פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה ד
מתני' הכובש שלשה כבשי'. שלשה מיני ירק שכבשן בחבית אחת במים ומלח או' בחומץ:
ר"א אומר אוכלין על הראשון. כלומר אוכלין כל זמן שלא כלה שום אחד מן המינין מן השדה אבל אם כלה אחד מהן ראשון שוב אין אוכלין שאר המינין שבחבית אע"פ שהן עדיין לא כלו מהשדה ומפרש בגמרא טעמא דר"א דס"ל הראשון נ"ט באחרון כלומר מכיון שהן נכבשין בחבית אחת נותנין טעם זב"ז ואחר שא' מהן כלה נאסרו כולן בנו"ט ממנו:
ר"י אומר אף על האחרון. כדקאמר בגמ' דס"ל האחרון נותן טעם בראשון כלומר כי היכי דזה שכלה ראשון נותן טעם באחרון כך זה האחרון שלא כלה נותן טעם הוא בראשון וא"כ אוכלין אף הראשון על סמך זה האחרון שעדיין לא כלה שהרי יש בו נתינת טעם מהאחרון:
רבן גמליאל אומר דאין הולכין בזה אחר נתינת טעם אלא כל שכלה. מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואיפסקא הלכתא בגמ' כר"ג:
רש"א כל ירק אחד לביעור. כלומר ר"ש ס"ל דלא נתנו חכמים שיעור לכל מין ומין של ירק בפני עצמו לענין ביעור אלא כל הירקות כמין אחד הן וכל זמן שיש איזה מין ירק בשדה אוכלין כל המינין על סמך אותו המין ואוכלין ברגילה והוא עשב חלוגלוגת ויש בו לחות הרבה ומתקיים הוא זמן רב. עד שיאכלו סגריות. מין ממיני עשבים מבקעת בית נטופה והוא מקום שיש בו לחות הרבה וע"ש זה נקרא בית נטופה וכשיבש זה העשב באותה בקעה יודעין שכבר נתייבש בכל מקום ואין הלכה כר"ש:
גמ' מה טעמא דר' אליעזר וכו'. כדפרישית במתני' וקשיא על דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון. בתמיה כלו' הניחא לר"א דאזיל לחומרא אלא לר' יהושע קשיא דמאי חזי דאזיל ליה בתר מין האחרון ולקולא ואימא איפכא לחומרא דכי אין הראשון נותן נמי טעם באחרון וכיון שהוא כלה בדין הוא שיאסור גם האחרון שיש בו נתינת הטעם ממנו ולא משני מידי:
תני עלה. בברייתא דת"כ והלכה כדבריו דלא אזלינן כאן בתר נתינת טעם מכיון שכל מין ומין ניכר בפ"ע הוא:
מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא. האי אוצר דקאמר על מה שהוזכר בתוספתא קאי דתני התם (בריש פ"ח) בראשונה היו שלוחי ב"ד יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בידו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון ג' סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר וכו' וקחשיב שם לכל הפירות שהגיע זמן שנגמרו מכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כאו"א לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה וכו' כדתנן בפרקין לקמן רש"א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. והיינו דקאמר חזקיה דאזלא שיטתיה כר"ש. דמכיון שהתחיל להכניס באוצר של העיר הרי הוא כמבוער ויכולין הכל לאכול ממנו אחר הביעור:
לא דאנא סבר כוותיה. דהא מילתיה כיחידאה הוא דאזלא אלא מפני שאנו רואין דרבנן מקילין בזמן הזה ועבדין עובדא כותיה מורה אני ג"כ כותיה:
הו"ל עובדא. שהיולו פירות שביעית והגיע שעת הביעור:
מה. זה הרי אריות הם לפניך ואתה שואל מהשועלים כמוני ודרך ענוה אמר כן:
חמי לך תלתא רחמין. שתוכל לסמוך עליהן שלא יזכו בהן אם תפקירן בפניהם ומשום שצריך להפקיר בפני ג' והפקר לפניהן ותחזור ותזכה בעצמך בהן:
קפודקאי דציפורין. אנשי קפודקיא שהיו דרים בציפורין ובאו ושאלו לר' אימי בשביל שאין לנו כאן אוהב ולא שואל בשלומינו שמחזיקין אותנו כגרים ביניהן והיך צריכין אנחנו למיעבד שמתיראין אנו אם נפקיר יזכו הן מיד בהן ואמר להן כשתראו הרגל צלולה מן השוק שאין בני אדם מצוין תוציאו הפירות להשוק ותפקירו ובזה אתם יוצאים שהרי מ"מ ההפקר בשוק הוא ותחזרו ותזכו בהן בעצמיכם:
מפלג לה צלוחין צלוחין. היה מחלק השמן או היין צלוחית צלוחית לכל מי שראה לפניו וכן היה נוהג ר"א:
זכיתי בהן אוצרה. אוצר אחד של פירות שהופקר ואני זכיתי בו וא"ל ר' ירמיה צור לי אילין פריטייא גבך תשמור לי אלו הפרוטות שאני נותן לך ולאחר שקיבלן ממנו א"ל הרי מקומן של אותן הפירות שזכית בהן יהו מושכרין אצלי באותן הפרוטות שקיבלת ממני ועכשיו זוכה אני בהן ע"י שכירות מקומן וחזר ואמר לו לא כן אפיקתך ראה וכי לא הוצאתיך מהזכות שזכית בהן ולך ותחזור ותזכה בהן פעם אחרת וללמדו נתכוין על שהיה מתפאר שזכה מן ההפקר והראה לו שהיה יכול להוציאן מידו ע"י תחבולה זו: