אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ז

פרק ו

הלכה א

מתני' כיצד צולין את הפסח. משום דבעי' צלי מחמת אש ולא מחמת דבר אחר לפיכך מפרש התנא כיצד הוא נצלה:

שפוד של רימון. היו בוררין לצלייתו ולא של שאר עצים משום דמפקי מיא מבפנים והוה ליה מבושל אבל של רימון לא מפקי מיא. ובשפוד של מתכות לא משום שהמתכות חם מקצתו חם כולו ונצלה הוא מחמת השפוד והוה ליה צלי מחמת דבר אחר:

תוחבו. להשפוד בקצה הדק שלו מתוך פיו עד בית נקובתו לפי שקצה הגס של השפוד צריך שיהיה למטה כדי שלא יפול הפסח והשתא הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם:

לתוכו. מפרש הכא בגמרא דטעמיה דר' יוסי הגלילי משום דמפרש על כרעיו ועל קרבו על ממש שצריך שיהיו בתוכו:

רע"א כמין בשול הוא זה. שמתבשלין לתוכו כמו בתוך הקדירה אלא תולין בתנור חוצה לו דר"ק מפרש על בסמוך ולא על ממש והלכה כר"ע:

גמ' כל העצים בוצצין. זורקין ופולטין משקין הלחלוחית שבהן והוה לי' מבושל וכדמפרש ואזיל דבמה אנן קיימין אם בעצים לחין הלא אפי' של רימון בוצץ הוא הלחלוחית ואם ביבשין וכו' אלא כן הוא שכל העצים אפי' כשהן יבשין נשאר בהן הלחלוחית מבפנים ושל רימון כשהוא יבש אף מבפנים נתייבש הוא:

תני. בתוספתא פ"ה בשם רבי יהודה אומר וכו' כשם שהשפוד של עץ אינו נשרף מה שבתוכו כך של מתכות אינו מרתיח בתוכו אמרו לו וכו' וכדפרישית במתני':

אית תניי תני. איפכא מתנא דמתני' תוחבו לקצה הדק מבית נקובתו וכו':

על דעתיה דהדין תנא ברא. חוזר והופכו אח"כ להפסח כשהוא על השפוד כדי שיהא פיו למטה ושיזוב דמו דרך בית השחיטה ואלו לתנא דידן א"צ להופכו וכדפרישית במתני':

מה. ושואל הש"ס מה הוא דעתיה דרבי יוסי הגלילי דקסבר נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו:

כירך עבה עביד ליה ר"י הגלילי. כלומר אם כמו ירך עבה עביד ליה שמדמה זה לירך עבה שנצלה שאין חוששין לומר שצד הפנימי אינו נצלה אלא כשנצלה על האש כולו צלי האש הוא אף כך הוא בני המעיים שבתוכו שכולו נקרא צלי אש או דילמא טעמיה דר' יוסי הגלילי דקרא הוא דריש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו שצריך שיהא נדבקין בו ועל ממש הוא:

ומה נפיק מביניהון. מהני תרי טעמי צלייו להכרעים ובני מעיים בתוך גדי של חולין איכא בינייהו:

אין תימר כירך עבה עביד ליה ר' יוסי הגלילי כשר אין תימר קריי' דרש ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות דאי אמרינן דמדמה אותו לירך עבה א"כ אפי' כשהן נצלין בתוך גדי של חולין על האש לא איכפת לן מידי שהרי מ"מ הכל נצלה על האש ולנתינת טעם של חולין אינו חושש כלום אבל אי אמרי' דטעמי' משום דקרא קדריש א"כ גזירת הכתוב הוא שצריך שיהא על הפסח ובתוכו ממש ולא שיהו נצלין בתוך של חולין:

חתך ממנו בשר. ונתנו בתוכו וצלייו בו נמי איכא בינייהו דאין תימר כירך עבה עביד ליה זה ג"כ כשר שהרי הכל צלי אש הוא כמו ירך העבה שנצלה. ואין תימר דטעמיה מגזירת הכתוב הוא א"כ כה"ג פסול אליבא דר"י הגלילי דאי מדייק ליה להכתוב שצריך שיהא הכל נדבקין בו א"כ צריך ג"כ שיהא שלם בדוקא אלא שהבני מעיים שצריך לנקותם מסירן בתחילה ומנקה אותן ואח"כ נותנן לתוכו אבל אין לו לחתוך בשר ממנו ואע"פ שנותנן בתוכו משום דקרא בדוקא הוא דכתיב:

צלייו בחבל של קדירה. כמו בהבל הוא שתלאן בתוך הקדירה שיהו נצלין מחמת ההבל החם היוצא מן הקדירה נמי איכא בינייהו:

אין תימר וכו'. גם כאן נתחלפו התיבות בספרי הדפוס בטעות וכצ"ל אין תימר כירך עביד ליה ר' יוסי הגלילי כשר שהרי אינו מקפיד אלא שיהו נצלין וא"כ אם הכרעים והבני מעיים נצלין אפי' מחמת ההבל של הקדירה כבר נצלין הן וכשר דלא יהא אלא שהן בתוכו ומדמה לה לירך עבה שהכל קרוי צלי אש ואפי' צד הפנימי וה"ה אם הבל קדרה קרוי צלי אש נצלין הן וכשר ולקמיה פריך עלה ומשני ואין תימר קרי' דריש וכו' פסול הוא דגזירת הכתוב הוא שיהו מדובקין בהפסח. וא"א לפרש לפי גי' הספרים צלייו להפסח בהבל של קדירה קאמר דא"כ אם כירך עבה עביד ליה פשיטא דכשר דאם ההבל של הקדירה צלי אש קרוי הכל צלי אש הוא ועוד דהאי אין תימר בתרא אין לו פירוש כלל לפי גי' הספרים אלא טעות הוא וכדאמרן:

לא כן תני וכו'. כלומר דפריך על הא דקאמרת שאם תלאן בתוך הבל של קדירה להך טעמא דכירך עבה עביד ליה כשר הוא כדפרישית הא תני בברייתא למעט צלי קדירה דצלי אש אמר רחמנא:

שני לה. תריץ להא בנוגע בגופה של קדירה הוא דמיעט הכתוב ולעולם אימא לך דבהבל של קדרה צלי מחמת האש הוא:

הדא אמרה קריי' דריש. אהא דלקמן קאי וכלומר מהא דמפרשינן לפלוגתייהו דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבה כדלקמן ש"מ דמדרש' דקרא נפקא ליה לרבי יוסי הגלילי לטעמיה ובדרשא דקרא הוא דפליגי:

הכל מודים בעליו שהוא סמוך. אמתני' דפ' שתי הלחם קאי דתנינן שם גבי פלוגתא דר' יהודה ור"מ בארכו של השלחן ורחבו ולרבי מאיר השלחן ארכו שנים עשר ורחבו ששה ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו רמשה נותנו לארכו כנגד רחבו של שלחן וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע כדי שתהא הרוח מנשבת בהן אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים אמרו לו והרי כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה ועלה קאמר הכא הכל מודין היכא דכתיב עליו שהוא סמוך דעליו מטה מנשה אין לפרשו אלא בסמוך וה"ה כל עליו שבכתוב ובמה הן מפליגין בעל דאבא שאול סבירא ליה על המערכה סמוך למערכה הוא ולא על ממש כמו בעליו מטה מנשה ורבנן אמרין לא ילפינן על מאליו אלא על משמע ממש על גגה של מערכה:

אתיא דאבא שאול כר"ע. דהכא לא דריש על ממש אלא בסמוך בהתנור ודרבנן דהתם כר' יוסי הגלילי דהכא דעל ממש הוא וכדפרישית במתני':

רבי אומר וכו'. תוספתא היא בפ' י"א דמנחות ואיידי דאיירי בההיא דרבי מאיר ור' יהודה דפליגי בהשלחן מייתי להא הכא דתני התם כיצד מסדרין לחם הפנים נותן שש חלות לסדר זה ושש חלות לסדר זה ואם נתן שמונה חלות לסדר זה וארבע חלות לסדר זה או שעשה שלשה סדרים של ארבע ארבע לא עשה כלום עשאן שני סדרים של ארבע עשרה רבי אומר רואין את העליונות כאלו אינן והתחתונות כשירות ומשום דשנים עשרה חלות כתיב ואם עשאן שני סדרים של שבעה שישעה שתים העליונות רואין אותן כאילו אינן ושתים עשרה התחתונות כשירות:

ר' יוסי בר' בון בשם רבי יוחנן. קאמר רבי דהתוספתא ואבא שאול דמתניתין דהתם כדלעיל בשיטת רבי מאיר בארכו של שלחן ורחבו קאמרי דלר"מ דסבירא ליה ארכו של שלחן י"ב ורחבו ששה נשתיירו שני טפחים באמצע ששם היו שני בזיכי לבונה כאבא שאול דאילו לר' יהודה דהתם דסבירא ליה השלחן ארכו עשרה ורחבו חמשה ולחם הפנים ג"כ ארכו עשרה ורחבו ה' א"כ כשנותן ארכו כנגד רחבו של שלחן כופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן כדקאמר ר' יהודה שם ואין כאן מקום לבזיכי לבונה שיהיו נתונין בסמוך ולדידיה נתונין על גג של מערכה כרבנן דאבא שאול. וכן רבי דסבירא ליה שאפי' מסדר הוא השני סדרים שבעה שבעה כשירות ורואין וכו' היינו דוקא אליבא דרבי מאיר שרחבו של שלחן היה ו' וא"כ אף כשמסדרן גבוה ביותר יכולין הן לעמוד דאלו לר' יהודה דהשלחן לא היה רחבו אלא ה' וכשמסדרן ממלא ארכן כל רחבו של שלחן אם היה מסדרן יותר מו' זה על גב זה יפלו אלא דסבירא ליה נמי כר' מאיר:

תוך בר וכו'. אנתן כרעיו ובני מעי' לתוכו קאי ובזמן הזה הוא דפליגי שאסור לאכול גדי מקולס בלילי פסח מפני שזה כאוכל קדשים בחוץ ובנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו קוראהו ר' טרפון תוך בר כלומר שממולא מתוכו ונראה מבחוץ ואין זה גדי מקולס. ור' ישמעאל קוראהו גדי מקולס:

אתייא דר"ט כר"ע. דלר"ע אסור הוא לעשות כן בזמן המקדש הלכך בזה"ז אינו אסור משום גדי מקולס:

ודרבי ישמעאל כרבי יוסי הגלילי. דבזמן המקדש כשר והלכך בזמן הזה אסור משום גדי מקולס:

איזהו גדי מקולס. שאסור בזמן הזה אם הוא כולו צלי וכו' אבל אם שלק ממנו או בישלו ממנו מקצת והשאר הוא צלוי אין זה גדי מקולס:

בלילי יו"ט הראשון של חג וכו' וקמ"ל דלא גזרי' אטו ליל יום טוב ראשון של פסח:

וכן מכניסין עגל מקולס וכו' ולא גזרינן אטו גדי מקולס:

מהו תודוס. מאי רבותיה שנשאו לו פנים ואמרו לו אלולא תודוס אתה וכו' לא היינו מנדין אותך:

דהוה משלה פרנסתהון דרבנן. ובשביל כך נשאו לו פנים ושלחו לו כך ואמרו לא נמצאת וכו' כלומר שנראה זה כאוכל קדשים בחוץ שכל וכו' ולהודיע שלא יעשה עוד כזה:

זאת אומרת. מדאסרו גדי מקולס אפי' בסתם שלא פי' שזה לשם פסח ש"מ שאסור וכו' בשר לפסח דמכוון שאמר בהדיא לפסח אפי' אינו גדי מקולס אסור מפני שנראה כאכילת קדשים בחוץ:

לצלות. אפי' אומר לצלות מותר מכיון שאינו מזכיר לפסח:

גרף את התנור. מהאש וצלייו בו להפסח בחום התנור מהו:

אמר ר' ירמיה מה צריכה ליה. למאן הוא דקא מיבעיא ליה לר' אימי כר"י הגלילי דקדריש לקרא בדוקא כדאמרינן לעיל דקרא הוא דריש דעל כרעיו ועל קרבו בדוקא שצריך שיהו נדבקין עמו ואם כן מיבעי' ליה דילמא רישיה דקרא נמי בדוקא הוא דכתיב כי אם צלי אש על גחלים בתנור והתנור בלא גחלים לאו צלי אש מיקרי. או דילמא דהואיל והתנור נתחמם מחמת האש ה"ז כצלי אש:

ברם כר"ע. דס"ל גבי הא דלעיל דקרא לאו דוקא ואם תלאן חוצה לו בסמוך נמי על כרעיו ועל קרבו הוא א"כ הכא נמי פשיטא ליה דלאו דוקא שיהא שם אש בשעת צלייתו אלא אפי' גרפו להאש וצלאו להתנור נמי צלי האש הוא שחום התנור מחמת האש אשר היה בתוכו הוא:

אמר ר' יוסי. דלא הוא אלא ואפי' כר"ע הוא דצריכא ליה לר' אימי דשאני הכא דנראה לעין שאין זה כצלי אש כדמסיק ואזיל:

משל. דרך משל אומר לך בזמן שהגחלים הן לאויר התנור ואינם גרופים נצלה הוא לחצי שעה וכשהגחלי' הן לאויר העולם שגרופי' הן מהתנור צריך זמן שעה שיהא נצלה בתנור וקס"ד דה"ק דכשהן בתוך התנור מהני התנור עם הגחלים למהר צלייתו בחצי שעה וכשהן חוץ להתנור צריך זמן שעה והלכך פריך א"כ אכתי אפי' הן בתוך התנור נמי לאו נצלה כולו מחמת האש הוא אלא המקצת מחמת התנור הוא ומה בין נצלה מקצתן מחמת התנור או אם נצלה כולו מחמת התנור הא קאמרת דכל מחמת התנור לאו צלי אש מיקרי ונימא דהתורה צוותה לצלותו ע"ג גחלים דוקא אם הן חוץ להתנור בתמיה:

אמר ר' יוסי בר' בון. לא כדקס"ד אלא כך הוא הדבר התנור אינו מיעיל להגחלים כלום שיוסיף חום בגחלים ואינו אלא שמכניס את ההבל ומקבץ אותו וא"כ הכל מחמת חום הגחלים הוא וה"ק ר' יוסי בשעה שהגחלים הן באויר התנור מוסיפין חמימות מחמת קיבוצן בהתנור ונצלה לחצי שעה וכשהן לאויר העולם ואין גחלים בהתנור נצלה לשעה והשתא לכ"ע אימא לך שאין זה צלי אש אלא צלי התנור ואף אליבא דר"ע מספקא ליה לר' אימי:

הלכה ב

מתני' אין צולין את הפסח לא בשפוד. ובנוסחת המשניות לא על השפוד והיינו הך שאין צולין אותו בשפוד של מתכות שנרתח ולא עליו דצלי אש בעינן ולא ע"י דבר אחר:

אסכלא. היא כלי של מתכות שצולין עליו:

מעשה בר"ג וכו'. בבבלי פריך מעשה לסתור וקאמר חסורי מחסרא והכי קתני ואם אסכלא מנוקבת מותר שהיא עשויה כבריחים כעין שלנו רושט"ו בלע"ז ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד של רימון שעליו הפסח נתחב בין בריח לברח ונצלה באויר שביניהן שאין בשרו נוגע בברזל וא"ר צדוק מעשה בר"ג וכו' על האסכלא מנוקבת:

נגע. בשר הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף את מקומו. לפי שזה המקום שנגע בתנור נצלה הוא מחום החרס ולאו צלי אש היא ובקליפה סגי שאין כאן רוטב שיפעפע:

נטף ממנו על החרס וחזר אליו. הרוטב מפעפע בו ואותו הרוטב לא נצלה מחמת האש הלכך יטול את מקומו ולא סגי הכא בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע:

נטף מרוטבו על הסלת. ואותה סולת רותחת היא ונצלה הרוטב מחמת הסולת ואסור הוא דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר:

יקמוץ את מקומו. מן הסלת וישליכנו:

גמ' צלי אש. כתיב ודריש לא צלי מחמת שפוד וכו' ולא צלי כל מתכות ולא צלי מחמת כל דבר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש:

מכות אש. כתיב גבי נגע או בשר כי יהיה בעורו מכות אש יכול וכו' ברייתא היא בת"כ ודריש יכול מוררת או מורדת כלומר שנתרפא ולא נתרפא יפה וזה נקרא בשחין ובמכוה מורדין יכול שאף זה סימן טומאה:

תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. בהרת לבנה וגו' עד שנולד בה סימן טומאה:

אם מחית המכוה יכול עד שתעשה צלקת. ובת"כ גריס יכול משתעשה צלקת. צלקת היא קרום חזק שנתרפא ממש וכלומר אם אתה דורש מחית המכוה שיהא בה סימן טומאה יכול משתעשה צלקת דוקא אז היא מטמאה בסימן טומאה אשר יולד בה דלשון מחית משמע משחייתה לגמרי:

תלמוד לומר מכות אש. הכתוב קורא אותה עדיין מכות אש משמע שלא נתרפאה לגמרי הא כיצד חיתה ולא חיתה נתרפאה מקצת ולא נתרפאה ממש וכן הוא אומר למטה בפרשה וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא וזהו עד שתקרום כקליפת השום בלבד ונקרא צרבת גבי שחין וגבי מכוה וכל זמן שלא נולד בה סימן טומאה כדכתיב טהור הוא. ועיקר דרשת הברייתא השמיענו שמכאן למדו לומר השחין והמכוה המורדין טהורין כדתנן בפ"ט דנגעים שמעינן מיהת מהאי ברייתא שכל זמן שלא נתרפאה ממש הכתוב קוראה מכות אש לפי שניכר רשומה שהיא מחמת האש והכי תנינן בהדיא בפ' הנזכר איזהו מכוה נכוה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה אלמא אפי' נכוה ברמץ שהיא חם מחמת האש נקרא מכות אש:

והכא הוא אומר הכין. בתמיה. שאם נצלה בדבר שהוא רותח מחמת האש אינו קרוי צלי אש. והוה מצי למיפרך מהאי מתני' דנגעים דתני בהדיא כן אלא דניחא ליה להש"ס לאתויי מהאי ברייתא דדריש הכי מהכתוב:

אמר ר' אלעזר תמן. כלומר גבי פסח שאני דכתיב צלי אש תרי זימני ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש שנה עליו הכתוב לעכב צלי אש דוקא ולא צלי מחמת דבר אחר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש הוא אבל הכא בנגעים כתיב והיתה מחית המכוה מכל מקום שהיא מכוה ואפי' בדבר הבא מחמת האש:

ר' שמואל. משני תמן גבי פסח כתיב חוקה זאת חוקת הפסח וכתיב בהאי פרשה תורה אחת וגו' וכ"מ שנאמר חקה תורה לעכב כל מאי דכתיב ביה אבל הכא בנגעים מה אית לך דלא כתיב בפרשת נגעי אדם לא חקה ולא תורה:

לית ליה לר"ג צלי אש. בתמיה וכי לא דריש הני תרי זימני צלי אש דכתיב ביה ואמאי התיר לצלותו באסכלא שהוא מחמת דבר אחר:

אית ליה וכו'. כלומר דודאי דריש להו אבל לא לעכב אלא דצריכי וה"ק קרא פסח מצרים צלי אש דווקא ואין פסח דורות צלי אש דוקא ודריש ליה מדכתיב בקרא קמא בלילה הזה צלי אש ש"מ דלא קפיד קרא על צלי אש דוקא אלא בלילה הזה והדר כתיב כ"א צלי אש ללמד על פסח דורות ואפי' אם נצלה מחמת תולדת האש כצלי אש הוא דלא קפיד בהאי קרא שלא יאכלו נא ובשל מבושל כ"א צלי ומחמת אש כאש הוא:

אמר ר' יוסי בר' בון. למה לך לאהדורי כולי האי אלא בהא גופיה פליגי:

ר"ג לא עביד וכו'. לפי גירסת הספרים בלשון תמיה מיתפרשא וכי לדידך אתה בא לומר דרבן גמליאל לא עביד תולדת אש כאש ורבנן עבדי בתמיה שאתה מהדר לתרץ הכתוב אליבא דרבן גמליאל דפסח מצרים צלי אש דוקא ואם כן לדידיה תולדת אש לאו כאש אלא שבפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ואם כן רבנן דפליגי עליה סבירא ליה בעלמא תולדת אש כאש ושאני הכא דשנה הכתוב לעכב הא מנא לך אלא דטפי ניחא לן למימר דבהא פליגי דרבן גמליאל עביד תולדת אש כאש. ורבנן לא עבדי תולדת אש כאש:

ויש לפרש גי' זו גם כן בניחותא ר"ג בעלמא לא עביד תולדת אש כאש והכא סבירא ליה בפסח מצרים הוא דהקפיד הכתוב לצלי אש דוקא מדחלקן הכתיב וכתב כאן בלילה הזה ובפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ורבנן בעלמא עבדין תולדת אש כאש והכא מדשנה הכתוב הוא דדרשי לעכב צלי אש דוקא והיותר נראה דהגי' מסורסת הוא כצ"ל ר"ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש:

ר"ג חולק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. בתמיה והיאך עשה מעשה להלכה נגד חכמים דפליגי עליה:

וכה"ג פריך בהאי ש"ס בריש ברכות ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה והא ר"מ והא ר"ע והא ר' שמעון דפליגי על רבנן ואפ"ה לא עבדי עובדא כוותייהו כדקחשיב שם והתם משני שאני הכא שהיא לשינון א"נ שכבר עבר חצות ולא הי' יכולין לקיים דברי חכמים וכאן לא משני מידי:

אילו אמר וכו'. לאזהרת הכתוב ככל הני דכתיב דריש לה הש"ס דכולהו צריכי דאילו לא נאמר אלא לא תאכלו ממנו כ"א צלי אש ולא נאמר אל תאכלו ממנו נא הייתי אומר היבהבו באור גם כן צלי אש הוא ומותר הוי צורך שיאמר אל תאכלו ממנו נא או וכו' ובשל למה לי' לאזהורי דהא כתיב כ"א לצלי אש אלא אילו לא נאמר ובשל הייתי אומר שלקו הרבה ואח"כ צלאו מותר ומבושל איצטריך לפי שהייתי אומר אם בישלו ולא שלקו הרבה ואח"כ צלאו מותר הוי וכו' דכולהו צריכי:

אכל לכזית נא מבעוד יום וכו'. פליגי ביה וכן בשבר עצם מבעוד יום וכלומר שלא בשעת אכילה ומר לטעמיה ומר לטעמיה:

נגע בחרסו של תנור. דתנינן יקלוף את מקומו והאי קליפה פסול גוף הוא וישרף מיד ונטף מרוטבו וכו' אין זה פסול הגוף שהבשר עצמו לא נגע בחרס ואין זה אלא פסול מכשיר וטעון עיבור צורה לאותו נטילת מקומו כדאמרי' לעיל בסוף הפרק:

הדא דתימר ברותחת. דוקא וצריך שיטול את מקומו ולשרוף אבל אם הסולת צוננת אינו אלא משום איסור בעלמא משום דתתאה גבר ומן הדין א"צ לקמוץ אלא משום חומרא בעלמא הוא:

אמר ר"א. דלא היא דאפי' איסור בעלמא אין כאן כשהסולת צוננת שלא אמרה התורה הפסח לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:

הלכה ג

מתני' סכו בשמן של תרומה. שמות' לסוכו במי פירות בשעת צלייתו כדתנן לעיל סוף פ"ב:

אם חי הוא. שעדיין לא נצלה ידיחנו וינגב:

ואם צלי הוא. דבלע יקלוף את החיצון:

לא יעשנו דמים עם בני חבורה. שיתנו לו דמים לפי חלקם בשביל המעשר שני שזהו כדרך מכירה:

לפי שאין מוכרין וכו'. ובגמרא קאמר דכן צריך לגרוס שאין פודין מעשר שני בירושלים דלאו דרך מכירה מאי בירושלים דנקיט אפי' בגבולין אין מוכרין כדתנן ריש מעשר שני אלא מפני שזה כדרך פדייה הוא ואילו היה הדבר בגבולין פודין וכאן שהוא בירושלים אין פודין מעשר שני בירושלים. ובנוסחת המשניות כתוב אין פודין:

גמ' לא אמר אלא סכו. דבהא אם חבורת ישראל בחי ידיחנו ומותר ובצלי בקליפה סגי אבל אם טיבלו בשמן של תרומה אסור משום זרות שאינו מועיל הדחה אלא לסיכה מלמעלה שהוא דבר מועט:

בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ואסור אף לכהן ולשריפה עומד וזה כהן היה:

ואתא שאיל לר' ביסנא וא"ל אזיל שלקה. הרבה במים עד שיפלטו השמן שריפה ממנה:

כיני מתני'. כן צריך לגרוס אין פודין וכו' כדפרישית במתני':

הלכה ד

מתני' חמשה דברים באין בטומאה. בגמרא פריך אטו כל קרבנות הצבור אינן באין בטומאה. ומשני דמשום שאלו לאכילה הן שאין לך קרבן ציבור שנאכל אלא אלו וקמ"ל שאע"פ שהן באין בטומאה אין נאכלין בטומאה. קרבנות הצבור שדוחין את הטומאה ילפינן מפסח כדפרישית בריש פרק דלעיל ומניינא דקאמר למעוטי חגיגת הרגל דדמיא לקרבן צבור דאתי בכנופיא כשמתאספין לעלות לרגל ואפי' כן אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה:

וזבחי שלמי צבור. הן כבשי עצרת ואין שלמים אחרים לצבור:

ושעירי ר"ח. ולא תני שעירי הרגלים דמכיון דתני זבחי שלמי ציבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה ה"ה לכל שאר מיני דמים ושעירי ראשי חדשים דקתני דמהו דתימא דלא לידחו כלל את הטומאה משום דלא כתיב בהו במועדו בתורה קמ"ל דהקרבתן דוחין את הטומאה כשאר קרבנות צבור:

הפסח וכו' שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. שכשנצטוה מצות פסח עיקר המצוה לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרייא רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין כדפרישית שם אדעתא למיכליה שרייה:

גמ' וכל קרבנות אינן באין בטומאה. בתמיה ואמאי תני חמשה דברים. ומשני לא אתא מימר לך אלא שאלו הן לאכילה ואע"פ וכו' כדפרישית במתני':

בין כמאן דאמר הלחם עיקר וכו'. דפליגי במנחות פרק התכלת ר"ע סבר הלחם מעכב את הכבשים והן שני כבשים לשלמים שהוזקקו לתנופה עם שתי הלחם בעצרת והכבשים אין מעכבין את הלחם שאם לא נמצא כבשים מביאין הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים. ור' שמעון בן ננס אמר התם לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים דלמר הלחם עיקר ולמר הכבשים עיקר ולכ"ע תני הכא במתני' חמשה דברים וקחשיב שתי הלחם לחדא וזבחי שלמי צבור שהן הכבשים הבאין עם הלחם והא ארבעה אינון דהא בין למר ובין למר כשהם נמצאים באין עם הלחם ואם זה בא בטומאה זה ג"כ בטומאה. וא"ת למר כשהלחם אינו מעכב אינו בא גם כן בטומאה ולמר בכבשים כן א"כ פשיטא שאין כאן אלא ארבעה דברים לזה וכן לאידך:

אלא תניה חש להון. התנא דמתני' חש לון להני תנאי דפליגי התם בזה ואפשר כמר ואפשר כמר ותנינתון לתרוייהו והלכך קחשיב חמשה דברים:

כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:

מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ"ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש"ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:

לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:

ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:

וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:

וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:

ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:

שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':

הלכה ה

מתני' נטמא הבשר. של הפסח:

והחלב קיים אינו זורק את הדם. שעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי:

ובמוקדשין אינו כן וכו' זורק את הדם. מפני שהדם מתיר את האימורין למזבח:

גמ' ודלא כר' נתן. הא דקתני נטמא הבשר אינו זורק את הדם א"כ ס"ל להתנא דמתני' אכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן דס"ל אין אכילת פסחים מעכב ויוצאין בזריקה בלא אכילה. והאי דר' נתן בתוספתא פ"ז תני לה גבי האי דינא האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וכו' כדתנן לקמן בפ"ח וגריס התם בתוספתא שכח מה אמר לו רבו שניהם יוצאין לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אין צריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם:

מה טעם. דר' נתן דכתיב ושחטו אותו וגו' ואותו משמע אע"פ שאין שם אלא פסח אחד כלהן יוצאין בו ועל כרחך בזריקה אחת של זה כל ישראל יוצאין בו שהרי ואפשר שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד בתמיה אלמא אכילת פסחים לא מעכבא:

פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:

נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:

נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה"נ ל"ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:

אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ"ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע"י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי"ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י"ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ"ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:

אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע"פ שאין בשר וה"נ גבי שיריים קומץ אע"פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה"נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה"ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר"א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ"ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ"ד:

יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר"א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:

עובדין היך עבידא. בעיא הוא אם אירע כעין דבר זה בכהנים העובדין מהו וכדמפרש ואזיל שאם שחטו אותו בעלי מומין שפסולין לעבודה וזרקו טהורין את הדם ובפסח מיירי ואם הבשר מותר באכילה שאע"פ ששחטו אותו בעלי מומין מכל מקום השחיטה עצמה כשירה היא כדתנן ריש פ"ג דזבחים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה:

אמר רבי הילא. מאי תיבעי לך דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והרי כאן לא נגע בו טמא וכן נמי כתיב והבשר כל טהור יאכל בשר והרי יש כאן טהורים שיאכלוהו:

ר' זעירא וכו'. דברי רבי הילא הן כלומר שמענו לרבי זעירא דאיהו בעי לגוונא דצריכא למיבעי ואמר מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה והכא כמי שבא בטומאה כך שמענו ממנו אבל לא הוה ידעי' היכא קאי וכדמסיק ואזיל:

והיידא אמר. ובאיזה ענין מיירי עד דאמר ר' שמואל בשמיה שכך הוא מה דרבי זעירא בעי אם בא בטומאת הדם היך עבידא אם נטמא הדם מהו מי נימא מאחר שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק הדם שנטמא דין הפסח הזה כמי שבא בטומאה הוא שדמו נטמא ולא נזרק והרי זה כשאר הפסח שבא בטומאה שנאכל בטומאה ואינו צריך לשומרו בטהרה או דנימא מאחר שאלו עבר וזרק הורצה כדתנן במתני' דלקמן נטמא טומאת הדם הציץ מרצה הרי זה כמי שלא בא בטומאה שהרי הורצה הוא ואינו נאכל אלא בטהרה והיינו דקאמר רבי זירא לעיל מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה ונאכל בטומאה והכא כמי שבא בטומאה ולא הוה ידעי' אהיכא קאי עד שבא ר' שמואל ופירש בשמיה דאם בא בטומאת הדם הוא דקא מיבעיא לי' וכדאמרן:

נישמעינה. לזה מן הדא דאמר ר' הושעיא ונשא אהרן את עון הקדשים גבי ציץ כתיב ומדכתב עון הקדשים דריש שהציץ מרצה עון הקרבים שנקרבו בטומאה אבל לא עון המקריבים בטומאה ומדלקמן נפשטה הבעיא דרבי זירא:

הפריש בין קריבין ליחיד וכו'. כלומר אבל יש הפרש בין קרבנות יחיד לבין קרבנות צבור ובין קריבין למקריבין בשניהן שהקריבין ליחיד אם יש לו קרבן אחר אומרים לו הבא האחר ואם לאו אין מתירין לו לכתחלה לזרוק את דמו ואם עבר וזרק הורצה ובהמקריבין ליחיד שנטמאו לעולם לא הורצה שאין הציץ מרצה על עון המקריבין:

הקריבין לצבור. שנטמאו אם יש קרבן אחר אומרים לו הבא ואם לאו מתירין לו לזרוק הדם בתחלה לפי שקרבן צבור בא בטומאה והמקריבין לצבור שנטמאו בין שיש לו אחר שיקריבנו בטהרה בין שאין לו אם עבר וזרק זה הורצה דס"ל כהן המרצה בקרבנות הצבור אם הקריב בטומאה הורצה בדיעבד שמעי' השתא דקרבן פסח דתנינן בי' במתני' דלקמן שאם נזרק דמו ואח"כ נודע שהבשר טמא הציץ מרצה וה"ז כהקריבין ליחיד בהאי דר' הושעיא שלכתחלה אין מתירין לו לזרוק את דמו אלא שאם עבר וזרק הורצה והיינו בטומאת בשר שמכיון שאין הפסח בא אלא לאכילה אם נטמא הבשר לא יזרק לכתחלה את דמו אבל בטומאת הדם דהפסח ראוי לאכילה נהי דנמי דלכתחלה אין מתירין לו לזרוק מ"מ כיון דבדיעבד הורצה. כדתנן לקמן הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וה"ז כשאר פסח הבא בטהרה ונאכל הוא בטהרה ונפשטה הבעיא דר' זעירא:

אמר ר' אלעזר. מתני' דקתני הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה דוקא בבא בטומאה משעה ראשונה שהיו רוב הצבור טמאין מקודם שנשחט אבל אם בא מתחלה בטהרה וכו' כדמפרש ואזיל כדתנינן בהך ברייתא שחטו בטהרה ונטמא הצבור אח"כ וכגון שמת הנשיא ונטמאו רוב הצבור:

יזרק הדם בטהרה. אם יש שם כהנים טהורים יזרקו הן וכן אל יאכל הבשר בטומאה אלא אם יש טהורין מבני החבורה יאכל בטהרה:

ר' נתן היא. אליבא דר' נתן נשנית דס"ל אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה כדתני בתוספתא שהבאתי לעיל:

שחטו בטהרה ונטמא דם הצבור. כלומר הדם שהוא בצבור ולא נזרק ותוספתא היא ריש פ"ו וכתוב שם ג"כ ונטמא דם הצבור ועל דם הצבור בכלי קאמר וצ"ל הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה משום דה"א הואיל ונטמא הדם א"צ עוד לשמרו בטהרה קמ"ל:

יזרוק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. כדמפרש ר' יוחנן לטעמא:

מפני מראית עין שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה ונאכל בטומאה. כצ"ל ותיבת ונזרק הכתוב כאן בספרי הדפוס טעות הוא ואגב שיטפא דלקמיה הוא:

שלא יאמרו ראינו פסח שבא בטהרה וכו'. שהרי בשעת שחיטה טהורין היו. ופריך מעתה לא יזרק הדם בטומאה מפני גזירה זו שלא יאמרו הפסח שבא בטהרה ונזרק הוא בטומאה ומוטב שלא יזרק הדם כלל שהרי אין הפסח נאכל:

הא סופך מימר דר' נתן היא. אלא ע"כ האי ברייתא כר' נתן היא דאתא דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה הלכך יזרק הדם ואפילו נטמא ואל יאכל הבשר בטומאה מכיון דלא מעכבא:

מודה ר' נתן בחולה וזקן. שאין יכולין לאכול כזית דמעכב דנהי דקאמר אכילה לא מעכבא גברא דחזי לאכילה מיהת הוא דבעינן:

מודה ר' נתן. וכו'. וכן נמי מודה הוא בחבורה שנטמא כהן העובד שלה שאותה חבורה נדחית לפסח שני דלא תימא הא דקאמר ר' נתן יוצאין בזריקה בלא אכילה היינו לומר שאם נזרק הדם יוצא י"ח ואין האכילה מעכבת אבל לא דבעי זריקה דוקא הלכך קמ"ל שלדוקא קאמר ואם נטמא הכהן וא"א לזרוק הדם וכגון שאין שם כהן אחר נדחין הן לפסח שני. א"נ דלדוקא קאמר כהן שלה שהכהן הוא אחד מבני החבורה וקמ"ל שאע"פ שיש כהן אחר לזרוק הדם מ"מ הואיל דבחבורה זו אין מי שראוי לזרוק נדחין הן דנהי דאכילתן לא מעכבא ראויין לזריקה מיהת בעינן ועיקר:

מודה ר' נתן וכו'. וכן מודה הוא שאם נמצא יבלת בעור הפסח של החבורה שהן נדחין לפסח שני דאע"ג דלא בעי אכילת הפסח מיהו פסח כשר וראוי לאכילה הוא דבעי' ואפי' נמצא היבלת אחר השחיטה דבהכי הוא דאיירי מ"מ מכיון דהוה בי' מקודם אין יוצאין י"ח בו ונדחין הן:

כולהון יוצאות לבית השריפה. לפי שאינו ידוע מאיזה חבורה הוא ופטורין מלעשות פסח שני וסברין בני ישיבה מימר דהאי ברייתא דר' נתן היא דאלו להת"ק דהתוספתא כמו שהבאתי לעיל בריש הסוגיא צריכין הן לעשות פ"ש. כך היה נראה לכאורה אלא דלפ"ז לא שייך הא דקאמר תיפתר ד"ה במיטמא וכו' דטומאה מאי עבידתה הכא וע"כ צ"ל דהגי' בספרים מסורסת היא והרבה תמצא כן בהעתקת הש"ס הזה והאי סברין מימר דר' נתן היא מקומו מקודם מודה ר' נתן קמא הוא ובתר דקאמר הא סופך מימר דר' נתן היא שם היא דשייכא ועל הא דקאמר הא סופך מימר על כרחך דר' נתן היא עלה קאמר דסברין מימר מעיקרא כן דהך תוספתא דקתני יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה לא מיתוקמא אלא כר' נתן דס"ל יוצאין בזריקה בלא אכילה והדר קאמרי' דלא היא אלא תיפתר הך תוספתא כד"ה ובמיטמא בספק בקבר התהום מיירי והלכך אל יאכל הבשר בטומאה דטמא אין כאן טומאה כלל והיאך יטמא הבשר בטומאה ודאית:

וכר' נתן זורק את הדם. כלומר ודאי אליבא דר' נתן בלאו הכי ניחא דלדידיה לא צריך לדחוקי כולי האי והא דקתני זורק את הדם שפיר הוא אליבא דר' נתן מיהו הא דמסיים ואל יאכל הבשר בטומאה יכילנא לשנויי לך ולאוקמי להא כד"ה ובנטמא בספק קבר התהום עסקינן:

כתוב אחד אומר אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכתיב בתריה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין וגו' הרי נזכר כאן זריקת הדם בשביל הקטרת אימורין ובשביל הבשר לאכילה וכתוב אחד אומר וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב לריח ניחח לה' ואין כאן בשר לאכילה הא כיצד עד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה דכתיב וזרק הכהן וגו' גילה לך דלאו דוקא שיהו כאן האימורין להקטרה וגם הבשר לאכילה באותן הקרבנות ששתיהן נוהגות בהן אלא אפי' יש בהן אלו שתיהן אתה מוצא שלפעמים זריקת הדם בשביל אחת מהן ועד שיהא שם או בשר לאכילה או אימורין להקטרה והיינו דתנינן במתני' ובמוקדשין אינו כן אלא אע"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם:

תמן תנינן וכו'. בפ"ג דמנחות והבאתי הכל לעיל עם הפלוגתא דר"א ורבי יהושע בתוספתא גבי הא דר' מנא תיפתר וכו' דלעיל דמוקי להא דר' שמי כר"א ומייתי לה הדר כאן לומר דמתני' דקתני אפי' נטמא הבשר וכו' כר"א דתוספתא מיתוקמא דקאמר אף על פי שאין בשר יש דם ואיידי דקאמר לעיל אף על פי שאין שיריים וכו' מייתי לה נמי הכא בהאי לישנא ומשום דפלוגתייהו בקומץ ושיריים תני לה בהדיא במתני' דמנחות ואידך פלוגתא בברייתא היא:

רב ור' יוחנן תריהון אמרין. דלא פליג רבי יהושע אלא לכתחילה ומודה הוא שאם עבר וזרק את הדם הורצה ואף על פי שאין בשר הורצה הוא להקטיר את האימורין וארישא דמתני' דמיירי בפסח קאמרי דקתני נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם זרק הורצה:

הלכה ו

מתני' נטמא הקהל או רובו וכו' יעשו בטומאה. ואין נדחין לפסח שני ובין שרוב הקהל טמאין או הכהנים או שהכלי שרת טמאין יעשו הכל בטומאה בין הטמאים ובין מיעוט הטהורים. ודבר זה לא נאמר אלא בטומאת מת בלבד וכדפרישית בריש פרק דלעיל דלמדו חכמים מדכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו'. איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא יעשו בטומאה ואף היחידים הטהורים עושין עמהן בטומאה לפי שאין קרבן הצבור חלוק ומדכתיב לנפש דרשי' לומר שאין זה אלא בטומאת המת בלבד ובשאר טומאות הכל נדחה לפסח שני:

נטמא מיעוט הקהל. והטהורין יכולין לעשות בטהרה שהי' הכהני' וגם כלי שרת טהורין. הם יעשו את הראשון ומיעוט הטמאין נדחין לפסח שני:

גמ' מאן תנא רוב. דבעינן רוב כל הקהל ישראל דוקא רבי מאיר היא דהכי שמעינן לי' בפרק קמא דהוריות גבי הוראות בית דין וגרסי' שם בהלכה ו' להאי סוגיא ומוקי להמתני' דהכא כרבי מאיר דהתם:

דתני. גבי הוראות בית דין רבי מאיר אומר היא מחצית כל השבטים וכו'. דס"ל שם הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר ועלה קאמר בין שעשו ששה שבטים שלמים ובין מחצית כל שבט ושבט שעשו בהוראות ב"ד דהוי כששה שבטים ובלבד שיהיו רוב כל קהל ישראל אז הב"ד מביאין פר:

ר' יהודה אומר חצי כל שבט ושבט. כלומר אפי' מחצית השבט מן כל שבט עד שיהיו רוב השבטים וכדמסיים ואזיל ובלבד רוב שבטים שלמים שיהו כמו הרוב של השבטים והן שבעה שבטים וכשיש כאן רוב השבטים אף על פי שאינם רוב כל הקהל ישראל הוי רוב:

שבט אחד גורר כל השבטים. כלומר ונמצא שלפעמים אפי' שבט אחד שחטא חייבין וכגון שהוא רוב הקהל ולא עוד אלא שהוא גורר עמו כל השבטים שאף שאר השבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר מאחר שישרוב הקהל שחטאו וכמו בדאיכא רוב השבטים שחטאו גוררין את השאר והוי כאלו חטאו כולן כדס"ל לר' יהודה שם במתניתין דאבתרה וכן דינו ממש בשבט אחד אם הוא רוב הקהל וכמפורש לקמן:

רמ"א וכו'. השתא מפרש פלוגתייהו דר"מ ס"ל דוקא כל השבטים כולן הוא דאיקרו קהל והלכך לעולם רוב כל קהל ישראל בעי דרובו ככולו:

ר' יהודה. ס"ל כל שבט ושבט קרוי קהל ואפי' שבט אחד שעשו אם הן רוב כל הקהל חייבין והלכך או ברוב כל הקהל אע"פ שאינם אלא שבט א' או ברוב השבטים אע"פ שאינם רוב כל הקהל קאמר ר' יהודה דחייבין וכדלקמן:

מה נפק מביניהון גרירה. בטעות הועתק כאן לזה דלא קאי הא אדר"מ ור' יהודה אלא אדר' יהודה ור"ש:

ובהוריות שם נכתב על פי הסדר וגריס הכא מקודם להא דלקמן וכצ"ל אתיא דר' יהודה כר"ש. בהא דס"ל כל שבט ושבט קרוי קהל. במה דר' יהודה אומר כל שבט קרוי קהל כן ר' שמעון אומר כל שבט ושבט קרוי קהל מה נפיק מביניהון גרירה. ר' יהודה אומר שבט אחד גורר כל השבטים רש"א אין שבט א' גורר כל השבטי' כך הגירסא בהוריות ונכונה היא:

האי דר"ש התם במתני' דאבתר' דפליגי ר"מ ור"י ור"ש בענין ז' שבטים שחטאו ור"י ור"ש ס"ל דאפי' אינן רוב כל הקהל אלא ז' שבטים שחטאו והן רוב השבטים כל שבט ושבט מביאין פר ומשום דכל שבט איקרו קהל וחייבין בפר המפורש בתורה ולא פליג התם ר"ש אדר' יהודה אלא אם ב"ד מתכפרין בפר הקהל או לא דר' יהודה ס"ל דמתכפרין ור"ש ס"ל שאין ב"ד מתכפרין עם הקהל אלא צריך פר לב"ד בפני עצמן והיינו דקאמר דבענין כל שבט ושבט איקרו קהל לא פליגי ר' יהודה ור"ש ומה נפק מביניהון דר' יהודה ור"ש בענין זה דמודו תרווייהו וקאמר דגרירה איכא בינייהו דלר' יהודה גוררין הן השבטים שחטאו לשאר השבטים שלא חטאו ואף הן מביאין פר לכל שבט ושבט ורבי שמעון לית ליה גרירה אלא אותן שחטאו הן בלבד מביאין:

אע"ג דר' יודה וכו'. אף על גב דאית ליה לר' יהודה גרירה ואפי' שבט אחד שחטא והוא רוב כל הקהל גורר הוא את כולן וכדעיל מודה הוא בזה והוא שתהא הורייה מלשכת הגזית והוא ב"ד הגדול וכלומר בההיא דגרירה צריך שתהא הורייה מב"ד הגדול לרבי יהודה נמי והיינו נמי דתנינן התם בסוף הפרק הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותן השבט על פיהן אותו השבט הוא תייב ושאר כל השבטים פטורין דברי ר' יהודה והרי קאמר הכא דר' יהודה אית ליה גרירה אלא דהתם בהוראת ב"ד של אותו השבט הוא ובכה"ג לית ליה לר' יודה גרירה והכא דאית ליה גרירה היינו אם הוראה מלשכת הגזית היא דאף דפליג ר' יודה התם עם החכמים בזה מודה הוא גבי גרירה דצריך מב"ד הגדול:

טעמא דהן תנייה. טעמיה דהאי תנא דסבירא ליה שם דכל הוראה בענין זה צריך שיהא מלשכת הגזית משום דכתיב בזקן ממרא אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ויליף דבר דבר מזקן ממרא:

מה טעם דר' יודה. דאית ליה שבט אחד גורר לכל השבטי' דכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל ואף אלו שלא חטאו צריכין סליחה וכפרה בקרבן מפני אותו השבט שבהן שחטא:

מה טעם דר"ש. דל"ל גרירה דכתיב כי לכל העם בשגגה משמע לכל אלו ששגגו ועשו ע"פ הוראת ב"ד ולא לאלו שלא שגגו מחמת הוראתן:

פרט לנשים וקטנים. שאינן בכלל עדת בני ישראל:

פרט לשתחילה בזדון. העושה אע"פ שסופה בשגגה פטור מקרבן כדתנינן בשבת סוף הזורק:

קרייא מסייע למ"ד. דכל שבט ושבט בפ"ע קרוי קהל דהא כתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין וכלומר באותה שעה שנאמר זה ליעקב בבואו מפדן ארם כבר נולדו כל השבטים מלבד בנימין עדיין לא נולד וקאמר ליה קב"ה עליה גוי וקהל גוים יהיה ממך אלמא שבט אחד איקרו קהל:

כשם שחלוקין כאן. לענין הוראת בית דין כך הם חלוקין בפסח הבא בטומאה אם מחצה כל הקהל הוי כרוב או לא:

דתני. בתוספתא פ"ו:

דברי ר"מ. ולטעמיה אזיל דס"ל מחצית השבטים או מחצית הקהל אינן כרוב כדקאמר לעיל ובלבד רוב ולקמן מפרש לה:

ר' יהודה אומר וכו'. והכי גריס לה נמי בפ"ק דהוריות ובתוספתא גריס בהא ר"ש אומר חציין טהורין וחציין טמאין הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. משום דס"ל מחצה על מחצה כרוב הלכך הטהורין עושין לעצמן בטהרה והטמאין עושין לעצמן בטומאה ואין נדחין לפסח שני דהוו כרוב ואין הרוב נדחה לשני:

מני אמרו לו. מאן האי תנא דאמרו לו:

כר' יהודה. לפי גי' דהכא ודהוריות בתמיה קאמר דפריך מני אמרו לו והא האי כר' יהודה גופיה הוא דאית ליה הכי דתנינן תמן בפ"ב דמנחות נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם או אחד מן הסדרים של לחם הפנים ר' יודה אומר וכו' שאין קרבן צבור חלוק ואם נפסל חציו נפסל כולו וזהו כדאמרו לו אין הפסח בא חצאין והוה ליה לר"י למימר לנפשיה הכי וקאמר ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן מני אמרו לו חכמים שהן בשיטת ר' יהודה. כצ"ל וכך הוא בהוריות חכמים דפליגי עליה הכא והן סוברים בשיטתו של ר' יהודה דמנחות:

על דעתיה דרבי מאיר. השתא מפרש לה דלרבי מאיר דסבירא ליה במחצה על מחצה הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין השני. ומדייק הש"ס ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה לר"מ כרוב כמיעוט. אם הוא כרוב או כמיעוט ממה נפשך קשיא:

אין תימר כרוב הטמאין אין עושין את השני אין תימר כמיעוט הטהורין אינן עושין את הראשון. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות דאם תאמר כרוב משוי להו א"כ המחצה טמאין נידונין כרוב ואמאי הטמאים עושין את השני הא רובא לא עבדי בשני ואם תאמר כמיעוט משוי להו וכלומר דס"ל פלגא ופלגא לא הוי כרוב א"כ המחצה טהורין הוו נמי כמיעוט ואמאי עבדי בראשין והיינו דעיקר הקושיא אליבא דר"מ דאי אמרת דאין נדונין כרוב. א"כ מכיון דזיל הכא ליכא רובא וזיל הכא ליכא רובא אמאי אלו עושין בראשון ואלו עושין בשני הא טפי עדיף סבריה דר' יהודה למאי דאית ליה דכולהו עבדי בראשון והללו עושין לעצמן בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה דהא רבי מאיר לית ליה האי דאין קרבן צבור חלוק ואמאי ליעבדי מחצה הטמאין בשני:

אמר ר' יוסי. לעולם אימא לך דלרבי מאיר אי עביד מחצה על מחצה כרוב ואי לא עביד לא קשיא הא דקאמר דהטמאין עושין את השני דהא לא אמר רוב טהורין אין עושין את הראשון. בתמיה וכלומר דלא אמר רחמנא שרוב הטהורין לא יעשו בראשון הואיל ואיכא נמי טמאין הא ודאי לא אמרינן וא"כ כמו כן לא אמרו רוב טמאין אין עושין את השני ודקס"ד דרובא לא מיכשר למיעבד בשני והלכך קשיא לך אבל הא ליתא אלא דלא אמר רחמנא אלא רוב טמאין לא ידחו לפסח שני כדדרשינן איש נדחה ואין הצבור נדחין ואי בעי למיעבד בראשון עבדי ואי בעי למיעבד בשני עבדי והלכך ס"ל לר"מ דמכיון דאיכא הכא פלגא ופלגא מוטב שיעשו הטהורין בראשון והטמאין בשני ומשום דהשתא היכי דקאמרת ניחא אי מחצה על מחצה אינו כרוב א"כ הטהורין ודאי מצי למיעבד בראשון והטמאין דין הוא שידחו לשני ואי מחצה על מחצה כרוב נמי שפיר דהטמאין עבדי בשני דנהי דלא צריכי למידחי לשני האי מיהת אי בעי דלא למיעבד בראשון אלא בשני מצו עבדי:

על דעתיה דר' יהודה ההן מחצה על מחצה מה את עביד ליה. כלומר ומאי תקנה אית להו דהא ר' יהודה אית ליה אין קרבן צבור חלוק כדלעיל שאמרו לו כשיטתך דסבירא ליה במנחות היאך נאמר הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה