אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית

פרק ז

פרק ו

הלכה א

מתני' כלל גדול אמרו בשבת. בגמרא קאמר דהא דקרי ליה כלל גדול משום דגדול שבת משביעית דאלו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ושביעית ליתא בתלוש אלא במחובר:

כל השוכח עיקר שבת. בין שהיה לו ידיעה מעיקרא מעיקר שבת ושכחה עכשיו שכסבור שלא נצטוו ישראל על השבת ובין שהיתה שכוחה ממנו בתחלה ולא ידע כלל מעיקר שבת כגון תינוק שנשבה בין העכו"ם או גר שנתגייר לבין העכו"ם וכגון קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד וא"צ להודיעו מן המצות:

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. על כולן משום דכולה חדא שגגה היא וילפינן לה מקרא דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת וכתיב את שבתותי תשמרו דמקרא קמא משמע שמירה אחת לכל שבת ושבת ומקרא בתרא משמע שמירה אחת לשבתות הרבה. ומסתברא דקרא בתרא קאי על האי גוונא דלא ידע מעיקר שבת וכל השבתות אצלו חדא שגגה וחייב אחת על שבתות הרבה. וקרא קמא קאי על אידך בבא דבתריה שחייב על כל שבת ושבת:

היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתו' הרבה. בשגגת שבת שכסבור היה שהיום חול אבל ידע שמלאכות אלו אסורין בשבת:

חייב על כל שבת ושבת. שכל שבת ושבת שגגה בפני עצמה היא ואפילו לא נודע לו בינתיים מפני שהימים שבין שבת לשבת הרי הן כידיעה לחלק מיהו אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת שהרי אין כאן שגגת מלאכות וכל מה שעשה בכל שבת בשגגה אחת של שבת עשה:

והיודע שהוא שבת. היום ועשה מלאכות הרבה בשגגת מלאכות שלא ידע שאלו המלאכות אסורות וכך עשה בשבתות הרבה:

חייב על כל מלאכה ומלאכה. של כל שבת ושבת. לפי חשבון המלאכות שעשה בכל שבת כך הוא מביא חטאות על כל שבת ושבת ואף על פי שבענין שגגת מלאכות אין מקום לומר הימים שבינתיים הוון ידועה לחלק שהרי נעלם ממנו איסורן ועד שילמוד לידע שהן מלאכות אסורות מ"מ אמרינן דשבתות כגופין מחולקין דמיין והלכך חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת:

העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. אפי' הן כולן אבות כגון שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר שכל אלו אבות מלאכות הן ומענין מלאכה אחת לפי שהכל ענין אחד הוא שלהצמיח הדבר הוא נתכוין:

אינו חיוב אלא חטאת אחת. על כולן וכן אם עשה האב עם התולדות שלו אינו חייב אלא אחת דאין חילוק מלאכות לחטאות אא"כ המלאכות חלוקין הן זה מזה שכל א' וא' ענין בפ"ע הוא:

גמ' מהו כלל גדול. מפני מה שנה התנא כאן גדול. ומפרש ר' יוסי בר' בון מפני שהוא גדול יותר מכלל ששנה בשביעית בריש פ"ז ולקמיה מפרש לה מפני מה שנה התם נמי כלל גדול:

שהשבת חלה. איסור מלאכות שלה על הכל בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית אינו חלה האיסור מלאכות שלה אלא על עבודת הארץ בלבד כדכתיב לא תזרעו וגו' שאינו אלא במלאכת מחובר. ובשביעית דתני כלל גדול מפני שהוא גדול מכלל שנשנה במעשרות כדמפרש ואזיל:

ותני בר קפרא. בברייתא דיליה גם במעשרות כלל גדול משום שהוא גדול מכלל שנא' בפיאה שהמעשרות חלין וכו' כדתנן בפ"ק דמעשרות ואלו פיאה אינה נוהגת אלא בדבר שהוא מכניסו לקיום למעוטי ירק כדתנן בפ"ק דפיאה:

ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא דקתני כלל גדול דמכאן שיש כלל למטה ממנו כדתנן לקמן בפרקין ועוד כלל אחר אמרו וכו' וזה אינו כולל הרבה כמו זה הכלל וקראו גדול וכן במעשרות לבר קפרא דתני התם נמי במתני' עצמה ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וכו' ואינו אלא לזה והכלל הראשון כולל ג' דברים:

אנן תנינן. במתני' כל השוכח עיקר שבת דמשמע שידעה ועכשיו שכחה ונוסחא דבית רבי אני לה הכי כל שאינו יודע עיקר שבת. ולקמן מפרש דלא פליגי לדינא אלא בנוסחא בעלמא:

ר' אלעזר. היה גורס כמתני' דידן ור' יוחנן היה גורס כהדא דתני בית רבי:

הא רבי אלעזר וכו'. השתא מדייק לשאול הרי לר"א דתני כמתני' דידן אם נימא דהא אם אינו יודע כל עיקר שלא למד מעולם כגון קטן שנשבה לבין העכו"ם דלקמיה פטור הוא דבעינן שיהא לו ידיעה בתחלה או לא ופשיט לה מן מה דרב תני נמי כמתני' ופתר לה איזהו וכו' כלומר איזהו השוכח עיקר שבת זה שאינו יודע עיקר שבת שהיתה לו שכוח מבתחלה כגון קטן שנשבה לבין העכו"ם ש"מ היא הדא היא הדא דתרוייהו חדא דינא אית להו וחיוב חטאת אחת:

הא אמר ר' יוחנן וכו'. כלומר וכן להא דאמר ר' יוחנן ותני כדבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת מי נימא לדייק הא אינו יודע ושכח כלומר שמחמת ששכח הוא שאינו יודע עכשיו חייב על כל שבת ושבת או לא ופשיט לה מן מה דאמר ר' שמואל וכו' לקמן בהסוגיא דכל הדא הלכתא ששנינו בכריתות כדמייתי לה לקמן אליבא דר"א דהתם היא ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת בשגגת שבת ובשבתות הרבה א"כ ש"מ היא הדא היא הדא דבתרוייהו אינו חייב אלא אחת על שבתות הרבה:

את מה שמעית מן אבוך מן דר' יוסי. היאך שמעות מאביך ר' יוסי אי תני כר' יוחנן או כר' אלעזר:

אמר. להם כר' יוחנן הוא דתני וכתנא דבית רבי:

אמר לון ר' חזקיה לא אמר כן. ר' יוסי מעולם ואדרבה דאלא כך שמענו דר' סימון בר זבדא היה לומד עם בנו של רבי יוסי ופשט ליה ההלכה ושמע מיניה דר' יוסי כהדא דר' אלעזר דתני כנוסחת מתני' דידן:

משאלין מילייה. מילתא באנפי נפשה היא ואדלקמיה קאי כלומר שקבלנו שחותכין ודורשין הדברים של הפסוק הזה. והיותר נכון לגרוס מנא אילין מילייא ואמתני' קאי ומנא לן אלו הדברים לחלק דפעמים שהוא חיוב אחת ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ומפרש משום דכתיב ועשה מאחת מהנה ובתרוייהו המ' יתירה ועוד אחת משמע א' לבד והנה משמע הרבה ועוד דמהנה מיותר לגמרי ועשה אחת מכל וגו' מיבעי ליה הלכך דרוש ביה הכי ועשה אחת ועשה הנה ועשה מהנה כלומר דפעמים היא כך אחת שהוא הנה והיינו ועשה אחת דריש על הנה וכדמפרש אבתרה ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת וזה אם הוא בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי זה אחת שהיא הנה שיש כאן שגגות הרבה:

ועשה מהנה. כלומר וכן תדרוש שלפעמים ועשה הנה שהיא אחת. וזהו הנה לחייב על כולהון אחת. וזהו בשגגת שבת וזדון מלאכות שאע"פ שעשה מלאכות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דשגגת שבת חדא שגגה היא:

מהנה. השתא דריש הנה מיבעי ליה וכתיב מהנה אלא הנה אבות מהנה לחייב על התולדות כמו על האבות:

או נימר. או אינו אלא דנאמר בע"ז הכתוב מדבר שיש בה ג"כ חילוק עבודות וכהאי דתני ר' זכיי לפני ר' יוחנן וכו' ומנא לך למידרש המקרא על שבת וכך הקשה ר' זכיי לר' יוחנן דהרי בע"ז יש זיבח וקיטר וניסך וא"כ אחת שהיא הנה היינו זדון ע"ז ושגגת עבודות שחייב על כל אחת ואחת והנה שהיא אחת שגגת ע"ז וזדון עבודות דהא קרא בחטאת סתמא כתיב ונימר בע"ז הכ' מדבר:

א"ל ר' יוחנן בבלייא עברת בידך תלת נהרין שהלכת דרך רחוק כל כך ועברת שלש נהרות עד שבאת לכאן:

ואיתבדת. נכזבת בדבריך דלא הכי היא אלא שאינו חייב אלא אחת וכלומר דקרא לא מצי איירי בע"ז וכדמסיק ר' יוחנן ואזיל:

עד לא יתברינה בידיה יש כאן אחת אין כאן הנה. יתברינה על הע"ז קאמר ודרך גנאי הוא כלומר שוברה ואיסורה. על דרך מספר החלום ואת שברו. והשתא היכא מצית למידרש לתרוייהו פעמים אחת שהוא הנה ופעמי' הנה שהיא אחת דזה אי אפשר דהניחא דאחת מצית למידרש כדדרשינן לעיל אחת שהיא הנה וכגון עד לא יתברינה בידיה והיינו שלא נמצא בידו שיודע שוברה ואיסורה בעבודות אלו שנעלם ממנו איסור עבודת הללו וא"כ יש כאן אחת כלומר דשפיר מצית למידרש אחת שהיא הנה כדדריש לעיל שהרי זדון ע"ז והוא שידע שע"ז היא אבל לא ידע השובר ואיסור עבודות שלה והרי יש כאן ג' שגגות וחייב על כל אחת ואחת:

אין כאן הנה. כלומר אבל איפכא לא מצית למידרש בכה"ג הנה שהיא אחת דהא ודאי ליתא שהרי יש כאן שגגות הרבה ומיחייב על כל אחת ואחת וא"כ תו לא מצית למידרש פעמים שהוא כך ופעמי' שהוא כך בע"ז:

מן דתברה בידיה יש כאן הנה ואין כאן אחת. בתמיה כלו' דאיפכא ודאי לא משכחת לה שלפעמים הנה שהיא אחת ולא אחת שהיא הנה דהיכי דמי אי בשידע איסור ושוברה מאלו העבודות א"כ דשגג במאי לשתדרוש הנה שהיא אחת שעשה הרבה עבודות ואינו חייב אלא על שגגה אחת דאי ששגג בע"ז א"כ אין לבו לע"ז ואמאי ליחייב אפי' אחת והלכך האי דרשא דקרא דלפעמים אחת שהיא הנה ולא הנה שהיא אחת ולפעמים הנה שהיא אחת ולא אחת שהיא הנה לא מצית כלל למידרש בע"ז:

ויהי כן בע"ז. כלומר דהדר פריך הש"ס אלמה לא מצינן לאוקמי בע"ז ולדרוש הכי דקרא מיירי באלו ג' עניינים בעבודתה בעבודת הגבוה בהשתחויה וכדמפרש ואזיל:

בעבודתה לחייב על כל אחת ואחת. כלומר דרשא דועשה אחת הנה והיינו אחת שהיא הנה מיירי שעבד בעבודתה שדרכה בכך ואינן עבודת גבוה כגון גיפוף ונישוק ופיעור וכיוצא בהן ואם הוא ידע שהיא ע"ז ובשוגג באלו שלא ידע שאלו אסורות הן לע"ז זו חייב על כל אחת ואחת ומקיימת לדרשא אחת שהיא הנה. ודרשא דלפעמים הנה שהיא אחת אתי לעבודת גבוה בע"ז כזו והיינו זיבח וקיטר וניסך שהן עבודת פנים ואע"פ שהן שגגות הרבה הואיל ועבודות אלו אין דרך לעבוד לע"ז זו אמרינן דאין כאן חילוק עבודות ואין חייב אלא אחת:

בהשתחויה לחייב על מקצתה. כלומר ודרשא דהנה מהנה תוקמי על השתחויה שאע"פ שלא עשה השתחויה גמור' אלא מקצתה ודומה לה חייב וכעין דדרשת על תולדו' דשבת והדרא קושיא לדוכתה דאימא בע"ז הכתוב מדבר ומשני ר' בון דאפ"ה לא מצית לאוקי קרא בע"ז דכתיב בהאי פרשתא אם הכהן המשיח יחטא וגו' במצות שהמשיח מביא עליהן פר הכתוב מדבר והיינו בשאר מצוות יצאת ע"ז שאין משיח מביא עליה פר אלא שעירה בלבד:

התיבין הרי חלבים ועריות. דנמי משיח מביא עליהן פר ונוקמי לדרשא דקרא בהן ואחת שהיא הנה בחלב כגון שאכל בחמשה תמחויין ואליבא דר' יהושע דסבירא ליה בפ"ג דכריתות תמחויין מחלקין בהעלם אחד וזה אחת שהחלב שם אחד שהוא הנה דחייב על כל תמחוי ותמחוי והנה שהיא אחת היינו שאכל כמה מיני חלב ואינו חייב אלא אחת דשם אחד הוא ובעריות אחת שהיא הנה כגון שבא על חמש נשיו נדות בהעלה אחת שהיא שם אחת וחייב על כל אחת ואחת משום דגופין מחולקין והנה שהיא אחת כגון שבא על הנדה וחזר ובא עליה וחזר ובא עליה ובהעלם אחת אינו חייב אלא אחת ואכתי מנא לן לאוקי דרשא דקרא בשבת:

לא אתינן מיתני. לדרשא דקרא אלו בדברים שיש להן תולדות דהא בעינן נמי למידרש הנה מהנה כדדרשינן בשבת וחלבים לא משכחת בהו תולדות וכן בעריות ואי בהעראה הא קי"ל כל העריות עשה בהן המערה כגומר:

חברייא אמרין מהכא נפקא לן לחייב על כל שבת ושבת דכתיב שבת היא לה' והאי יתירא הוא דהא כתיב בהאי קרא גופיה ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון ושבת היא לה' ללמד שחייב על כל שבת ושבת אפי' בהעלם אחת ובמלאכה אחת:

אמר ר' אילא. מהכא נפקא לן דכתיב כל העושה בו מלאכה יומת ולא העושה בו ובחבירו שאם עשה חצי שיעור בשבת זו וחזר ועשה חצי שיעור בשבת אחרת אפילו בהעלם אחת אינן מצטרפות ואם אתה אומר שאין השבתות מצטרפות לכשיעור א"כ ה"ה דחולקות הן שאם עשה כשיעור בשבת זו וחזר ועשה בשבת אחרת בהעלם אחת חייב על כל שבת ושבת שהרי אתה אומר שכל אחת ואחת בפני עצמה הן:

א"ר יוסי בר' בון. דאי מהכא ליכא למישמע מידי שאני אומר כשם שאין השבתות מצטרפות כך אין חולקות דטעמא דאין מצטרפות משום דהויא כמו אוכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית דקיי"ל דבהעלם א' מצטרפות והוא שישהא מתחלה ועד סוף לא יותר מכדי אכילת פרס וא"כ אם אכל בשני ימים אפילו הן בהעלם א' אין מצטרפין וה"ה שתי שבתות אינן מצטרפין לשיעור מלאכה אחת אבל אם עשה כשיעור וחזר ועשה מלאכה זו בשבת אחרת בהעלם אחת אימא לך דאינן חולקות דהויא כאוכל כזית חלב היום וכזית חלב למחר והכל בהעלם אחת דאינו חייב אלא אחת הואיל ולא היתה לו ידיעה בנתיים:

אלא מחוורתא כדאמרינן מעיקרא. דמשבת היא לה' ילפינן דגילתה לנו התורה דכגופין מחולקין הן וחייב על כל שבת ושבת:

גדול שנשבה בין העכו"ם. ואינו יודע מתי שבת כיצד יעשה ופליגי בה רב ושמואל:

מונה ששה ועושה שבת. כברייתו של עולם ואידך אמר עושה שבת בתחלה ומונה ששה וחוזר ועושה שבת כאדם הראשון. מונה ששה ועושה שבת חמשה וכו'. טעמיה דחושש הוא למנות משום ספיקא דכל ימי השבוע וחושש הוא כסדרן שבתחלה חושש הוא שמא נשבה ביום הראשון ומונה ממנו ששה ועושה שבת ואח"כ חושש שמא נשבה ביום השני וכשמנה ממנו ז' ימים כלו ביום הראשון של שבוע זו ומונה מיום ב' חמשה ימים ועושה שבת ואח"כ חושש שמא נשבה ביום הג' ונמצא שכלו ז' ימים הראשונים ביום הב' וא"כ כשמנה אחר הז' הראשונים חמשה ועשה שבת בטעות היה שהרי המנין השני התחיל למנות מיום הב' ועושה שבא אחר חמשה ימים והוא לא נשבה אלא ביום הג' ונמצא שבת שלו ביום הראשון אלא דהואיל ואי אפשר לו בענין אחר תולה כל ספיקיו על הימים של שבוע הראשון שנשבה בו שאם נשבה ביום הא' מונה ששה ועושה שבת ואם ביום הב' מונה חמשה ועושה שבת ואם ביום הג' מונה ארבעה ועושה שבת ואם ביום הד' מונה שלשה ועושה שבת ואם ביום הה' מונה שנים ועושה שבת ואם ביום הו' מונה אחד ועושה שבת אבל שמא נשבה ביום השבת ליכא למיחש דמסתמא היה זוכר בו ואין החשש אלא על כל הימים מימי החול שהן מותרין בעשיית מלאכה ואין אדם משים על לבו לזכור איזה יום שהוא עומד בו ואירע לו המעשה:

א"ר מנא אין אישתבאי בתלתא וכו'. כלומר דר' מנא פריך עלה דר' יצחק דהיכי מצית אמרת הכי דהניחא במנין הראשון אם היה יכול לתלות שנשבה ביום הא' שפיר הוא דמונה ששה ועושה שבת ובמנין השני נמי אם היה יכול לתלות שנשבה ביום הב' וא"כ שבת הראשון שעשה בטעות עשה מ"מ עכשיו מונה חמשה ועושה שבת כהוגן ואם לא היה החשש הספק אלא שמא ביום הראשון נשבה או שמא ביום השני הוה מצינן למימר דהואיל וא"א בענין אחר מונה הוא כך ועושה שבת דממ"נ חד מינייהו של אלו שתי השבתות כהוגן הוא אבל השתא דלא ידע ואיכא עוד למיחש דילמא ביום השלישי נשבה והוא מנה ששה ועשה שבת וחמשה ועשה שבת נמצא שזה עשה מלאכה ביום השבת שהיה ממנין ימי החול שלו ולא קיים שבת לא במנין הראשון ולא במנין השני וכן הוא החשש מיום הג' ואילך אלא דר' מנא מקשה דאם באת לחוש שמא ביום זה ושמא ביום זה א"כ אין כאן שום שבת כהוגן דכשאתה בא לחוש כך ניחוש שמא ביום הג' נשבה והרי זה עשה מלאכה אף בשתי שבתות של מניינים הראשונים וכן מכאן ואילך מקולקל הוא בחשבונו:

רב הוה חייליה לתרין מחזירין הוא עבד שובתא. בתמיה וזה הכל מדברי רבי מנא הן כלומר וכי בזה רב כחו הוא שלשני מחזרת המנינים הראשונים הוא עושה שבת שלו והם אינן שבת והוא עושה מלאכה מהן אף בשבת:

מחזירין. כל דבר שהוא מונה עד יום המוגבל וחוזר ומונה עד בא אותו יום נקרא מחזור. ואין לו לתמוה ויחוש לכל הימים. האי קושיא שייכא לכ"ע ואף לרב ושמואל ואמאי לא יתעכב בעצמו מלעשות מלאכה בכל הימים דיש לו לחוש בכולן שמא היום הוא שבת:

לתמוה. לשון עיכוב מלשון ולא יכלו להתמהמה:

כהדא. דהא תניא נמי דכוותה קידש אשה בעילם המדינה וכלומר אפי' בדרך רחוקה מכאן ואינו יודע איזו היא כגון שקדשה על ידי שליח שא"ל צא וקדש לי אשה סתם ולא חזר אליו לומר זו וזו היא שקדש בשבילו ופליגי בה ר"י ור"ל ולר' יוחנן אסור הוא בכל הנשים דשמא זו היא אחותה או שאר קרובות שנאסרו עליו מחמת קידושיה וא"כ לר' יוחנן אמאי לא יחוש ג"כ כאן לכל הימים:

תמן. שאני התם דהא מיהת יש לו תקנה לישא אשה או גיורת או משוחררת שאין לו חשש בהן כלל אבל הכא מה אית לך למימר שאם באת לחוש לכל הימים מה תקנה יש לו וכי ימות הוא אם אין לו במה להתפרנס והלכך אי אפשר לו לחוש לכל הימים:

תמן. בבבל אמרין בדין זה דחושש הוא לכל הימים ועושה בכל יום ויום כדי קיום הנפש שלו בלבד ולא יותר:

תמן תנינן. בפ"ג דכריתות אמר ר"ע וכו'. ולקמן פליגי בה אמוראי באיזה ענין שאל לו ואם קבלה רבי עקיבא ממנו תשובתו או לא:

ומה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה. שאין בה הרבה חיובים בענינה אלא חיוב ביאה בלבד ואינו מוזהר עליה בחטאות הרבה ואעפ"כ אם בא עליה וחזר ובא עליה חייב הוא על כל ביאה וביאה אפי' הן בהעלם אחת דהכי ס"ל לר"א התם לעיל:

שבת שיש בה תוצאות הרבה. מהרבה ענייני מלאכות שמוזהר עליה:

הבא על הקטנות יוכיח. כמו הבא על הקטנה וקטנות דעלמא קאמר ואם היא נדה ואין בה אלא אזהרה אחת שהוא מוזהר עליה אבל קטנה לא שייכא בה אזהרה ואעפ"כ חייב הוא על כל ביאה וביאה:

הבא על הבהמה יוכיח. שחייב על כל ביאה וביאה:

אמרתי לו הבהמה כשבת. כלומר לדידי מיבעיא לי בבא על הבהמה אם חייב על כל ביאה וביאה כמו דמיבעיא לי בשבת:

בשם ר' שמעון בן לקיש. לפרש השאלה שבזדון שבת ושגגת מלאכות היא ששואלו אם שבתות כגופין מחולקין הן וחייב על שגגות מלאכות של כל שבת ושבת או דילמא לאו כגופין מחולקין הן ומכיון שהיא בהעלם אחת ומעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת:

כהדא תנינן מלאכות הרבה. בתמיה וכלומר דהש"ס מתמה על זה דאם כך שאלו למה היה לו לומר מלאכות הרבה וכי לא על השבתות הוא הבעיא אם הוא מתחייב על כל שבת ושבת או לא וא"כ לא היה לו לשאול אלא העושה מלאכה אחת בשבתות הרבה מהו ולא משני עלה מידי:

רבא בשם רב חסדא אמר. לא כדר' זעירא בשמיה אלא בשגגת שבת ובזדון מלאכות שאלו וכגון שהיה יודע שאלו מלאכות אסורות בשבת אבל לא היה יודע שהיום שבת דודאי על כל מלאכות שעשה אינו מתחייב אלא אחת דהא אין כאן שגגה בהן ושגגת שבת חדא שגגה היא והיינו דאמרינן לעיל הנה שהיא אחת וכי קא מיבעיא ליה אם עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת הוא דקא מיבעיא ליה אם אינו חייב אלא אחת כדתנינן במתני' או דילמא סבירא ליה לר"א דעל הרבה מלאכות אפי' הן בהעלם אחת של השבת חייב על כל מלאכה ומלאכה מיהת אחת משום שגגת שבת דכל מלאכה ומלאכה ענין בפני עצמה היא:

בדא תנינן שבתות הרבה. בתמיה כלומר דחוזר ומתמה גם על הא דרבא בשם רב חסדא דאם כך היא ששואלו אם כן למה לו לומר בשבתות הרבה וכי לא על המלאכות הוא מתחייב לפי ענין השאלה ולא היה לו לומר אלא כך העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בזדון מלאכות ושגגת שבת מהו אם מתחייב משום שגגת שבת אכל מלאכה ומלאכה או דילמא הואיל ואינו אלא מעין מלאכה אחת וליכא הכא אלא חדא שגגה דשבת אינו חייב על כולן אלא אחת. ואפילו אי אמרת דבעלמא מתחייב הוא על הרבה מלאכו' מעין מלאכה אחת אם השגגה היא במלאכות הכא מאי. ולקמן מסיק לה דתרתי בעא מיניה:

הא ר' זעירא וכו'. השתא מהדר הש"ס לשאול אם קבלה מיניה ר"ע או לא ובעי להא דאמר ר' זעירא וכו' דהשאלה של ר"ע היתה בזדון שבת ושגגת מלאכות והשיב לו שחייב על כל אחת ואחת דשבתות כגופן דמיין אם הודה לו ר"ע או לא הודה לו. ופשיט לה מן מה דאמר ר' שמואל כל הדא הלכתא דתנינן העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חיוב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת דלא אתיא אלא כר"א דכריתות ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת א"כ הדא אמרה דלא הודה ליה ר"ע דאי הודה ליה היה ליה לאוקמי מתני' דידן נמי כר"ע:

ר' בא. היינו רבא דקאמר לעייל בשם רב חסדא דהשאלה היתה בשגגת שבת וזדון מלאכות וכדפרישנא דעיקר השאלה במלאכות הרבה מעין מלאכה אחת היא ובעי הש"ס אם הודי ליה ר"ע או לא ופשיט לה ר' זעירא לפני ר' יוסי דאם כך היתה השאלה ש"מ מהאי מתניתא דהברייתא דלקמיה דלא הודי ליה:

דתני. האומר יודע אני שהוא שבת היום ויודע אני שמלאכה זו אסורה בשבת אבל איני יודע אם חייבין כרת עליה או לא הדין הוא כך אם ממנין אבות מלאכות עשה חייב על כל מלאכה ומלאכה שעשה אפילו הן בהעלם אחת דהרי יש כאן שגגות הרבה דשגגת כרת שמה שגגה ויש חילוק מלאכות בשבת ואם מעין מלאכה אחת עשה לכולן חייב על כל העלם והעלם אם עשה בשתי העלמות וטעמא מפני שהן העלמות הרבה אבל אם היה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הואיל וכולן מעין מלאכה אחת הן והשתא מן מה דלא מותיב ליה ר"ע לר"א והאיכא תנא דהאי ברייתא דלא ס"ל כוותך הדא אמרה דלא הודי ליה והלכך לא חש ר"ע להשיבו מברייתא זו ולידע טעמא דס"ל דחייב על כל אחת ואחת משום דלא ס"ל כלל כוותיה אלא כהאי תנא דברייתא:

הא ר' זעירא וכו'. השתא מהדר הש"ס לדייק אליבא דהני דמפרשי להשאלה של ר"ע לכל חד וחד כדמפרש לה ומה ס"ל לר"א לאידך גיסא שלא שאל לו לר"ע כדנקיט ואזיל דלהא דמפרש ר' זעירא וכו' דבזדון שבת ושגגת מלאכות הוא ששאלו ומשמע הא אם בשגגת שבת וזדון מלאכות אף רבי אליעזר יודה לרבי עקיבא שאינו חייב אלא אחת. דאל"כ מנא להו לפרושי לדברי ר"א דהתם בכה"ג דמפרשי דילמא אף בשגגת שבת וכו' הוא דבעיא מיניה אלא ודאי משום דסבירא ליה להני דמפרשי כך דבשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת לכ"ע הואיל ואין כאן אלא חדא שגגה דשבת ואי הכי מאי האי דקאמר ר"א מק"ו מנדה מה נדה שאין בה תוצאות הרבה וכו' ויתיביניה ליה ר"ע שבת גופה תוכיח הרי אם הוא מזיד במלאכות ושוגג בשבת הרי יש בה תוצאות הרבה וכו'. כצ"ל ונתחלפו התיבות בדפוס מהכא להא דלקמן ומהא דלקמן להכא. כלומר דהא מיהת יש בשבת תוצאות הרבה וחטאות הרבה במקום דשייכא בה ואפ"ה את מודי לי דבשגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת א"כ לא תליא בהך טעמא שיש בה תוצאות הרבה ומן מה דלא מותיב ליה רבי עקיבא הכי ש"מ היא הדא היא הדא ולרבי אליעזר אפילו בכה"ג חייב על כל אחת ואחת:

הא ר' בא וכו'. ולהא דר' בא נמי איכא למידק דמפרש דבשגגת שבת וזדון מלאכות הוא דשאלו ומשמע הא בזדון שבת ושגגת מלאכות יודי אף רבי עקיבא לר"א דחייב על כל אחת ואחת הואיל דאיכא שגגות טובא:

ויתיביניה ר"א הרי מזיד בשבת ושוגג במלאכות הרי אין בה אלא אזהרה אחת ואת מודי לי שהוא חייב על כל אחת ואחת. כצ"ל והשאר הכל ט"ס דאגב שיטפא דלעיל הוא וכלומר על הא דאמר לו ר"ע לר"א לא אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת מדייק דאי הכי אמאי לא השיב לו ר"א הרי זדון שבת ושגגת מלאכות יוכיח שבשבת לעולם אין בה אלא אזהרה אחת ואפ"ה את מודי לי מיהת דבכה"ג חייב על כל אחת ואחת ומן מה דלא מותיב ליה ר"א לר"ע הכי ש"מ היא הדא היא הדא ולר"ע אף בזדון שבת ושגגת מלאכות אינו חייב אלא אחת:

הא ר' בא בשם רב חסדא וכו'. השתא מסיק לה לפרש לכל חד וחד לפי פירושו דלהא דקאמר ר' בא דבשגגת שבת ובזדון מלאכות הוא ששאלו קשיא וכי לא משום שגגת שבת את תופסו לענין חיוב חטאת וא"כ מאי קא מיבעיא ליה אם חייב על כל אחת ואחת הרי אין כאן אלא חדא שגגה דשבת ומפרש ר' חזקיה בשם ר' בא דבאמת על שתים הוא ששאלו אם הוא מזיד בשבת ושוגג במלאכות מהו שיהא חייב על כל אחת ואחת משום שגגות טובא והיינו אם הוא חייב כך על שבתות הרבה דימים שבינתיים הוון ידיעה לחלק או לא הא חדא ובעא מיניה נמי שוגג בשבת ומזיד במלאכות מהו לעשות את העיקר כתולדות אם ולדי מלאכות כמלאכות וחייב על כל חדא וחדא משום שגגת שבת או לא ולפיכך קאמר נמי הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת ובשבתות הרבה דכולל הני תרתי בעיי ומתורץ גם כן להא דדייק לעיל כדא תנינן וכו':

ותני דבית רבי. בהדיא כן לפרש הא דשאלו העושה מלאכות הרבה וכו'. מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת הדא היא שוגג בשבת ומזיד במלאכות שבתות הרבה מעין מלאכה אחת הדא היא מזיד בשבת ושוגג במלאכות. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות וכדפרישית דבדאיכא שגגות טובא הבעיא הוא על שבתות הרבה ובדליכא אלא חדא שגגה דשבת ומזיד הוא במלאכות הבעיא היא על ולדי מלאכות אם כמלאכות הן לחייב על כל חדא וחדא משום שגגת שבת או לא:

הא ר' זעירא וכו'. ולהא דמפרשי רבי זעירא ורבי אילא דבזדון שבת ושגגת מלאכות הוא ששאלו והשיב לו ר"א שחייב על כל אחת ואחת של כל שבת ושבת קשיא ויש אדם מתחייב קרבן על הזדון בתמיה הרי בזדון שבת הוא עשה. ומשני את נותן שגגת מלאכות על זדון שבת כלומר שאף על פי שבזדון שבת הוא מ"מ משום שגגת מלאכות של כל שבת ושבת הוא מתחייב וכדפרשינן לעיל משום דכל שבת ושבת כגוף בפ"ע דמיא וחייב בכל חדא וחדא על שגגת מלאכות שעשה בה:

ודכוותה שגג בשבת וכו'. אי הכי נימא נמי דכוותה בשוגג בשבת ומזיד במלאכות שאת נותן שגגת שבת על זדון מלאכות וליחייב על כל אחת ואחת משום שגגה דשבת ואמאי אמרינן לעיל דלהך פירושא דרבי זעירא ורבי אילא דבזדון שבת ושגגת מלאכות הוא ששאלו וקאמר ר"א דחייב על כל אחת ואחת יש לשאול לר"א אם מודה לר"ע בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא אחת ומאי מספקא להו נימא נמי דאת נותן שגגת שבת על זדון מלאכות וחייב על כל אחת ואחת:

ולית לר"א לאחת לחייב על כל אחת ואחת. מסקנא דהקושיא היא דהא דרשינן בת"כ גבי שבועת העדות דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה. לאחת לחייב על כל אחת ואחת ומתחייב על המזיד כשוגג כדדרשינן התם גבי שבועת העדות ופקדון ושמעינן מיהת דחייב על כל אחת ואחת וא"כ ה"נ נימא הכי דנותן אתה השגגה דשבת על המלאכות ואע"פ שהם בזדון משום שגגה דשבת מיהת לחייב על כל אחת ואחת:

אשכחן. חדא ברייתא דאה"נ תני בשם ר"א כן גדול שנשבה לבין העכו"ם והרי כאן שגגת שבת שהרי אינו יודע מתי שבת בין העכו"ם וזדון מלאכות שהרי גדול הוא ולמד איזו מלאכה אסורה חייב על כל אחת ואחת והיינו על כל שבת ושבת משום שגגת שבת שאצלו:

מה בין מזיד בשבת וכו'. בעלמא קאי דאלו הכא בהא דלעיל דאמרינן אתה נותן שגגת שבת על זדון מלאכות זהו דוקא אם עשה בשבתות הרבה דמשום דכל שבת ושבת כגוף בפ"ע ומתחייב על זדון מלאכות משום שגגה דשבת דכל חדא וחדא אבל בעלמא ובשבת אחת אמרינן לעיל אחת שהיא הנה זהו מזיד בשבת ושגגת מלאכות והנה שהיא אחת זהו שוגג בשבת ומזיד במלאכות ומה בין זה לזה הא מיהת איכא שגגה דשבת על כל מלאכה ומלאכה ומפרש ר' יוסי ולמה מזיד בשבת וכו' משום דבשגגת מלאכות אם את אומר לו מלאכה היא זו פורש שהרי יודע שהוא שבת ועושה הוא מלאכות אחרות כלומר מתעסק ומטפל בדברים המותרין וא"כ ניכר הוא שבשביל שלא ידע שמלאכות אלו אסורות הן היא שעשה אותן ואיכא שגגות טובא ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:

ולמה שוגג בשבת וכו'. לפי שכאן אם את אומר לו שבת הוא זו היום מיד הוא פורש ואם כן לא עשה אלו המלאכות אלא בשביל שלא ידע שהוא שבת וליכא אלא חדא שגגה אינו חייב אלא אחת:

שגג בזה ובזה. בשבת ובמלאכות:

רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת והקשה לו ר' זעירא ולאו כ"ש הוא אלו היה במזיד בשבת ושוגג במלאכות שמא אינו חייב אלא אחת הרי איכא שגגות טובא והלכך חייב הוא על כל אחת ואחת ומפני שנתוסף לו אף שגגה דשבת לא ליחייב אלא אחת בתמיה:

שגגת מלאכות שבת או בדשגגית מלאכות. תשובת רב המנונא הוא לר' זעירא כלומר התם שגגת מלאכות לחוד הוא דאיכא ומטעמא דפורש הוא משום מלאכות אם אומרים לו שאסורות הן וכדאמרן והלכך בדין הוא שחייב על כל אחת ואחת אבל הכא דשגג בתרווייהו וא"כ איכא למימר שבת כלומר משום שגגת שבת הוא עושה או בדשגגת מלאכות הוא עושה ומכיון שכן אי אתה יכול להחמור עליו ואינו חייב אלא אחת:

קצר חצי גרוגרת בשבת זו בזדון שבת ושגגת מלאכות וחצי גרוגרת וכו'. מהו שיצטרפו לכשיעור גרוגרת מי אמרינן דכהעלם אחד הן ומצטרפין או דילמא מכיון דלא דמיא האי שגגה להאי שגגה דזו היא בשבת וזו היא במלאכות והוו להו כבשתי העלמות ואין מצטרפין:

איפשר לומר וכו'. השיב לו ר"ז מאי תיבעי לך וכי אפשר לומר זה שהרי שבתות מחלקות לחטאות הן שאם עשה בשבת זו וחזר ועשה בשבת אחרת בהעלם אחד חייב על כל שבת ושבת כדאמרינן לעיל דשבתות כגופין מחולקין הן ושבתות מצטרפות בתמיה דהואיל שהן מחלקין היאך יצטרפו:

הרי תמחויין חולקין. לר' יהושע דאמר בפ"ג דכריתות שאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד בשני מינים תמחויין חולקין הן לחטאות ומתחייב שתים ואף שהן בהעלם אחד ואפי' כן תמחויין מצטרפין שאם אכל חצי זית מתמחוי אחד וחצי זית מתמחוי אחר בהעלם אחד מצטרפין הן לכזית ומתחייב:

א"ל איני יודע טעם תמחוי. מי שנאו מה טעם יש בו שיצטרפו אם חולקין הן:

ולא מתניתא היא. דברי ר' זעירא הן דמסיק ליה דהא שמעינן מהאי ברייתא דר' יהושע גופיה דס"ל דשני מינין מחלקין הן ולית ליה צירוף:

כתב וכו' ר"א מחייב חטאת. דאות אחת שבשבת מצטרף לכשיעור ב' אותיות:

ור' יהושע פוטר. דב' ימים אינן מצטרפין וה"ה לשני מיני תמחויין דאין מצטרפין:

תיפתר בזדון מהתם אין ראיה דיכול אני לפותרה שכתב את הב' בשבת במזיד והלכך אינו מצטרף והוה מצי למיפרך אי הכי מ"ט דר"א אלא דפריך ליה פירכא עדיפא דאפי' אי אמרת הכי אליבא דר' יהושע ולאו כל שכן הוא דמה אם הזדון שאינו חולק לחטאות דלא שייכא חטאת במזיד אינו מצטרף לכשיעור שגגה שהיא חולקת לחטאות לא כ"ש שלא תצטרף:

לא אמר כן. לא כך שאלו ר' ירמיה לר' זעירא מקצר בשבת זו וכו' דבהא פשיטא ליה דהואיל ושבתות חולקות הן אינן מצטרפות אלא כך שאלו אם בשבת אחת עשה כך שקצר חצי גרוגרת בשחרית בזדון שבת וכו' מהו שיצטרפו אלו השגגות הואיל ואין דומין זו לזו ועל זה השיב לו ר' זעירא דמ"מ הואיל וחולקין הן לחטאות שאם עשה כן בכשיעור אין אחד מתכפר בקרבן חבירו אין מצטרפות לכשיעור:

א"ר מנא וכו'. ר' מנא היה תלמידו של ר' יוסי שהיה חבירו של אביו ר' יונה והיה רגיל לומר כך אע"ג דלא שמעית מרבי דא מילתא בהדיא שמעית מיניה מלתא דכוותה וזה נמצא בהרבה מקומו' בהש"ס הזה וה"נ אמר אף שלא אמר כהאי בעייא גופה דר' ירמיה אמר מילתא דכוותה וכדבעי להא לקמן בפ"ב דשביעית בסוף הלכה א' דגריס התם ר' יוסי בעי אכל חצי זית בידיעת קדש ובהעלם טומאה ונזכר שהוא טמא ונעלם ממנו הקדש וחזר ואכל חצי זית בידיעת טומאה והעלם קדש העלמית מהו שיצטרפו מי אמרינן דהואיל דכל חדא וחדא העלמה מיקריא אם אכל כזית בהעלם אחד מהן מצטרפין הן ג"כ אם אכל חצי זית בהעלם זה וחצי זית בהעלם זה או דילמא מכוון דהני העלמות לא דמיין אהדדי דהאי העלם טומאה והאי העלם קדש לא מיצטרפי ודמיא ממש האי בעיא לבעיא דר' ירמיה דהכא:

ניחא שבת. אדלעיל מהדר בענין השאלה דר"ע דמתני' דכריתות דאמרי' להאי מ"ד דמפרש שגגת שבת וזדון מלאכות הוא ששאלו אי אמרי' ימים שבנתיים הוון ידיעה לחלק או לא והשיב לו ר"א דהוון ידיעה לחלק וחייב על כל אחת ואחת מק"ו מנדה ומדייק הש"ס דניחא שבת דשייך שפיר דכיון שבאו לה ימי החול בנתיים הוון ידיעה לחלק אלא גבי נדה מה אית לך למימר בה ימים שבינתיים הוון ידיעה לחלק:

תיפתר בנדה קטנה. שעדיין אינה רגילה לראות בעונות רצופות אלא רואה ומפסקת היא וראתה ובא עליה והפסיק' לראות וראתה ובא עליה והכל בהעלם אחת דימי הפסק טהרה שבנתיים הוון ידיעה לחלק:

ר"א בר' שמעון אומר דלא כך שאלו ר' עקיבא לר"א אלא כך שאלו בנדה והשיב לו משבת הבא על נדה אחת וכו' וא"ל ר"א חייב על כל אחת ואחת מק"ו ומה שבת שאין בה אלא אזהרה אחת שהוא מוזהר על השבת והשבת אינה מוזהרת עליו חייב על כל אחת ואחת נדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה ונדה מוזהרת עליו אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת:

וקשיא עלה דהאי ברייתא דר"א בר"ש דמה פשיט ליה ר"א לנדה משבת הא גבי שבת נמי אי דמיא להאי דינא דנדה אינו חייב אלא אחת שהרי אלו קצר וקצר בהעלם אחד כלום הוא חייב על כולם אלא אחת וא"כ גבי נדה נמי אם בא עליה וחזר ובא עליה לא יהא חייב אלא אחת דמ"ש ביאה וביאה מקצירה וקצירה:

ר' אחא בשם ר' חנינא קאמר דכן הוא דמקשי ר' מנא לה ולא כן אמר ר' שמואל וכו' לעיל דכל הדא הלכתא דתנינן גבי שבתות הרבה דחייב על כל שבת ושבת כר"א הוא דאתייא ברם כרבנן אינו חייב אלא אחת וא"כ אף הכא גבי נדה לא יהא חייב אלא אחת אליבא דרבנן ור' מנא לא ניחא ליה להקשות מקצר וקצר דאה"נ אליבא דר"א קצר וקצר חייב על כל אחת ואחת אפי' בהעלם אחד כדאמר התם בכריתות לעיל והלכך מקשי לה דהשתא אליבא דרבנן דפליגי על ר"א גבי שבת א"כ גבי נדה נמי לא יהא חייב אלא אחת:

א"ר יוסי. אני קיימתיה לקושטא דמילתא כהאי דאמר ר' אחא בשם ר' חנינא. בהקושיא דר' מנא דבאמת לית כאן כרבנן והכי אמרין נמי רבנן דקסרין בשם ר' ניסא דכל הדא הילכתא דתנינן בשבת דר' אליעזר היא וכל דיפוק מיניה הלכה לדעלמא כולה כר"א היא וא"כ גבי נדה נמי אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"א אינו חייב אלא אחת:

הלכה ב

מתני' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. בגמרא מייתי להו סמך מן המקרא שבתורה למספר הזה וכמו שראו להני מלאכה ומלאכתו שבתורה שהן ארבעים חסר אחת והיינו דכתיבי ארבעים אלא דמספקא להו בחדא אי ממנינא הוא או לא ולפיכך קבעי בלשון המשנה כן ארבעים חסר אחת ולא אמרו ל"ט מלאכות:

החורש הזורע הקוצר. כללא דמילתא כל שהוא ממש ענין אחד עם האב נקרא ג"כ אב כגון החורש והחופר או עושה חריץ שכל אחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא כל אלו בכלל החורש ונקראו אבות וכן הזורע זרעים או נוטע אילנות והמבריך והמרכיב והזומר שכל אלו ענין אחד הן להצמיח הדבר ובכלל זורע הן ונקראו אבות וכן הקוצר בתבואה והבוצר ענבים והגודר בתמרים והמוסק זיתים והאורה בתאנים כולן ענין אחד הן לעקור דבר מגידולו ובכלל הקוצר הן ונקראו אבות וכן כיוצא בהן בשאר האבות וכל שאינו ענין אחד ממש עם האב אלא דומה לאב נקרא תולדה ממנו ואין חילוק בין אב לתולדה לענין החיוב שעל כולן במזיד בלא התראה חייב כרת ובעדים ובהתראה חייב סקילה ובשוגג חייב חטאת ואין הפרש ביניהם אלא לענין חילוק חטאות בהעלם אחד שאם עשה הרבה אבות בהעלם אחד חייב חטאת על כל א' וא' ואם עשה האב עם התולדות שלו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת וכן הדין אם עשה הרבה אבות בהעלם אחד והן מענין אחד וכמו שאמרנו אינו חייב אלא חטאת אחת ואם עשה אב ותולדה אחרת מאב אחר או שתי תולדות משתי אבות חלוקות הרי זה כמו שתי אבות בהעלם א' וחייב על כל אחת ואחת:

המעמר. המאסף שבלים ומקבצן אל מקום אחד וכן כל כיוצא בזה שמקבץ הדברים לעשות כמו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר:

הדש. דישה אינה נקראת אלא בגדולי קרקע וכל המפרק איזה דבר כגון החולב את הבהמה או החובל בבעל חי שיש לו עור וכן הסוחט את הפירות להוציא מהן משקין והן עומדין למשקה וכל כיוצא בזה הרי זה מפרק ומיחייב משום תולדת הדש:

והזורה. ברוח:

והבורר. פסולת מתוך האוכל אפי' בידו חייב והבורר אוכל מתוך הפסולת בנפה ובכברה חייב ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר:

והטוחן. תבואה או הכותש תבלין וסממנין במכתשת ה"ז טוחן וכל המחתך ירק תלוש או כל כיוצא בזה הרי זה תולדת טוחן:

והמרקד. בנפה והאי דומה לזורה ובורר שעניינם דומין זה לזה. ומנאן בשלשה לפי שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה:

הלש. והמגבל את העפר וכל המחבר איזה דבר במים ה"ז תולדת לש:

האופה. אפייה עצמה לא היתה במשכן אלא מבשל בסממנין והיינו מבשל והייני אופה ותנא סידורא דפת נקיט:

הגוזז את הצמר. וכל אלו מלאכות המנויין אחריה שייכין לצמר וכולם היו במשכן:

המלבנו. מכבסו במים וכן כל מיני כיבוס חייב משום מלבן:

המנפצו. חובטו במקל או סורקו במסרק:

והצובעו והטווה והמיסך. זהו שמסדר החוטין ומתקן את החוטין נקרא אורדי"ר בלע"ז. העושה שתי בתי נירין. נימי הסירוג נקראו נירין ודרך המסרג לעשות כמו בתים בתים כדרך שמסרגין המטה בחבלים וכיוצא בזה ומשיעשה שני בתים חייב:

האורג שני חוטין. של שתי או של ערב:

והפוצע שני חוטין. זה שמסיר את הערב מן השתי או השתי מן הערב כדי לתקנו באריגה נקרא פוצע:

הקושר. קשר של קיימא. והוא מעשה אומן:

והמתיר. לקשר של קיימא ומעשה אומן. והתופר שתי תפירות. והוא שיקשור ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שיתקיים ואם תפר יותר משתי תפירות חייב אפי' לא קשר ראשי החוט:

הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. אבל הקורע להפסיד מקלקל הוא ופטור:

הצד צבי. וכל כיוצא בו שאינו ברשותו:

השוחטו. מחייב משום נטילת נשמה וכן כל כיוצא בזה בבעל חי:

המפשיט את העור והמולחו. חייב דהוא מין עבוד:

והמוחקו. מעביר את השער מעל העור:

והמעבדו. בסיד או בשאר דבר המחתכו ואלו מלאכות השייכין לעור וכולהו הוו במשכן:

הכותב שתי אותיות או מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות. דאי לאו הכי מקלקל הוא ופטור:

הבונה והסותר ע"מ לבנות דאם להפסיד פטור:

המכבה והמבעיר. והוו במשכן כשבישלו הסממנין ונקט המכבה קודם המבעיר מפני שהמכבה לעולם הוא חייב במכוין לכיבוי והמבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לו כגון המדליק את הנר או העצים להתחמם בהן או להאיר או שמבעיר העצים לפי שצריך להאפר אבל אם מבעיר דרך השחתה פטור:

והמכה בפטיש. שכך עושין לגמר מלאכה וכל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש:

והמוציא מרשות לרשות. וכן המכניס ונקרא הכנסה אב כמו הוצאה מפני שהוא ענין אחד ונכלל בהמוציא שהכל מרשות לרשות הוא:

הרי אלו וכו'. מנינא דרישא קמ"ל לחילוק מלאכות שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ארבעים חסר אחת חטאות ומנינא דסיפא לאפוקי מדר' יהודה דמוסיף באבות וקחשיב אף השובט והמדקדק:

גמ' מנין לאבות מלאכות. רמז להן מן התורה:

כל הן דכתיב מלאכות. לשון רבים נימא דמיעוט מלאכות שתי' וא"כ יהיו יותר:

אשגרת עייניה דר' אחא. ראה והשגיח בכל התורה כולה ולא אשכח כתיב מלאכות ולפיכך לא חשש להשיב להם על דבעון מיניה:

דא מילתא בעיא. בתמיה וכי כי האי מילתא הוה מיבעיא להו מה שלא נמצא כתוב בתורה כלל:

דא מילתא. כלומר אלא דא מילתא דאיכא למיבעי אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון דמלאכתו ממש היא וכן אם ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה מנהון משום דאיכא למימר דדוקא אותן מלאכות האמורות אצל האדם הן מן המנין וה"ה שני מלאכתו האמורים שם בפסוקים דויכלו מספקא להו אלא דרישיה דפרשה נקיט וא"כ צריך לומר דכל מקום שנאמר בתורה מלאכתך לשון רבים משמע כדי להשלים המנין והשתא הא דקא מיבעיא להו אם אנחנו מוכרחין לומר דמקום שנאמר לשון רבים הרומז על שתים הוא ולא כל הן דכתיב מלאכות ממש קאמרי דלא טעו לומר מה שלא התיב כלל:

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו'. ולעיל מיניה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות ולמה חלקן הכתיב כאן אלא כדי לסיים ביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והרי זה בא להשלים מ' חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה והיא אחרונה שאח"כ לא תמצא לשון מלאכה בתורה:

שכתוב במשכן עבודה ומלאכה והרי זה ג"כ רמז למה שחשבו למנות לאב מה דהוה במשכן:

דבר דברי דברים. דבר היה צ"ל וכו' אלא לרבות לאבות ולתולדות:

אל"ף חד וכו'. משום דלר' יוסי בן חנינא אין מכאן רמז למנין האבות הלכך קאמר ר' אבהו דרוש הכי אל"ה ל"ו דבר חד דברים תרי הרי ל"ט:

מן אתרה לא חסרה כלום. לא צריכת למידרש דבר דברים אלא מתיבת אלה גופה איכא רמיזא אל"ף חד וכו' דלא מיתמנעין רבנן למידרש בין ה"א לחי"ת במקום שיש לרמז איזה דבר כדאמרי' בפיאה פ"ז ובמעשר שני פ"ה:

ר"י ור"ל עבדין הוויי. הוויית וקושיות ופרוקי בהדא פירקא כלל גדול תלת שנין ופלגא ולבסוף הוציאו ללמוד ולהבין לאלו אבות מלאכות מ' חסר אחת והתולדות דכל חדא וחדא מה דשייכא לה ומה שמצאו לסמך להתולדות מן האבות סמכו זה לזה ומה שלא מצאו למיסמך בהדיא לזה האב או לזה עשו אותה התולדה לחייב עליה משום מכה בפטיש וכלומר דכל שלא יכלו לומר זה משום זה וזה משום זה לפי שאינה מלאכה ממש אלא כגמר מלאכה וא"כ ה"ז משום מכה בפטיש דאותה קראו אב ללמד על כל גמר מלאכה:

שית מילין. שש שהוסיפו שהן כאבות על כל חדא וחדא מה שנשנו במתני' כדמסיק ואזיל דבנוי דר' חייא רבה הויות דידהו בשיטת אבוהין הן דתני ר"ת וכו' והרי כאן ששה עם הקוצר:

אמר רבי סירוד. כך שמו:

יהודה ברבי עביד הוויי. בדינא דמכשירין בענין שיכול לעשות מע"ש דאסור בשבת ומה שא"א מותר ועביד להא שיתא ירחין ולבסוף אתא חד תלמיד מן דר' סימאי ושאיל ליה בהן ולא השיבו ואמר זה התלמיד עליו ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה וה"ז יגע שיתא ירחין ולא ידע להשיב:

ארבעים וכו' ליידא מילה. לאיזה דבר נקיט התנא להמנין והרי אנו רואין שכך הם אלא ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. כצ"ל:

תני רבי זכאי וכו'. גרסי' להא לעיל בהלכה א' עד ואין כאן אחת וכדפרישית שם וגרסי' להא נמי בריש פ"ז דנזיר וכן להא דלקמן:

ויהא חייב על כל אחת ואחת. לר' יוחנן הוא דמקשה שהשיב לר' זכאי דבע"ז אין חילוק עבודות ואמאי יהא חייב על כל אחת ואחת גם בע"ז כמה דתימר גבי שבת דנפקא לן חילוק מלאכות מלא תבערו דיצאת הבערה מן כלל דלא תעשה כל מלאכה לחלק וללמד על הכלל כולו לחייב על כל מלאכה מיוחדת בפ"ע ואף הכא בע"ז נמי נימא דלא תעבדם כלל היא לכל העבודות ויצאת השתחויה לפרט בפ"ע וללמד על הכלל כולו:

א"ל. לא דמיא האי להאי דשבת דהתם הכלל במקום אחד והפרט אינו כתוב בצידו אלא במקום אחר ודיינינן ליה במדה זו אבל בע"ז כלל שהוא בצד הפרט דבמקרא אחד כתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם והואיל שכתוב בצידו לא הוי אלא כפירושא דכלל ולא דיינינן ליה במדה לדבר שיצא מן הכלל:

והרי כתיב. בפרשה כי תשא כי לא תשתחוה לאל אחר והרי כאן הפרט במקום אחר הוא:

זובח לאלהים יחרם ל"ג דמיותר הוא וכן ליתיה בנזיר שם:

א"ל כיון שאת לומד מצידו. מכיון דגלי לן קרא במקום אחד שכתיב בצידו ללמדנו שאין דנין לו במדה זו הלכך אין למדין אפילו במקום אחר. וכך הוא בנזיר. מכיון שאין אתה למד מצדו אפי' ממקום אחר אי את למד:

חברייא אמרין. דלאו היינו טעמא משום דלא שנייא לן במדה זו בין שהכלל והפרט במקום אחד או לא לפי שבכל מקום ליתן לדון במדה דיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא דבשבת כלל ואח"כ פרט הוא ושייך שפיר לומר יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו אבל בע"ז הפרט דלא תשתחוה קודם הכלל דלא תעבדם הוא ולא שייך לומר בו יצא מן הכלל וה"נ אמרינן מכיון דגלי לן האי קרא וכו' כדלעיל ר' יוסי אמר דלא היא דגם בהא לא שנייא לו בין שהוא כלל ואח"כ פרט ובין פרט ואח"כ הכלל כלל ופרט הוא לענין שדנין אותו במדה שיצא מן הכלל אלא דהכא היינו טעמא משום דבשבת הכלל והפרט בעבודתה כלומר הכל ממלאכות השייכין לאזהרת שבת הן אבל בע"ז הכלל הוא בעבודתה דלא תעבדם סתמא כתיב ומשמע בכל העבודות שדרך העכו"ם לעשות כן ואף איתן שאין מדרך לעשות כן לגבוה הן בכלל. ופרט במלאכת הגבוה. השתחויה למלאכת הגבוה היא דאע"ג דעבודת פנים לא הויא מ"מ דרך כבוד הוא לעשות כן לגבוה:

ר' מנא. אמר היינו טעמא דלא דיינינן ליה במדה זו דבשלמא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת שאין לה ללמד על עצמה כלום והלכך אמרינן ללמד על הכלל כולו יצאת אבל השתחויה בע"ז ללמד על עצמה יצאה:

שאינה מעשה. כשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך שהן ג"כ עבודות פנים ולא הוה נפקא לן השתחויה מכללא דלא תעבדם דלאו עבודה שיש בה מעשה היא ולגופה איצטריך ולא ללמד על הכלל:

ואתיא כההוא דתני חזקיה דזביחה יצאת מן הכלל דלא תעבדם וללמד על הכלל כולו דכל שהוא כעין עבודת פנים לחייב עליה אע"פ שאין דרכה של ע"ז לעבדה בכך והשתחויה יצאת ללמד על עצמה לפי שאינה מעשה:

או חילוף. דנימא זביחה יצאת ללמד על עצמה דהתורה הקפידה דוקא בזביחה והשתחויה יצאת ללמד על הכלל לחילוק חטאות. ומשני מסתברא דדבר שהוא מעשה והיינו זביחה מלמד על הכלל כולו שיהא כיוצא בה אבל השתחויה דבר שאינו מעשה היא אינו מלמד על הכלל דלאו עבודה מיקריא ולא דמיא לכללא:

אמר ר' ירמיה. גרסי' וכך הוא בנזיר שם. כלומר דר' ירמיה מקשה אהא דקאמר ר' מנא הבערה שלא לצורך עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל והרי הבערה ג"כ לצורך יצאת ללמד על מיתת ב"ד שלא יהא דוחה את השבת דילפינן מושבותיכם האמור כאן ממושבותיכם האמור בפרשת רוצחין דבמיתת בית דין הכתוב מדבר ואמר רחמנא לא תבערו:

מכיון דתימר. כלומר. אפי' אתה אומר דלצורך יצאת אע"פ כן כמי שלא לצורך היא דאי ללמד על מיתת ב"ד שלא תדחה שבת הוי ליה לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם שפיר נמי הוה נפקא לן מג"ש דמושבותיכם דבמיתת ב"ד מיירי ואין דוחה את השבת ומדמפרש קרא הבערה הוה ליה שלא לצורך ודבר שיצא שלא לצורך ללמד על הכלל כולו הוא יצא:

הדא אמרה וכו'. כלומר השתא הא פשיטא לן דדבר אחד שיצא מן הכלל אם הוא לצורך עצמו אינו מלמד על הכלל לחלק ואם הוא שלא לצורך עצמו אז יצא ללמד על הכלל לענין לחלק אלא הא דקא מיבעיא לן שני דברים שיצאו מן הכלל מהו שנאמר בהן שיצאו ללמד לחלק או שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהג באלו שני דברים וכדלקמן:

נישמעינה מן הדא דתנינן. בתוספתא דמכות פ"ד גבי דחשיב אלו שהן בלא תעשה מנין להמעלה מבשר חטאת וכו' על המזבח שהוא עובר בל"ת דבל תקטירו. ת"ל כי כל שאור וכו' ממנו אשה לה' ודרשינן כל שיש ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו על המזבח והני כולהו כבר עלה מהן לאישים דמבשר הקרבנות הוקטרו האימורים ומהמנחות הוקטר הקומץ ושתי הלחם עלו אימורי הכבשים הבאים עמהן וכגופן דמי ומלחם הפנים הוקטרו בזיכי לבונה:

ר"א וכו'. כלומר ואיתמר עלה דרבי אליעזר שאל לר' יוחנן אי נימא יצאו שתי הלחם וילמדו על הכבש והיינו משום דבתריה דהאי קרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וגו' כתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח וקרבן ראשית היינו שתי הלחם שבאו מן החמץ אבל על המזבח לא יעלו ומדכתיב המזבח מרבינן דאפי' על הכבש של המזבח לא יעלו וזהו ששאל ר"א לר' יוחנן דהאי דרשא לרבות הכבש ילפינן מקרא דשתי הלחם אם נאמר דמלמדין הן על כל אלו מהקדשים דלעיל דאמרינן שעובר עליהן בבל תקטירו שהכבש כמזבח הוא ואם עלה מהן על הכבש ג"כ הוא עובר:

א"ל ר' יוחנן אין כהדא דתני בהדיא המזבח אין לי אלא המזבח וכו'. ומה"א דהמזבח דריש לרבות הכבש שהוא כמזבח ומדכתיב לא יעלו לרבות לכל שהוא מן הקדשים שעלה מהן לאישים עובר על הכבש כמו על המזבח:

יכול וכו'. סיומא דברייתא היא דיכול אפי' מעלה אותן שלא לעבודה אלא לשם עצים בעלמא ת"ל לריח ניחוח לא אמרתי אלא לעבודה לא יעלו:

א"ל. ואמר ר"א לר"י דאפ"ה נימא דלא מרבינן בשאר הקדשים שיהא הכבש כמזבח ואי מהאי קרא הא כתיב אותם מיעוט הוא דאלו שתי הלחם חייבין עליהן על הכבש כעל המזבח ואין שאר כל הקדשים בכלל הריבוי לכבש:

מפני וכו'. השתא פשיט לה להבעיא אם שני דברים שיצאו מן הכלל מלמדין דטעמא מפני שכתב אותם למיעוטא הא אם לא כתוב אותם היו שתי הלחם מלמדין על כל הקדשים אפי' לר"א א"כ הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כלומר לא אמרינן שיצאו ללמד על הכלל לענין לחלוק אלא שיצאו ללמד על הכלל שיהא נוהג בו כדרך שנוהגין בהן כהאי דשתי הלחם דכשני דברים הן וא"נ דהאי הדא אמרה וכו' בדרך שאלה מיתפרשא וכלומר ואי נימא דג"כ יוצאין לחלק הן או אינן חולקין ושייך שפיר הא דר' חנניה בריה דר' הילל עלה דלחלק אינן חולקין אבל ללמד מלמדין וכדפרישית. והיותר נכון דגרסינן הדא אמרה שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין דקס"ד דכשם שהן מלמדין כדמוכח מהאי דשתי הלחם כך נאמר בעלמא במקום דשייך לומר לחלק ששני דברים היוצאין מן הכלל חולקין והיינו ללמד על הכלל כולו לענין לחלק ודחי לה רבי חנניה בריה דרבי הילל דלעולם לחלוק אינן חולקין דמדה זו לא נאמרה אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל לענין לחלק אבל ללמד על הכלל לענין שנוהג בהכלל כדרך שנוהג בהן מלמדין הן וטעמא דבשלמא ללמד אמרינן כהאי דר' יהודה דסבירא ליה בפ"ז דסנהדרין דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין וכן בב' דברים שיצאו מן הכלל אבל לענין ללמד לחלק אילו לכך יצאו למה לי שנים בדבר אחד שיצא בו הוה גמרינן לה:

לא אמר כן. בהא דמייתי לעיל דר' יוחנן פשיט ליה לר' אליעזר דשתי הלחם מלמדין על כל הקדשים לכבש ור"א פריך עלה מקרא דאותם אלא כך הוא שמע דר"א שאל לר' יוחנן אי נימא דיצאו שתי הלחם וכו' ופשיט ליה ר' יוחנן מקרא דאותם דאין מלמדין על כל הקדשים:

הדא אמרה וכו' מהדר אהא דאמרן דהשתא שמעינן דדבר אחד וכו' כדלעיל ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין כהאי דר' חנניה בריה דר' הילל דמהאי דשתי הלחם לא גמרינן אלא לענין מלמדין וכדפרישית:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה