אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית

פרק ג · הלכה ג

הלכה ב

מתני' אין נותנין ביצ'. בשבת בצד המיחם הוא יורה של נחשת שמרתיחין בו מים ע"ג האש:

בשביל שתתגלגל. שתצלה ומפני שדרך ביצה הנצלית שהיא מתגלגלת. לפי שתולדות האור כאור עצמו ואם עשה כן חייב משום מבשל והא דקתני אין נותנין ולא קתני הנותן הוא חייב מפני דקתני בחדא בבא ולא יפקיענה בסודרין שלא ישבר אותה ע"ג הסודר שרתח מן החמה בשביל שתצלה וזה אינו אסור אלא לכתחלה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדת אור ואם עשה כן פטור הלכך נקט נמי ברישא לישנא לכתחלה:

ור' יוסי מתיר. בסודרין דלא גזר תולדת חמה אטו תולדת אור ואין הלכה כר' יוסי:

ולא טמונה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מן החמה ובהא לא פליג ר' יוסי משום דגזור אטו רמץ חם דתרוייהו דרך הטמנה ואתי למימר מה לי חול מה לי רמץ ועוד איכא טעמא אחרינא דס"ל דגזרינן שמא יזיז עפר ממקומו לתקן סביבות הביצה והוי תולדה דחורש:

מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא וכו' שהביאו סילון של צונן שממשיכין לתוכו מים מבעוד יום והיו שוקעין את הסילון לתוך אמה של חמין מחמי טבריא כדי שהמים הצוננין הנמשכין בהסילון ובאין כל השבת יתחממו מחמת אמת חמין שלהן:

אמרו להן חכמים אם בשבת. כלומר אלו המים שבאין בתוך אותו הסילון בשבת הרי הן כדין חמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה. ואם אלו שבאין בתוכו ביום טוב הרי דינן כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצת כל הגוף ומותרין הן בשתיה. וחזרו בהן אנשי טבריא כדאמרינן התם בגמרא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו:

מולייר הגרוף. הוא כלי שיש לו בפנים בית קבול גדול ומשימין בו מים וסביבות אותו הבית קיבול מבחוץ יש מקום שנותנין שם גחלים להרתיח המים ואם הוא גרוף מהגחלים מע"ש שותין הימנו בשבת מהמים שהוחמו באותו בית קבול:

אנטיכי. הוא כלי שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והגחלים בין שתי השולים ומתוך כך מתחממין הרבה השולים בעצמן שתחת המים ולפיכך אף על פי שהיא גרופה מערב שבת אין שותין הימנה בשבת מפני שהמים מוסיפין להתחמם גם בשבת שמתוך שהשולים מכוסים חומם משתמר הרבה:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב' וגרסי' נמי להא דלקמן שם:

תפוח. של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה ה"ז אסורה לזרים דהוי מדומע דקיי"ל כל המחמץ והמתבשל אוסר בכל שהוא:

תני. בתוספתא פ"ח דתרומות ר' יוסי מתיר דקסבר אין חימוצו חימוץ:

מה פליגין. רבנן על ר' יוסי במחמץ במימיו כדקתני שריסקו והחמיץ במימיו שהן חמוצים אבל במחמץ בגופו של תפוח ד"ה מותר דאין זה חימוץ:

ר' יוסי. דמתיר הכא במתני' בהפקעת ביצה בסודרין כדעתיה דכמה דהוא אימר תמן אין חימוצו ברור ואינו אסור משום מחמץ בתרומה אלא בחימוץ ברור וגמור כן הוא אמר הכא לענין שבת דאינו אסור אלא בבישול ברור לאפוקי הך דביצה בסודרין דלאו בישול גמור הוא. וגרסינן להא נמי בריש מסכת חלה:

תנא אמר ר' יוחנן בר מדייא וכו'. כדקאמר לעיל בסוף הלכה א' דמיחם שנטלו מע"ג האש ונתנו ע"ג ספסל ולא העביר את ידו ממנו מותר להחזירו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור להחזירו והא דהדר מייתי לה הכא לאשמעינן דהאי דינא דמתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם אף בצד המיחם שנטלו מע"ג הכירה והגיחו ע"ג ספסל ולא העביר ידו ממנו קאמר וכלומר בשעה שהעבירו מע"ג האש אין נותנין ביצה בצידו בשביל שתתגלגל דאכתי רותח הוא ולאפוקי אם עמד מעט ונתנן בצידו דשוב אינו מבשל:

פגה שטמנה בתבן וכו'. תוספתא היא פי"ו דמכלתין וגרסינן להא לעגל פ"ק דכלאים בהלכה ט' ומייתי לה הכא איידי דאיירי במתני' מענין הטמנה בחול:

פגה. תאנה שלא בשל כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן מוקצה לטיט הוא:

אם היו מקצתן מגולין. ויכול הוא לאחוז בהן וליטלן ואפילו טילטול מן הצד לא הוי:

בין כך ובין כך וכו'. דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול:

אתיא דר"א בר תדאי כר"ש. דמתיר בדבר שאינו מתכוין וה"נ אינו מתכוין לטלטל לדבר האסור אלא לשפוד ולסכין שהן דברים הניטלין בשבת ואע"פ שנוטל התבן עמו טלטול מן הצד הוא:

דתני. בתוספתא דביצה סוף פ"ב לא יגרר אדם וכו' ור"ש מתיר משום דדבר שאינו מתכוין הוא:

שמותר לטלטלו. דמכיון דמשוקע בטיט אינו עושה חריץ ואע"ג שהטיט ניטל עמו טלטול מן הצד הוא:

כמה דאת אמר וכו'. מילתא באנפי נפשה היא וקמ"ל דאף לאחר שעשה בו צרכו מותר להחזירו:

אמר ר' יוסי אף אנן תנינן. במתני' דכלאים שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלין בשבת וא"כ הא דר"א בן תדאי לא צריכית לאוקמי קר' שמעון דהא מהאי מתני' שמעינן דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ובכה"ג אף חכמים מודו לר"ש:

אמר רבי יוסי בר' בון. דמהאי מתניתין לא ש"מ דחכמים מתירין בטלטול מן הצד דאיכא למימר דר"ש הוא ומשום דהוי דבר שאינו מתכוין. אמר ר' יוס' מתני' אמרה כן כל הכלים וכו'. מתני' דסוף פ"ב דביצה ואדלעיל נמי קאי דקאמר מודים חכמים לרבי שמעון בשרגליו משוקעות בטיט וכלו' דמיהת הכי שמעינן לה נמי ממתני' דקתני התם ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ אלמא כל היכא דליכא למיחש לחריץ לא פליג ר' יהודה וא"כ ש"מ נמי דבטלטול מן הצד לד"ה לאו שמיה טלטול. ובכלאים שם לא גריס להא כ"א בביצה שם:

והא תנינן שביעית כרבי שמעון דפתר לה וכו'. בתמיה והיכי פתרת להמתני' דכלאים כרבי שמעון והא תנינן אם היו מקצת עליו מגולין אין בהם משום שביעית ומשמע דאם אין מקצת העלין מגולין יש בהן משום ספוחי שביעית והא ר"ש מתיר בספיחי שביעית כדגריס רפ"ט דשביעית רש"א כל הספיחין מותרין ואת אמר הכין דמתני' דקתני אם מקצת עלין מגולין בדוקא כר"ש היא הא לדידיה בלאו הכי מותרין הן:

ואע"ג דר"ש מתיר וכו'. כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם כר"ש מיתוקמא דאע"ג דר"ש מתיר בספיחי שביעית מ"מ אית ליה משום שביעית ומשום קדושת שביעית והיינו שצריך לאכלן בתורת שביעית ובקדושת שביעית כדרך ששנינו גבי שביעית והשתא מפרשינן להמתני' נמי הכי דאם היו מקצת עלין מגולין אינו חושש לאכלן בקדושת שביעית:

ותנינן על דרבי שמעון וכו'. כלומר וה"נ תנינן בברייתא בהדיא אליבא דר"ש דאם מקצת העלין מגולין טהרו מלטמא לפי שאינו רוצה בהשרשתן ואינו חושש לאכלן לא בתורת שביעית ולא משום קדושת שביעית:

תמן. בבבל אמרין על הא דקתני במתניתין ולא יפקיענה בסודרין דבדוקא קתני סודרין דאלו הנצלה בחמה ממש מותרת דמינכרא היא ולא מיחלפא חמה באור ובתולדת חמה הוא דאסור דלא מנכרא וגזרינן תולדת חמה אטו תולדת האור דהוי בישול:

מתני' פליגא על רבנן דהכא. דהאיך מתרצין להא דתנינן ולא יטמיננה בחול וכו' דבשלמא רישא לא קשיא להו ולא יפקיענה בסודרין דמצי לשנויי כי קאמרינן אליבא דר' יוסי היא דקאמרינן דאיהו מתיר אף בתולדת חמה אלא סיפא ולא יטמיננה בחול דלא פליג ר' יוסי וא"כ ש"מ דטעמא דר' יוסי דמתיר בסודרין לאו משום דס"ל תולדת חמה מותרת ולרבנן דתמן ל"ק דכי קאמרי אליבא דת"ק הוא דקאמרי ומוקמי להסיפא כת"ק:

שנייא הוא שעושה חריץ. לעולם רבנן דהכא אליבא דר' יוסי הוא דאמרי דאיהו ס"ל דאף תולדת חמה מותרת והא דלא פליג בסיפא דשאני בחול ובאבק דרכים שהוא עושה חריץ כשמטמין בתוכן והוי כחופר גיסא והלכך מודה ר' יוסי:

אלו אמר בקמח. שנרתח מן החמה לא יטמיננה יאות הוה את מקשי אבל בעפר טעמא אחרינא איכא:

מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על רבנן דתמן:

על גב גג של סיד רותח. שנרתח מן החמה דהוי תולדת חמה וקתני מגלגלין:

ע"ג עפר רותח. שנרתח מן האש שבצידו והוי תולדת האור:

מה עבדין לה רבנן דתמן. להא דרשב"ג וקאמר דפתרין לה למתני' דידן דחלוקין חבריו על רשב"ג וס"ל תולדת חמה אסורה דגזרינן אטו תולדת האור:

על דעתין דרבנן דתמן מעשה שעשו אנשי טבריא. כלומר לדעתייהו דס"ל תולדת חמה אסורה מתני' דלקמן דקתני דאמרו להם חכמים לאנשי טבריא שהביאו סילון של צונן וכו' אם בשבת וכו' וחמי טבריא תולדת חמה הן ואסרו להן חכמים והיינו דאתיא כרבנן דתמן אבל על דעתין דרבנן דהכא דקאמרי אף תולדת חמה מותרת א"כ סלקת מתניתא דהכא כמעשה שעשו אנשי טבריא בעצמן וכלומר דסלקית פלוגתא דמתני' והיינו כדקאמרי רבנן דהכא דאליבא דר' יוסי אמרינן דאיהו ס"ל דאף תולדת חמה מותרת כחמה עצמה וא"כ דעתייהו לר' יוסי ממש כסברת אנשי טבריא עצמן שעשו כך משום דס"ל נמי תולדת חמה מותרת:

גמ' בראשונה. קודם שגזרו עליהן:

את הקמין. כמו קומקומין והן כלים רחבים מליאים מים. וכאן במרחצאות דעלמא הוא דמיירי:

נחשדו להיות ממלאין אותו עצים. כלומר תחת הקמין והיו ממלאין שם מע"ש וכו':

מלוחין. והן לרפואה ועל אותן לא גזרו בתחלה אם נסתמו הנקבים מע"ש נחשדו וכו':

כיון שנתגדרו. אחר כך כשהיו רגילין להזהר מחמת הגדר שגדרו עליהן חכמים חזרו והתירו להן וכו' ועדיין לא התירו להן הבאת לונטיות דתנן לקמן בפכ"ב במתניתן הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' דעשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותן בידן ומתחילה לא רצו להתיר להם זה דחיישו שמא יבאו לידי סחיטה ומי התיר הבאת לינטיות ר' חנניא בן עקביא התיר דס"ל הואיל ורבים הן מדכרי אהדדי ולא יבאו לידי סחיטה. והנכון דארישא דהתם קאי וכדמייתי לה לקמן דבאדם אחד אפילו נסתפג בעשר אלונטית לא יביאם בידו ור' חנניא בן עקביא התיר אפי' באדם אחד:

התיר עצה שבים. עצה מלשון עציץ וכלומר ספינה קטנה והנכון דביצה גרסינן מלשון הני ביציתא דמישן והאי התירא אמרינן בפ' במה אשה ובכמה מקומות דאסרו חכמי' ואמרו לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בספינה ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ר' חנניא בן עקביא אמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה אבל בים ובשאר נהרות מותר:

והתיר כצוצרה. בפ"ח דעירובין תנן גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים ר' חנניא בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' אמות על ד' אמות חוקק בה ד' על ד' וממלא:

והתיר הבאת לנטיות. דתמן תנינן. בפ' חבית הרוחץ וכו' כדאמרן:

שמואל אמר. על זה שאמר דר' חנניא בן עקביא התיר הבאת לונטיות:

מה יעביד הדין סבורא. מה יעשה זה שאומר מן הסברא דלא יליף:

ולא שימש חכמים דא"כ והדא מתני' קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות נשנית בתמיה והרי אם ר' חנניא בן עקביא התיר שהיה קודם רבי שהוא בנו של עקביא בר מהללאל והאיך סתם לה רבי במתניתין לאיסור:

רבי התיר לונטיות. אחר ששנה במתניתין לאיסור חזר בו והתיר דיחידאה הוא כדאמרינן התם דכבן חכינאי מתני לה:

תני. בתוס' פרק ד':

אין משתטפין. כל גופו:

והא מתניתא. דהתוספתא קודם עד שלא התירו להן חכמים חמי טבריא נשנית כדאמרי' לעיל דמתחלה אסרו להן את הכל וחזרו והתירו להן מי מערה וחמי טבריא:

דתני. וכן תנינן בברייתא הרוחץ במי טבריא וכו' לפי שהתירו להן:

אבל אחרים לא יזלפו לו את המים מפני שהן מרבים לזלף עליו ויבא לידי זיעה ואותה לא התירו:

מפני שהוא מרבה את ההבל. עליו ויבא לידי זיעה ומכבד את הקרקע כלומר שמתוך שהיא מרבה לזלף במים יבא לכבד את הקרקע:

עאל מיסחי וכו' בטריס בר יטסס. נכנס לרחוץ עם ר' בא במרחץ של טריס בר יטסס וראה לאחד שהוא מזלף ומרבה במים על עצמו ואמר כזה אסור לעשות בשבת:

ר' אבהו חורנין וכו'. היה נוהג שהיה אומר לאחרים שיזלפו והמים נופלין עליו והיה ר' אבוה אומר להרואין שלא יהיה קשה בעיניהם מן האי דתני לעיל אבל אחרים לא מזלפו לו אבל הא ר' לוונטי נכנס לרחוץ עם ר' יונה וראה אחד שהיה מזלף על עצמן ולא הניח לאחרים שיזלפו עליו וא"ל לית אנן צריכין חששין ליחידאה דהאי ת"ק דהברייתא יחידאה היא אלא דגם אחרים מזלפין עליו:

צלוחיתא גו עגלתא. אם מותר ליתן צלוחית של שמן לתוך כלי עגולה שמליאה מים חמין כדי לפשר את השמן וא"ל הבא מים ממנה גו נטלא אחת ונעשית ככלי שני ומותר:

שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ. אע"ג דאסור בדברי תורה ואפי' להרהר בהלכות המרחץ שרי כהדא וכו' בשבת לאחר שהתירו חמי טבריא ושאל מהו לקנח עצמו ממי רחיצה בסדין וא"ל אסור משום סחיטה מהו להדיח את הקרקע וא"ל אסור משום אשווי גומות אלמא דשואלין בהלכות המרחץ בבית המרחץ:

ולא כן וכו'. ואמר לו אסור והאי אסור דאמרית לך נמי אסור הוא דאין משיבין בבית המרחץ מיהו אנא דאמרי לך אסור משום דלאפרושי מאיסורא מותר וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ אע"ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ"מ היה לו להשיב נמי כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרית לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שנייה ומעצמו היה נמנע מלהדיח מאחר שנסתפק לו זה:

אשכח תנאי. כלומר דמשני דאשכחן תנאי פליגי בה דתני חדא אין שותלין ואידך בהאי ברייתא דתני ריב"ל דשואלין ור"מ כהאי תנא דריב"ל ס"ל:

אם ביו"ט וכו'. ומייתי עלה הא דאיתמר פלוגתא דאמוראי באיסר רחיצה בי"ט מאי הוא:

מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל לא כל גופו ואפי' אברים אברים כדתנן במתני'. ואחרינא אמר דמרחיץ הוא כל גופו אברים אברים ובלבד שלא ירחיץ כל גופו בבת אחת והאי רחיצה דתנינן במתני' דאסור ביו"ט:

ולא ידעין. מי משניהם אמר כך וחבירו אמר כך אלא מן מה דאשכחן בהדיא דתני שמואל מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו הוי דרב הוא דאמר כל גופו אברים אברים:

חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא ואבלט ג"כ פליסופיוס חבירו של שמואל בחכמות שאל ג"כ זה ללוי סריסא. כך היה שמו על הא דאמרו חכמים אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה מותר הוא לשתות ואסור הוא לרחוץ בתמיה ואם מותר הוא הכל מותר והשיב לו דרך משל אם תראה סריס אחד מחבק הוא עם אשתך שמא אינו רע בעיניך והשיב לו הן וא"ל ולמה וכי מכי הוא לה כלום הלא סריס הוא ומה מחסיר הוא לה וא"ל אעפ"כ כדי שלא תתפרץ באיסור ותעשה כן עם אחר וא"ל אף הכא נמי כן שחששו חכמים כדי שלא יתפרצו ויבאו להקל באיסור יום טוב ולפיכך אסרו להן המותר:

והלא כבר נאמר אך וגו'. ושתיה בכלל אכילה היא ואותה דוקא התירה התורה שהיא שוה לכל נפש אבל לא רחיצה. וגרסי' להא לקמן בפ"ב דביצה בהלכה ה':

הא אם אינו גרוף לא. ומאי טעמא:

כגופו. ואם בא לשתות משאינו גרף כמבעיר הוא א"נ שחומו מרובה היא ומתחממים המים אף בשבת:

מפני שהרוח נכנסת בגופו. שהמקום שהגחלים בו הוא מלא נקבים מקום שיכנס בו הרוח וכשיכנס הרוח בשבת והוא אינו גרוף נמצא הגחלים בוערות בשבת ביותר:

מפני שהוא עשוי פרקים פרקים. כדרך שעושין לכלי כזה ומדבק פרקיו זה אל זה וחוששין אנו שמא יהיה מתיירא שיתאכל דיבוקו מחמת האש והוא מוסיף לתוך הבית קיבול מים בשבת ונמצא מבשל הוא:

מפני. שהאנטיכי היא מתחממת מכתליה הרבה מחמת שהיא מכוסה והגחלים בין השולים ומוספת חום בשבת ואע"פ שהיא גרופה:

אם היתה גרופה ופתוחה. ונמצא שכותליה מצטנין מותר:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה