אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. בגמרא מייתי להו סמך מן המקרא שבתורה למספר הזה וכמו שראו להני מלאכה ומלאכתו שבתורה שהן ארבעים חסר אחת והיינו דכתיבי ארבעים אלא דמספקא להו בחדא אי ממנינא הוא או לא ולפיכך קבעי בלשון המשנה כן ארבעים חסר אחת ולא אמרו ל"ט מלאכות:

החורש הזורע הקוצר. כללא דמילתא כל שהוא ממש ענין אחד עם האב נקרא ג"כ אב כגון החורש והחופר או עושה חריץ שכל אחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא כל אלו בכלל החורש ונקראו אבות וכן הזורע זרעים או נוטע אילנות והמבריך והמרכיב והזומר שכל אלו ענין אחד הן להצמיח הדבר ובכלל זורע הן ונקראו אבות וכן הקוצר בתבואה והבוצר ענבים והגודר בתמרים והמוסק זיתים והאורה בתאנים כולן ענין אחד הן לעקור דבר מגידולו ובכלל הקוצר הן ונקראו אבות וכן כיוצא בהן בשאר האבות וכל שאינו ענין אחד ממש עם האב אלא דומה לאב נקרא תולדה ממנו ואין חילוק בין אב לתולדה לענין החיוב שעל כולן במזיד בלא התראה חייב כרת ובעדים ובהתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת ואין הפרש ביניהם אלא לענין חילוק חטאות בהעלם אחד שאם עשה הרבה אבות בהעלם אחד חייב חטאת על כל א' וא' ואם עשה האב עם התולדות שלו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכן הדין אם עשה הרבה אבות בהעלם אחד והן מענין אחד וכמו שאמרנו אינו חייב אלא חטאת אחת ואם עשה אב ותולדה אחרת מאב אחר או שתי תולדות משתי אבות חלוקות הרי זה כמו שתי אבות בהעלם א' וחייב על כל אחת ואחת:

המעמר. המאסף שבלים ומקבצן אל מקום אחד וכן כל כיוצא בזה שמקבץ הדברים לעשות כמו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר:

הדש. דישה אינה נקראת אלא בגדולי קרקע וכל המפרק איזה דבר כגון החולב את הבהמה או החובל בבעל חי שיש לו עור וכן הסוחט את הפירות להוציא מהן משקין והן עומדין למשקה וכל כיוצא בזה הרי זה מפרק ומיחייב משום תולדת הדש:

והזורה. ברוח:

והבורר. פסולת מתוך האוכל אפי' בידו חייב והבורר אוכל מתוך הפסולת בנפה ובכברה חייב ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר:

והטוחן. תבואה או הכותש תבלין וסממנין במכתשת ה"ז טוחן וכל המחתך ירק תלוש או כל כיוצא בזה הרי זה תולדת טוחן:

והמרקד. בנפה והאי דומה לזורה ובורר שעניינם דומין זה לזה. ומנאן בשלשה לפי שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה:

הלש. והמגבל את העפר וכל המחבר איזה דבר במים ה"ז תולדת לש:

האופה. אפייה עצמה לא היתה במשכן אלא מבשל בסממנין והיינו מבשל והייני אופה ותנא סידורא דפת נקיט:

הגוזז את הצמר. וכל אלו מלאכות המנויין אחריה שייכין לצמר וכולם היו במשכן:

המלבנו. מכבסו במים וכן כל מיני כיבוס חייב משום מלבן:

המנפצו. חובטו במקל או סורקו במסרק:

והצובעו והטווה והמיסך. זהו שמסדר החוטין ומתקן את החוטין נקרא אורדי"ר בלע"ז. העושה שתי בתי נירין. נימי הסירוג נקראו נירין ודרך המסרג לעשות כמו בתים בתים כדרך שמסרגין המטה בחבלים וכיוצא בזה ומשיעשה שני בתים חייב:

האורג שני חוטין. של שתי או של ערב:

והפוצע שני חוטין. זה שמסיר את הערב מן השתי או השתי מן הערב כדי לתקנו באריגה נקרא פוצע:

הקושר. קשר של קיימא. והוא מעשה אומן:

והמתיר. לקשר של קיימא ומעשה אומן. והתופר שתי תפירות. והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שיתקיים ואם תפר יותר משתי תפירות חייב אפי' לא קשר ראשי החוט:

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. אבל הקורע להפסיד מקלקל הוא ופטור:

הצד צבי. וכל כיוצא בו שאינו ברשותו:

השוחטו. מחייב משום נטילת נשמה וכן כל כיוצא בזה בבעל חי:

המפשיט את העור והמולחו. חייב דהוא מין עבוד:

והמוחקו. מעביר את השער מעל העור:

והמעבדו. בסיד או בשאר דבר המחתכו ואלו מלאכות השייכין לעור וכולהו הוו במשכן:

הכותב שתי אותיות או מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות. דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:

הבונה והסותר ע"מ לבנות דאם להפסיד פטור:

המכבה והמבעיר. והוו במשכן כשבישלו הסממנין ונקט המכבה קודם המבעיר מפני שהמכבה לעולם הוא חייב במכוין לכיבוי והמבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לו כגון המדליק את הנר או העצים להתחמם בהן או להאיר או שמבעיר העצים לפי שצריך להאפר אבל אם מבעיר דרך השחתה פטור:

והמכה בפטיש. שכך עושין לגמר מלאכה וכל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש:

והמוציא מרשות לרשות. וכן המכניס ונקרא הכנסה אב כמו הוצאה מפני שהוא ענין אחד ונכלל בהמוציא שהכל מרשות לרשות הוא:

הרי אלו וכו'. מנינא דרישא קמ"ל לחילוק מלאכות שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ארבעים חסר אחת חטאות ומנינא דסיפא לאפוקי מדר' יהודה דמוסיף באבות וקחשיב אף השובט והמדקדק:

גמ' מנין לאבות מלאכות. רמז להן מן התורה:

כל הן דכתיב מלאכות. לשון רבים נימא דמיעוט מלאכות שתי' וא"כ יהיו יותר:

אשגרת עייניה דר' אחא. ראה והשגיח בכל התורה כולה ולא אשכח כתיב מלאכות ולפיכך לא חשש להשיב להם על דבעון מיניה:

דא מילתא בעיא. בתמיה וכי כי האי מילתא הוה מיבעיא להו מה שלא נמצא כתוב בתורה כלל:

דא מילתא. כלומר אלא דא מילתא דאיכא למיבעי אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון דמלאכתו ממש היא וכן אם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון משום דאיכא למימר דדוקא אותן מלאכות האמורות אצל האדם הן מן המנין וה"ה שני מלאכתו האמורים שם בפסוקים דויכלו מספקא להו אלא דרישיה דפרשה נקיט וא"כ צריך לומר דכל מקום שנאמר בתורה מלאכתך לשון רבים משמע כדי להשלים המנין והשתא הא דקא מיבעיא להו אם אנחנו מוכרחין לומר דמקום שנאמר לשון רבים הרומז על שתים הוא ולא כל הן דכתיב מלאכות ממש קאמרי דלא טעו לומר מה שלא התיב כלל:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו'. ולעיל מיניה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות ולמה חלקן הכתיב כאן אלא כדי לסיים ביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והרי זה בא להשלים מ' חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה והיא אחרונה שאח"כ לא תמצא לשון מלאכה בתורה:

שכתוב במשכן עבודה ומלאכה והרי זה ג"כ רמז למה שחשבו למנות לאב מה דהוה במשכן:

דבר דברי דברים. דבר היה צ"ל וכו' אלא לרבות לאבות ולתולדות:

אל"ף חד וכו'. משום דלר' יוסי בן חנינא אין מכאן רמז למנין האבות הלכך קאמר ר' אבהו דרוש הכי אל"ה ל"ו דבר חד דברים תרי הרי ל"ט:

מן אתרה לא חסרה כלום. לא צריכת למידרש דבר דברים אלא מתיבת אלה גופה איכא רמיזא אל"ף חד וכו' דלא מיתמנעין רבנן למידרש בין ה"א לחי"ת במקום שיש לרמז איזה דבר כדאמרי' בפיאה פ"ז ובמעשר שני פ"ה:

ר"י ור"ל עבדין הוויי. הוויית וקושיות ופרוקי בהדא פירקא כלל גדול תלת שנין ופלגא ולבסוף הוציאו ללמוד ולהבין לאלו אבות מלאכות מ' חסר אחת והתולדות דכל חדא וחדא מה דשייכא לה ומה שמצאו לסמך להתולדות מן האבות סמכו זה לזה ומה שלא מצאו למיסמך בהדיא לזה האב או לזה עשו אותה התולדה לחייב עליה משום מכה בפטיש וכלומר דכל שלא יכלו לומר זה משום זה וזה משום זה לפי שאינה מלאכה ממש אלא כגמר מלאכה וא"כ ה"ז משום מכה בפטיש דאותה קראו אב ללמד על כל גמר מלאכה:

שית מילין. שש שהוסיפו שהן כאבות על כל חדא וחדא מה שנשנו במתני' כדמסיק ואזיל דבנוי דר' חייא רבה הויות דידהו בשיטת אבוהין הן דתני ר"ת וכו' והרי כאן ששה עם הקוצר:

אמר רבי סירוד. כך שמו:

יהודה ברבי עביד הוויי. בדינא דמכשירין בענין שיכול לעשות מע"ש דאסור בשבת ומה שא"א מותר ועביד להא שיתא ירחין ולבסוף אתא חד תלמיד מן דר' סימאי ושאיל ליה בהן ולא השיבו ואמר זה התלמיד עליו ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה וה"ז יגע שיתא ירחין ולא ידע להשיב:

ארבעים וכו' ליידא מילה. לאיזה דבר נקיט התנא להמנין והרי אנו רואין שכך הם אלא ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. כצ"ל:

תני רבי זכאי וכו'. גרסי' להא לעיל בהלכה א' עד ואין כאן אחת וכדפרישית שם וגרסי' להא נמי בריש פ"ז דנזיר וכן להא דלקמן:

ויהא חייב על כל אחת ואחת. לר' יוחנן הוא דמקשה שהשיב לר' זכאי דבע"ז אין חילוק עבודות ואמאי יהא חייב על כל אחת ואחת גם בע"ז כמה דתימר גבי שבת דנפקא לן חילוק מלאכות מלא תבערו דיצאת הבערה מן כלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כולו לחייב על כל מלאכה מיוחדת בפ"ע ואף הכא בע"ז נמי נימא דלא תעבדם כלל היא לכל העבודות ויצאת השתחויה לפרט בפ"ע וללמד על הכלל כולו:

א"ל. לא דמיא האי להאי דשבת דהתם הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצידו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע"ז כלל שהוא בצד הפרט דבמקרא אחד כתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל שכתוב בצידו לא הוי אלא כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה לדבר שיצא מן הכלל:

והרי כתיב. בפרשה כי תשא כי לא תשתחוה לאל אחר והרי כאן הפרט במקום אחר הוא:

זובח לאלהים יחרם ל"ג דמיותר הוא וכן ליתיה בנזיר שם:

א"ל כיון שאת לומד מצידו. מכיון דגלי לן קרא במקום אחד שכתיב בצידו ללמדנו שאין דנין לו במדה זו הלכך אין למדין אפילו במקום אחר. וכך הוא בנזיר. מכיון שאין אתה למד מצדו אפי' ממקום אחר אי את למד:

חברייא אמרין. דלאו היינו טעמא משום דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא לפי שבכל מקום ליתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח"כ פרט הוא ושייך שפיר לומר יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל בע"ז הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך לומר בו יצא מן הכלל וה"נ אמרינן מכיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל ר' יוסי אמר דלא היא דגם בהא לא שנייא לו בין שהוא כלל ואח"כ פרט ובין פרט ואח"כ הכלל כלל ופרט הוא לענין שדנין אותו במדה שיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודתה כלומר הכל ממלאכות השייכין לאזהרת שבת הן אבל בע"ז הכלל הוא בעבודתה דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך העכו"ם לעשות כן ואף איתן שאין מדרך לעשות כן לגבוה הן בכלל. ופרט במלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע"ג דעבודת פנים לא הויא מ"מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:

ר' מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן ליה במדה זו דבשלמא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת שאין לה ללמד על עצמה כלום והלכך אמרינן ללמד על הכלל כולו יצאת אבל השתחויה בע"ז ללמד על עצמה יצאה:

שאינה מעשה. כשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך שהן ג"כ עבודות פנים ולא הוה נפקא לן השתחויה מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופה איצטריך ולא ללמד על הכלל:

ואתיא כההוא דתני חזקיה דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל כולו דכל שהוא כעין עבודת פנים לחייב עליה אע"פ שאין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה יצאת ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:

או חילוף. דנימא זביחה יצאת ללמד על עצמה דהתורה הקפידה דוקא בזביחה והשתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות. ומשני מסתברא דדבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל כולו שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמיא לכללא:

אמר ר' ירמיה. גרסי' וכך הוא בנזיר שם. כלומר דר' ירמיה מקשה אהא דקאמר ר' מנא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שלא יהא דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחין דבמיתת בית דין הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימר. כלומר. אפי' אתה אומר דלצורך יצאת אע"פ כן כמי שלא לצורך היא דאי ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם שפיר נמי הוה נפקא לן מג"ש דמושבותיכם דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדמפרש קרא הבערה הוה ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך ללמד על הכלל כולו הוא יצא:

הדא אמרה וכו'. כלומר השתא הא פשיטא לן דדבר אחד שיצא מן הכלל אם הוא לצורך עצמו אינו מלמד על הכלל לחלק ואם הוא שלא לצורך עצמו אז יצא ללמד על הכלל לענין לחלק אלא הא דקא מיבעיא לן שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שנאמר בהן שיצאו ללמד לחלק או שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהג באלו שני דברים וכדלקמן:

נישמעינה מן הדא דתנינן. בתוספתא דמכות פ"ד גבי דחשיב אלו שהן בלא תעשה מנין להמעלה מבשר חטאת וכו' על המזבח שהוא עובר בל"ת דבל תקטירו. ת"ל כי כל שאור וכו' ממנו אשה לה' ודרשינן כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו על המזבח והני כולהו כבר עלה מהן לאישים דמבשר הקרבנות הוקטרו האימורים ומהמנחות הוקטר הקומץ ושתי הלחם עלו אימורי הכבשים הבאים עמהן וכגופן דמי ומלחם הפנים הוקטרו בזיכי לבונה:

ר"א וכו'. כלומר ואיתמר עלה דרבי אליעזר שאל לר' יוחנן אי נימא יצאו שתי הלחם וילמדו על הכבש והיינו משום דבתריה דהאי קרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח וקרבן ראשית היינו שתי הלחם שבאו מן החמץ אבל על המזבח לא יעלו ומדכתיב המזבח מרבינן דאפי' על הכבש של המזבח לא יעלו וזהו ששאל ר"א לר' יוחנן דהאי דרשא לרבות הכבש ילפינן מקרא דשתי הלחם אם נאמר דמלמדין הן על כל אלו מהקדשים דלעיל דאמרינן שעובר עליהן בבל תקטירו שהכבש כמזבח הוא ואם עלה מהן על הכבש ג"כ הוא עובר:

א"ל ר' יוחנן אין כהדא דתני בהדיא המזבח אין לי אלא המזבח וכו'. ומה"א דהמזבח דריש לרבות הכבש שהוא כמזבח ומדכתיב לא יעלו לרבות לכל שהוא מן הקדשים שעלה מהן לאישים עובר על הכבש כמו על המזבח:

יכול וכו'. סיומא דברייתא היא דיכול אפי' מעלה אותן שלא לעבודה אלא לשם עצים בעלמא ת"ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה לא יעלו:

א"ל. ואמר ר"א לר"י דאפ"ה נימא דלא מרבינן בשאר הקדשים שיהא הכבש כמזבח ואי מהאי קרא הא כתיב אותם מיעוט הוא דאלו שתי הלחם חייבין עליהן על הכבש כעל המזבח ואין שאר כל הקדשים בכלל הריבוי לכבש:

מפני וכו'. השתא פשיט לה להבעיא אם שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין דטעמא מפני שכתב אותם למיעוטא הא אם לא כתוב אותם היו שתי הלחם מלמדין על כל הקדשים אפי' לר"א א"כ הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כלומר לא אמרינן שיצאו ללמד על הכלל לענין לחלוק אלא שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהגין בהן כהאי דשתי הלחם דכשני דברים הן וא"נ דהאי הדא אמרה וכו' בדרך שאלה מיתפרשא וכלומר ואי נימא דג"כ יוצאין לחלק הן או אינן חולקין ושייך שפיר הא דר' חנניה בריה דר' הילל עלה דלחלק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין וכדפרישית. והיותר נכון דגרסינן הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין דקס"ד דכשם שהן מלמדין כדמוכח מהאי דשתי הלחם כך נאמר בעלמא במקום דשייך לומר לחלק ששני דברים היוצאין מן הכלל חולקין והיינו ללמד על הכלל כולו לענין לחלק ודחי לה רבי חנניה בריה דרבי הילל דלעולם לחלוק אינן חולקין דמדה זו לא נאמרה אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל לענין לחלק אבל ללמד על הכלל לענין שנוהג בהכלל כדרך שנוהג בהן מלמדין הן וטעמא דבשלמא ללמד אמרינן כהאי דר' יהודה דסבירא ליה בפ"ז דסנהדרין דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין וכן בב' דברים שיצאו מן הכלל אבל לענין ללמד לחלק אילו לכך יצאו למה לי שנים בדבר אחד שיצא בו הוה גמרינן לה:

לא אמר כן. בהא דמייתי לעיל דר' יוחנן פשיט ליה לר' אליעזר דשתי הלחם מלמדין על כל הקדשים לכבש ור"א פריך עלה מקרא דאותם אלא כך הוא שמע דר"א שאל לר' יוחנן אי נימא דיצאו שתי הלחם וכו' ופשיט ליה ר' יוחנן מקרא דאותם דאין מלמדין על כל הקדשים:

הדא אמרה וכו' מהדר אהא דאמרן דהשתא שמעינן דדבר אחד וכו' כדלעיל ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כהאי דר' חנניה בריה דר' הילל דמהאי דשתי הלחם לא גמרינן אלא לענין מלמדין וכדפרישית:

וכר' ישמעאל. אבל אליבא דר' ישמעאל שמעינן דסבירא ליה חולקין דאמר רבי בון וכו' בפ"ז דסנהדרין בהלכה ה' וגרסינן התם נמי להסוגיא דלקמן:

לא תנחשו ולא תעוננו. והלא הנחוש והעינון בכלל כל המכשפים היו ולמה יצאו מן הכלל:

לחילוק. ללמד חילוקי לאוין על הכלל כולו דקחשיב בקרא קוסם קסמים וגו' ולחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו:

כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתא באנפי נפשה היא מקום שנאמר כרת על הכלל ויצא דבר אחד בפרט ונאמר בו כרת כגון בפרשת עריות דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ופרט לך הכתוב באחותו דכתיב בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם ופליגי בהאי מילתא לקמיה:

מילתא דר' יוחנן אמרה. שמענו בשם ר' דאמר כלל ופרט היא כלומר להאי עניינא דא ירינן בה לידון אותה במדה דדבר שיצא מן הכלל וכו' דאלו במדה דאין בכלל אלא מה שבפרט לא שייכא הכא ועוד לאו כלל ופרט הסמוכין הן אלא כדאמרן דהפרט באחותו יצא ללמד על הכלל כולו לחלק דמה אחותו חייבין עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות כולן ואם עשאן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

התיב ר"א והכתיב ערות אחות אמך וגו' ולמה יצאת הלא כבר נאמר בפרשת עריות ומה מלמד זה על הכלל:

לידון בערייה. ללמד שחייב בהעראה כגומר דכתיב התם כי את שארו הערו וגו':

והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' ולמה יצאת. ופרט בה העראה תיפוק ליה מקרא דערות אחות אמך דהא אמרת דכה"ג אמרי' ללמד על הכלל כולו יצאה:

לידון בה את המערה כגומר. כלומר לעולם ללמד ג"כ על העראה ומשום שלא תאמר דאין למדין נדה משאר עריות. דמהו דתימא דהואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר:

לפום כן צריך מימר. כך היא בסנהדרין ותו לא בהאי דנדה. ומה שכתוב כאן בספרי הדפוס חייב על כל אחת ואחת ט"ס היא. כלומר שצריך הכתוב להשמיענו העראה גבי נדה:

והכתיב איש אשר ישכב את דודתו. וכבר כתיבא בפרשת עריות דודתך היא:

לידון בערירי. דכתיב בהאי קרא דפרשת קדושים חטאם ישאו ערירים ימותו:

והכתיב ואיש אשר יקח וגו' ג"כ לידון בערירי וכדאמר ר' יודן כל מקום דכתיב ערירים יהיו הוון בלא בנים כלל והיכא דכתיב ערירים ימותו אם יהיו להן קוברין את בניהם ולכך נאמרו שתיהן ללמד מזה ע"ז:

ר"י אמר דודתו. לצורך יצאת למעט אשת אחיו מאמו מערירי:

ונאמר להלן וכו'. בגאולת קרובים ובאחי אביו מאביו הכתוב מדבר דמשפחת האב הם הקרובים לגאולה:

אף את אשת אחיו למידה מדודתו. כלומר דמעיקרא ילפינן דודתו מדודו בג"ש דבאשת אחי אביו מן האב הכתוב מדבר והדר ילפינן אשת אחיו דכתיב בתרה ואיש אשר יקח את אשת אחיו וגו' דג"כ באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר והלכך ממעטינן אשת אחיו מאמו מערירי:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דלמדין דודתו מג"ש ואשת אחיו מדודתו כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל אשכחן דדריש מקרא אחרינא למעוטי אשת אחיו מאמו:

כדקתני ר' ישמעאל וכו' דכתיב נדה היא מה נדה וכו' אף אשת אחיו. דמיירי בהאי קרא בגוונא דלפעמים יש לה היתר לאחר איסורה וזהו באשת אחיו מן האב שאם מת בלא בנים מתי יבמת היא. לא יצאת וכו' שאין לה היתר לעולם:

ה"ג בסנהדרין שם. הא ר' יוחנן מקשי לה מנן תיתי לה וכך היא העיקר והכתוב כאן בספרי הדפוס הא ר' ישמעאל טעות הוא שהיה כתוב ר"י בר"ת ודימו דר' ישמעאל הוא. ועל ר' יוחנן דלעיל קאי דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק ועלה קאמר הש"ס דהא דר' יוחנן. קשיא עלה דלא איצטרך להא כדלקמן:

מנן תיתי ליה. להמקשה ומפרש ואזיל כההוא דר' אבהו וכו':

שני לאוין וכרת אחד. שיש בהכתוב שני לאוון וכרת אחד כהאי דלקמיה:

הלאוין חולקין את הכרת. ליתן לכל לאו ולאו כרת בפ"ע:

וחילוק חטאת ביניהן. שאם עשה שתיהן חייב על כל א' וא':

ומה טעמו. והיכן מצינו לזה דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכו' על הסך בשמן המשחה והמפטם כמוהו הרי יש כאן שני לאוין וכרת אחת והלאוין חולקין את הכריתות:

מה עבד לה ר' יוחנן. השתא קשיא ליה דלמה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חלוקי לאוין הרבה וכל מקום שיש חילוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חילוק חטאות ביניהן:

באנשים הכתוב מדבר. כלומר אי מהאי קרא דסך ומפטם לא הוה ידעינן אלא באנשי' ולכך יצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק:

ולית לר' אלעזר כן. לר"א דמקשי ליה לר' יוחנן ולית ליה דאיצטריך לחלק אף בנשים:

אית ליה. דיליף מלא תקרבו לגלות ערוה אחד האיש ואחד האשה במשמע:

ומה עביד לה ר' יוחנן. להאי קרא דלא תקרבו:

פתר לה. אבל אינו מחוור ולא רצה הש"ס להביאו:

ועוד. דבלאו הכי קשיא לדברי ר' יוחנן מן הדא דבעי עלי' שמואל בר אבא קמיה דר' זעירא ויצאו שלמים ויחלוקו וכו'. דגבי שלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב בפ' אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה ודרשינן דהאי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה וכתבה התורה בלשון יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ולמה יצאו שלמים מן הכלל אלא ללמד על הכלל כולי מה שלמים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח והשתא קשיא לר' יוחנן דקאמר דיצאת כרת באחותו לחלק אי הכי נימא נמי בשלמים כן דמכיון שיצאו ללמד על הכלל ילמדו על הכלל גם לענין לחלק ויחלוקו לאוין על כל הקדשים לטומאה שאם אכלן בטומאה בשוגג שחייב על כל אחת ואחת:

אמר ליה רבי זעירא לצורך יצאו למעט את קדשי בדק הבית שלא יהיו חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. כך היא בסנהדרין שם ותיבת ומעילה הנדפס כאן ט"ס הוא. וכדאמרינן לעיל דדבר שיצא לצורך אינו מלמד על הכלל לחלק:

ולא מתניתא היא. סיומא דמילתא דר' זעירא הוא להשיב לשמואל בר אבא חדא דלצורך יצאו ועוד וכי לא מתני' היא דשמעינן בהדיא אין חילוק חטאות באוכל מהרבה קדשים בטומאת הגוף דאנן בריש פ"ד דמעילה קדשי מזבח מצטרפין זה וכו' וטמא משא"כ בקדשי בדק הבית מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין. הכי איתא בסנהדרין. כלומר ואי ס"ד דיש חילוק חטאות ביניהן א"כ לא היה להן להצטרף זה עם זה אלא דמכיון שהן מצטרפין אינן חולקין:

ולפי הגי' חולקין יש לפרש בתמיה דאם הך מצטרפין איך חולקין. ותיבות אמר ליה הכתוב כאן מיותר הוא וכן ל"ג לה בסנהדרין:

א"ר חנינא וכיני ויחלוקו ולא יצטרפו. כלומר מאי ראיה ממתני' דהתם להשיב לשמואל בר אבא דכן הוא מקשה דלר' יוחנן יחלוקו ולא יצטרפו והיא גופה קשיא אלא מדקתני דמצטרפין ש"מ דאינן חולקין ודלא כר' יוחנן:

כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ופרט הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה"ג. כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:

מילתיה דר' אלעזר אמרה. מדברי ר"א שמעי' דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דדיינינן ליה במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דר"א ס"ל דלוקין על חרישה בשביעית כדקאמר טעמא דושבתה הארץ כלל היא וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והוא פרט ויצאו הזורע והזומר מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דעל דבר שהיא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עבד לה ר' יוחנן. ומ"ט ס"ל אין לוקין על החרישה:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן לעיל דאינן חולקין שאין מלמדין על הכלל לענין לחלק. ואכתי לא מסיק לטעמייהו דהכא עד לקמן:

ולית ליה לר"א חולקין. כלו' ואם לית ליה להאי מילתא בענין חולקין דאמרי' לעיל שאינן חולקין ואי ס"ל כתני ר' ישמעאל דלעיל דס"ל דאף חולקין הן:

ובסנהדרין גריס בדברי ר' יוחנן חולקין ובתמיה מיתפרשא ובדברי ר"א גריס דשואל הש"ס על דעתי' דר"א אינן חולקין כלומר אי מודה ר"א בהא או דפליג גם בזה וס"ל כר' ישמעאל והיינו הך:

אית ליה. כת"ק דר' ישמעאל וס"ל דלחלוק אינן חולקין לענין לחלק אין מלמדין על הכלל הא ללמד לענין להקיש להפרט מלמדין הן:

ולית לר' יוחנן מלמדין. אם לדידיה אפי' בעלמא אין מלמדין אף לענין להקיש להפרט:

שניא היא. הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה אבל בעלמא אימא לך דס"ל מלמדין:

אמר ר' אלעזר. ובסנהדרין גריס ע"ד דר' אלעזר וכו' והיינו הך כלומר אמר לך ר"א וכי עשה מלמד כאן על ל"ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בל"ת שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על ל"ת דחמירא ואין ל"ת מלמד על עשה בתמיה דהיאך תאמר כאן שהפרט שהוא בל"ת דחמירא ולא ילמד על הכלל שהוא בעשה וקילא מיניה:

על דעתיה דר' יוחנן ניחא וכו'. כלומר לדידיה ודאי ניחא ופשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דאפי' חרישה שהוא לצורך הקרקע ס"ל דאינה אסורה מן התורה שהרי אין לוקין עליה:

ע"ד דר"א. אלא לר"א דקסבר חרישה אסורה מן התורה מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרי' דלדידי' כל עבודות שבקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא שאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלו' דמהדר הש"ס וקאמר מאי תיבעי לך אליבא דר"א אדרבה לדידיה טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בל"ת על החרישה כך לא ילמדו לענין היתר חפירות בורות דאימא דהקפידה התורה בקרא דושבתה הארץ על כל שהוא עושה בארץ דמיהת עובר בעשה הוא ואפ"ה אמרת לר"י דמותר ומכ"ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא קרטיגנאה וכו'. ר' בא פליג על הא דקאמר דטעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת דלא הוא אלא דהיינו טעמיה דבהדיא גילתא לנו התורה במקומו דעל שאר עבודות הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת דכתיב שש שנים תזרע וכן שש שנים תזמור ומשמע ולא בשביעית וא"כ הוי ל"ת הבא מכח עשה וכלל הוא דל"ת הבא מכח עשה דהוי עשה והאי קרא לגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא"ת לעבור בעשה ול"ת להא נמי לא איצטריך דהא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ע"כ דבא ללמדך שעל שאר עבודות קרקע אינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר ר' ירמיה עובר בעשה:

וגרסי' דברי ר' ירמיה קודם דברי ר' יוסי וכך הוא בכלאים ריש פ"ח ובסנהדרין שם:

ר' יוסי אומר אפי' עשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודות הקרקע ואין איסורן אלא מדבריהם:

וליידא מילה. ואם תאמר לאיזה דבר כתיב ושבתה הארץ לענין ל"ת שבו המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמור ולעבור עליהן בעשה ובל"ת:

יכול יהיו לוקין על התוספות. כך היא הברייתא שנויה ופליגי בה בפירושה דר' יוחנן מפרש לפי שיטתיה דה"ק יכול יהו לוקין על החרישה בשביעית וקרי לה תוספת לפי שאינה מפורשת בתורה תוספת על המפורש בכתוב הוא ואסיקו לה בברייתא לפטורא:

ור' אלעזר מפרש להאי ברייתא דעל איסור שני פרקים הראשונים שנשנו במסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית הוא דאיירי שם ושנו בברייתא דאין לוקין על תוספות שביעית הואיל ואין נלמד מן הכתוב בתורה:

אית תניי תני וכו'. כלומר דאית תנא דמדייק האי קרא דשש שנים תזרע ולא בשביעית וללמד דעל שאר עבודות הקרקע אינו עובר אלא בעשה ומסייע לר' יוחנן וכדלעיל ואית תנא דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' דללמד על הכלל כולו ודוקא בשביעית ולאפוקי תוספת שביעית ומסייע לר"א:

מתניתא פליגא על ר"א. ברייתא היא בספרי פ' ראה בקרא דהשמר לך פן תעלה עולותיך וגו' ודריש השמר בל"ת ופן הוא בל"ת וכתיב בתריה כי אם במקום אשר יבחר ה' שם תעלה ושם תעשה. ושם תעלה זו העלייה ושם תעשה דרשינן זו שחיטה וזריקה והרי למדין מן הכתוב הזה לעבור עליהן בחוץ בעשה דשם כתיב ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה ועשה הוא ומדהקישן הכתוב במקרא אחד ללמדינו מה העלייה שהוא בעשה והרי הוא גם בל"ת דהא כתיב השמר פן תעלה אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו עוברין עליהן גם כן בל"ת:

בגין דכתיב. השתא מסיק להקושיא אלא טעמא דבשביל דכתיב האי קרא שם תעלה וגו' והקישן הכתוב הא אילו לא היה כתיב האי קרא להיקישא לא הוה ידעינן שעובר על שחיטה וזריקה בלא תעשה כי אם בעשה ואמאי לא נימא נמי הכא דבא פרט העשה ומלמד על הלא תעשה דמה בהעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בהל"ת כן אלא לאו ש"מ שאין העשה מלמד על הל"ת ואין הל"ת מלמד על העשה וקשיא לר"א:

מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים שם לא גריס להא כלל דהא לר' יוחנן לא קשיא מידי ול"ג אלא שלא תאמר וכו' דהאי שינויא לר"א היא דאיצטריך. ולגי' דהכא וכך היא בסנהדרין אפשר לומר דר' יוחנן אליבא דר"א הוא דמשני לה הכי:

שלא תאמר וכו'. כלומר ודאי אי לא הוה כתיב האי היקשא שפיר היינו למדין מעשה על הל"ת והאי קרא להכי הוא דאיצטריך שלא תאמר גבי שחיטה והעלאה כמה דתימר גבי שבת שאם חפר וחרץ ונעץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן מעין מלאכה אחת הן וה"נ הוי אמינא ודכוותה שחט וזרק והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפי שכולן משום העלאה הוא דהזהיר הכתיב כדכתיב בקרא דהשמר לפום כן צריך מימר האי קרא שם תעלה ושם תעשה לחייב על כל אחת ואחת על השחיטה בפני עצמה ועל העלאה בפני עצמה ואזהרה הוא דילפינן מזה על זה ולעולם אימא לך בעלמא שהפרט שהוא בעשה מלמד על הכלל שהוא בלא תעשה:

כל הן. כל מקום דתנינן אבות מכלל שיש להן תולדות:

תמן תנינן. בריש בבא קמא ארבעה אבות נזיקין השור והבור המבעה ומפרש השור זה הקרן דכתיב בתורה כי יגח ואם כן נגיחה הוי אב וכן דחיפה אב דכתיב כי יגוף ומאי ניהו תולדות כדתני ר' חייה נשך רבץ בעט הרי אלו תולדות לקרן:

תמן תנינן. ריש מסכת כלים אבות הטומאה וכו'. ותולדות השרץ איזהו:

מדפות. טומאות הקלות מלשון עלה נדף ומאי ניהו מדפות מגעות כלומר אלו הנוגעות בשרץ שהוא אב הטומאה או באב הטומאה כיוצא בו הן הנקראין תולדות שהן ולדות הטומאה ומאי איכא בין אב הטומאה לבין ולד הטומאה אב הטומאה מטמא את הכל אף לאדם ולכלים. ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא כלי וכלי חרש. כצ"ל שהרי כלי חרס קילא משאר כל הכלים שהמטמא בגדים בשעת מגעו מטמא הוא שאר כל הכלים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס כדתנן בריש פ"ה דזבים וכן אין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם ואפי' נגע במת ושאר הכלים נעשו אב הטומאה כשנוגעין בטמא מת כדתנן בפ"ק דאהלות. אוכלין ומשקין וכלי אין נעשין אב הטומאה לטמא זיבה. כלומר אם נגעו בטמא זיבה אין נעשין אב הטומאה שהאוכלין לא מצינו בהם לעולם שיהיו אב הטומאה אפי' נגע במת והמשקין ג"כ אין נעשין אב הטומאה לעולם בנגיעה אא"כ משקין היוצא מן טמא זיבה וכיוצא בהן והכלים ג"כ אין נעשין אב הטומאה מן הנגיעה בטמא זיבה חוץ מן הראוי למשכב ומושב. והכא תנינן אבות מלאכות מכלל דאיכא תולדות כדמפרש חרישה אב ותני ר"ת חפר חרץ נעץ הדקר בקרקע תולדות לחרישה וחייב עליהן כמו שחייב על האב דתולדות האבות כיוצא בהן של האבות גבי שבת וא"כ אמאי קרי להנהו אבות ולהנהו תולדות היינו טעמא דכל אבות מלאכות מן המשכן למדו והך דהוה במשכן קרי ליה אב כדקאמר מה חרישה היתה שם וכו'. וכן לכולהו אבות דקרינן לפי שהיו במשכן וגרסינן נמי להא לקמן. פ' הבונה בהלכה ב':

כמה יחרוש ויהא חייב. לפי דתנינן שם החורש כל שהוא ומפרש כמה הוא כל שהוא:

כדי ליטע כרישה. אחת ור' אחא בר רב קאמר כל שהוא ממש ואפי' כדי ליטע זכרותה של חטה גרעין אחת ממנה:

תמן תנינן. לקמן בפ"ט לענין הוצאה דבשאר אוכלין שיעורן כגרוגרת כדתנן לקמן בפרקין והמוציא זרעוני גינה שאינן נאכלין לאדם שיעורן בפחות מכגרוגרת מזרע קישואין שיעורן בשנים וכו':

תני חטים מדיות. הבאות מארץ מדי והן חשובות שיעורן להוצאה בשתים:

חטים על ידי שהן חביבות לאדם עשו אותן כשאר זרעיני גינה שאינן נאכלין לחומרא שחייב על הוצאתן בפחות מכגרוגרת:

לכל דבר זה הכלל כל דבר שהוא להנאת הקרקע חייב משום חורש כעין החופר וכו' והוא צריך לזה לתועלת הקרקע:

המדייר. שעושה דיר של בהמות שיהו מזבלין את הקרקע:

המעדר. בגפנים:

המפעפע גושים. גישים הנעשים מן קרקע קשה והוא משבר ומפעפע אותם:

המברה בחרשים. מלשון וברא אותם בחרבותיהם שהוא נוקב וקוצץ בעצי היער לתקנם ושיתגדלו:

המצית את האור כחישת הקנים שהן רציפות הרבה ומצית את האור למעטן ושיתגדלו ויתעבו וכן באגודות תמרים שממעט הרצופות שבהן:

וכר' זעירא. וכלומר ור' זעירא דאמר לעיל בפ"ג דשביעית בהל' ב' וכן לקמן פ"ק דמ"ק על הא דתנינן ר"א בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית ומפרש שם ר' זעירא מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה ולדידיה מוסיף אף המתקן אמת המים שתהא מכשרת את הצדדין שלה שיהו ראויין לזריעה וכן המסקל את האבנים מן השדה וכו' דהני כולהו תקנת הקרקע או האילנות הן וחייב עליהן משום חורש דדמיין לחרישה שהיא תקנה להזריעה או להנטיעה:

המבשל נבילה בי"ט אינו לוקה. שעל כל המלאכות בי"ט שהן שלא לצורך אוכל נפש חייב עליהן בלאו ואעפ"כ במבשל נבילה בי"ט אינו לוקה לפי שהותר מכלל בישול בי"ט בדבר שהיא לצורך אוכל נפש ומתוך שהותרה מכללה אינו לוקה אף על בישול נבילה:

ר' שמעון בן לקיש אמר לוקה לפי שלא הותר מכללה אלא לאכילה בלבד ולא אמרינן בה מתוך:

מעתה החורש בי"ט אינו לוקה. אליבא דב"ש דפ"ק דביצה פריך. וגרסי' להאי סוגיא שם עד הרי הוציא צור. דהא ב"ש אמרי התם השוחט חיה ועוף בי"ט יחפור בדקר ויכסה א"כ ממא נמי החורש בי"ט אינו לוקה לפי שהותרה מכללה בי"ט גבי כיסוי ואנן לא שמעי' להא אף לב"ש ומתרץ ר' יוסי בשם ר' אילא דשאני בחרישה דמיהת לא הותרה כדרכה דחפירה בדקר שלא כדרכה היא:

רבי שמי אמר לפני ר' יוסי דר' אחא בשם ר' אילא קאמר דטעמא דהתירו שם שיחפור בדקר ומכסה דכר"ש הוא דס"ל בפ' המצניע דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וה"נ אינו צריך לחפירת הגומא אלא לעפרה והלכך הואיל בשבת פטור עליה התירו אף לכתחלה לצורך כיסוי משום שמחת י"ט:

קם ר' יוסי עם ר' אחא. כך היא בביצה שם:

וא"ל ר' יוסי לר' אחא את אמרת דא מילתא. בתמיה וכי לא כן אמר ר' יוחנן דברי ר"מ דקאמר דהאי פלוגתא דהשוחט חיה או עוף בי"ט אחד מן כ"ד הדברי' שהן מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולב"ה אסור והשתא לדידך דמוקמת לטעמא דהתירא כר"ש ולא פליגי בה ב"ה דהא ר"ש קבל מר"ע והן מתלמידי ב"ה וא"כ לית כאן כ"ד דברים מקולי ב"ש וב"ה ונימר שהן אינן אלא כ"ג:

אלא ר"מ ור"ש אמרו דבר אחד ולא כן וכו'. זו קושיא אחריתי היא שהקשה ר' יוסי לר' אחא כלומר ותו קשיא דאפי' תימא דטעמי הו דב"ש מפרשת להו דאינהו סברי כר"ש וא"כ ר"מ ור"ש הן שאמרו דבר אחד בענין דפטור על מלאכה שאינה צריכה לגופה והא וכי לא כן סברין מימר לעיל בפרק במה מדליקין בהלכה ה' דר' יוסי דהתם דפוטר בכולן חיץ מן הפתילה שעושה פחם כר"ש הוא דסבירא ליה כדאמרי' לעיל שם ומעתה קשיא נימר ר' מאיר ור' יוסי ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד ובדין הוא דהלכתא כוותייהו והיאך פשיטא לך האי מילתא כדמסיק להקושיא:

אלא מילין דצריכין לרבנן פשיטא לכון פשיטין לרבנן צריכין לכון. כך הוא בביצה שם. כלומר מה דלשאר רבנן ספוקי מספקא להו אי הלכה כרבי שמעין פשיטא הוא לכון ואם כן מה דפשיטא להו כדלקמן יהא מספקא להון בתמיה:

קצר לצורך עשבים וכו'. השתא מפרש לה מה היא דפשיטא להו לרבנן ויהא מספקא למאי דקאמר רב אחא וזה אם קצר לצורך עשבים ואנן קיי"ל גבי קוצר דצריך שיעור כגרוגרת ואם לייפות הקרקע שיעורו בכל שהו והשתא אם דעתו לצורך עשבים אע"פ שמתוך כך מייפה ג"כ את הקרקע מסתברא דלא ליחייב משום מייפה לדידך דאמרת כר"ש שהרי א"צ לכך אלא לצורך העשבים הוא שקוצר ואכתי לא אסיק למילתיה עד לקמיה:

חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע. בתמיה וכלומר דהש"ס פריך עלה וכי בכה"ג איכא לספוקי בענין מלאכה שא"צ לגופה אי חייב אי לא תיפוק ליה דודאי אינו חייב אלא משום קוצר דהרי אין מתכוין כלל לייפות את הקרקע ובודאי בהא קיי"ל כר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר. לא צורכה די לא קצר לייפות את הקרקע. כלומר אלא כך הוא מיבעי ליה ל"צ אלא אם מתכוין הוא לקצור גם כדי לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע הואיל דמתכוין גם לכך או דילמא כיון שעיקר הקצירה לצורך העשבים הוא וממילא באה ייפוי הקרקע אינו מתחייב עליה:

ואפי' תימר דר"ש היא. זה הכל מדברי ר' יוסי שהקשה לר' אחא וכלומר דאנא אמרי אפי' תימר כן דלר"ש היא וזה דהא דמן הסברא איכא למימר דחייב משום קוצר ואינו מחייב משום מייפה ההיא אליבא דר"ש היא דלדידיה הוי הייפוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה דממילא אתיא ברם כרבנן דר"ש במלאכה שא"צ לגופה דסבירא להו דחייב הכא נמי מחייב הוא נמי משום מייפה כמו דמחייב הוא התם גבי חופר גומא וא"צ אלא לעפרה דמיחייב הוא משום חורש דמכל מקום חרש הוא וה"נ מ"מ הרי קצר וייפה ג"כ את הקרקע והיינו דקאמר דמילתא דפשיטא להו לרבנן דבית המדרש דאמרי כרבנן דר"ש וחייב צריכא ומספקא היא לכון דשיטתא דידכו אזלא כר"ש ולאו מילתא היא:

א"ר מנא מיליהון דרבנן. דלקמן מסייעא ליה לר' יוסי רבי שלי. דר' מנא תלמידו של ר' יוסי הוא כדאמר בהרבה מקומות. ודלא כר' אחא דאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן דג מליח שסחטו אם לצורך גופו פטור הוא על סחיטת הציר ואם להוציא הציר חייב ומוקמי אינהו נמי הכי דאפי' תימר דר"ש היא דלצורך גופו פטור ומיתפרשא נמי כדלעיל כלו' דאפי' תימא כן לא אתיא אלא אליבא דר"ש דלדידיה סחיטת הציר שאינו לצורך הוא והוי מלאכה שא"צ לגופה ברם כרבנן מ"מ הרי סוחט הוא ומ"מ הרי הוציא הציר והיינו כר' יוסי דקאמר בכה"ג לרבנן דר"ש חייב הוא ודלא כר' אחא דלא אזלא שיטתיה אלא כר"ש:

כל דבר שהוא מבחיל את הפרי. שהוא להשביחו ולגדלו מלשון נפשם בחלה בי וכן בלשון המשנה פגה בוחל צמל בפ' יוצא דופן:

הנוטע וכו' המזהם את האילן בזבל וכן המפרק הענפים וכו'. המתלע שעשה תקנה להמית את התולעים. הקוטם אותו והמקרסם והמזרד בענפים הוא זה ביבשים וזה בלחים. והקוטם הוא באילן עצמו. הסך וכו' וכל אלו לתקן אותו ולהגדילו והעושה לו בתים כדי לשמרו מפני הקור ומיירי בענין שאין זה משום בונה אלא עושה איזה תיקון לזה וכל דבר וכו' חייב משום זורע:

הזומר. חותך הענפים של גפנים שיתגדלו ביותר:

על דעתיה דכהנא חייב שתים. דכל אחת מלאכה אחרת היא:

על דעתיה דר' זעירא. דקאמר הזומר כנוטע וקס"ד דזומר כנוטע ונוטע נמי דומה לו ואינו כזורע וא"כ אם נטע וזמר חדא הוא דמחייב דמעין מלאכה אחת היא ודחי לה הש"ס דכלום אמר ר"ז אלא הזומר כנוטע ושמא הנוטע כזומר ולא כזורע קאמר בתמיה וכדמסיק ואזיל:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה