פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ג
מתני' המדייר את שדהו. לשון דיר הוא הרוצה לעשות דיר של צאן בשדהו בשביעית:
עושה סחר. היקף מחיצה ובנסחת המשניות סהר והיינו הך:
לבית סאתיים. למקום המחזיק בית סאתים והוא מאה על חמישים ומכניס את הצאן לתוך ההיקף ולאחר שנתמלא המקום זבל מדיר הצאן עוקר הוא ג' הרוחות של המחיצה כדי שיכניס הצאן לצד האחר של אותה המחיצה שמניחה ברוח הרביעית וזו היא שאמרו ומניח את הרוח האמצעית שמצד האחר עושה ג"כ הדיר למקום בית סאתים והיא אמצעית בין שתי הדירים ונמצא מדייר בתוך שדהו בית ארבעת סאין אבל לא יותר שלא יהא נראה שמזבל כל השדה:
רשב"ג אומר בית שמונת סאין. שכשם שהוא חוזר ועושה מצד האחד בית סאתים כך הוא עושה מכל ג' הצדדים אחרים ונמצא מדייר עוד בית ח' סאין חוץ מן האמצעית שהוא הסהר הראשון ואין הלכה כרשב"ג:
היתה כל שדהו בית ארבעת סאין. לא ידייר כולה אלא משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שלא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית ויהיו הכל יודעין שהצאן הטילה בה זבל ונדיירה:
ומוציא מן הסהר. הך סיפא מילתא באנפי נפשה היא. דקמ"ל דכשם שמוציא הוא מחצירו כדרך המזבלין כמו ששנינו בריש הפרק כך מותר להוציא הזבל מתוך סהר הצאן ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין דמהו דתימא דכשמוציא מן הסהר והוא מקום שאינן מקפידין לפנות הזבל בכל פעם כדרך שמפנין מהחצר א"כ נראה כמו שזה מוציא כדי לזבל שדהו הלכך קמ"ל דאף מן הסהר מותר אם הוא עושה האשפות כדרך המזבלין. א"נ איפכא משום דאיכא צד קולא בסהר יותר מבחצר כדמפרשי' בגמ' וה"א דאף קודם הזמן שנשנה לעיל מותר קמ"ל דדין הסהר כמו דין החצר:
גמ' ותמן תנינן. לקמן (בפ"ד) שדה שנתקווצה שניטלו הקוצים ממנה בשביעית תזרע במוצאי שביעית ואם נידיירה לא תזרע ואיך מתיר הוא כאן לדייר לכתחלה בשביעית ומשני ר' יונה כיני מתניתא הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו עושה סהר בית סאתים כלומר דהכין מפרשינן דוודאי לדייר כל שדהו אסור בשביעית והרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו כדי שתזדבל עושה סהר לבית סאתים ולא יותר שיהיה הכל בית ד' סאין וכדקתני לקמן במתני' והאי מתני' דפרק ד' לקמן מיירי שנידיירה כל השדה דהוי כמזבל כל שדהו בשביעית וזהו שאסור ולפיכך קנסו חכמים שלא תזרע במוצאי שביעית:
בכל עושין סהרין וכו'. תוספתא היא (בפ"ב):
אפי' ג' חבלים זה למעלה מזה. ומסיים בתוספתא ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג"ט כדי שיכנס הגדי ומשום שבת הוא דנשנה כדמיירי ג"כ בסיפא מענין שבתות ויו"ט וצריך שתהא מחיצה מעלייתא וכהאי דתנן (בפ"ק דעירובין) גבי שיירא שחנתה בבקעה מקיפין בג' חבלים זה למעלה מזה וכו' ומפני שהוא עושה תשמישו שם. וחסר כאן בהעתקה והאי ובלבד שלא יהא בין סהר וכו' דכתוב כאן מילתא אחריתא היא וה"ג בתוספתא עוקר מסהר זה ונותן לתוך סהר אחר ובלבד שלא יהא בינו לחבירו בית שמנה ד"ר דוסתאי בר' יהודה ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בית סאתים ובית סאתים זו חולב וגוזז לתוכה ומכניס ומוציא דרך עליה. כלומר דלת"ק כשעוקר את הצאן מסהר זה ליתנם לתוך סהר אחר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלא בית ח' סאין משום דסבירא ליה כרבן שמעון ב"ג דבמקום הסהר מותר לעשותו בית שמנה סאין ועושה הוא סהר אצל הסהר הראשון אבל כשיש בין זה לזה כמלא סהר נראה שהוא רוצה לדייר כל השדה ואסור ולדברי ר"א דס"ל כת"ק דמתני' דמקום הסהר הוא בית סאתים ועוקר הסהר ונותנו למקום אחר ובלבד שלא יהא בין זה לזה יותר מבית סאתים וכדפרישית תמן ואותו המקום שהוא בין סהר לסהר חולב בו וכו' ומעביר את הצאן מסהר לסהר דרך עליה ואינו חושש שלא יהא נראה כאילו גם המקום הזה הוא סהר ונמצא מוסיף הוא על שיעור הסהר הלכך קא משמע לן דמכיון שאינו אלא דרך אקראי בעלמא לחלוב בו ולגזוז הצאן ולהעביר דרך עליה מותר:
תני רשב"א אומר וכו'. כל זה הוא בתוספתא שם בסוף הפרק עד תני השוכר את הצאן:
אם רצה. שלא להקיף המקום במחיצה תוקע את היתד בארץ ועושה בהיקף ד' סהרין בד' הרוחות של שמנת סאין. ובתוספתא לא גריס אלא סתם ד' סהרין מד' רוחותיה. ולפי גי' דהכא רשב"א כרשב"ג ס"ל דמקום הסהר הוא בית ת' סאין:
אין מדיירין לא בשבתות וכו'. אין מכניסין את הבהמות בשדה כדי שיוציאו זבל שתזדבל השדה:
אפי' בטובה. אדלמטה קאי וכך כתוב בתוספתא אפי' בטובה אם באו מאליהם אין מסייעין אותן כלומר אם של עכו"ם הן ואפילו באו מאליהם אין מסייעין אותם להסיען ממקום למקום כדי שתזדבל כל השדה ואפי' בהחזקת טובה בעלמא ואין העכו"ם נותנין להם כלום אסור:
ואין רשאי להושיב שומר ולנער את הצאן. כך הוא בתוספתא. כלומר שלא יושיב שומר שינער את הצאן ממקום למקום כדי שיוציאו זבל על פני השדה:
ואם היו עושין עמו בשבתות וביו"ט. כלומר אם היה ישראל זה שכיר שבת או חודש או לשנה של העכו"ם כדי לשמור צאנו רשאי הוא להושיב שומר ולנער את הצאן דזהו בהבלעה ומותר להת"ק:
תני רשב"ג וכו'. בשבת דוקא בחנם אלא בהחזקת טובה בעלמא וביו"ט מותר בשביל מזונות שנותן לו העכו"ם ובחולו של מועד מותר בשכר:
תני השוכר את הצאן. מחבירו לחלוב או לגזוז אסור לנערה. כדמפרש מהו לנערה מוליכה ממקום למקום כדי שתטיל את כל הזבל מפני שמפסיד להמשכיר וכדמסיק ואזיל הדא אמרה דוקא בששכרה לזמן מועט על יום או יומים ואח"כ מחזירה להבעלים ונמצא שמפסיד אותו אם מנערה אבל אם השכירו לזמן מרובה נתרצה המשכיר בזה דכל אותו הזמן יהיה הזבל של שומר ומותר לנערה:
אותו היום האחרון. של זמן השכירות ומחזירה להמשכיר אסור לנערה דעכשו מפסידו:
ההן דאזיל ליה לצורכה ולא מתעני. מי שהולך לעשות צרכיו ולא נפתח מעיינו ואינו יכול להפנות ילך ממקום למקום שמתוך שהוא מרבה בהליכה נפתח מעיינו. ואיידי דאיירי במנער הצאן ממקום למקום נקט להא:
חפריתה. הוא מין ירק מהשחת ודוגמתו בפ"ו דיבמות (דף ס"ג) מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה:
עיקר טב למעייה. זהו עיקר ותרופה לפתוח המעיים של בן אדם:
ר' חייא בר בא שאל. על סיפא דמתני' קאי דקתני ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ומספקא ליה דאם דייקינן ממשנה יתירה זו דאף עד שלא פסקו עובדי עבודה מותר להוציא מן הסהר ליתן לתוך שדהו כדרך המזבלין וטעמא דאיכא צד קולא בסהר משום דדחיקא ליה המקום שהבהמות עומדין שם תמיד ומתמלא זבל ואיכא למימר דאף קודם לכן התירו לו כשעושה האשפות כדרך המזבלין דאל"כ מאי קמ"ל בהא דמ"ש סהר מחצר או דילמא איפכא אמרינן דאיכא צד חומרא בסהר מפני שדרך לפנות הזבל מתוך הסהר לתוך השדה והו"א דמסהר אסור לפיכך קמ"ל דאף מן הסהר מותר ולעולם אחר שפסקו עובדי עבודה דוקא: