן בירך משה רבינו ע"ה שמח זבולן בצאתיך וגו' אחז"ל שהי' זבולן עוסק בפרקמטי' ויש שכר עוסק בתורה ואחז"ל בברכות דף ג' ע"ב שאמרו לדוד עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם צאו והתפרנסו זה מזה אמר להם אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו פירש"י העוקר חולי' מבור כרוי' וחוזר ומשליכו לתוכה אינה מתמלא בכך והקשו עליו בתו' דאין הנדון דומ' לראי' שהרי לא הי' אומר לה' אלא ליטול מן העשירי' וליתן לעני' ויש להבין פירש"י לפי שאחז"ל יותר מה שהבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב והטעם כי השי"ת קובע לכל אדם כדי פרנסו וכן לכל א' חלקו בתורה כשאחז"ל ותן חלקינו בתורתך אלא שהעני' לפי רוע מזל' אינן יכולין לקבל בעצמ' וכן אין הנשמות יכולים לקבל חלק תורתם ע"כ העשירי' מקבלי' גם חלק העניים וכן חכמי ישראל הם מקבלים חלק שאר אנשי' וכמ"ש לעיל איזה חכם הלומד מכל אדם לכן מצות החכמים ללמד לע"ה לכל א' חלקו וכן העשירים צריכים להשפיע להעניים לכל א' חלקו, וזהו שאמר הכתוב בפ' משפטים אם כסף תלוה את עמי את העני עמך פי' שאין לעשיר לחשוב שהוא נותן כספו שהרי העני עמך שחלק העני הוא עמך וע"ז אמרו איזה עשיר השמח בחלקו שיודע שקבל חלק העניי' ג"כ ושמח בחלקו ומשפיע לעני' לכל א' מן הפקדון אשר הפקיד השי"ת בידו ומה שאחז"ל שהוא יותר מה שהעני עוש' עם הבעה"ב מפני שכתב הרמב"ם וכן הוא בש"ע שהמובחר שבנותני צדקה שאם אין הנותן יודע למי נותן ואין המקבל יודע ממי מקבל וכן הוא במתנות עניים שמקבלי' העשירים חלק' ואינן ידועי' ממי הם מקבלי' ועניי' הנותנין אינן יודעין למי נותנים ויש לפרש בזה מה שאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת על דברת בני אדם לברם אלהי' שהם בהמה המה להם ענינו שהטובה שעושים קצתם עם קצת' שעשירי' גומלי' חסד עם עני' יותר חסד גומלי' העני' עם העשירי' והם המסיפי' כידוע שהמשפיע הוא בא בלשון זכר והמה לשון נקיבה הוא כינוי למקבלי' ואמר שיברר ה' עיני העשירי' שידעו כי מה שהם משפיעי' בהמה המקבלי' הוא השפע שהשפיעו המה המקבלי' להם שקיבלו חלק העניי', והיינו דאמר דוד לכו והתפרנסו זה מזה דהיינו העני' לעשירי' והעשירי' לעניי' אך מצינו שאמר הכתוב במעשר בחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמי' והריקות' לכ' ברכה עד בלי דים עד שיבלו שפתותיכ' לומר די והוא עיקר הברכה שיהא לה' שביעה ברוב עשר' וגם מצינו שאמרו עשר בשביל שתתעשר משמע שהשי"ת משל' כפלי' אבל לא כדי שביעה שהאוהב כסף לא ישבע כסף ונאמר עוד יגיעכ' בני לשבעה והענין הוא שא' נותן העשיר בעין טובה כמו שאמר הכתוב ולא ירע לבבך בתתך לו וגו' אז יש לעני ברכה להשביע את נפשו וכענין שאחז"ל כל הנוטל פרוטה מאיוב הי' מתברך מפני שהי' נותן בעין טוב' אבל אם ח"ו נותן בעין רעה אין להעני שביעה מנתינתו כמש"ה אל תלחם לחם רע עין וגו' וכן הוא השכר שא' נותן בעין טובה הברכה הוא הוא בלי די אבל אם מנחתו נקמצ' בעין רעה גם אם השי"ת משל' לו כגמולו אין בו שביעה וזהו שאמרו לדוד אין הקומץ משביע את הארי שהעשירי' נותנים בקימוץ ואין בו כדי שביעה וכינה את החכמי' לארי' ע"כ אמרו אין הבור מתמלא מחוליתו אף שהי' ראוי שהעושר שנותן לעני יתמלא בורו עד בלי די כיון שנותן בקימוץ אינו מתמלא וזה הי' מעלת זבולן בהספקת יששכר שהי' נותן בשמחה, וזהו שאמר משה רבינו ע"ה שמח זבולן בצאתיך שישמח במה שיששכר באהליך וקאי אוהליך על זבולן שנקרא על שמו האוהל של תורה של יששכר, וז"ש יעקב לחוף ימי' וכינה בתי מדרשות לשם ימי' על שם התורה שנקראת מעין כמו שכתוב קול ה' על המים וגו' ואמר שהימי' של אוהלי תורה נקראי' על שם זבולן כאילו הוא שוכן שם ואמר והוא לחוף אניות שהוא מקבץ השפע מימי' של תורה אף כשהוא בחוף אניות ובכל גבולו עד צדון, ויש לפרש בזה מה שאמר קהלת זיי"ן טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי שמש בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחי' בעליו פירוש החכמה הוא התורה טובה היא עם נחלה דהיינו דבר אחר והיינו כמו זבולן ויששכר שהיו מספיקין זה לזה כנ"ל ואמר ויותר לרואי שמש שיותר מה שעשה יששכר הם הת"ח רואי השמש שהוא זוהר החכמ' עם זבולן שהם המספיקין כנ"ל ואמר על זה כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שזה הוא שמש ומגן לזה כמו כן הוא חבירו אלא שיתרון והחכמה שהוא מחי' בעליה ומכר' בטובתו כענין שאמר ישעיה וחמור אבוס בעליו שהחמור מכיר את בעליו כשמאכילו ומחזיק לו טובה כאילו הוא בעליו אבל המספיקים אינם רואים את החכמים המשפיעים להם ואינם מכירים בהם, ויש לפרש בזה מה שאמר בשיר השירים מה יפה פעמיך וגו' וכבר כתבנו בזה בפתיחא לס' כתובה, ויש לומר עוד ע"ד מה שכתבנו שהמחזיקים ת"ח נקראי' פעמיך שהם סמכין דאורייתא ואמר מה יפי' בנעלים שהם שהם חופשי בהמ"ד ואמר חמוקי ירכיך שהוא לשון סתר כפירש"י ואמר שהת"ח משפיעי' להם בסתר והמשיל למעש' ידי אומן שלא יחשבו המחזיקים שנותנים משלהם אלא שיש לת"ח קנין בהם כדרך האומן דקי"ל אומן קונה בשבח כלי וכמו כן יש להם חלק בשפע שמשפיע' להצלת' עשר', ויש לפרש בזה מה שאמר דוד הע"ה בתחלת תהלים כי אם בתורת ה' חפצו וגו' יש לדקדק בתחלה אמר בתורתו יהגה יומם ולילה ואח"כ אמר אשר יעשה, ויש לפרש דקאי על מחזיקי ת"ח שאף כשהוא עושה חפציו דהיינו עסקיו כענין שאמר הכתו' וכל חפצים לא ישוו בה ובדברי חז"ל שאסור לעשות חפציו קוד' שיתפלל והיינו עסקיו ובזה אמר כי אם בתורת ה' חפצו דבשעה שהוא עוסק בחפצו הוא בשביל תורת ה' להחזיק ת"ח ונקראת התורה על שמו כאלו בתורתו יהגה יומם ולילה ודימהו לעץ שתול על פלגי מים שפלגי מים הוא התורה והעץ השתול עליו יונק משפע המים ומוציא פרי' ונקרא הפרי על שמו על שם העץ כן הוא המחזיקי' היונקיו ומצליחי' בשפע התורה כנ"ל וקרא הפרי על שמם ומקבל שכרו בעתו כשיגיע עתו לעוה"ב וגם בעוה"ז עליהו לא יבול והיינו דקאמר וכל אשר יעשה יצליח ויש לפרש עוד מה שאמר וירכתו על צידן כי המחזיקים הם נקראים ירך כמבואר בזוהר דאינון סמכי אורייתא ואמר דבלבך שה' מחזיקי' תופשי אלא אפילו שאר עניים הגונים הכשרים שבכל גבול מדינתה, ויש לפרש בזה מה שאמר בסוף משלי ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכה פלך והיינו למי שהקדי' בתחלה מפרי כפיה נטעה כרם שהוא כרם ה' צבאו' ובהמ"ד של תורה כמו שאחז"ל בכרם ביבנה ואמר חגרה בעוז מתניה שהם סמכין דאורייתא המחזיקים ת"ח והיינו דקאמר ותאמץ זרועותי' שהת"ח נקראי' זרועות עולם ואמר טעמה כי טוב סחרה כי טוב הוא מה שעוסקי' בסחורה כדי שלא יכבה בלילה נרה שלא יצטרכו להתעסק בצרכי עוה"ז וצער פרנסה הדומה ללילה ועי"ז יכבה ח"ו נר התורה ואמר שמלבד שהם מחזיקים חופשי בהמ"ד עוד מספיקי' לכל עניים כשרים והגונים שבכל פלך מדינתם כענין שאמרי במכות דף י"א להושיב דיינים בכל פלך ופלך והיינו דקאמר וכפיה תמכה פלך והיינו דקאמר וירכתו על צידון שהם סומכים עניי' הגונים בכל גבולם שהוא עד צידון.

בפסוק רובץ בין המשפתים הנה מה שאמר בילקוט ריש פ' קרח טוב לצדיק טוב לשכינו יהודה ויששכר שהיו קרובי' לאהרן ומשה היו גדולים בתור' וז"ש יששכר הי' רובץ בין יהודה לאהרן ומשה וקיבלו תורה משני עבריהם, ויש עוד לפרש עפ"י מ"ש בפ' וזאת הברכה בברכת משה רבינו ע"ה כזבולן שמח זבולן וגו' וכבר ביארנהו בפתיחה למס' כתובות כי תועלת גדול הוא בעסקי זבולן בצאתן לסחורה כי הי' כוונתו ללקט ניצוצות הקדושה המעורבים בחול כמ"ש ושפוני טמוני חול ובני יששכר היו עוסקי' בתורה היו מבררים ניצוצות אלו ומעלי' אותם לשורש קדושת' והוא דמיון ימי חול ושבת שבימי החול ע"י המלאכ' הם מלקטים ניצוצות הקדשה ובשבת הם מתבררים ומתעלים למעלה וז"ש רובץ בין המשפתים שמעלה מגבול החול לגבול הקדושה ויש לפרש מה שאמר חמור גרם פירש"י לשון עצמות כענין שנאמר עצמותיהם יגרם ופירש"י שמוציא המוח שבעצמות והוא רמז למה שאחז"ל מיום שחרב בהמ"ק ניטל טעם בשר וניתן בעצמות והוא כי המוח שבעצמו' הוא רמז לנצוצי הקדוש' המעורבי' בחיצוני' והטע' שבעצמו' היא התערובו' שבהם וזהו שאמר ועצמותיהם יגרם שמוציא מצריו כל כחות הקדושה שמעורב בהם ואחז"ל בסוף אלו עוברין שאמ' ר"ע כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור ששובר עצם והענין לפמ"ש שיששכר הי' מברר הניצוצות הקדושה מתוך הפסולת דימהו לחמור השובר עצם ובזה הטעם נאסר שבירת עצם בפסח כי לא הי' כח במהירות יציאת מצרים לברר הקדוש' מתוך החול והוצרך משה ליקח הערב רב בלי בירור לכך לא הי' יכולין להוציא המוח מתוך העצמות שהוא רומז לבירור הקדושת היטב בלי תערובות.

בפסוק וירא מנוחה כי טוב וגו' כבר כתבנו במעלת משה רבינו ע"ה שנקר' עבד נאמן ולא קם כמותו והוא ענין כי אחז"ל אל תהיו כעבדי' המשמשי' וגו' אלא תהיו כעבדי' ע"מ שלא לקבל פרס ולא אמר שלא ע"מ לקבל כיון שאחז"ל בכל נפשיך ובכל מאודיך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו וכו' ולא אמר שממונו חביב עליו מנפשו כי ענין הטח עיניו מראו' ואינו יודע מטוב עוה"ב כשאחז"ל להשיג מה שאמרו יפה שעה א' בעוה"ב מכל עוה"ז אין כ"כ חידוש אם עובד שלא לקבל עוה"ב כיון שאינו יודע מהות עוה"ב ואינו מוציא בזה תענוג ויותר חידוש ממסיר' גופו בעוה"ז שהוא יודע מהותו אבל מי שזיכהו ה' להבין קצת ענין עוה"ב יותר חידוש הוא אם עובד ע"מ שלא לקבל פרס דהיינו שמכי' לקצת ענין הפרס ועובד לשם ה' בלי תשלו' שכר וכן יש בזה מדרגו רבית לאין תכלי' והוא כענין טעם שבת שאמרו טועמי' חיים זכו שהוא חלק ששים מעין עוה"ב יתחלק לכל א' כפי עליות נשמתו, וזה הי' חידוש נפל' למש' רבינו ע"ה שהוא הכיר טובת עוה"ב ותענוגו יותר מכל אדם ועל כל זה הי' עבד נאמן בלי תשלום שכר כמ"ש לעיל בפ' לחם לא אכל וגו' וזה שאמר בבני יששכר וירא מנוח' כי טוב רמז מנוחה לעול' העליון שהוא עולם שכלו שבת ומנוחה ואמר כי טוב כענין שפירש"י בבראשית וירא את האור כי טוב גנזו לצדיקי' לעתיד לבא ואת הארץ כי נעמ' הוא פירותיהם בעוה"ז ועל כל זה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד שלא הי' כונתו לא לקרן קיימת לעוה"ב ולא לעוה"ז כי אם לעבודת ה' וירמז עוד במה שאמר למס עובד למשאחז"ל בכל לבבך בשני יצריך שמעלת צדיק גמור להפך יצה"ר לטוב בדרך א"ת ב"ש ונעש' מאל זר אל חי והנ' אלף שבשמו הוא עיקר שורש שבו ע"כ הרשע נקרא נרגן מפריד האלף שמפריד האלף ונשאר סמל כדכתי' תבנית כל סמל אבל הצדיקי' בכח האלף שבו מחזירין כולו למוטב וז"ש מי יתן טהור מטמא לא א' שבכח האלף שבו שמור' על האחדו' מהפך כול' למוטב וזהו דקאמ' ויהי למס עובד שגם אותיות למ"ס נתהפכי' למוטב לעבוד ה' בכל לבבו.

ויש לפרש עוד בין המשפתים ע"ד שמפורש בזוהר וירא מנוח' זה תורה שבכתב ואת הארץ כי נעמ' זו תורה שבעל פה והיא מה שקיבל משה מסיני ומסר לדורותיו יש לפרש מה שאמ' ויט שכמו לסבול על עיון השכל שבה' להגדיל תור' ולהאדי' והוא בא ע"י יגיע' כשאחז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין והיינו לחדודי ויהי למס עובד שהוא ללמד לאחרי' כמו שאמרו בכתובו' בריש פרק אלמנ' כל המונע תלמידו לשמשו וכו' שנאמ' למס מרעהו חסד ועיין מ"ש בחידושנו שם והנ' אחז"ל בשב' דף למ"ד בפ' והי' אמונ' עתיך ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונ' קבע' עתים לתורה, ויש לפרש מפני שצריך לקבוע עתים ללמוד לגירסא ועת ללמוד בעיון השכל וז"ש נשאת ונתת שהוא משא ומתן של תורה שהוא העיון ואמר באמונה כי יאמין שאם יגע ימצא כנ"ל ואמרת קבעת עתי' לתור' לקבוע עת לגירסא, ויש לפר' כל השאלו' על זה כ"א יגדל ויבו' למד' שיכול לחדש דבר מושכל מלבו הוא נקרא עסקת בפרי' ורבי' כמ"ש האר"י ז"ל לא יהי' בך עקר שאינו יכול להוליד בשכלו וצריך לקבוע עת לזה לחדש חידושי תורה ומה לגירסא וע"ז אוגר צפים לישועה כי ע"ד שאחז"ל וה"מ לחדודי אבל לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא ויצפ' לישוע' שיבא לו סיוע משמי' ובהגדילו עוד להפליג בחכמ' עז"ה פלפל' בחכמ' שצריך לעסוק בפלפול ותלמידי' וגם צריך לחזור על תלמידו אף שכבר מורגל בו מ"מ יבין אותו יותר, וזהו שאמר הבנת דבר מתוך דבר ועל דרך זה פרשנו מה שאמר שלמה המלך ע"ה במעלת אשת חיל דקאי על התור' מפרי כפי' נטע' כרם וכתבנו לעיל דקאי על כרם ה' בהמ"ד של תור' ואמר חגר' בעוז מתני' על קביע' הגירס' שהוא עיקר סמיכת' של תור' ואמר ותאמץ זרועותי' על הפלפול כשאחז"ל במה שאמר משה רבינו על יהוד' ידיו רב לו שלא ידע למשקל בשמעתי' והתפלל עליו ואמ' ידיו רב לו ואמר ע"ז כי טוב סחרה דהיינו מו"מ תורה כדי שלא יכבה בלילה נרה כדי שלא יכבה אור השכל וע"י הפלפול מאירה נרה אבל לא בזה הכל כי הגירסא עיקר וע"ז אמרו לא כל המרבה בסחורה מחכי' שלא ירבה במו"מ של תורה יותר מדאי אלא יקבע עת וגבול לכל א' והיינו דקאמ' רובץ בין המשפתי' שהוא נותן גבול לכל א' למקר' ולמשנ' ולגמ' כדמפרש וירא מנוחה וגו' כנ"ל.

בפסוק דן ידין וגו' עיין פירש"י דקאי על שמשון שהי' שופט את ישראל ויש לפר' שהי' שופט בצדק ולא הי' הפרש בין שבטו לשאר שבטי ישראל והיינו דאמ' כא' שבטי ישראל וכעין זה מצינו במס' סוטה שאמר כל עשרים שנה שהי' שופט לא אמר העביר לי מקל ממקו' למקום והיינו שלא רצה ליהנות משום אדם כדי שלא יהיו דעתו קרוב' לו כענין שנאמ' גבי משה לא חמור א' וכן בשמואל וכמ"ש בפ' שני דייני פסילנא לך לדינא לפירש"י כא' שבטי ישראל היינו כדוד ענינו מפני שכתוב בדוד שהיה עושה משפט וצדק' ויואב על הצבא פירש"י שבזכות שהי' עושה משפט הצליח יואב בצבא וכן גבי שמשון שהי' דן את ישראל וגם הצליח במלחמתו.

בפסוק יהי דן נחש וגו' יש לפרש ענינו מפני ששבט דן היו שורשם משורש הדין כמו שאמרו בריש פסחי' ההיא דאמר דן דינא אמרו מדבית דן קאתי וענינו שקראה רחל שמו דן על שם הדין שנאמר ותאמר רחל דנני אלהי' וגו' והנה אחז"ל כשיש דין למטה אין דין למעל' שע"י שעושה משפט בארץ ממתק את הדינין למעלה, ויש לפרש בזה מה שאמר בתהלי' פ"ה חסד ואמת נפגשו צדק ושלו' נשקו אמת מארץ תצמח וגו' כי ענין הצדק' והחסד מעורר חסדי' למעל' ומתיש כח שרי האומו' וממילא נופלי' למט' כדכתיב כי יפקוד ה' צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמ' ונאמר כי רותה בשמים חרבי על אדום תרד ולכך נמשל החסד למים שיורדים מלמעלה למטה אבל בבחינות משפט ודין נמשל לאש שעולה ממטה למעלה וכשנעשה דין ברשעים ממילא נופלים שורשם למעלה והוא ענין נקמת פנחס בזמרי שאמר הקב"ה שהשיב חרון אף בקנאו את קנאתי בתוכם וכן בבני לוי שאמר משה מלאו ידיכם היום וגו' וזהו ענין התשוב' בעינוי הגוף בסיגופים להמתיק את הדין למטה ובזה משבר כח המקטרגי' למעל' וזהו שאמר אמת מארץ תצמח שהוא משפט האמת דין אמת לאמיתו אז מארץ תצמח למעל' אבל בחינות הצדק הוא להיפוך שמעורר חסדים למעלה לבטל הדינים והחסד ממילא ירד למט' וז"ש צדק משמי' נשקף אבל באמ' טובים השני' מן הא' ע"י החסד והדין זהו שאמר חסד ואמת נפגשו וז"ש יהי דן וגו' הנושך עקבי סוס וגו' שבחינות הדין הוא כיון שמשבר כח הקליפות למט' ממילא נופל רוכבם למעל' ואין שטן מקטרג והנה כתיב מלפניך משפטינו יצא עיניך תחזינ' מישרי' והיינו כיון שאין מקטרג למעלה ממילא הקב"ה מרח' על ישראל ומושיע' והיינו דאמר כיון שנתבטלו הדיני' למעל' ממילא לישועתך קויתי ה' ומ"ש נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הוא ענין שאחז"ל כל ת"ח שאינו נוק' ונוטר כנחש אינו ת"ח וכו' והוא נקמת תורת' הנקראת דרך ונקמת דברי סופרי' שהם אורחת חיים והנה הנקימ' שהיא כמעש' דימה לנחש הנטיר' שהיא בלב לשפיפון כדכתיב הלא משנאיך ה' אשנא תכלית שנא' וגו' והוא לשון שפיפון כדמצינו גבי בלע' וילך שפי' ואי' בזוהר דהיינו שפיפון עלי אורח וכעין זה מצינו במצרי' שהי' בבחינות דין כדכתיב גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, וכבר כתבנו בפ' לך לך לפרש המדרש בשני אותיות אלו נגאלו שהוא ד"ן משם אדנ"י שדן אותם למטה והאל"ף יו"ד משם אדני שעולה במילואו כמנין ס"ם שהוא השר של אדום לעת הגאול' במהר' בימינו ונאמ' ועברתי בארץ מצרי' והכתי וגו' ובכל אלהי מצרים וגו' שבתחלה היו הדין למטה ואח"כ הי' באלהי מצרים, ויש עוד לפרש ע"ד שאחז"ל במגילה דף ט"ו לרוח משפט ליושב על המשפט לרוח משפ' זה הדן את יצרו וכו' ע"ש וענינו שאחז"ל היצה"ר בתחל' כק' הולך וכו' וצריך האדם להיזהר ממנו בתחלת ביאתו וזהו שאחז"ל אם פגע בך מנוול זה בתחלת פגיעתו שעדיין נקרא הולך יכול בקל לבטלו ע"י עסק התורה והוא מה שא' דהע"ה מפיקודך אתבונן ע"כ שנאתי אורח שקר שע"י התורה הוא מבטלו כשהוא עדיין אורח וזהו משאחז"ל בברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצר הרע מאי תיקנתי' יעסוק בתורה ואם לא יקרא ק"ש וכו' והיינו שבתחילת ביאתו יכול בקל לבטל ע"י עסק התורה אבל אם לא ביטלו בתחלה א"א לבטלו אלא ע"י מסורות נפשו שהוא ק"ש ואי לא דהיינו שכבר הורגל בו א"א לבטלו אלא ע"י שיזכור לו יום המיתה והוא מ"ש משה רבינו ע"ה הנה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע דהיינו שתי בחינו' אילו להכניע את יצרו ע"י החיים והטוב שהיא התורה או ע"י המות והרע שהוא יום המות וע"ז אמר ובחרת בחיים דהיינו שבתחלת ביאתו נקל לגרשו ע"י התורה, וזה שאמר יהי דן נחש עלי דרך ר"ל שבתחלת ביאת יצרו שרוצה להכשיל בעון קל שאדם דש בעקביו ואז יגבר עליו מיד ע"י התורה אחז"ל אם אבן הוא נמוח אז ממילא לא יהי' לו כח להגביר עליו להחטיאו בחטא גדול וזהו שאמר הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור ולהיות כי אדם נקרא מהלך כדכתיב ונתתי לך מהלכי' וגו' לכך המשיל אותו לנחש על דרך והנה שאחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקב"ה עוזרו לכך אמר לישועתך קויתי ה' וז"ש דהע"ה כשדבר במעל' התורה שמתוקי' כדבש גם עבדיך נזהר בהם בשמרם עקב רב שע"י התורה נזהר מעונות שאדם דש בעקביו כמו שאמר עון עקבי יסובני ושאל מאת ה' שיציליהו משגואות וגו' וממילא ינצל מזדים וגו' וכ"ש שינצל ונקתי מפשע רב, ויש לפרש בזה מה שאמר בשיר השירים אם לא תדעי לך היפ' בנשי' צאי לך וגו' היינו אם יפג' בך מנוול זה ורוצ' לנוול אותך מיפיך בתחלת ביאתו והיינו דאמר צאי לך בעקבי הצאן דהיינו כשבא עליו בדברי' לפי שאדם דש בעקביו ותבטל אותו ע"י משכנות הרועים שהוא משכהו לבהמ"ד, ולפי פשוטו יש לומר שהתפלל על דן שהיו פליטי ענן ולכך נלחם בהם עמלק כשאחז"ל בפ' ויזנב בך כל הנחשלי' אחריך ואתה עיף ויגע ולפי פשוטו מפני שהשבטים שהיו מנושאים ע"י הענן כדכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים כדכתיב ויגאלם וינטלם וינשאם והי' הענן הולך לפניהם לנחותם הדרך ולהנצל מכל פגע ואויב אבל שבט דן שהי' פליטי ענן הי' עייפים ויגיעים בטורח הדרך ולא היו להם מחסה מפני אויב כשאחז"ל בפ' וישמע מלך הכנעני וגו' ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וסבר שנותן רשות להלח' בישראל ונראה דמזה הטעם אמרו ביבמות מפני מה לא מלו איבע"א משום חולשא דאורחא ואיבע"א משום דלא נשב' להסרוח צחוני שהוצרך לשני החעמי' מפני ששבט דן שהי' דגלו בצפון והיו פליטי ענן נשבה להם רוח צפונית דלא שייך טעמא כי היכא דלנבדר עיני וצ"ל משום חולשא דאורחא ובשאר השבטים לא שייך טעמא דחולשא דאורחא כיון שהיו נשואת מענן לא היו עייפים מטורח הדרך כדכתיב רגליך לא בצקה זה ארבעים שנה וצ"ל משום דלא נשבה להם רוח צפונית (ועיין מ"ש בחידושי קידושין דף ל"ז ע"ב באופן אחר ע"ז) והיינו דכתוב בשבט דן ואתה עיף ויגע לכך התפלל עליהם יעקב שיהיו כנחש עלי דרך וגו' שינצלו בדרך מכל שונאיו וכיון שאחז"ל בפ' והיה כי ירים משה את ידיו וגומר וכי ידיו של משה עושת מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעל' וכו' ע"כ לישועתך קויתי ה'.

בפסוק גד גדוד יגודנו יש לפרש לפי מה שפרש"י שנולד מהול ע"ד שאמר דוד הע"ה שש אנכי על אמרתיך וגו' שפירשו חז"ל על המילה שניתן באמירה איתא בתנחומא ששאלו את ר"ע למה אינו מהול ממעי אמו אל' לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצו' אלא לצרף בהם שנאמר אמרת ה' צרופה וגו' ועניני הוא שע"י המילה והסרת הערלה מטהר את הלב שנקראת ג"כ מילה כדכתיב ונמלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד כי להסיר את קישוי העורף נקראת על שם המילה כמשחז"ל ומלקוש שמל קושיתן של ישראל ויבואר עוד בפ' כי תזריע והיינו דאחז"ל שמקיימין אותה ישראל בשמחה שהוא טהרת הלב והוערף לקיים מצות ה' בשמחה ובטוב לבב והנה הי' עולה על הדעת דאותו שנולד מהול אין הלב מתטהר כיון שלא נעשה בו מעשה הסרת הערלה אבל באמת אמר דוהע"ה אף שנולד מהול כדפירש"י בתהלים לדוד מכתם שהי' מכתו תם שנולד מהול אפ"ה מטהר לבבו ודימה זה למוציא שלל רב דאף שלא יגע בו ולא הרויח במעשה ידיו אפ"ה הוא שמח בו כמו שבא לו העושר ע"י כחו ואמץ ידו והיינו דאמר בתחלה ומדברך פחד לבי דהיינו טהרת לב וע"ז אמר שש אנכי על אמרתיך אעפ"י שנולד מהול הרי הוא כמוציא שלל רב וז"ש בגד שנולד מהול ממילא הי' גדוד ומ"מ הוא חשוב כאילו יגודינו והוא יגוד עקב שהוא טהרת הלב כדכתיב בירמיהו עקוב הלב מכל וגו' ולהיות כי הוא סוד אות תפילין שהוא על הזרוע נגד הלב וקשר על הקדקוד שהוא מול עורף לטהרת הלב את העורף ויש בזה רמז משאחז"ל ידך בעורף אוביך איזה מלחמה שהוא נגד עורף הוי אומר זה קשר ורמז על קשר של תפילין והיינו מ"ש רבינו ע"ה בברכת גד ברוך מרחיב גד כלביא שכן טרף זרוע אף קדקוד וירא ראשית לו שם חלקת מחוקק ספון אמר כלביא שכן שהוא טהרת הלב והוסיף י"א לרמז על מילואים כי י"א מספרו קל"א לרמז על טהרת יצה"ר שבלב שמספר סמאל הוא קל"א ומחזירו למוטב כמשאחז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר ולהיות כי אמרו שהקשר של תפילין הוא כמו תפילין אלא שאין בו כתיב' והוא מקבל מאור הפנים של תפילין ששם הקדוש' בחקיקה מפורשת גנוז באור הבתים והיינו שאמר וירא ראשית לו שע"י טהרת הלב והערף הוא מקבל מקדושת הרא"ש כי שם חלקת מחוקק ספון ששם גנוז האור בחקיקה בחלוקי ד' בתים ואז מקבל קדושת תפילין של ראש והיינו דאמר וית' ראשי עם, עוד אי' בזוהר בפ' זה שהוא ג' ד' גמול דלים ע"ש וכן אמר משה רבינו ע"ה צדקת ה' עשה, ויש לפרש ע"ד שכתבנו בפ' משפטים אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהי' לו כנושה שענינו הוא שאחז"ל כי בגלל הדבר הזה גלגל חוזר בעולם א"ר ינאי לברתי' אקדים ריפתא לעני וכו' הרי שכל הצדקות אינן אלא כהלואה שהרי משתלמין לבניו כל זה אל יאמר העשיר שהעני יכנע לו כמו עבד לוה לאיש מלוה ע"ז יאמר שגם זה אינו כי מי הוא המלוה שמא כבר אבותיו קיבלו והוא משלם וז"ש את העני עמך ע"כ לא תהי' לו אפי' כנוש' אלא כפורע חובו וז"ש יעקב גדוד יגודנו שהגומל דלים ישולם גמולו וזהו גדוד יגודנו שבסוף יגמול לו ולא יחשוב שהוא הראש וכמלוה אלא כאלו הוא העקב שהוא הסוף שכבר קיבלו אבותיו והוא המשלם וזהו והו' יגיד עקב שחושב בנפשו שהו' העקב ולא הראש, עי"ל והוא יגוד עקב שזכות המתחיל לגמול דלים שבסוף הדורות יהא הוא המסיים לגמול דלים והיינו דאמר והוא יגוד עקב עי"ל ע"ד שכתוב בב"ר בפ' בא גד גד שבא מי שעתיד לגדד משחיתן של אומות העולם מני זה אליהו וכו' וניבא עליו יעקב שיתעלה להיות במלאכי אש שנאמר בהם אין מספר לגדודיו וז"ש גדוד יגודנו שיתחבר וימשך עם גדודי אש ובאחרית הימים יבוא לבשר ישראל וז"ש והוא יגוד עקב שבסוף הימים יתגלה וימשך עם ישראל לבשר אותם על הגאולה.

בפסוק מאשר שמנה לחמו וגו' יש לפרש שכתבנו בפ' תולדות בפ' ויתן לך שהטובה שהקב"ה משפיע לישראל הוא ע"י הזריעה כמש"ה אור זרוע לצדיק וגו' והם ע"י המצות והברכו' ברכת הנהני היא הזריעה שנאמר זרעו לכם לצדקה ונאמר אמת מארץ תצמ' וצדק משמי' נשקף וז"ש מאשר שמנה לחמו שהשפע בא לו ע"י עצמו שהוא נותן מעדני מלך עליון והם התורה והברכות שמתעדן השי"ת בהן, ויש לפרש עוד ע"ד שכתבנו גבי יששכר וזבולן שהיו מקצת' עוסקים במלאכת ארצם ומקצתם היו מחופשי בהמ"ד וע"י היו השפע בארצם והיה מתפרנסים זה מזה כמבואר שם וז"ש מאשר שמנה לחמו שמקצת' היש עוסקים בקיבל השפע מאותם שהיה עוסקים בתורה ובמצות וכן אמר משה רבינו ע"ה ברוך מבנים אשר שהת"ח נקראים בנים להשי"ת וע"י באה הברכה להם ואמר רצוי אחיו שהת"ח מרצים ומכפרים על אחיהם ועל ידהם טובל בשמן רגלו כמ"ש לעיל שהמחזיקים נקראים רגלי' ולהיות כי ברוב השפע צריך אזהרה רבה לשמור מיצה"ר כמו שאמר הכתוב וישמן ישורן ויבעט וגו' וצריך לעשות גדרים חזקי' שלא ילך אחר המותרות וכמו שאמר דוהע"ה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך שאם היגיעה אינה אלא בשביל להספיק פרנסתו והספקת ת"ח ולא למותרות אז אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב וצריך לעשות גדרי' חזקים כברזל ונחושת לנעול שלא יצא חוץ מן הגדר והיינו דקאמר ברזל ונחוש' מנעליך וכימיך דבאיך דהיינו שיהא השפע הזב ומושפע ממקור הברכו' לפי הימים והזמנים ולא יבקשו את המותרות, ויש לרמז עוד מה שאמר ברזל ונחושת שהו לנעול תאוה היתירה הבאה ע"י הנחש מפיתוי עץ הדעת כי טוב הוא למאכל וטוב לעינים ורמז לדבר כי אותיות נחושת הם אותיות נחש והתיו עם אותיו' ברזל מספר תרל"ט כמספר עץ הדע' וצריך נעילה חזקה למשמר ממנה.

בפסוק נפתלי אילה שלוחה וגו' כתיב איש כברכתו בירך אותו ולהיות כי נפתלי בא בשכר התפלה כמו שאמרה רחל נפתולי אלהים נפתלתי בירך אותו בענין התפלה כמו שאמרה רחל נפתולי אלהים נפתלתי בירך אותו בענין התפלה והנה בתהלים בפ' כאיל תערוג פירש"י אילה זו חסידה שבחיות וכשהחיות צמאות למים וכו' ודימה אותם לאילה שלוחה שהחיות שהיות שולחין אותה להתפלל בעדם בשביל שקולה ערב ונאה בעיני השי"ת ויש להבין יותר ע"ד שאמר הכתוב יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממנו ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה כי עיקר התפלה הוא בכוונ' הלב ואז ע"י הכוונה שהיא החיות מעלה את גוף הדיבור ולפי עוצם הכוונה והפחד כעומד לפני המלך כן הוא החיות שבו אבל בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמה ומבלתי יכולת להנשא מן הארץ עד לשמים וצריך שיהא החיות שהיא המחשבה כחו מרובה לשאת את הדיבור ע"כ אמר שלמה המלך ע"ה כי אלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהא דבריך מעטיה דהיינו שיהא המחשבה כחה מרובה להעלות גוף הדיבור עד השמים ואף אם מבין פירוש המלות אם אין מכווין לבו לשמים כראוי אינו אלא כלומד את התפלה ולא כמתפלל וז"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ע"כ כבדוני בשפתם שהם כבדים מבלי חיות ופירשנו בזה מה שאמר שלמה המלך ע"ה ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב והיינו שאחז"ל זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד ואין לערב זה בזה וזהו שאמר שיקבל עליו עול מלכות שמים ביראה לא דרך לימוד בעלמא שהוא המערב זמן תפלה בזמן תורה כי לכל א' יש זמן קבוע שהתפלה היא כמדבר לפני המלך וז"ש כאילה שלוחה שאם הדברים הם אמרי שפר בעבור שהכוונה שלימה ונאה בעיני השי"ת אז הוא מרוצה בשליחות כאיל' שהוא קלה ברגליה כמ"ש ורגלינו קלו' כאילות, ויש לפרש שפר מלשון ורוחו שפרה שמים והוא שיכולה לעלות לשמי' כמבואר בזוהר בפ' חוקת דבאתערותא דליבא לתתא אתערותא לעילא בשמיא.

בפסוק בן פורת יוסף וגו' פי' התרגו' ברי דיסגי יוסף ענינו כמש"ה מרחם משחר לך טל ילדותך שמתחלת גידולו נתעורר בו אור חכמתו כדפי' התרגום בן זקונים הוא לו בר חכים הוא לו ואמר אח"כ בן פורת עלי עין והיינו כשנתגדל האור חכמתו לעיין כנ, ויש לפרש עין לשון הנה עומד על העין שפירושו מעין היינו שנעשה כמעיין המתגב' ואמר בנות צעדה עלי שור ע"ד שאמר הכתוב צאינה וראנה בנות ציון וגו' פירש"י מצויינים בהלכה ומצות והוא מור' על התלמידי' הבאים ליהנות מאורו ואמר וימררהו ורבו בעלי חיצים ע"ד שא"ה בתלמידים כי ידברו את אובי' בשער ואחז"ל דקאי על על תלמידי' שנעשין כאויבין זה לזה בשעת הפולפול הלכה וכן אמר דוד הע"ה חציך שנונים בלב אויבי המלך דקאי על התלמידי' שנמשלים לחיצים ואמר ותשב באיתן קשתו שיתחזק קשתו עליהן ואמר ויפוזו זרועי ידיו ע"ד שאחז"ל בברכת משה רבינו ליהוד' וידיו רב לו דלא ידע למשקל למטרח בשמעתי' וכו' ובירכו וכו' ויש לפרש מה שאמר ותשב באתן קשתו רמז על אברה' אע"ה בפ' משכיל לאיתן זה אברהם דכתיב בי' כקש נדף קשתו והיינו שבתחל' אמר בנות צעדה היינו התלמידי' הקטני' ואח"כ וימררהו ורובו היינו התלמידי' הגדולי' בעלי חיצים וע"ז אמר ותשב באתן קשתו שאחז"ל באברהם כקש נדף קשתו דשדי גילוי והוי חיצי רמז בכאן למה שאמרו בנדה אתא לן גברא דרימנן לי' בגילי דחיטתא ואמר ויפוזו זרועי' ידיו יש לפרש מידי אביר יעק' כמו אביר הרועי' דקאי על גדול שבתלמידי' משיבת שאול ה"נ יש לפרש ויפוזו על זוהר מלחמות ידיו יותר מן האבי' שבישיבת יעקב וע"ז אמר משם רוע' אבן ישראל ע"ד שאחז"ל פ"ו מאבו' ונותנת לו מלכות וכו' ואמר מאל אביך ויעזרך ענינו לפי שהזכיר מתחל' גידלו דהיינו בקטנותו שקיבל מאביו שפירש"י שמסר לו מה שקבל משם ועבר וכיון שאחז"ל פ"ק דמגיל' אוקמא גירסא סעייתא דשמייא ע"כ אמר ויעזרך שיהא לו סיעתא דשמייא להשתמר בלבו מה שקיבל ממנו ואח"כ אמר ואת שדי ויברכך שהוא כפירש"י שד"י בברכותיו דהיינו בגדלתו להגדיל תורה ולהרביץ תלמידים. וכבר כתבנו בפ' וה' ברך את אברהם בכל שהוא ענין משאחז"ל איזה חכם הלומד מכל אדם היינו שמלבם שהוא מקבל חלק חכמתו בשפע רב עוד הוא מקבל חלק כל התלמידים המקבלים ממנו והוא משפיע להם והיינו דאמר ברכת שמים מעל על חלקו מאור העליון ואמר ברכת תהום על התלמידי' המקבלי' ממנו שהוא יקבל יחלקם ויגיע להם ולהיות הברכה בתלמידי תלמידיו דהיינו שתלמידיו ירביצו תורה תחתיו ע"כ אמר ברכת תהום רובצת תחת והיינו דאמר ברכת שדים ורחם דהיינו ברכת יניקה ולידה שהת"ח נקראים שדים ע"ש התקנה כפירש"י בשיר השירים והתלמידי' נקראי' תולדות כשאחז"ל ואלה תולדות משה נדב ואביהו שכל המלדו כאלו ילדו ואח"כ אמר ברכת אביך גברו על ברכו' הורי שיותר מה שקיבל מרבותיו הפילא והגדיל תשוי"ה למעל' השכיל עד תאוות וגו', ויש עוד לפרש ע"ד בן פורת וגו' ע"ד שחז"ל חכם עדיף מנביא והטעם שהנביאי' נקראו עינים כמ"ש כי לנביא היום יקראו לפנים רואה והעינים נקראים רגלי השכל כמבואר בזוהר ע"ש שהם מקבלים ראייתם מן השכל ולכן נקרא בת עין כמ"ש אל תדום בת עיניך כאשון בת עיין מפני שהם מקבלים נקראים בנות השכל וז"ש בן פורת עלי עין שהחכמה יש לה מעלה גדול' יותר שהיא משפיע לעינים והם נקראים בנות צעדה עלי שור על שהם רגלי השכל ומקבלים הימנו והנה השכל הוא בג' בחינו' חכמה בינה ודעת שעולים מספר כת"ר שהוא כבחינה הכוללת אותם והנה בדעת יש בה בחינות חסדים וגבורות שהוא הוי' ואלהים ועם מספר כתר הוא מספר ב"ו פרת וחסדי"ו וגבורות הם בחינות אברהם ויצחק ומכול' קבל יוסף שהוא סוד ברית והנה הדעת צריך שמירה מעול' שבו הי' פגם עץ הדעת וצריך להמתיק הגבורות שלא יאחזו בהם ח"ו החיצוני' והוא משאחז"ל ידך בעורף אויביך איזה מלחמה שהוא כנגד העורף הוי אומר זה קשת וכבר כתבנו למעלה בברכת גד שהוא רומז על קשר תפילין שהוא בעורף שהוא מקו' הדעת והוא השמיר' מאחיזת החיצוני' ומשם משפיע ללב להשמר מיצה"ר ע"י תפילין של יד בזרוע נגד הלב וז"ש וימררהו ורבו וגו' ותשב באתן קשתו וכמו שכתבנו לעיל דאיתן הוא אברהם שהוא החסד שבדעת להמתיק גבורות שבו והיינו דקאמר ויפוזו זרועי ידיו ומשם מתפשט בכל בחינות ישראל והינו משם רועה אבן ישראל ואמר מאל אביך ויעזרך מפני שיעקב נקרא אל על שם שנצח את המלאך שהוא סמ"ך מ"ם ע"י אותיות אל שבו כמ"ש בפי' ב"פ וישלח ונעשה מאל זועם בכל יום חסד אל כל היום והוא ענין היפוך היצה"ר לטוב וכיון שאחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו' היינו דאמר מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ע"ש שדי שבתפלין בראש וביד והנה אמר הכתוב ברכות לראש צדיק כי הצדיק מחי' את כל העולמות והוא מתברך מעליונו ותחתונו כי בשפעו הוא מחי' את כולם כמשחז"ל בפ' כי זה כל האדם והוא ענין ואברכה מברכיך וז"ש ברכת שמים מעל וגו' שהוא מתברך מן העליונים ואפי' מן הניצוצות שנתערבו עד התהום כולם מברכים ומשבחי' אותו כמ"ש דהע"ה ותברכו בו כל גוי' יאשרוהו והנ' אחז"ל המונ' הלכ' מתלמידי' אפי' עוברין שבמי אמו מקללין אותו שנ' מונ' בור יקבוהו לאו וכ"ש במד' טוב' שמברכי' אותו עוללי' ויונקי' אפי' עוברי' שכול' מקבלי' משפעו וז"ש ברכ' שדי' ורח' וע"ז אמר ברכת אביך וגו' שיעקב הוא סוד הדעת שהוא קו אמצעי ובריח התיכון והוא עולה למעלה עד הכתר וז"ש עד תאות גבעות עולם רמז לדבר גבעות שעולה כת"ר עם הכולל ואמר תהיינה לראש יוסף ולקדקד שהוא בחינות תפש"י והקשר כנ"ל.

בפסוק בנימין וגו' פירש"י עד לשון שלל וכו' יש לפרש ע"ד מה שכתבנו בפי' הפסוק מה שאמר דוהע"ה כי לא יניח שבט הרשע על גורל הצדיקי' למען לא ישלחו הצדיקי' בעולת' ידיה' כי אחז"ל שהצדיק נוטל חלקו וחלק רשע בג"ע והוא מ"ש דוהע"ה ויד רשעי' אל תנידנו היינו חלק הרשעים כפירש"י ואמר עוד בחרתי הסתופף בבית אלהי מדור באהלי רשע ענינו משאחז"ל יפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים יותר מכל חיי עוה"ב והיינו דאמר שבחר להסתופף וגו' יותר מעוה"ב אף שיתנו לו שם חלק הרשעים מפני שהוא טוב מכל חיי עוה"ב ולעומת זה הרשעים מקבלים משפט הצדיק בעה"ז במ"ש גבי אברהם שקיבל שכר כולם בעוה"ב וכל העה"ז נתקיים בשבילו ואמר כי אין זה גזל לצדיקים אף כי עוה"ב נשגב מאוד מן עוה"ז כמ"ש יפה שעה א' מ"מ אין זה גזל כי אין עוה"ב נחת רוח לרשעים ואינם נהנים מבחינות הטובה שבו וניחא להו טפי בעוה"ז א"כ אין זה עול לצדיקים מה שנוטלין חלקם בעוה"ב וז"ש כי לא ינוח שאין להם נחת בזה ע"כ אין הצדיקים עושין עול בחלקיהם וז"ש למען לא ישלחו היינו דקאמר שאחז"ל שאינו דורס ואוכל מיד אלא טורף ומצניע לחוריו וכן הוא בצדיק שאינו רוצה לאכול שכרו בעוה"ז אלא מניחו לאוצר הטוב לחיי עוה"ב כשאחז"ל ואני גנזתי למעל' וכו' וז"ש בבוקר שהוא מור' על עוה"ב כמ"ש כאור בוקר יזרח שמש ודרשו חז"ל בפסחים על צדיקים לעוה"ב ואמר ששם יאכל עד שהוא חלק הרשעים שהוא שולל ונוטל שכר כולם ולערב שהוא עוה"ז שדומ' לליל' כשאחז"ל יחלק שלל שכול' ניזונו בשבילו כשאחז"ל כל העול' ניזון בשביל חנינ' בני ויש לפרש מלת עד כמשמעו כענין בטחו בה' עדי עד שהוא דבר שאין לו סוף והוא שכר עוה"ב שאין לו תכלית וסוף ויש עוד לפרש משאחז"ל זאב יטרף רמז למה שאחז"ל שהיו ראוי' לצאת מיוסף י"ב שבטי' אלא שזכה בנימין וטרי שיצאו ממנו והוא נרמז במספ' זאב שמספרו עשר'.

בפסוק כל אלה וגו' וזאת אשר דיבר וגו' פירש"י והלא קנטרן וכו' אלא וכו' מה שאמ' בענין יכול שלא בירך ראובן ושמעון ולוי ת"ל ויברך אותם כולם במשמע יש לפרש שבאמת מצד יעקב היו כולם בבחינות אחדות וכל החלוקה שהי' ביניה' היו מצד האמהות כמ"ש ותקנא רחל באחות' ומזה נתפשט החלוק' ביניהם והרמז לזה מה שאמ' שהע"ה אדם א' מאלף מצאתי ואש' בכל אלה לא מצאתי והרמז כי מספר אברהם יצחק וישראל וגו' כוללי' שהם כלולי' ז"בז עול' אלף והוא מורה על האחדות שביניהם בלי שום פירוד אבל מספר שרה רבק' רחל לאה עול' ג"כ אלף אלא שנשאר מספר כל אל' וז"ש ואשה בכל אלה מצאתי שהוא גרם החילוק והריבו' ביניהם וזהו שרמז הכתיב כל אלה שבטי בני יעקב שנים עשר כי הם חלוקים זה מאה מצד האמהות מספר כלו זאת אשר דיבר להם אביה' ויברך אותם כי מצד אביה' הם כול' כא' וז"ש איש אשר כברכתו לכלול כולם בברכה א' ולפי פשוטו מה שאמר איש אשר כברכתו בירך שבתחל' הזכיר בכל א' מעלתו והשר' עליו ברכ' במעלתו להתגדל בבחינתו כמ"ש יהוד' גור ארי' וכו' דהיינו מעלתו וכן יששכר חמור גרם וכן בכול' והית' הכוונ' בזה שאם יתנהגו זרע' אחריה' ויאחזו בדרכי אבותי' יתברכו ויצליחו ואם ח"ו יצאו מזרעם מגדד אבותיו אינו בכלל ברכה וז"ש איש כברכתו בירך אות'.

בפסוק שמה קברו מה שאמר ביצחק קברו ולא קברתי כמו בלאה מפני שהיו עשו שותף עמו בקבורת יצחק ויש לומ' שהיה הכוונה בזה מפני שאמר אשר כריתי לי פרש"י שקנה מעשו ובאמת מצינו שעשו עירעור אח"כ על קבורת יעקב כדאי' בסוטה ונראה שהיו המחלוקת בזה שודאי לא הכחיש עשו את המכירה אלא המחלוקת הי' בענין הבכורה כמו שאמר עשו ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח וגו' וכשמת יצחק ירשו מאביהם מקום ג' קבורות ולפי סברת עשו שהוא הבכור יש לו מקום קבורת שני מתים וליעקב חלק א' וכיון ששניהם היו חייבים בקבורת יצחק סבר עשו שלא נשאר ליעקב אלא חצי מקום קבורה ולעשו מקום א' ומחצה ומכר את המחצה ליעק' וסבר שישאר לו מקום קבורה ויעקב אף הוא ידע שהוא הבכור ואין לעשו רק חצי מקום קבורה וקנה הימנו אותה חצי כיון שקבר יעקב את לאה ולא נשאר רק מקום א' טען עשו שהוא שלו והיינו דאמר שמה קברו את יצחק שהיה חייב עשו ליתן לאביו חצי מקום קבורתו ואפשר לומר שמזה הטעם אמרו חז"ל שנקבר ראשו של עשו שעדיין היו לעשו טענה כיון שנטל יעקב ב' חלקים היו ראוי ג"כ שיתן ב' חלקים לקבור' יצחק ונשאר חלק ששית ממקום קבורת יעקב לעשו והראש הוא חלק ששית מן האדם כי אדם נחשב שלשה אמות חוץ מן הראש כפירש"י בעירובין דהראש ופשיטת רגליו הוא אמה לכך נקבר ראשו במערת המכפלה, ואמר עוד מקנה השדה מאת בני חת שלא היו הקנין אלא מפני חזקת בני חת בו באותה שעה אבל באמת אמר אברהם גר ותוש' כפירוש רש"י בפ' חיי שרה משום דקי"ל א"י מוחזקת היא מאבותינו וכיון שעשו לא נקרא זרע אברהם ויצחק כדכתיב כי ביצחק ולא כל יצחק ויצחק נתן את א"י ליעקב כמו שבירך אותו לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן לאלהים לאברהם ממילא לא הי' לעשו שום חלק בו בארץ כנען אלא מפני ערעור של בני חת קנה ממנו.

בפסוק ויעברו וגו' וידבר יוסף אל בית פרעה וגו' י"ל הא דלא הלך בעצמו לפרעה לפי שאין דרך לבוא למלכות אלא דרך כבוד כדכתיב ויגלח ויחלף שמלותיו ומפני אנינות שלא לא רצה לילך לבא לפני המלך אף שעדיין לא היה חל עליו אבילות ומזה ראיה דאף באנינות אסור בתספורת כי"א שהביא רמ"א סימן שמ"א ס"ה ומה שאמר פרעה עלה היינו שיאמרו לי עלה ואפשר לבית פרעה שאם יכפהו לעבור שבועתו יחול השביע' עליו ועל ביתו כדאי' בשבועו' דף ל"ט שנפרעין ממנו וממשפחתו.

בפסוק ואת טפם עזבו בארץ גושן יש לומר לשון עזבו שהניח' בלא שמירה כיון שהיו הולכין לדבר מצוה היו בטוחים שלא יבוא להם נזק כדאיתא בעולי רגלים בפסחים דף חי"ת ע"ב ואף דבני ראובן וגד כתיב ערי מבצר לטעם היינו כדכתי' מפני יושבי האר' דהוי שכיח היזקא כדכתיב בפ' מטות וישב טפינו בערי המבצר מפני יושבי הארץ.

בפסוק ויבואו עד גורן האטד תרגם אונקלוס בית אדרי דאטד יש לפרש שהיה הגורן מסובב בקוצים מקללת אדם קוץ ודרר כפירש"י שם ולפי שבזכו' יעקב הגין בתיקנו חטא עץ הדעת כמו שפירש"י בפ' ויבכו אותו מצרים שבהיותו בחיו בא להם ברכה במצרי' בזכותו משא"כ בארץ כנען וכיון שראו את הקללה נתעוררו לבכות להתאבל על הצדיק שהלך ומהם.

בפסוק לו ישטמנו יוסף. יש לפרש מה שאמר לו ישטמנו יוסף היינו גמול השנאה ששנאוה עד למות כדכתיב ויתנכלו אותו להמיתו וגמול זה ישנא אותם בלבבו וזה הלשון ישטמינו ומה שאמרו והשב, ישיב לנו היינו גמול המעשה שמכרו אותו לעבד וכן היה באמירת יעקב שא נא פשע אחיך היינו שהוא לשון מרידה והוא השנאה והמרדות שהיו בלבבם לשנוא אותו ומה שאמר וחטאתם כי רעה גמלוך היינו מעשה המכירה ולהיות כי אין ענוש על המחשבה בישראל כמו שא' בע"ק דקידושין בישראל אין מצטרף מחשבה רעה למעשה אלא באומות היינו שאמרו לו אחיו שאף אם לא יאמין שיצווה יעקב כמו שהיה האמ' כפירש"י עכ"פ שא נא לפשע עבדי אלהי אביכם כיון שהם ישראל אין לענוש אותם על המחשבה ועל המעשה אמרו באמת ויפלו על פניו ויאמרו הננו לך לעבדים והיינו שהשיב יוסף ואתם חשבתם עלי רעה שאמר להם שאין כאן חטא במעשה כי באמת היה לטובתם כמו שאמר אלהים חשבה לטובה וגו' אלא שכוונה שלהם היה לרעה כמו שאמר ואתם חשבתם וגו' ועל המחשבה אין לענוש ישראל ואפשר לומר מה שאמ' התחת אלהי' אני מפני שאמרו בספ"ק דקידושין שעל מחשב' ע"ז שהוא המרידה בהשי"ת ח"ו נענש אף על המחשבה כדכתיב למען תפוש ישראל לכך אמר התחת אלהים אני שתענשו על המחשבה ויש עוד לפרש התחת אלהים אני שאמר כבודי מחל לכם אבל כבוד שמים אין בידי למחול ובאמת לא נתכפרו חטאם עד עשרה הרוגי מלכות.

בפסוק וישבע יוסף בני ישראל, ובפ' בשלח בפ' כי השבע השביע את בני ישראל פרש"י השביעם שישביעו לבניהם והיינו כי באמת הדור שיצאו ממצרים לא ראו את יוסף דכתיב בני מכיר בן מנשה היינו גלעד והוא לא יצא ממצרים אלא חפר בנו כדאי' בפ' י"ג בב"ב וכן בבני אפרים לא היו בימיו אלא דור שלשים אלא דקשה כיון דע"כ אין שבועה אלא ברצון א"כ ע"כ אף אם הם נתרצו לו לשבע כמו שנתרצה יוסף לאביו אבל איך יכולין להשביע בניהם שמא לא ירצו הם לשבע ואפשר כיון דהם יורשים חלק א"י של יוסף שהוא ירושה להם מאבותיהם היו יכול לכוף אותם בזה שע"מ כן הורישם חלקו והיינו דאמר בתחלה והעלה אתכם אל ארץ אשר נשבע לאברהם וגו' להורות שירושה היא להם מאבותיהם ויש כח בידו להשביע את יוצאי מצרים כיון שהם באים לנחול בכח ירושתו ועמ"ש ריש פ' בשלח.

בפסוק ויחנטו אותו וגו' בארץ הקמץ שתחת הבית משמע ארון הידוע כאלו כתיב בהארון והטעם כי בודאי מלתא דפשיטא דכל המתים משימים בארון וגם מלת במצרים מיותר אלא הענין הוא שהי' ידוע בימי משה שארונו של יוסף שנשאו במדבר ובא הכתוב להודיע שזהו הארון עצמו ששמו אותו לאחר מיתתו במצרים ולא הניחו אותו בארון חדש ומזה סמך למה שאמרו במ"ק דף נ"ה סבר לשנויי מפוריו לפורי' אר"ת הא גמירנא כבודו של חכם במטה ראשונה לכך ויישם בארון הידוע להם במצרים תם ונשלם.

סוף הספר

תוכן העניינים

פנים יפות בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה