פני משה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי משה מרגלית
פרק ג
הלכה א
מתני' כירה. היא מקום שפיתת שתי קדירות ונותנין את הקדירה עליה והאש תחתיה ואם הסיקוה בקש או בגבבא והן עצים דקים שגובבין מן השדה:
ניתנין עלי' תבשיל. האי נותנין מקיימין הוא כדקאמר הכא בג' בפשיטות שמשהין עלי' התבשיל שבקדרה בשבת דאין כאן חשש שמא יחתה בגחלים הואיל ואין דרך להיות מאלו גחלים בוערות:
בגפת. פסולת של זיתים או בעצים שמאלו מצויין גחלים בוערות לא יתן להשהות עליה עד שיגרף את האש וגחלים או עד שיתן את האפר ע"ג הגחלים והרי הן מכוסות ואם אינה גרופה וקטומה באפר חיישינן שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולו או לצמקו. ודוקא אם הוא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אם אפי' בשל כל צרכו והוא כשמצטמק ויפה לו בהא הוא דחיישינן שמא יחתה אבל אם הוא תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו מותר לשהותו ואפי' אין הכירה גרופה או קטומה לפי שזה הסיח דעתו ממנו ולא אתי לחתויי בגחלים וכן אפי' אם היא תבשיל שלא בישל כ"צ או שבישל כ"צ והיא מצטמק ויפה לו. אם השליך לתוכו חתיכת בשר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי שלא בשל כלל ומותר לשהותו ואפי' אינה גרופה וקטומה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו בשביל החתיכה חיה שבתוכו ולא יבא לחתות בגחלים:
ב"ש אומרים חמין שלא הוחמו כל צרכן הוא שמותר להשהות ע"ג הכירה שהיא גרופה וקטומה אבל לא תבשיל משום דניחא ליה בבשוליה:
ובה"א אחד חמין ואחד תבשיל. דין אחד להם:
בש"א נוטלין אבל לא מחזירין. כלומר הא דשרינן בחמין להשהות ע"ג כירה גרופה וקטומה וכן נוטלין ממנה בשבת אבל כשנטל ממנה אין מחזירין אותן למקומן:
ובה"א נוטלין ומחזירין. בשבת למקומן בין חמין ובין תבשיל אם הכירה גרופה וקטומה וכשהתירו ב"ה להחזיר בשבת דוקא אם לא הניח הקדירה ע"ג הקרקע או ע"ג איזה דבר אבל אם הניחה מידו אסור להחזיר בשבת ואפי' ע"ג הכירה גרופה או קטומה דהוה כנותן ומשהא לכתחילה בשבת:
גמ' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' דהאי נותנין מקיימין עליה תבשיל קאמר כדפרישית במתני':
מתניתא דר' יודה דתוספתא היא דאיהו מפרש פלוגתייהו בחמין ותבשיל ולב"ה תרוייהו מותרין כדתנינן במתני':
דתניא. בתוספתא פ"ג:
לא שנו. הא דב"ה מתירין אף להחזיר אלא עליה הא לתוכה לא ואפי' גרופה וקטומה:
עד איכן. נקרא על גבה ומותר להחזיר. עד שלשה עד שליש שלה ומשליש העליון ולמטה נקרא תוכה מפני שהוא סמוך למקום האש שבקרקעיתה והחום מרובה ואסור להחזיר:
עד מקום שהוא עושה חריץ. שעושין בתוכה למעלה כעין חרין מטיט סביבותיה למקום שתהא הקדירה יושבת ועד החריץ נקרא על גבה ומהחריץ ולמטה נקרא תוכה:
אמר ר' יוסי בר' בון. דטעמא דעד כאן שרי מפני שהוא שליט כלומר עדיי' הוא שולט ידו שם והוא במקום שהיד שולטת ואינה נכוית. ומשם ולמטה אין היד שולטת ליגע שמה:
ואתיא. הא כהאי דאמר ר"ז בשם ר' יהודה לקמן בהלכה דמיחם מותר להפשיר הצונן במקום שהיד שולטת ואינה נכוית ולא במקום שאין היד שולטת בו:
תבשילין רותחין. בלילי שבת וא"ל היאך איתעבידא שנשארו רותחין:
אמר ליה גריף תופייא. שהי' גריף מקום שהקדירה שופתת בתוך הכירה ונתתי התבשיל שם ונשאר רותח ואמר ליה לא תעשה עוד כן אלא תגרוף קרקעיתה מקים השפיתה ותתן שלשה כיפי אבנים שם ותירמי הקדירה עליהן בכדי שלא תהא החום שולטת כל כך:
ממלא גצרא רמח. גצרא היא מלא אגרוף. רמח הוא טיט כמו חמר. והורה למלאות בקרקעית הכירה מלא אגרוף טיט וליתן על הטיט תלתא כיפי אבנים ומירמי הקדירה עליהון ולפי שבבוצרה לא היו בני תורה היה מחמיר עליהם:
שיזרי חריות. שזרה של חריות דקל דינו כגפא וכעצים:
הדא דתימר כשהיו לחין. כשהיו על הדקל ויבשו לאחר שקצצן דאז הם עושין גחלים כגפת וכעצים אבל אם היו יבשין מתחילתן שבעודן מחוברין נתייבשו אין בהם כח ושוב אין עושין גחלים ודינן כקש וכגבבא:
גללי בהמה. שהסיק בהן אית תניי תני וכו'. וקאמר הש"ס דלא פליגי דמ"ד שהן כגפת וכעצים בבהמה גסה שהגללים שלה קשים והרבה הן כגללי סוס ומ"ד כקש וכגבבא אם הן מבהמה דקה שהן רכים ואין גחלים מהן ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות:
הגורף עד שיגרוף כל צרכו. בעיא היא אם צריך שיגרוף את הכל או אפי' בגרוף כל שהוא במקום אחד סגי דלא חיישי' שמא יחתה בהגחלים שנשארו מן הצד דמכיון שאין גחלים תחת הקדירה לא אתי לאחתויי באינך. ופשיט לן מן מה דתני בברייתא הגורף צריך לחטט ביד לחפש אם נשארו עוד גחלים ש"מ שצריך לגרוף את הכל מהכירה כולה:
והקוטם. באפר אם צריך עד שיקטום כל צרכו וקאמר מן מה דתני מלבה עליהן נעורת של פשתן כדלקמיה הדא אמרה אפי' לא קטם כל צרכו משום דבמעט אפר שיקטום כבין והולכין הגחלים מאליהן:
ויידא אמרה. ובאיזה מקום אמרו כן:
דא. בכאן הוא דשנינו אם היה י"ט שחל להיות בע"ש אמר ר' יאשיין שצריך שינוי ומלהיב על הגחלים נעורות של פשתן והן כבין מחמת אפר כל שהוא שלהן:
קטמה ונתלבתה. אח"כ מהו שצריך לחזור ולקטום וקאמר דר' חייא רבה עלה לביתו ושאלו אותו שאירע להן כך והורי להן מותר וא"צ לחזור ולקטום:
בעון קומי ר"ז וכו'. הקשו לפניהם על שהורה ר' חייא להיתר שעשה דין הזה כבדיעבד:
ליבה לשעבר. בתמיה אם חזרה ונתלבתה עושה הוא כלשעבר וכמו דיעבד והורה להשהות עליה לכתחלה:
עבר ר' אמי וכו'. בתוך כך עבר שם ר' אמי ואיזה מן חברייא ושמעו זה ובקשו לחזור עליו ושיחזור מן הוראתו ואמר להן ר' חנניא חברהון דרבנן שבקוהו דמאחר שנעשה מעשה נעשה:
אמר ר' שמואל לא כן צריכה ליבה. כלומר דר' שמואל מהדר להקשות על אלו חברייא שהיו מתמיהין על האי עובדא דר' חייא וקאמר דלא כן היה צריך לתמוה אלא אם חזר וליבה הוא עצמו והיה ר' חייא מתיר שפיר הוה שהקשו על כך אבל כאן שנתלבתה מאליה והוא הורה דהוה כדיעבד לא היה להם לערער על זה:
אמר ר' מנא. ואני כך הקשיתי לפני ר' בא דאין תימר דחזרה ונתלבתה כלשעבר דיינינן לה מעתה אפי' לא בישל עליה בתחלה כדהוה בהאי עובדא שבישל על כירה זו ורצו להשהות התבשיל עליה וקטמו אותה וחזרה ונתלבתה ואם אתה מחשיב לה לדיעבד מעתה נימא נמי דאף שלא שהה עליה תבשיל הזה יעל כירה כזו אלא אם עבר ישהא תבשיל א' על כירה דעלמא דמחשבינן לה ג"כ לדיעבד ואנן איפכא שמעינן לה מר' חייא גופיה דמחמיר בעבר ושהא ואפי' בשוכח כדלקמן:
דתני. בתוספתא פ"ג ומייתי לה לעיל בפ"ב דתרומות בהלכה ג' וכל הסוגיא דלמטה:
בשוגג יאכל. ואפי' בו ביום:
ומזיד לא יאכל בו ביום. עד שחחשך:
ר' יהודה אומר שוגג יאכל למוצאי שבת. אבל לא בו ביום בין הוא בין אחרים:
מזיד לא יאכל. עולמית איהו דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת:
ר' יוחנן הסנדלר אומר שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו. דקסבר קנסינן שוגג אטו מזיד ודוקא לדידיה דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת ולא בו ביום דלא ליתהני מעבירה:
מזיד לא לו ולא לאחרים. עולמית דקסבר מעשה שבת במזיד אסור דכתיב כי קדש היא מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:
שמואל. הורה כר' יוחנן הסנדלר:
רב כד הוה מורי בחבורתיה. לתלמידיו היה מיקל כר"מ:
בציבורא. כשהיה דורש ברבים היה מורה כר' יוחנן הסנדלר לחומרא מפני עמי הארץ דלא לזלזלו באיסור שבת:
כר' ישמעאל בר' יוסי דרש לון. בציבור דמחמיר טפי:
דתני וכו'. בתוספתא שם והתם גריס כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וסבירא ליה המבשל בשבת אפי' בשוגג אסור עולמית בין לו בין לאחרים דדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הוא:
את מה את אמר. היכא סבירא ליה להלכה ואמר להן אני אין לי אלא משנה דסתים לן בפ"ב דתרומות כרבי מאיר המעשר והמבשל בשבת וכו':
שמע רב חסדא. להא דר' יוחנן דמפרש להאי סתמא דמתני' כר"מ לקולא ואמר הותרו בשבתות בתמיה לא כן אמר רב הונא בשם רב וכו' כצ"ל וכך הוא בתרומות שם:
ואסרו להן את השוכח. הרי דאפי' בשוגג אסרו וה"ה במבשל והכא את אמר כן דבמבשל מותר בשוגג בתמיה והיינו דהקשה רב מנא מהאי דר' חייא גופיה דמחמיר בשוכח ואמאי הורה לקולא בהאי עובדא דלעיל בקטמה וחזרה ונתלבתה דהא שמעי' לי' שהחמיר באיסור שבת וא"כ אף בכה"ג היה לו להחמיר:
א"ר אילא נחשדו וכו' תשובה אליבא דר' יוחנן היא על קושית רב חסדא דאע"ג דבראשונה היו אומרי' דשוכח דינו כמבשל וקנסו אח"כ לשוכח מפני שראו שנחשדו להיות מניחין מזידין אבל לא ראו שנחשדו להיות מבשלין ונפיכך במניח הוא שקנסו בשוגג ולא קנסו במבשל דמניח הוא דקיל להו ונחשדו על כך אבל במבשל חמירא להו ולא נחשדו למעבד איסורא כי האי במזיד והלכך לא קנסו:
חזרו לומר וכו'. אברייתא דלעיל קאי דקאמר שקנסו שחזרו לומר בשוכח ומניח וחזרו לומר דדוקא בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור וכו':
כגון הכרוב ואפונין ובשר טרוף. דמכיון שכבר הוא טרוף מצטמק ויפה לו הוא:
ביצים. מצא שהניחו ע"ג הכירה ואסר להם דמצטמק ויפה להם כדלקמיה:
ביצים קטנים כחוזרדין. שהיו מצומקות הרבה עד שנעשו קטנות כחוזרדין סורכו"ש או קורמו"ם בלע"ז והיה טעמן יפה כפנקריסין הללו והן פרי חשוב מאוד כדאמר בפ"ז דפיאה ובפ"ק דסוטה אמר ר' יונתן יפה סיפסוף שאכלנו בנערותינו מפנקריסין שאכלנו בזקנותינו:
תני. בתוספתא שם:
עסיסיות. מין קטניות הן:
אסורין. עד שישהא בכדי שיעשו:
ר' אחא אמר במזיד כר"מ. כלומר דמפרש ואם נתנה דהאי ברייתא דבמזיד מיירי ומוקי לה כר"מ דלעיל גבי מבשל בשבת דבמזיד הוא דלא יאכל בו ביום וכן הכא דהואיל ונתנה במזיד אסורין עד למוצאי שבת דאלו בשוגג מותרין אפי' לבו ביום:
ר' יוסי אמר. דלא הוא אלא דאפי' מיירי במזיד לא הוי אלא כשוגג במבשל ומיתוקמא אפי' כר' יודה דלעיל דס"ל בשוגג יאכל למוצאי שבת:
אמר ר' מנא יאות אמר ר' יוסי רבי. ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאמרי' בכמה מקומות והחזיק ר' מנא דבריו דשפיר קאמר שאין דין עבר ושהה כדין מבשל בשבת במזיד ודי הוא אם נקנסיה שלא יאכל עד למוצאי שבת וכמבשל בשוגג לר' יודה:
הנוטע בשבת וכו'. תוספתא היא שם וזה הכל מדברי ר' מנא וכלומר ואפי' למאי דשנינו בהאי ברייתא דר' יהודה מחמיר בנוטע בשבת אפי' בשוגג מ"מ שפיר מיתרצא אליביה וכדמסיק ואזיל:
למה מחמיר ר' יהודה בשבת יותר משביעית מפני שהניית שבת עליו ושלא יהנה ממעשה שבת הלכך נטע בשוגג יעקור וכאן וכו'. כלומר והשתא דהואיל וכך הוא א"כ כאן גבי קדירה בעססיות מכיון שאתה אומר ימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו הויא כמי שלא להנות מחמת שבת כלום ומודה ר' יהודה הכא דהוי כמבשל בשבת בשוגג לדידיה:
ומה טעמון דרבנן. בהך ברייתא דנוטע דמחמרי בשביעית יותר משבת לפי שנחשדו ישראל על שביעית והלכך גזרו בה טפי שלא יטע במזיד ויאמר שוגג הייתי:
דבר אחר לפי שמונין השנים לשני שביעית לנטיעות לענין ערלה ורבעי וכשימנו השנים למפרע ויראו שנטיעה זו בשביעית היתה אתו למישרי נטיעה בשביעית. ואין מונין לשבתות. שהרי שנים הוא שמונין לנטיעה ולא ימים והלכך הואיל ולזמן מרובה לא יוודע הדבר שנטע זה בשבת לא גזרו על השוגג:
היך עבידא. כלו' דמפרש מאי נ"מ בין הני תרי טעמי והיך עבידא דלפעמים איכא האי טעמא ולא אידך וכה"ג דלקמיה:
נטע פחות משלשים יום וכו':
אין תימר חשד אין כאן חשד אין תימר מניין יש כאן מניין וכצ"ל וכך היא הגירסא בתרומות שם וכלומר דהא אנן תנינן בפ"ב דשביעית בהלכה ז' הנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה תמימה ומותר לקיימו בשביעית פחות מל' יום לא עלתה לו שנה ואסור לקיימו בשביעית כדתנן שם שאם נטע בפחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית יעקור והשתא אם זה נטעה בשוגג פחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית ונכנסה לשביעית איכא בינייהו דאין תימר דטעמא דהחמירו בשוגג בשביעית מפני החשד אין כאן חשד כלומר דלא שייכא כאן האי טעמא שהרי זה לא נטע בשביעית עצמה וליכא למימר להחמיר בו אף בשוגג שלא ידע שהוא פחות מל' יום דודאי כולי האי לא מחמרינן משום חשדא דשביעית עצמה אבל אין תימר דטעמא הויא מפני מונין יש ג"כ כאן טעמא דמניין שכשיראו לאחר ג' שנים לערלה וד' לרבעי והיינו שנים שלימות שהרי פחות מל' יום לא עלתה לו שנה ויחשבו למפרע ימצאו שנטיעה זו מתחלת חשבון שלה בתחלת שנת שביעית היתה אכתי אתי למישרי נטיעה בשביעית או בפחות מל' יום לפני שביעית וא"כ איכא למיגזר אף בכה"ג בשוגג:
נטע פחות מל' יום לפני שמינית ונכנסה שמינית וכו'. וכלומר וכן איכא בינייהו איפכא אם נטע פחות מל' יום לפני ר"ה של שמינית ונכנסה לשמינית אין תימר חשד יש כאן חשד אין תימר מניין אין כאן מניין כצ"ל. דלטעמא דחשדא איכא הכא שהרי בשביעית עצמה הוא שנטע אבל טעמא דמונין ליכא הכא דהא פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ולאחר שני ערלה ורבעי כשיחשבו למפרע יראו שהשנים של נטיעה זו מתחילין מתחלת שנת שמינית וליכא למיגזר מידי דאע"ג דהשנים שלימות מתחילין הן קודם לתחלת שמינית מ"מ תלינן שיאמרו דזה לא נטע אלא לאחר שכלתה שנת שביעית דודאי בשביעית עצמה לא היה נוטע:
ואתיא כמ"ד מפני החשד וכו' מפני המזיד. בתמיה כלומר דהש"ס מסיק דמסתברא כהאי מאן דאמר מפני החשד דלדידיה אתיא שפיר האי מתני' דקתני התם הנוטע בשביעית וכו' ומשום דבשביעית עצמה לעולה איכא האי טעמא דחשדא דאלו לטעמא דמונין קשיא הרי האי טעמא שייכא נמי בנטע במזיד פחות משלשים יום לפני שביעית וכי תאמר בה דגם בשוגג קנסו אטו מזיד בכה"ג כדבעי למימר לעיל הא ודאי חששא רחוקה היא למיגזר במקום דליכא אלא האי טעמא דמונין בלחוד ולית בה משים חשדא כדלעיל וכ"ת דאין הכי נמי דחששו חכמים למיקנס שוגג אטו מזיד ואפילו בנטע פחות משלשים יום דלית ביה אלא האי טעמא דמונין בלחוד א"כ הוה קשה אמאי תני במתני' דתרומות הנוטע בשביעית אף בשוגג יעקור הוה ליה למיתני רבותא טפי דאף בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית אף בשוגג יעקור. ועוד דהתם לעיל בפ"ב דשביעית דמיירי בפחות מל' יום כדתנן אין נוטעין וכו' פחות משלשים יום וכו' ואם נטע יעקור שם הוה ליה למיתני ואם נטע בין בשוגג בין במזיד יעקור אלא ודאי כל היכא דליכא אלא האי טעמא דמונין בלחוד לא גזרו חכמים למיקנס שוגג אטו מזיד דבמקום דאיכא טעמא מפני חשדא הוא דגזרו והלכך לא תנינן להאי דשוגג אלא בשביעית עצמה:
נטלו מבעוד יום וכו'. השתא מהדר לדינא דמתני' דהכא דלב"ה דמתירין אף להחזיר הא פשיטא לן דאם נטלו מבעוד יום מחזירו הוא מבעוד יום ואם נטלו משחשיכה בהא הוא דקמ"ל דמתירין להחזיר משחשיכה:
נטלו מבעוד יום. ולא הספיק להחזיר עד שקידש עליו היום מהו:
הניחו בארץ. לאחר שנטלו אסור שוב לטלטלו כדי להחזירו ומחזירן לכירה ולא היה חושש אפי' כשהנחתי הכלי מידי שהרי כשהיה בדיוטא עליונה נשתמש מהן כשנטלן מידי:
אפי' מכירה וכו'. מותר להחזיר:
ולא שמעית מיניה הדא מילתא. שסיפר משמיה דר' חייא הגדול:
א"ר זריקא לר"ז. מאי בעי ר' אמי בהא דקאמר דלא שמע מיניה דאם לא שמע ממנו שמותר היא שמע מיניה שאסור בתמיה דאם לא שמע כלום לא שמע ואיהו לא שמיע ליה ולר' אלעזר שמיע ליה:
תלאו ביתד. להקדירה שנטל או נתנו על גבי ספסל ולא הניחה ע"ג קרקע מהו שיחזיר וקאמר הש"ס דבכה"ג כך הוא שנאמר שאם הי' מפוחם המיחם או הקדירה וניכר שעדיין רותח הוא מותר להחזיר ואם לאו אסור:
בשלא וכו'. והא דמותר כשהוא מפוחם כשלא העביר את ידו ממנו וכלו' שמיד שתלאו או הניחו ע"ג הספסל לא העביר ידו והחזירו מיד אבל אם העביר את ידו ממנו ושהא קצת אסור להחזירו:
הלכה ב
מתני' תנור וכו'. לפי שהתנור הבלו חם ביותר הלכך אפי' הסיקוהו בקש ובגבבא אין משהין תבשיל שלא בשל כל צרכו או תבשיל שבישל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו לא לתוכו ולא על גבו וכן אין סומכין לו כדקאמר בגמרא ולא מהני ביה גרופה או קטומה לפי שא"א לגרוף או לקטום את הכל עד שלא ישארו אף הניצוצית ומפני שהבלו חם חיישינן שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור:
כופח. היא מקום שפיתת קדירה אחת והבלו רב מהבל הכירה ומעט מהבל התנור ואם הסיקוהו בקש או בגבבא הרי היא ככירה שהוסקה בקש או בגבבא ומשהין עליו ואם הסיקוהו בגפת או בעצים דינו כתנור ואין משהין לא בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו כדין התנור:
גמ' תני בר קפרא אפי' לסמוך לו אסור. וזה מותר בכירה ואפי' אינה גרופה וקטמה ובתנור אסור כדפרישית במתני':
סמיך. קדירה של תבשיל לאוירא דתנורא והקשה לו מהאי דתני בר קפרא דאפי' לסמוך לו אסור וכן היה ר' מנא מקלל להנשים ששוטחין בגדיהם בשבת נגד אויר התנור כדי להתייבש דחייש לשמא יחתה:
הורי מדוחק. בשעת הדחק וצוה לגרוף את התנור ולהשים בתוכו שלש כיפות אבנים וליתן את הקדירה עליהן ובלבד שלא יוודע הדבר להשכנות שלא יבאו להקל באיסור שבת:
בשבת אתה מהלך וכו'. אכופח קאי דלענין שבת אתה מהלך אחר הסיקו דלפעמים דינו ככירה ולפעמים כתנור כדתנינן במתני' ולענין טומאה אתה מהלך אחר גיפופו כלומר אחר שהוא גפוף ועשוי לכך כדתנן בפ"ה דכלים הכופח עשאו לאפייה שיעורו כתנור ומקבל טומאה משתגמר מלאכתו שהוא משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין והעשוי לבישול שיעורו ככירה שהוא משיסיקנה כדי לבשל עליו ביצה קלה וקמ"ל דיש חלוקי דינים בכופח לענין טומאה כמו לענין שבת ומיהו לא דמי דלענין שבת אחר הסיקו של אותה שבת ולענין טומאה אחר העשוי והסיקו לגמר מלאכתו:
הלכה ג
מתני' אין נותנין ביצ'. בשבת בצד המיחם הוא יורה של נחשת שמרתיחין בו מים ע"ג האש:
בשביל שתתגלגל. שתצלה ומפני שדרך ביצה הנצלית שהיא מתגלגלת. לפי שתולדות האור כאור עצמו ואם עשה כן חייב משום מבשל והא דקתני אין נותנין ולא קתני הנותן הוא חייב מפני דקתני בחדא בבא ולא יפקיענה בסודרין שלא ישבר אותה ע"ג הסודר שרתח מן החמה בשביל שתצלה וזה אינו אסור אלא לכתחלה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדת אור ואם עשה כן פטור הלכך נקט נמי ברישא לישנא לכתחלה:
ור' יוסי מתיר. בסודרין דלא גזר תולדת חמה אטו תולדת אור ואין הלכה כר' יוסי:
ולא טמונה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מן החמה ובהא לא פליג ר' יוסי משום דגזור אטו רמץ חם דתרוייהו דרך הטמנה ואתי למימר מה לי חול מה לי רמץ ועוד איכא טעמא אחרינא דס"ל דגזרינן שמא יזיז עפר ממקומו לתקן סביבות הביצה והוי תולדה דחורש:
מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא וכו' שהביאו סילון של צונן שממשיכין לתוכו מים מבעוד יום והיו שוקעין את הסילון לתוך אמה של חמין מחמי טבריא כדי שהמים הצוננין הנמשכין בהסילון ובאין כל השבת יתחממו מחמת אמת חמין שלהן:
אמרו להן חכמים אם בשבת. כלומר אלו המים שבאין בתוך אותו הסילון בשבת הרי הן כדין חמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה. ואם אלו שבאין בתוכו ביום טוב הרי דינן כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצת כל הגוף ומותרין הן בשתיה. וחזרו בהן אנשי טבריא כדאמרינן התם בגמרא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו:
מולייר הגרוף. הוא כלי שיש לו בפנים בית קבול גדול ומשימין בו מים וסביבות אותו הבית קיבול מבחוץ יש מקום שנותנין שם גחלים להרתיח המים ואם הוא גרוף מהגחלים מע"ש שותין הימנו בשבת מהמים שהוחמו באותו בית קבול:
אנטיכי. הוא כלי שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והגחלים בין שתי השולים ומתוך כך מתחממין הרבה השולים בעצמן שתחת המים ולפיכך אף על פי שהיא גרופה מערב שבת אין שותין הימנה בשבת מפני שהמים מוסיפין להתחמם גם בשבת שמתוך שהשולים מכוסים חומם משתמר הרבה:
גמ' תמן תנינן. לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב' וגרסי' נמי להא דלקמן שם:
תפוח. של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה ה"ז אסורה לזרים דהוי מדומע דקיי"ל כל המחמץ והמתבשל אוסר בכל שהוא:
תני. בתוספתא פ"ח דתרומות ר' יוסי מתיר דקסבר אין חימוצו חימוץ:
מה פליגין. רבנן על ר' יוסי במחמץ במימיו כדקתני שריסקו והחמיץ במימיו שהן חמוצים אבל במחמץ בגופו של תפוח ד"ה מותר דאין זה חימוץ:
ר' יוסי. דמתיר הכא במתני' בהפקעת ביצה בסודרין כדעתיה דכמה דהוא אימר תמן אין חימוצו ברור ואינו אסור משום מחמץ בתרומה אלא בחימוץ ברור וגמור כן הוא אמר הכא לענין שבת דאינו אסור אלא בבישול ברור לאפוקי הך דביצה בסודרין דלאו בישול גמור הוא. וגרסינן להא נמי בריש מסכת חלה:
תנא אמר ר' יוחנן בר מדייא וכו'. כדקאמר לעיל בסוף הלכה א' דמיחם שנטלו מע"ג האש ונתנו ע"ג ספסל ולא העביר את ידו ממנו מותר להחזירו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור להחזירו והא דהדר מייתי לה הכא לאשמעינן דהאי דינא דמתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם אף בצד המיחם שנטלו מע"ג הכירה והגיחו ע"ג ספסל ולא העביר ידו ממנו קאמר וכלומר בשעה שהעבירו מע"ג האש אין נותנין ביצה בצידו בשביל שתתגלגל דאכתי רותח הוא ולאפוקי אם עמד מעט ונתנן בצידו דשוב אינו מבשל:
פגה שטמנה בתבן וכו'. תוספתא היא פי"ו דמכלתין וגרסינן להא לעגל פ"ק דכלאים בהלכה ט' ומייתי לה הכא איידי דאיירי במתני' מענין הטמנה בחול:
פגה. תאנה שלא בשל כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן מוקצה לטיט הוא:
אם היו מקצתן מגולין. ויכול הוא לאחוז בהן וליטלן ואפילו טילטול מן הצד לא הוי:
בין כך ובין כך וכו'. דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול:
אתיא דר"א בר תדאי כר"ש. דמתיר בדבר שאינו מתכוין וה"נ אינו מתכוין לטלטל לדבר האסור אלא לשפוד ולסכין שהן דברים הניטלין בשבת ואע"פ שנוטל התבן עמו טלטול מן הצד הוא:
דתני. בתוספתא דביצה סוף פ"ב לא יגרר אדם וכו' ור"ש מתיר משום דדבר שאינו מתכוין הוא:
שמותר לטלטלו. דמכיון דמשוקע בטיט אינו עושה חריץ ואע"ג שהטיט ניטל עמו טלטול מן הצד הוא:
כמה דאת אמר וכו'. מילתא באנפי נפשה היא וקמ"ל דאף לאחר שעשה בו צרכו מותר להחזירו:
אמר ר' יוסי אף אנן תנינן. במתני' דכלאים שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלין בשבת וא"כ הא דר"א בן תדאי לא צריכית לאוקמי קר' שמעון דהא מהאי מתני' שמעינן דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ובכה"ג אף חכמים מודו לר"ש:
אמר רבי יוסי בר' בון. דמהאי מתניתין לא ש"מ דחכמים מתירין בטלטול מן הצד דאיכא למימר דר"ש הוא ומשום דהוי דבר שאינו מתכוין. אמר ר' יוס' מתני' אמרה כן כל הכלים וכו'. מתני' דסוף פ"ב דביצה ואדלעיל נמי קאי דקאמר מודים חכמים לרבי שמעון בשרגליו משוקעות בטיט וכלו' דמיהת הכי שמעינן לה נמי ממתני' דקתני התם ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ אלמא כל היכא דליכא למיחש לחריץ לא פליג ר' יהודה וא"כ ש"מ נמי דבטלטול מן הצד לד"ה לאו שמיה טלטול. ובכלאים שם לא גריס להא כ"א בביצה שם:
והא תנינן שביעית כרבי שמעון דפתר לה וכו'. בתמיה והיכי פתרת להמתני' דכלאים כרבי שמעון והא תנינן אם היו מקצת עליו מגולין אין בהם משום שביעית ומשמע דאם אין מקצת העלין מגולין יש בהן משום ספוחי שביעית והא ר"ש מתיר בספיחי שביעית כדגריס רפ"ט דשביעית רש"א כל הספיחין מותרין ואת אמר הכין דמתני' דקתני אם מקצת עלין מגולין בדוקא כר"ש היא הא לדידיה בלאו הכי מותרין הן:
ואע"ג דר"ש מתיר וכו'. כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם כר"ש מיתוקמא דאע"ג דר"ש מתיר בספיחי שביעית מ"מ אית ליה משום שביעית ומשום קדושת שביעית והיינו שצריך לאכלן בתורת שביעית ובקדושת שביעית כדרך ששנינו גבי שביעית והשתא מפרשינן להמתני' נמי הכי דאם היו מקצת עלין מגולין אינו חושש לאכלן בקדושת שביעית:
ותנינן על דרבי שמעון וכו'. כלומר וה"נ תנינן בברייתא בהדיא אליבא דר"ש דאם מקצת העלין מגולין טהרו מלטמא לפי שאינו רוצה בהשרשתן ואינו חושש לאכלן לא בתורת שביעית ולא משום קדושת שביעית:
תמן. בבבל אמרין על הא דקתני במתניתין ולא יפקיענה בסודרין דבדוקא קתני סודרין דאלו הנצלה בחמה ממש מותרת דמינכרא היא ולא מיחלפא חמה באור ובתולדת חמה הוא דאסור דלא מנכרא וגזרינן תולדת חמה אטו תולדת האור דהוי בישול:
מתני' פליגא על רבנן דהכא. דהאיך מתרצין להא דתנינן ולא יטמיננה בחול וכו' דבשלמא רישא לא קשיא להו ולא יפקיענה בסודרין דמצי לשנויי כי קאמרינן אליבא דר' יוסי היא דקאמרינן דאיהו מתיר אף בתולדת חמה אלא סיפא ולא יטמיננה בחול דלא פליג ר' יוסי וא"כ ש"מ דטעמא דר' יוסי דמתיר בסודרין לאו משום דס"ל תולדת חמה מותרת ולרבנן דתמן ל"ק דכי קאמרי אליבא דת"ק הוא דקאמרי ומוקמי להסיפא כת"ק:
שנייא הוא שעושה חריץ. לעולם רבנן דהכא אליבא דר' יוסי הוא דאמרי דאיהו ס"ל דאף תולדת חמה מותרת והא דלא פליג בסיפא דשאני בחול ובאבק דרכים שהוא עושה חריץ כשמטמין בתוכן והוי כחופר גיסא והלכך מודה ר' יוסי:
אלו אמר בקמח. שנרתח מן החמה לא יטמיננה יאות הוה את מקשי אבל בעפר טעמא אחרינא איכא:
מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על רבנן דתמן:
על גב גג של סיד רותח. שנרתח מן החמה דהוי תולדת חמה וקתני מגלגלין:
ע"ג עפר רותח. שנרתח מן האש שבצידו והוי תולדת האור:
מה עבדין לה רבנן דתמן. להא דרשב"ג וקאמר דפתרין לה למתני' דידן דחלוקין חבריו על רשב"ג וס"ל תולדת חמה אסורה דגזרינן אטו תולדת האור:
על דעתין דרבנן דתמן מעשה שעשו אנשי טבריא. כלומר לדעתייהו דס"ל תולדת חמה אסורה מתני' דלקמן דקתני דאמרו להם חכמים לאנשי טבריא שהביאו סילון של צונן וכו' אם בשבת וכו' וחמי טבריא תולדת חמה הן ואסרו להן חכמים והיינו דאתיא כרבנן דתמן אבל על דעתין דרבנן דהכא דקאמרי אף תולדת חמה מותרת א"כ סלקת מתניתא דהכא כמעשה שעשו אנשי טבריא בעצמן וכלומר דסלקית פלוגתא דמתני' והיינו כדקאמרי רבנן דהכא דאליבא דר' יוסי אמרינן דאיהו ס"ל דאף תולדת חמה מותרת כחמה עצמה וא"כ דעתייהו לר' יוסי ממש כסברת אנשי טבריא עצמן שעשו כך משום דס"ל נמי תולדת חמה מותרת:
גמ' בראשונה. קודם שגזרו עליהן:
את הקמין. כמו קומקומין והן כלים רחבים מליאים מים. וכאן במרחצאות דעלמא הוא דמיירי:
נחשדו להיות ממלאין אותו עצים. כלומר תחת הקמין והיו ממלאין שם מע"ש וכו':
מלוחין. והן לרפואה ועל אותן לא גזרו בתחלה אם נסתמו הנקבים מע"ש נחשדו וכו':
כיון שנתגדרו. אחר כך כשהיו רגילין להזהר מחמת הגדר שגדרו עליהן חכמים חזרו והתירו להן וכו' ועדיין לא התירו להן הבאת לונטיות דתנן לקמן בפכ"ב במתניתן הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' דעשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותן בידן ומתחילה לא רצו להתיר להם זה דחיישו שמא יבאו לידי סחיטה ומי התיר הבאת לינטיות ר' חנניא בן עקביא התיר דס"ל הואיל ורבים הן מדכרי אהדדי ולא יבאו לידי סחיטה. והנכון דארישא דהתם קאי וכדמייתי לה לקמן דבאדם אחד אפילו נסתפג בעשר אלונטית לא יביאם בידו ור' חנניא בן עקביא התיר אפי' באדם אחד:
התיר עצה שבים. עצה מלשון עציץ וכלומר ספינה קטנה והנכון דביצה גרסינן מלשון הני ביציתא דמישן והאי התירא אמרינן בפ' במה אשה ובכמה מקומות דאסרו חכמי' ואמרו לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בספינה ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ר' חנניא בן עקביא אמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה אבל בים ובשאר נהרות מותר:
והתיר כצוצרה. בפ"ח דעירובין תנן גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים ר' חנניא בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' אמות על ד' אמות חוקק בה ד' על ד' וממלא:
והתיר הבאת לנטיות. דתמן תנינן. בפ' חבית הרוחץ וכו' כדאמרן:
שמואל אמר. על זה שאמר דר' חנניא בן עקביא התיר הבאת לונטיות:
מה יעביד הדין סבורא. מה יעשה זה שאומר מן הסברא דלא יליף:
ולא שימש חכמים דא"כ והדא מתני' קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות נשנית בתמיה והרי אם ר' חנניא בן עקביא התיר שהיה קודם רבי שהוא בנו של עקביא בר מהללאל והאיך סתם לה רבי במתניתין לאיסור:
רבי התיר לונטיות. אחר ששנה במתניתין לאיסור חזר בו והתיר דיחידאה הוא כדאמרינן התם דכבן חכינאי מתני לה:
תני. בתוס' פרק ד':
אין משתטפין. כל גופו:
והא מתניתא. דהתוספתא קודם עד שלא התירו להן חכמים חמי טבריא נשנית כדאמרי' לעיל דמתחלה אסרו להן את הכל וחזרו והתירו להן מי מערה וחמי טבריא:
דתני. וכן תנינן בברייתא הרוחץ במי טבריא וכו' לפי שהתירו להן:
אבל אחרים לא יזלפו לו את המים מפני שהן מרבים לזלף עליו ויבא לידי זיעה ואותה לא התירו:
מפני שהוא מרבה את ההבל. עליו ויבא לידי זיעה ומכבד את הקרקע כלומר שמתוך שהיא מרבה לזלף במים יבא לכבד את הקרקע:
עאל מיסחי וכו' בטריס בר יטסס. נכנס לרחוץ עם ר' בא במרחץ של טריס בר יטסס וראה לאחד שהוא מזלף ומרבה במים על עצמו ואמר כזה אסור לעשות בשבת:
ר' אבהו חורנין וכו'. היה נוהג שהיה אומר לאחרים שיזלפו והמים נופלין עליו והיה ר' אבוה אומר להרואין שלא יהיה קשה בעיניהם מן האי דתני לעיל אבל אחרים לא מזלפו לו אבל הא ר' לוונטי נכנס לרחוץ עם ר' יונה וראה אחד שהיה מזלף על עצמן ולא הניח לאחרים שיזלפו עליו וא"ל לית אנן צריכין חששין ליחידאה דהאי ת"ק דהברייתא יחידאה היא אלא דגם אחרים מזלפין עליו:
צלוחיתא גו עגלתא. אם מותר ליתן צלוחית של שמן לתוך כלי עגולה שמליאה מים חמין כדי לפשר את השמן וא"ל הבא מים ממנה גו נטלא אחת ונעשית ככלי שני ומותר:
שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ. אע"ג דאסור בדברי תורה ואפי' להרהר בהלכות המרחץ שרי כהדא וכו' בשבת לאחר שהתירו חמי טבריא ושאל מהו לקנח עצמו ממי רחיצה בסדין וא"ל אסור משום סחיטה מהו להדיח את הקרקע וא"ל אסור משום אשווי גומות אלמא דשואלין בהלכות המרחץ בבית המרחץ:
ולא כן וכו'. ואמר לו אסור והאי אסור דאמרית לך נמי אסור הוא דאין משיבין בבית המרחץ מיהו אנא דאמרי לך אסור משום דלאפרושי מאיסורא מותר וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ אע"ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ"מ היה לו להשיב נמי כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרית לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שנייה ומעצמו היה נמנע מלהדיח מאחר שנסתפק לו זה:
אשכח תנאי. כלומר דמשני דאשכחן תנאי פליגי בה דתני חדא אין שותלין ואידך בהאי ברייתא דתני ריב"ל דשואלין ור"מ כהאי תנא דריב"ל ס"ל:
אם ביו"ט וכו'. ומייתי עלה הא דאיתמר פלוגתא דאמוראי באיסר רחיצה בי"ט מאי הוא:
מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל לא כל גופו ואפי' אברים אברים כדתנן במתני'. ואחרינא אמר דמרחיץ הוא כל גופו אברים אברים ובלבד שלא ירחיץ כל גופו בבת אחת והאי רחיצה דתנינן במתני' דאסור ביו"ט:
ולא ידעין. מי משניהם אמר כך וחבירו אמר כך אלא מן מה דאשכחן בהדיא דתני שמואל מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו הוי דרב הוא דאמר כל גופו אברים אברים:
חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא ואבלט ג"כ פליסופיוס חבירו של שמואל בחכמות שאל ג"כ זה ללוי סריסא. כך היה שמו על הא דאמרו חכמים אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה מותר הוא לשתות ואסור הוא לרחוץ בתמיה ואם מותר הוא הכל מותר והשיב לו דרך משל אם תראה סריס אחד מחבק הוא עם אשתך שמא אינו רע בעיניך והשיב לו הן וא"ל ולמה וכי מכי הוא לה כלום הלא סריס הוא ומה מחסיר הוא לה וא"ל אעפ"כ כדי שלא תתפרץ באיסור ותעשה כן עם אחר וא"ל אף הכא נמי כן שחששו חכמים כדי שלא יתפרצו ויבאו להקל באיסור יום טוב ולפיכך אסרו להן המותר:
והלא כבר נאמר אך וגו'. ושתיה בכלל אכילה היא ואותה דוקא התירה התורה שהיא שוה לכל נפש אבל לא רחיצה. וגרסי' להא לקמן בפ"ב דביצה בהלכה ה':
הא אם אינו גרוף לא. ומאי טעמא:
כגופו. ואם בא לשתות משאינו גרף כמבעיר הוא א"נ שחומו מרובה היא ומתחממים המים אף בשבת:
מפני שהרוח נכנסת בגופו. שהמקום שהגחלים בו הוא מלא נקבים מקום שיכנס בו הרוח וכשיכנס הרוח בשבת והוא אינו גרוף נמצא הגחלים בוערות בשבת ביותר:
מפני שהוא עשוי פרקים פרקים. כדרך שעושין לכלי כזה ומדבק פרקיו זה אל זה וחוששין אנו שמא יהיה מתיירא שיתאכל דיבוקו מחמת האש והוא מוסיף לתוך הבית קיבול מים בשבת ונמצא מבשל הוא:
מפני. שהאנטיכי היא מתחממת מכתליה הרבה מחמת שהיא מכוסה והגחלים בין השולים ומוספת חום בשבת ואע"פ שהיא גרופה:
אם היתה גרופה ופתוחה. ונמצא שכותליה מצטנין מותר:
הלכה ד
מתני' מיחם. הוא קומקום או יורה של נחשת שמרתיחין בו מים ע"ג האש:
שפינהו. לישנא דפינהו משמע דעל המיחם קאי והכי מיתפרשא שפינה המיחם מעל האש ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים צוננין מועטין בשביל שיחמו דאע"ג שפינהו מעל האש מ"מ הואיל וכלי ראשון הוא מבשל:
אבל נותן הוא לתוכו כדי להפשירן. כלומר שנותן בו מים צוננין מרובין שיעשו הכל פושרין ומיהו לא תידוק מינה הא מיחם שפינה ממנו המים לא יתן לתוכו מים צוננין כל עיקר דהא ליתא אלא דבזה נמי הדין הוא שלא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים צוננין מרובים כדי להפשירן ואע"ג דכשפינה ממנו המים ונותן לתוכו מים צוננים מרובים מצרף הוא את המיחם שמחזיקו כדרך הצוננין שמחזיקין את כלי המתכות חם משום דלא מתכוין לכך וקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר:
ולתוך הכיס. מסידור הלשון דנקט בתרווייהו כדי להפשירן משמע דאף לתוך הכיס שיש בו מים חמין צריך שיתן לתוכו צוננין מרובין שיהא בהן שיעור כדי להפשירן וא"כ קסבר האי תנא דכלי שני נמי מבשל הוא ולא קי"ל כוותיה בהא אלא דנקטינן כלי שני אינו מבשל: