פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ב
מתני' עושה אדם את שדהו וכו' יותר מכאן מותר דברי ר"ש. ובספרי הדפוס כתיב אסור וט"ס הוא. ובגמרא פריך הא תני ליה רישא ומשני לה:
וחכמים אוסרין. בגמרא קאמר דהא דאסרו חכמים יותר מכאן היינו יותר מכשיעור אשפתות שאמרו שהיא ג' אשפתות לבית סאה והוא עושה ד' אשפתות לבית סאה דבזה הוא דאסור דכיון דמוסיף באשפתות במקמות מקומות נראה כמזבל עד שיעמיק ג"ט בארץ ויתן שם האשפתות או עד שיגביה ג' להמקום שבהן האשפתות דאז ניכר הוא שאינן לזבל את השדה אלא לכניסת הזבל למקום מיוחד אבל אם אינו מוסיף על שיעור האשפות אלא שהוא עושה כל שיעור האשפות במקום אחד מותר דהשתא בג' מקומות מותר במקום אחד לא כ"ש:
עושה אדם את זבלו אוצר. השתא אשמעינן דאפי' יותר מג' אשפתות במקום אחד מותר ומוסיף עליהן כמו שירצה ולאצור עליהן הרבה:
ור"מ אוסר. דס"ל הואיל ועושה יותר מג' אשפתות במקום אחד עד שיראה כאוצר ניכר הוא שאין בדעתו שיהא כל הזבל הזה מכונס שם אלא שבדעתו לפזרו ולזבל השדה ולפיכך אוסר ואין הלכה כר"מ:
והיה לו דבר מועט. בגמרא מפרש לה בתרין פתרין הא' שהי' לו דבר מועט מן הזבל בתוך שדהו והב' שהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ת"ק סבר מה שיש לו יש לו ומוסיף עליו והולך וראב"ע סבר שמא לא ימצא לו עוד זבל יותר ויהא נראה כמזבל שדהו ואסור עד שיעמיקו בארץ או עד שיגביהו שלשה או עד שיתן אותו על הסלע והיא קרקע קשה שאינו ראוי לזריעה ואין הלכה כר"א בן עזריה:
גמ' ולמה תניתה תרין זימנין. להא דר"ש ורבנן הא כבר תנינן לה במתניתן דלעיל דלחכמים אסור להוסיף על הג' אשפתות לבית סאה ולר"ש מוסיפין אף על האשפתות:
כאן בפוחת מן המשפלות וכו'. כלומר במתני' דכאן אשמעינן לר"ש דמותר להוסיף על האשפתות אפי' בפוחת מן המשפלות ממה שאמרו עשר משפלות לאשפה והוא עושה פחות מעשר משפלות לאשפה אפ"ה מתיר ר"ש להוסיף באשפות כאלו ואינו חושש:
ברם הכא בעושה בכשיעור. כלומר אבל במתני' דלעיל בעושה כשיעיר איירי עשר משפלות לכל אשפה ואי לאו דהדר תני לה הכא ה"א דר"ש לא מתיר להוסיף על האשפות אלא אם יש בהן כשיעור המשפלות הלכך קמ"ל כאן דאפי' בפוחת משיעור המשפלות שאמרו מותר להוסיף על ג' אשפתות:
ותני כן על דר"ש. בתוספתא (פ"ב) תני הכי לדברי ר"ש מוסיפין אף על האשפתות ובלבד שלא יפחות לאשפה שמוסיף פחות מג' משפלות אלמא דאף בפחות מעשר משפלות מתיר ר"ש ובלבד שלא יהו בפחות משלש. ובתוספת' ובלבד שלא יפחות מג' אשפתות לבית סאה ונראה דט"ס הוא וגי' דהכא עיקרית:
וחכמים אוסרין. ומפרש לה דדוקא בעושה יותר מכשיעור כלומר יותר מכשיעור ג' אשפות שאמרו שהוא עושה ד' לבית סאה אבל בכשיעור ג' אשפות והוא עושה אותן במקום אחד פשיטא דמותר דהשתא בג' מקומות וכו' כדפרישית במתני':
פתר לה תרין פתרין. אהיה לו דבר מועט קאי דיכול אתה לפתור זה בתרין פתרין הפתרא הא' דה"ק בשהיה לו דבר מועט מונח בתוך שדהו בשביעית שכבר הוציא מערב שביעית וקאמר הת"ק הרי זה מוסיף עליו מעט מעט והולך משפסקו וכו' דליכא למיחש למידי וראב"ע אוסר להוסיף עליו בשביעית מעט מעט שמא לא ימצא לו זבל עד שיהא בו לעשות האשפות כשיעור ונמצא מזבל הוא אותו מקום שהוסיף עליו בתחלה בשביעית:
פתר לה. ויכול אתה לפתור בה פתרא אחרינא דבשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית ולא הוציאו לשדה ועכשיו מבקש להוציאו לת"ק מוסיף עליו והולך וראב"ע אוסר שמא לא ימצא וכו':
ולא כבר מזובל הוא מערב שביעית. אפתרא קמייתא פריך דאם בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית א"כ נתנו לשם מערב שביעית וכבר הוא מזובל שדהו ואמאי אוסר ראב"ע להוסיף עליו:
מפני מראית העין. שהרואין אותו מוציא פחות מכשיעור יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא שאין הכל יודעין שכבר מזובל הוא מערב שביעית ועד שיוציא עשר משפלות כאחת שהוא שיעור אשפה:
ולית לרבנן מפני מראית העין. בתמיה:
דחוטרא. ממקום חוטרא:
סלו ומגריפו. שמוציא עמו מוכיחין עליו שלעשות אשפה היא מכוין כדרך העושין אשפה גורפין את הזבל במגריפה אל מקום אחד ומחליקין האשפה במוט ובמקל וישאהו במוט ת"י באשכולא. וגרסינן להאי סוגיא מן פתר לה תרין פתרין עד סוף הלכה לקמן בפ"ק דמ"ק (בהלכה ב') וגי' דהכא עיקרית הוא:
אילין שמועתא דהכא דתנינן וכו'. כלומר מהשמועות שנאמרו כאן אליבא דראב"ע הולכין הן למאי דתנינן במ"ק שם ראב"ע אומר אין עושין את האמה והיא החריץ שעושין סביב השדה להיות המים נמשכין בו ומשדה לשדה וסתמו רחבו אמה ועומקו אמה לכך קרוי אמה ואין עושין אותה במועד בתחלה אם לא היתה שם מקודם משום טירחא:
ובשביעית. ופליגי בטעמא דשביעית:
מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה. שע"י שרוצה שתתקיים החפירה הוא מתקן ומחזיק הצדדין שלא יפול העפר לתוכה וע"י כך מכשיר את הצדדין לזריעה והרי הוא עושה עבודת הארץ בשביעית:
מפני מראית העין. כלומר שהחפירה גופה אסורה בלאו הכי מפני מראית העין שנראה כחופר את הקרקע בשביעית:
הוון בעי מימר. השתא מפרש לה להא דקאמר ר' יוסי בר בון דאילין שמועתא דהכא למאי דתנינן תמן הן כהאי דהוין בני ישיבה בעי מימר דלמ"ד תמן מפני מראית העין ניחא דה"נ כן כדמשנינן לעיל אליבא דראב"ע ולשיטתיה הוא דאזיל אבל למ"ד תמן מפני שמכשיר את הצדדין ולזריעה ואינו חושש משום מראית העין א"כ הכא מאי אית לך למימר ומ"ט דראב"ע דאוסר להוסיף בשהיה לו כבר דבר מועט:
לית לך אלא כהדא וכו'. כלומר ע"כ אין לנו טעם אחר אליביה כי אם כהאי דאמרינן לעיל שמא לא ימצא לו זבל וכו' ואע"ג דכבר הוא מזובל מערב שביעית כדמקשינן לעיל מ"מ כל זמן שמוציא מעט מעט אינו מניחו במקום שיש שם זבל לפי שאין לו לעשות שיעור אשפה אלא מניחו בשדה אצל הזבל שישנו שם ונמצא מזבל אותו המקום שהניחו לשם:
מה נפק מביניהון. ומהדר הש"ס לפרש מאי בינייהו דהני מ"ד לטעמיה דראב"ע גבי אין עושין את האמה בשביעית:
חפר לעשות אמה של בניין. איכא בינייהו שחפר ועושה הצדדין של אמה בבנין עצים ואבנים לחזקן וכהאי דהוון בני הישיבה בעי מימר דלמ"ד תמן כלומר בסתם אמה דאסור מפני מראית העין הכא נמי אסור דהא מיהת חופר הוא בקרקע ובשעת חפירה אית ביה מפני מראית העין אבל למ"ד דבאמה בעלמא אית בה טעמא מפני שהוא מכשיר את הצדדים לזריעה ואינו חושש למראית עין א"כ באמה של בנין הרי אינו מכשיר צדדיה לזריעה דאינו ראוי לזרוע שם ומותר:
הכל מודים. בין ראב"ע וחכמים דפליגי התם באמה בשביעית מודין הן שאם היה לו שם במקום שחופר את האמה סיד או צרורות או אבנים או גופסיד מותר וזה ג"כ לתרווייהו דהני מ"ד אליבא דראב"ע דאין המקום הזה ראוי לזריעה ולית ביה ג"כ מפני מראית העין כחופר קרקע בשביעית לעבודת השדה שאין המקום ראוי לכך: