אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

מתני' אין צולין את הפסח לא בשפוד. ובנוסחת המשניות לא על השפוד והיינו הך שאין צולין אותו בשפוד של מתכות שנרתח ולא עליו דצלי אש בעינן ולא ע"י דבר אחר:

אסכלא. היא כלי של מתכות שצולין עליו:

מעשה בר"ג וכו'. בבבלי פריך מעשה לסתור וקאמר חסורי מחסרא והכי קתני ואם אסכלא מנוקבת מותר שהיא עשויה כבריחים כעין שלנו רושט"ו בלע"ז ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד של רימון שעליו הפסח נתחב בין בריח לברח ונצלה באויר שביניהן שאין בשרו נוגע בברזל וא"ר צדוק מעשה בר"ג וכו' על האסכלא מנוקבת:

נגע. בשר הפסח בחרסו של תנור:

יקלוף את מקומו. לפי שזה המקום שנגע בתנור נצלה הוא מחום החרס ולאו צלי אש היא ובקליפה סגי שאין כאן רוטב שיפעפע:

נטף ממנו על החרס וחזר אליו. הרוטב מפעפע בו ואותו הרוטב לא נצלה מחמת האש הלכך יטול את מקומו ולא סגי הכא בקליפה אלא בנטילה כעובי אצבע:

נטף מרוטבו על הסלת. ואותה סולת רותחת היא ונצלה הרוטב מחמת הסולת ואסור הוא דהוה ליה צלי מחמת דבר אחר:

יקמוץ את מקומו. מן הסלת וישליכנו:

גמ' צלי אש. כתיב ודריש לא צלי מחמת שפוד וכו' ולא צלי כל מתכות ולא צלי מחמת כל דבר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש:

מכות אש. כתיב גבי נגע או בשר כי יהיה בעורו מכות אש יכול וכו' ברייתא היא בת"כ ודריש יכול מוררת או מורדת כלומר שנתרפא ולא נתרפא יפה וזה נקרא בשחין ובמכוה מורדין יכול שאף זה סימן טומאה:

תלמוד לומר והיתה מחית המכוה. בהרת לבנה וגו' עד שנולד בה סימן טומאה:

אם מחית המכוה יכול עד שתעשה צלקת. ובת"כ גריס יכול משתעשה צלקת. צלקת היא קרום חזק שנתרפא ממש וכלומר אם אתה דורש מחית המכוה שיהא בה סימן טומאה יכול משתעשה צלקת דוקא אז היא מטמאה בסימן טומאה אשר יולד בה דלשון מחית משמע משחייתה לגמרי:

תלמוד לומר מכות אש. הכתוב קורא אותה עדיין מכות אש משמע שלא נתרפאה לגמרי הא כיצד חיתה ולא חיתה נתרפאה מקצת ולא נתרפאה ממש וכן הוא אומר למטה בפרשה וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא וזהו עד שתקרום כקליפת השום בלבד ונקרא צרבת גבי שחין וגבי מכוה וכל זמן שלא נולד בה סימן טומאה כדכתיב טהור הוא. ועיקר דרשת הברייתא השמיענו שמכאן למדו לומר השחין והמכוה המורדין טהורין כדתנן בפ"ט דנגעים שמעינן מיהת מהאי ברייתא שכל זמן שלא נתרפאה ממש הכתוב קוראה מכות אש לפי שניכר רשומה שהיא מחמת האש והכי תנינן בהדיא בפ' הנזכר איזהו מכוה נכוה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זו היא מכוה אלמא אפי' נכוה ברמץ שהיא חם מחמת האש נקרא מכות אש:

והכא הוא אומר הכין. בתמיה. שאם נצלה בדבר שהוא רותח מחמת האש אינו קרוי צלי אש. והוה מצי למיפרך מהאי מתני' דנגעים דתני בהדיא כן אלא דניחא ליה להש"ס לאתויי מהאי ברייתא דדריש הכי מהכתוב:

אמר ר' אלעזר תמן. כלומר גבי פסח שאני דכתיב צלי אש תרי זימני ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש שנה עליו הכתוב לעכב צלי אש דוקא ולא צלי מחמת דבר אחר ואפי' אותו הדבר רותח מחמת האש הוא אבל הכא בנגעים כתיב והיתה מחית המכוה מכל מקום שהיא מכוה ואפי' בדבר הבא מחמת האש:

ר' שמואל. משני תמן גבי פסח כתיב חוקה זאת חוקת הפסח וכתיב בהאי פרשה תורה אחת וגו' וכ"מ שנאמר חקה תורה לעכב כל מאי דכתיב ביה אבל הכא בנגעים מה אית לך דלא כתיב בפרשת נגעי אדם לא חקה ולא תורה:

לית ליה לר"ג צלי אש. בתמיה וכי לא דריש הני תרי זימני צלי אש דכתיב ביה ואמאי התיר לצלותו באסכלא שהוא מחמת דבר אחר:

אית ליה וכו'. כלומר דודאי דריש להו אבל לא לעכב אלא דצריכי וה"ק קרא פסח מצרים צלי אש דווקא ואין פסח דורות צלי אש דוקא ודריש ליה מדכתיב בקרא קמא בלילה הזה צלי אש ש"מ דלא קפיד קרא על צלי אש דוקא אלא בלילה הזה והדר כתיב כ"א צלי אש ללמד על פסח דורות ואפי' אם נצלה מחמת תולדת האש כצלי אש הוא דלא קפיד בהאי קרא שלא יאכלו נא ובשל מבושל כ"א צלי ומחמת אש כאש הוא:

אמר ר' יוסי בר' בון. למה לך לאהדורי כולי האי אלא בהא גופיה פליגי:

ר"ג לא עביד וכו'. לפי גירסת הספרים בלשון תמיה מיתפרשא וכי לדידך אתה בא לומר דרבן גמליאל לא עביד תולדת אש כאש ורבנן עבדי בתמיה שאתה מהדר לתרץ הכתוב אליבא דרבן גמליאל דפסח מצרים צלי אש דוקא ואם כן לדידיה תולדת אש לאו כאש אלא שבפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ואם כן רבנן דפליגי עליה סבירא ליה בעלמא תולדת אש כאש ושאני הכא דשנה הכתוב לעכב הא מנא לך אלא דטפי ניחא לן למימר דבהא פליגי דרבן גמליאל עביד תולדת אש כאש. ורבנן לא עבדי תולדת אש כאש:

ויש לפרש גי' זו גם כן בניחותא ר"ג בעלמא לא עביד תולדת אש כאש והכא סבירא ליה בפסח מצרים הוא דהקפיד הכתוב לצלי אש דוקא מדחלקן הכתיב וכתב כאן בלילה הזה ובפסח דורות ריבה הכתוב לתולדת אש כאש ורבנן בעלמא עבדין תולדת אש כאש והכא מדשנה הכתוב הוא דדרשי לעכב צלי אש דוקא והיותר נראה דהגי' מסורסת הוא כצ"ל ר"ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדין תולדת אש כאש:

ר"ג חולק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו. בתמיה והיאך עשה מעשה להלכה נגד חכמים דפליגי עליה:

וכה"ג פריך בהאי ש"ס בריש ברכות ור"ג פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה והא ר"מ והא ר"ע והא ר' שמעון דפליגי על רבנן ואפ"ה לא עבדי עובדא כוותייהו כדקחשיב שם והתם משני שאני הכא שהיא לשינון א"נ שכבר עבר חצות ולא הי' יכולין לקיים דברי חכמים וכאן לא משני מידי:

אילו אמר וכו'. לאזהרת הכתוב ככל הני דכתיב דריש לה הש"ס דכולהו צריכי דאילו לא נאמר אלא לא תאכלו ממנו כ"א צלי אש ולא נאמר אל תאכלו ממנו נא הייתי אומר היבהבו באור גם כן צלי אש הוא ומותר הוי צורך שיאמר אל תאכלו ממנו נא או וכו' ובשל למה לי' לאזהורי דהא כתיב כ"א לצלי אש אלא אילו לא נאמר ובשל הייתי אומר שלקו הרבה ואח"כ צלאו מותר ומבושל איצטריך לפי שהייתי אומר אם בישלו ולא שלקו הרבה ואח"כ צלאו מותר הוי וכו' דכולהו צריכי:

אכל לכזית נא מבעוד יום וכו'. פליגי ביה וכן בשבר עצם מבעוד יום וכלומר שלא בשעת אכילה ומר לטעמיה ומר לטעמיה:

נגע בחרסו של תנור. דתנינן יקלוף את מקומו והאי קליפה פסול גוף הוא וישרף מיד ונטף מרוטבו וכו' אין זה פסול הגוף שהבשר עצמו לא נגע בחרס ואין זה אלא פסול מכשיר וטעון עיבור צורה לאותו נטילת מקומו כדאמרי' לעיל בסוף הפרק:

הדא דתימר ברותחת. דוקא וצריך שיטול את מקומו ולשרוף אבל אם הסולת צוננת אינו אלא משום איסור בעלמא משום דתתאה גבר ומן הדין א"צ לקמוץ אלא משום חומרא בעלמא הוא:

אמר ר"א. דלא היא דאפי' איסור בעלמא אין כאן כשהסולת צוננת שלא אמרה התורה הפסח לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה