פני משה על תלמוד ירושלמי שביעית· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה א
מתני' מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות. לפי שדרך עובדי אדמה להוציא הזבל ולכונסו במקום אחד בשדה ולעשות אשפה גדולה ואח"כ מפזרין אותו בשדה כדי לזבלה ומאימתי מותר להוציאו בשביעית ושלא יהא נראה כמזבל שדהו:
משיפסקו עובדי עבודה. ויש נסחאות שכתוב בהן עוברי עבירה והיינו הך שהם עוברים ועובדים עבודת הארץ בשביעית ועד שלא יעבור זמן שרגילין לזבל לעבודת הארץ אסור להוציא שלא יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא:
משיבש המתוק. בגמרא מפרש:
פקועה. כההן פקועה דבקעתה והם הסדקין שבבקעה וכשהמטר יורד מתמלאין מים ואינן מתייבשין אלא לאחר זמן וע"ד מתקו לו רגבי נחל. כך פי' הערוך וכלומר שכשעבר זה הזמן שוב אין דרך לזבל השדה לפי שאינו מועיל כ"כ:
משיקשר. בגמרא קאמר משיעשה קשרין קשרין כלומר שיעשה הזבל כמו קשרים מחוברים יחד ואינו ראוי לזבל השדה כהמפוזר:
עד כמה מזבלין. כלומר והא דהתירו לאחר זמנים הנזכרים להוציא הזבלים לאשפתות וכמה יהיו אותן האשפתות:
עד ג' אשפתות. לתוך קרקע בית סאה וכל אשפה ואשפה יהיו בה עשר משפלות והן קופות שמוציאין בהן הזבל וכל משפלה תהיה מחזיק לתך והוא ט"ו סאין שהלתך הוא חצי הכור:
מוסיפין על המשפלות. הא דאמרן עשר עשר משפלות היינו שלא יפחות מעשר משפלות לאשפה אבל אם רצה להוסיף עוד למשפלות מוסיף:
ואין מוסיפין על האשפתות. אבל לא יעשה יותר מג' אשפתות לכל בית סאה שזה נראה כמפזר להזבל לתוך שדהו:
ר"ש אומר אף. מוסיף הוא על האשפתות דס"ל דמכיון שיש הרבה בכל אשפה ואשפה לא מיחזי כמזבל שדהו ואין הלכה כר"ש:
גמ' עד שלא פסקו וכו'. מהו שיהא מותר. לעשות אשפה על פתח חצירו. אם דווקא להוציא וליתן בתוך שדהו הוא דאסרו או דלמא על פתח חצירו נמי אית ביה משום מראית העין שהרואה אומר דעתו של זה ליטלו מכאן וליתנו בתוך שדהו:
סילני. כך היה שם איש אחד:
ר' חנינא אמר. לא כך היה המעשה אלא מעיקרא שרא ליה דכיון שעשה על פתח חצירו ליכא חששא והיו אומרים על ר' חייא בר בא בשביל שהוא לוקח המעשר של זה סילני שהיה רגיל ליתן לו מעשרותיו לפיכך הוא מקיל עליו ואח"כ אסרו:
והורי על גרמיה. ר' חייא בר בא כשראה שחושדין אותו הורה על עצמו היתר לצאת מא"י לחו"ל וחזר לבבל כדי שלא יטול מעשרות:
מעתה. אם חוששין אנו מפני מראית העין א"כ אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור להוציא שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא שאע"פ שכבר עבר הזמן של המזבלין לשדה הבעל מ"מ בית השלחין שדרך להשקותה תמיד מועיל לה הזבל אף לאחר הזמן. ומשני שיודעין הן בני עירו שאין לזה שדה בית השלחין:
הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין. שאע"פ שהן אין יודעין אם יש לו בית השלחין או לא אין מראית העין אלא מפני בני עירו שהן רואין שהוא מוציא הזבל מתוך חצירו ונותנו לשם:
באיסור שני פרקים. הראשונים שהיו אוסרין עבודת הארץ בתוספת שביעית לפי משנה הראשונה ומהו שיהא מותר לעשות כסדר הזה ששנינו במתניתן או נימא דחוששין אנו שיאמרו שמוציא עכשיו לצורך עבודת הארץ בשביעית:
נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ"א):
מוכרין. הזבלים ומוציאין אתן עם ישראל החשודין לעשות בשביעית אפילו הכי בערב שביעית מותר להוציא עמהן:
עם העכו"ם ועם הכותי. מותר אפילו בשביעית:
ובלבד שלא יפרק. הוא את הזבל מן המשפלות ולפזר על פני השדה:
לא אמר וכו'. כלומר מדלא אסר אלא לפרק את המשפלות ש"מ דמיהת כסדר שנשנה במתני' מותר בערב שביעית להוציא דאם תאמר שהוא אסור וכלומר דהא דקתני בהדיא מוציאין תפרש דהיינו קודם הזמן שנשנה כאן וקמ"ל שזה מותר בערב שביעית ואין חוששין שמא זה לצורך שביעית הוא מוציא הואיל וחשוד הוא על כך ואסור לסייע ידי עוברי עבירה דמכיון שהוא קודם שפסקו עובדי עבודה תלינן דבשביל שנה זו הוא מוציא ולא בשביל שביעית אבל אם כבר פסקו עובדי עבודה בערב שביעית אימא דלא התירו להוציא עם זה החשוד על השביעית:
יהא אסור מלהוציא. כלומר דאם תאמר כך א"כ קשיא לישמעינן רבותא טפי דאפילו מלהוציא אחר שפסקו עובדי עבודה בערב שביעית אסור דנראה שלצורך שביעית הוא מוציא אלא ש"מ דכל ערב שביעית מותר ואפי' משפסקו עובדי עבודה דלא גזרו משום תוספת שביעית על כך:
משיבש המתוק. ומפרש פקועה וכו' כדפרישית במתני':
מכיון שנתקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש. כלומר כשרואין העליון שבו הוא נתקשר כבר נקרא יבש ואין צריך שיהא כולו קשרין קשרין:
ותני עלה. בברייתא על האי פלוגתא במתני' וקרובין דבריהן להיות שוין:
בפוחת מן המשפלות הא שתים מותר. על סיפא דמתני' קאי דקתני ואין מוסיפין על האשפתות ובעי ר' ירמיה לפרש דבפוחת מן השיעור שאמרו במשפלות איירי ורוצה לעשות בכל אשפה פחות מעשר משפלות ומתוך כך יוסיף על ג' אשפות ולזה הוא דאסרו להוסיף על האשפות שמכיון שבכל אשפה הוא פחות משיעור המשפלות שאמרו והוא מוסיף באשפות נראה כמזבל הוא אבל לעשות שתים אשפות מותר בפוחת במשפלות:
ר' יוסי בעי. על האי פירושא דר' ירמיה דאדרבא איפכא מסתברא אם בפוחת מן שיעור המשפלות א"כ הא אפי' בשתים אשפות אסור דליכא שיעורא שתהא נראית כאשפה והוה קשיא מאי אריא דקתני אין מוסיפין על האשפות הא אף אין פוחתין מהן מבעי ליה למתני:
אלא דלא כר' ירמיה. וכי אנן קיימין להא דקתני אין מוסיפין על האשפות בעושה יותר מן כשיעור כלומר שהוא עושה האשפות יותר מן כשיעור שאמרו והיינו כמה שאמרו שמותר לעשות ג' אשפות של עשר משפלות והוא רוצה לעשות ד' אשפות ואפי' בכל אשפה יש בה עשר משפלות מ"מ אסור הואיל ועושה אשפות במקומות הרבה נראה כמזבל השדה ומכ"ש אם פוחת הוא בשיעור המשפלות בכל אשפה דפשיטא דאסור הוא ואפילו בשתי אשפות או אחת אסור אם אין בה כשיעור המשפלות אלא דבמתני' לא איירי אלא בדאיכא כשיעור המשפלות בכל אשפה ולפיכך בא התנא להשמיענו האיסור בתוספת האשפות בדווקא דאלו בפחות מג' אשפות פשיטא דמותר ואפי' אשפה אחת מותרת כשיש בה כשיעור המשפלות שאמרו:
כהדא דתני. בתוספתא (פ"ב) דפליגי התם בהוספת המשפלות:
ומוסיפין על המשפלות לא בכשיעור. כלומר וכי לא בכשיעור שאמרו במשפלות שהוא עשר של לתך לתך איירי דהתירו חכמים להוסיף עליהן ולעשות י"א או יותר ממשפלות כאלו בכל אשפה ואשפה דהא במאי דפליג ר"מ ואוסר להוסיף על המשפלות בהאי גופיה מתירין חכמים ודברי ר"מ אי אתה יכול לפרש אלא דכשיעור הנשנה במשפלות דאם המשפלות הן פחות מכשיעור א"כ מ"ש אם הוא עושה עשר משפלות של לתך לתך או אם הוא מוסיף במשפלות הפחותין מלתך לתך הלא חדא היא אלא ודאי בכשיעור איירי וחכמים מתירין להוסיף על המשפלות:
ודכוותיה אין מוסיפין על האשפתות אפי' בכשיעור כצ"ל. וא"כ בכה"ג נמי מפרשינן להא דאסרו להוסיף על האשפתות דאפי' בכל אחת ואחת יש בה כשיעור שאמרו באשפה שהוא של עשר משפלות אפ"ה אסור כדאמרן: