אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ז

הלכה ו

מתני' הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא. הפסח או הדם:

הציץ מרצה. הואיל ולא נודע קודם הזריקה ופטור הוא מפסח שני:

נטמא טומאת הגוף. שנטמאו הבעלים אחר שנשחט שדינו שלא יזרק הדם ואפילו בדיעבד אם זרק אין הציץ מרצה וחייבין לעשות פסח שני:

מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח. שוין הן בזה דגבי נזיר כתיב וכי ימות מת עליו וגו' ואם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הוא:

הציץ מרצה על טומאת הדם. שאירע אבל לא על טומאת הגוף:

נטמא. גופו בטומאת התהום וזהו טומאת מת שלא ידע בה אדם מעולם ונקרא טומאת התהום לפי שהיתה מכוסה כמו הדבר שבתהום:

הציץ מרצה. שכך היא הלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום לנזיר ולעושה פסח מכיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו ואם אח"כ נודע לו בטומאה זו עושה פסח פטור מפסח שני וכן נזיר שנודע לו מהטומאה זו אחר שהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת המת בלבד:

גמ' מתני'. דאמרה הציץ מרצה על טומאת הדם בשנטמא הדם משירד לאויר הכלי וזרקו ואח"כ נודע לו אבל אם נודע לו אחר זריקה שנטמא הדם עד שהוא מלמעלן באויר מקודם שנתקבל בכלי נעשה כמקבל מים שהרי דם פסול הוא ואפי' לא נודע לו עד אחר הזריקה אין הציץ מרצה:

מנין לספק קבר התהום. שהציץ מרצה בעושה פסח וגרסינן לסוגיא זו בפ' בתרא דנזיר בהלכה ב' עד להוציא משכב ומושב:

לכם. כתיב גבי טמא ובדרך רחוקה ודרשינן מה דרך רחוקה לכם הוא ובגלוי אף כל דבר טומאה שהוא בגלוי:

עליו. מיותר הוא אלא מה עליו שהוא בגלוי וכו' שתהא מחוורת לו בטומא' ברורה וידועה:

צבור שנטמא וכו'. אף על גב שקרבן צבור דוחה טמאה אפי' היא ודאית מיבעיא ליה היכא שנטמאו בטומאת התהום אם הציץ מרצה להתיר הבשר באכילה כדלקמן:

קל וחומר. הוא מה אם היחיד שהורעת כוחו בטומאה ידועה שאין קרבן היחיד דוחה טומאה בקרבן שאין קבוע לו זמן יפית כוחו בספק קבר התהום כדתנן במתני' שאפי' נטמא גופו הציץ מרצה בנזיר ועושה פסח:

צבור וכו' בספק קבר התהום. שיהא הציץ מרצה להתיר הבשר באכילה ואף על פי שבטומאה ודאית אין הציץ מרצה להתיר הבשר כדלקמן:

קל שאתה מיקל ביחיד אתה מחמיר בצבור. כלומר דדחי לה הש"ס דלאו ק"ו הוא שמצינו איפכא קולא ביחיד וחומרא בצבור בכה"ג:

קל שאתה מיקל ביחיד. מה היא שאם נתוודע לו לפני זריקה וכו' כלומר אפי' נתוודע לו לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום הציץ מרצה בעושה פסח כמו אם לא נתוודע לו עד לאחר זריקה והורצה הוא בשביל שלא יצטרך לדחות לפסח שני:

את מחמיר עליו בצבור. דכה"ג שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמי שנטמא לפני זריקה בשביל שלא יאכל הבשר וכלומר דאלו בצבור מצינו חומרא בזה כלפני זריקה כדאמרינן לעיל בהלכה ה' דהא דתנינן הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה בבא בטומאה משעה ראשונה אבל אם בא בטהרה ונטמא אינו נאכל בטומאה וכההיא דתוספתא שהובאה שם שחטו בטהרה ונטמא הצבור יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה הרי שמצינו חומרא בצבור מביחיד שאם נטמאו בין שחיטה לזריקה שאין הבשר נאכל בטומאה ומעתה בדין הוא נמי שנחמיר שאם נתוודע להם שנטמאו בטומאת התהום אפי' אחר זריקה שיעשה כמי שנטמאו לפני הזריקה ואל יאכל הבשר:

קל שאתה מיקל בנזיר טהור וכו'. אגב דאיירי בהא דאיכא קולא בצד זה וחומרא בצד זה מייתי נמי להא וכלומר וכן נמי מצינו כה"ג קולא בנזיר טהור וחומרא בנזיר טמא כדמפרש ואזיל:

שאם נתוודע לו לפני זריקה. בספק קבר התהום יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה שלא יצטרך להביא קרבן וטעמא לפי שעל ידי שהציץ מרצה ואפי' נודע לו הספק לפני זריקה הוי כנודע לו אחר כן ושוב אינו סותר נזירות טהרה ואין צריך להביא קרבן טומאה:

את מחמיר בנזיר טמא. ובנזיר טמא מצינו חומרא בכה"ג שאם נודע לו לאחר זריקה שנטמא בספק קבר התהום יעשה כמי שנטמא וחזר ונטמא טומאה ודאית לפני זריקה שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד:

כהדא דתני התם לעיל בפ"ו הלכה ו' נטמא וחזר ונטמא וכו' הרי קולא לזה וחומרא לזה:

עובד של פסח. כהן העובד בקרבן הפסח מהו שירצה עליו הציץ אם נטמא בספק קבר התהום:

ק"ו ומה אם הבעלים שהורעת כחו בזקן וחולה. בפסח שאין שוחטין אותו על זקן וחולה שאין יכולין לאכול כזית דהוי שלא לאוכליו כדאמרינן לעיל בפ"ה:

יפית כחן. של הבעלים בטומאת התהום שהציץ מרצה עליו:

עובד שיפית כחו בזקן וחולה. שכשר הוא לעבודה אם אינו רותת ורועד כשהוא עומד אינו דין וכו':

לא אם אמרת בבעלים. שכן מצינו שיפית כחן בשאר כל הטומאות שבשנה כגון טמא שרץ ונבלה דקיי"ל דטמא שרץ משלח קרבנותיו תאמר בכהן שהורעת כחו בכל ימות השנה שאם הוא טמא שרץ אינו יכול להקריב שום קרבן והואיל וכן לפיכך הורע כחו נמי בטמא מת בפסח שלא יהא הציץ מרצה עליו בספק קבר התהום:

מאי כדון. מאי הוה עלה:

לכם. כתיב דמיניה דרשינן לעיל ריצוי ציץ בטומאת התהום ובין לו ובין להעובד שלו:

עד כדון עושה פסח. שאף לכהן היא מרצה נזיר מנין להכהן:

הוינן סברין מימר. מעיקרא דלא הותרה לכהן העובד של נזיר דעליו כתיב דמיניה ילפינן היתר טומאת התהום בנזיר ועליו מיעוטא הוא דוקא עליו בעינן טומאה ידועה ולא ספק טומאת התהום אבל לא בכהן העובד שלו אלא מן מה דתני במתני' נזיר ועושה פסח בהדדי ש"מ דשוין הן בכל מילי ומה דנפל היתירא לדין נפל היתירא לדין:

איזהו קבר התהום שאפשר לומר בו שלא נודע מעולם:

המת. שנמצא נקבר בקש ובתבן שהן להתגלגל מאליהן ע"י הרוח וכן עפר וצרורות עשויין להתגלגל מעצמן ויכול להיות שלא הכיר בו אדם מעולם שנקבר שם:

במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים. הואיל ואדם יכול להסתכל בהן ע"י הדחק ואפשר שהכיר בו אחד מעולם אין זה עושה קבר התהום:

כללו של דבר. כל שאין אתה יכול לפנותו עושר קבר התהום וכל שאתה יכול לפנותו אין עושה קבר התהום כצ"ל. ובספרי הדפוס נתחלף הוא. שהדברים שאין אדם עשוי לפנותן אלא נשארין הן במקומן לא חיישינן נמי שאדם נתנן לשם מדעת אלא מעצמן נתגלגלו לשם ועושה קבר התהום אבל דברים שאדם עשוי לפנותן אין עושה קבר התהום דהואיל ומדרך לפנותן חיישינן שמא אדם אחד מדעת נתנו לשם ועתיד לפנותו וא"כ כבר הכיר בו א'. ויש לפרש בדוחק לפי גי' הספרים דכל שאת יכול לפנותו היינו שבקל יכול הוא להפנות מאליו כמו הקש והתבן ואת יכול לפנותו דקאמר שאת יכול לומר בו שנפנה הוא מעצמו לכאן ועושה קבר התהום שאפשר שלא הכיר בו אדם וכל שאין אתה יכול לפנותו שאין אתה יכול לומר בו שעשוי הוא לפנות מעצמו לכאן אין עושה קבר התהום דמסתמא אדם אחד הביאו לכאן אלא דנראה מהא דלקמיה שטעות הוא בספרים וכמו שהגהתי כך הוא העיקר וקש ותבן אין אתה יכול לפנותו קרית להו א"כ הך ברייתא דלא כר' יוסי היא דר' יוסי אמר תבן וביטלו בפירוש אז הוא בטל והאי דר' יוסי תוספתא הוא בפ' ט"ז דאהלות ואמתני' דפרק ט"ו דאהלות מיתניא דתנינן התם בית שמלא עפר וצרורות ותבן ויש בו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת דהואיל שאין שם חלל טפח הויא לה טומאה רצוצה וטמונה וקיי"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע בוקעת ויורדת עד התהום וקאמר ר' יוסי התם עלה תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר דמשמע שידוע הוא שאין עתיד לפנותו שביטלו בפירוש להיות שם אבל תבן סתם עתיד לפנותו היא וכמאן דאית ביה חלל טפח דמי והכא דאמרינן דאפי' סתם תבן כאין עתיד לפנותו הוא דלא כר' יוסי:

רבי יוסי בר' בון. אמר דברי הכל הוא הכא דמה דאמר ר' יוסי מיירי בשבללו לתבן בעפר כמו שעושין לבנין שמערב לתבן עם הטיט ובכה"ג מסתמא עתיד לפנותו הוא והלכך לא מיבטל עד שיבטלנו בפירוש:

יש תבן שהוא כעפר. מילתה דר' יוסי דתוספתא דהתם נקט ואתי כדמסיים שם:

תבן שאין את עתיד לפנותו. כגון שהוא מפוזר הרבה וידוע הוא שאין עתיד לפנותו הרי הוא כעפר סתם ובטל:

עפר שאת עתיד לפנותו. שידוע הוא שעתיד לפנותו הרי הוא כתבן סתם ולא בטל ור' יוסי בר' בון מפרש לה נמי בתבן שבודאי עשוי לפנותו וכדאוקי לעיל:

חופהו מחצלות. אטומאה בבית קאי ויש בו חלון לבית אחר ובו פותח טפח מביא הטומאה לצד השני ואם חופהו להחלון במחצלת בטל ואין כאן פותח טפח שיביא הטומאה לבית או לצד האחר:

איתא חמי. ומתמה הש"ס על זה בא וראה הרי אם מלאוהו להבית במחצלות ודאי לא בטל הוא דעתיד הוא לפנותן וחיפהו להחלון מחצלות בטל קאמרת בתמיה אלא דלא היא דמסתמא לא מבטל ליה:

מילאוהו חריות. של דקל צריכה היא דמספקא לן אם עתיד לפנותן או שמא מבטלן שם:

אפי' ריק. לישנא קלילא הוא וכמו רקיק חררה דקה ורכה וס"ל דמסתמא מבטל ליה הואיל ודק הוא ונרקב מהלחלוחית הוא:

כל שאין אדם זוכרו. שנקבר בו א' ולא היה ניכר מעולם ופריך וחש לומר שמא יש אחד בסוף העולם שיודע בו ובחזקת החי כחי וכלומר כמו שהוא בחי שחזקתו שראה אותו אדם אחר חי. א"נ שחזקת החי לטפל בחבירו ולקברו ולשון בחי לשון נאה ומתוקן הוא ועל דרך סגי נהור:

תיפתר שמצאו קמצוץ. מרוצץ וממועך וכדאמר שם לקמן שאני אומר גל נפל עליו והרגו ולא הכיר בו אדם מעולם אין לך עושה קבר התהום למיחשב ליה לספק טומאה וצריך ריצוי ציץ אלא למת בלבד ולא אמרו כן בשאר ספק טומאה:

הא נבלה לא. לאו נבלה ממש מתפרשת דמה ענין משכב ומושב דלקמיה גבי נבלה אלא לשון ניוול ונמאס הוא ועל זב קאי וכך הוא דרך הש"ס הזה להשתמש בשמות הכנויים וקאמר דק"ו הוא לומר כן גם בזב דמה אם המת שאינו עושה משכב ומושב כדתנן בפ"ה דזבים עושה הוא קבר התהום ומיטמא מספק טומאת נווילה והוא הזב שעושה משכב ומושב אינו דין שתעשה בו ספק טומאה כקבר התהום:

לאיזה דבר נאמר וכו'. כלומר דמשני דלאיזה דבר נאמר כן לאו לענין החומרא שמשוינן ליה מיהת לספק טומאה אלא איפכא הוא ולקולא נאמר דבטומאת המת מרצה הציץ עליו ואין צריך לפסח שני ולהוציא להמטמא משכב ומושב מזה שאין אומרים דין טומאת התהום בזיבה וכגון הזב בשביעי שלו דספק הוא שמא יראה היום ויסתור כל שבעה וספק לא יראה אין שוחטין וזורקין עליו בפסח ונדחה הוא לפסח שני:

תמן תנינן. בריש פ"ב דזבחים:

כל הזבחי' שקיבל דמן וכו'. דמקבלה ואילך צריך כהונה ובכשר אבל אלו הפסולין מחללין העבודה:

דרומייא. זקני דרום אמרין דהא דקחשיב בהאי מתני' דטמא מחלל עבודה בטמא טומאת זיבה או טומאת צרעת אנן קיימינן ומשום דלא אשכחן בטומאה דכה"ג שהותרה מכללה בצבור אבל בטמא טומאת מת נהי דלכתחלה לא יעבוד אם עבד אינו מחלל העבודה מאחר שטומאת מת הותר מכלל טומאה לרבים גבי פסח וה"ה שהותר מכלל טומאה בכל קרבנות צבור אלא משום דשאר קרבנות צבור שדוחין הטומאה בטומאת מת מפסח היא דילפינן כדאמרינן לעיל ריש פ"ו להכי נקט בפסח:

מתיב רשב"ל לדרומיי. הא האי מתני' בקרבן יחיד מיירי והיאך גמריתו דכהן טמא מת מרצה בדיעבד מהאי דהותרה מכללה בקרבנות צבור אדרבה נילף מק"ו שאינו מרצה בקרבן יחיד דמה אם הבעלים שיפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה שמשלח הוא קרבנותיו אם הוא טמא שרץ או טומאת זיבה בשביעי שלו דדמי לטמא שרץ שיכול לאכול בקדשים לערב וכן כל כיוצא בזה:

הורעת כחן.. של בעלים בטמא מת בפסח שהיחיד שנטמא טמא מת אינו יכול לשלח קרבנו אלא נדחה לפסח שני:

עובד. כהן העובד שהורעת כחו בשאר כל הטומאות של כל השנה דהא מודיתו דכהן הטמא בשאר הטומאות כגון זיבה וצרעת וטמא שרץ שמחלל הוא העבודה אינו דין שהורעת כחי בטמא מת בפסח כלומר אף בפסח וה"ה בכל קרבנות יחיד בדין הוא שהורע כחו של הכהן בטומאת מת שהרי הורעת כחו משל בעלים בשאר כל הטומאות:

ועוד בלאו האי ק"ו קשיא על זקני דרום ממתני' דידן ששנה רבי וכו'. והרי בהדיא שאינו מרצה על טומאת הגוף:

אין תימר וכו'. וכי תימא דמתני' בנטמא טומאת זיבה וצרעת אנן קיימין לית אתה יכול לפרש כן דהא תנינן נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואין לך עושה קבר התהום אלא למת בלבד כדאמרינן לעיל אלמא דבטומאת מת הוא דאיירינן במתני':

מה עבדין לה דרומאי. להמתני' פתרין לה בבעלים להא דקתני נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה אבל בכהן העובד הציץ מרצה בטומאת מת:

והא תנינן נזיר פתרין לה בעובדין כלומר והא דתנינן נזיר במתני' לא צריכו לאוקמי בבעלים דוקא אלא אף בכהנים העובדים ומשום שבנזיר א"א לומר שהותרה טומאת מת מכללה ואף בהן שנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה:

על דעתיה דרשב"ל. דמקשה לדרומאי מהמתני' משום דס"ל לא שנייא היא בעלים היא עובדין ועל תרוויהו תנינן נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה:

הרי זה ק"ו שיש עליו תשובה וכו'. וכדאמרינן לעיל דזקן וחולה בבעלים אין שוחטין עליו את הפסח וכהן זקן וחולה כשר הוא לעבודה. ואם כן הק"ו דרשב"ל בטל הוא דאית ליה פירכא שכן מצינו שהעובד יפה כחו משל בעלים:

אמר ר' חנינא הרי זה ק"ו וכו'. כלומר ומצד אחר גם כן מיפריך הוא שכן יפה כחו של העובד בפסח שאין מילת זכריו ועבדיו של הבעלים מעכבין אותו מלעבוד תאמר בבעלים שמעכבין אותו מלעשות פסחו כדכתיב גבי זכרים המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבדים ומלתה אותו אז יאכל בו:

ר' יצחק בר גופתא. הקשה לפני ר' מנא על האי דזקני דרום דמעיקרא דדינא ליתא כלל דהאיך נילף לכהן בקרבנות היחיד בשאר ימות השנה שמרצה בטומאת מת מהא דאשכחן בצבור בפסח שהרי הבעלים גופייהו לא ילפינן יחיד בפסח מן הצבור בפסח ואלו יחיד וכו' היה למד מן הצבור שפיר הוה ילפינן נמי עובד וכו' מן הצבור בפסח אבל השתא איך נילף עובד ביחיד מן הצבור בפסח:

ר' אמי בעי. קושיא אחריתא על הא דזקני דרום מהאי מתני' דזבחים גופה דהא לדידהו ההן טמא דקתני במה את מפרש ליה בטמא טומאת זיבה וצרעת שהן מחוסרי כפרה. וא"כ קשיא והתנינן במתני' מחוסרי כפרה שמחללין עבודה ואם משטבל ואינו אלא מחוסר כפרה בלבד הוא מחלל לכ"ש עד שלא טבל ולמה צריכה ליה למיתני לטמא:

ההן טבול יום מה את עביד ליה. ועוד קשיא דההן טבול יום דקתני במתני' מה את מפרש ליה על כרחך בטבול יום מן המת דמזיבה וצרעת תיפוק ליה דמחוסר כפרה הוא ולזקני דרום קשיא:

איתא חמי. בא וראה טמא מת גופיה אינו מחלל עבודה ולכ"ש לטבול יום מן המת שלא יחלל והאיך תני במתני' לטבול יום שמחלל:

אלא בטבול יום מן השרץ. וכ"ת דמפרשי דבטבול יום מן השרץ מיירי א"כ קשיא איתא חמי טבול יום מן המת דחמיר ועל כרחך דלזקני דרום אינו מחלל כדאמרן ולכ"ש שטבול יום מן השרץ בדין הוא שלא יחלל:

אמר ר' שמואל בר יודן. דמטבול יום לא קשיא לזקני דרום דיכולין לפרש בטבול יום דמגעי זבין שהנוגע בזב מטמא טומאת ערב וזה אינו מחוסר כפרה ושפיר מצי לאוקמי בכהאי גוונא:

רבנן דקסרין פתרין. אליבא דזקני דרום דמצי לפרושי דכולה בזב מיירי טבול יום שראה אחת ואינו אלא כבעל קרי:

טמא שראה שתים כצ"ל ואין צריך קרבן ומחוסר כפורים בשראה ג' ראיות מיירי דהוי זב גמור וצריך קרבן:

על דעתן דדרומאי. איכא למיבעי אם מגע זב כדין זב גופיה לענין קרבן פסח דכמו דצבור זבין אין מביאין בטומאה מגעי זבין נמי אין מביאין ולדרומאי דעבדין מגע זב כזב לענין חלול עבודה כדמפרש ר' שמואל אליבייהו אם ה"ה לענין פסח כן:

נשמעינה. לזה מן הדא וכו' דאמר לעיל דדריש עון טומאת הקריבין הציץ מרצה ולא עון המקריבין ומהו עון טומאת הקריבין דם זב בתמיה וכי הדם זב הוא לא מגע זב קאמר שאם נטמא הדם במגע הזב הציץ מרצה אף טומאת המקריבין שאין הציץ מרצה נמי דכוותה שאם נטמא במגע זב הוי כזב וא"כ הדא אמרה שאם היה הצבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין הפסח בטומאה אלא נדחין לפסח שני כמו אם היו בעצמן זבין:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה