אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית

פרק יב · הלכה ג

הלכה ב

מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו. ודוקא בשולט בשתי ידיו בשוה אבל בשאר כל אדם בימינו חייב בשמאלו פטור ועיטר יד שכתב בימינו שהוא שמאל כל אדם פטור ואם כתב בשמאלו חייב שזהו דרך כתיבתו:

בין. השתי אותיות הן משם אחד בין הן משני שמות ובין הן משני סימניות שאות זה לסימן זה ואות זה לסימן אחר ובין בכל לשון חייב:

לא נתחייבו ב' אותיות אלא משום רושם וכו'. כלו' דר' יוסי ס"ל דעיקר החיוב של הכותב משום רושם הוא שרושם הוא שמצינו במשכן שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו של כל אחד ואחד שלא יוחלפו אחר שנתפרקו והיו צריכין ליזהר שיקימו אותן כמשפט הראשון שהוקמו זה אצל זה כדקאמר בגמרא אבל כותב לא מצינו במשכן ואינו אלא תולדת רושם ופליג ר' יוסי על שסידרו לכותב במנין אבות ואין הלכה כמותו לענין קריאת התולדה לכותב אבל לענין חיוב מתחייב ברושם כמו בכותב ותולדת כותב הוא:

א"ר יהודה. ובנוסחת הבבלי גריס אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול וכו' וכלומר שאפילו לא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב שם הגדול שמעון ולא כתב אלא שם משמעון או כיוצא בזה חייב שהרי מיהת כתב שתי אותיות וראויות לשם וכך הלכה באותיות שלא כתבן פעמיים בכפל וכגון אלו אבל אם כתבן כפולות כגון אא או בב אינו מתחייב אא"כ הן שמות במקום אחר כגון שש גג רר תת סס חח:

גמ' מאן תנא סימניות. דמשמע אפילו אינן אלא לסימן בעלמא ר' יוסי הוא דקאמר עיקר חיוב של כותב משום רושם שהיה במשכן הוא ולא היה אלא לסימן:

מהו בכל לשון אפילו אל"ף אלפ"א. כלו' במקום אל"ף כתב אלפ"א והוא לשון יונית כדתנן בפ"ג דשקלים יוונית כתוב עליהן אלפא ביתא גמלא ואם כתב שתי אותיות מלשון יוונית או משאר לשון לעז חייב:

וחש לומר וכו'. על הא דקאמר ר' יוסי שכך היו רושמין על קרשי המשכן והאיך עשו דהא אכתי איכא חששא שמא יהפוך אותן והנתון למעלה יתן למטה ומה שלמטה יתן למעלה וכהאי מאן דאמר דס"ל כשם שעובי הקרשים מלמטן כך היו למעלן:

כמין קולמוסין היו עשוין. כלומר לא כהאי מ"ד דאמרן אלא היו משופעין והולכין כקולמוסין הללו עד שהיו כלין למעלה כאצבע וא"א להחליף מה שלמעלה למטה:

וחש לו' וכו'. והא אכתי איכא חששא שמא יחלוף ליתן הצד שבפנים למבחוץ ואת שמבחוץ לצד פנים שהרי היו מצופין בזהב מבפנים ומבחוץ. וקאמר דלהא ליכא למיחש שהטבעות שהיו מבחוץ הן היו מוכיחות להצד שבחוץ:

וחש לו' שמא יחליף. והא אכתי איכא חששא אפי' היו רושמין לידע איזה בן זוגו שמא יחליף את שניהן מרוח זה לרוח זה:

לוכסן היו כתוב עליהן. הסימן שרשמו עליהן היה רשום באלכסון של הזוג כזה המקצת על זה והמקצת על זה והשתא א"א להחליף אפילו מרוח לרוח אחר דמכיון שעל כולן היה נרשם באלכסון כך אם יחליפו א"א שלא יהא ניכר שהוחלפו ומתוך כך היו יודעין להקימן תמיד כסדרן הראשון שהוקמו בתחלת הקמת המשכן:

ויחליף. אותן מרוח זה לרוח אחר ומה בכך שהיו נזהרין כל כך בסימנין שאפילו מרוח זה לרוח אחר לא יחליפו:

כמשפטו. כתיב וכי יש משפט לעצים וה"ל למיכתב כאשר הראית בהר אלא ללמדך שתשמור משפט סידורן הראשון וזה הקרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון לעולם ושבדרום ינתן בדרום לעולם:

וגרסינן. להא בסוף הוריות ולהאי עובדא דלקמיה:

אילין דר' הושעיא ודבר פזי. שתי משפחות היו ורגילין להקביל פני הנשיא ולשאול בשלומו בכל יום ואותה משפחה דבר הושעיה היו מנהגם להכנס בראשונה שהיו יותר חשובים מבני המשפחה דבר פזי והלכו אלו דבר פזי ונתחתנו במשפחת הנשיא ורצו עכשיו להקדים לפניהם שנעשו יותר חשובים מהם ושאלו לר' אימי ואמר להן מן המקרא הזה וכו' דלמדין אנו מכאן שאין לשנות הסדר ומכיון שזכתה משפחה הראשונה להקדים בכניסה אין דוחין אותה ממנהג סידורה:

תרין זרעין. שתי משפחות היו בצפורי ונקראין בולווטיא ופגנייא והיו אלו בני בולווטיא נכנסין בראשונה להקביל פני הנשיא ויוצאין בראשונה והלכו משפחת הפגניא וזכו להתגדל בתורה והיו רוצין להקדים לפני הבולווטיא ושאלו לר"ל היאך ינהגו ור"ל שאל לר' יוחנן ונמנו וגמרו ונכנס ר' יוחנן לבה"מ ודרש דזה לא דמיא להא דר' אימי דודאי חשיבות התורה היא קודמת וכדתנן אפי' ממזר ת"ח וכו':

סברין מימר. מעיקרא סברוה לומר דדוקא לענין לפדות ולכסות ולהחיות כדאיירי במתני' דהוריות בהא הוא דאמרו אפי' ממזר א"ח קודם הוא אבל לישיבה לענין חשיבות בישיבה כגון לישב בראש ולהקדימו בכניסה ויציאה לא אמרו דאלו לענין התמנות בישיבה ובסנהדרין כבר שנינו בפ' אחד דיני ממונות דהכל כשירין לדיני ממונות אפי' ממזר אבל לא לדיני נפשות:

אמר ר' אבין אף לישיבה. כדדריש ר' יוחנן וכדאמרן:

יקרה היא מפנינים. משמע דבכל מיני חשיבות השייכים ליקר ותפארת חשובה הוא וקודמת אפילו לחשיבות כ"ג זה שנכנס לפני ולפניה:

תני וגד מגדיאל מתיבין לר' יהודה וכו'. כלו' על הא דמשוה אלו דקחשיב זה לזה דהא לא דמי דבשלמא גד מגדיאל שניהן שוין הן אלא דשם משמעון ושמואל ודן מדניאל אלו מאותיות הפשוטים ואלו מאותיות מנצפ"ך הכפולים ולא משני הכא מידי:

שתי אותיות בכל מקום. כלו' שתי אותיות מכל מקום בעינן שיהא אות זה משונה מאות זה לאפוקי הני דשוין הן וכאות אחד הוו:

אשכחת אמר. נמצאו למידין קולא וחומרא לר' יהודה וקולא וחומרא לרבנן דבכותב שתי אותיות שוין לר' יהודה חייב ולרבנן פטור והרי חומרא לר' יהודה וקלת על דרבנן:

שתי אותיות בכל מקום אע"פ שאינן שם. כלו' ואם כתב שתי אותיות מכל מקום ואפילו אינן שם במקום אחר כגון אה אף וכיוצא באלו לרבנן חייב ולר' יהודה פטור דבעי דוקא שיהו שם במקום אחר:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה. בהא דקאמר האי בענינא להא דקאמר לעיל בסוף הלכה. דתני בת"כ פ' ויקרא:

ת"ל מאחת. משמע אפילו מקצת הכתיבה והאריגה:

אי מאחת וכו' הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת במקום אחר. והיינו שם משמעון וכיוצא או בשניהן שוין כגון שש וכיוצא אלמא דמיהת לר' יהודה דסתם סיפרא אליבא דר' יהודה היא בעינן שתהא נקראת מלאכה בפני עצמה במקום אחר. והכא הוא אמר בהלכה דלעיל השובט וכו' ומה בכך שמיישב בידו לאריגה הא מיהת במקום אחר לאו מלאכה בפני עצמה מיקריא ולא משני מידי:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה