פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ג
מתני' שחטו שלא לאוכליו. כגון חולה וזקן או קטן שאינן יכולין לאכול כזית בשר ואע"פ שיש עליו מנוין אחרים פסול דלפי אכלו תכסו כתיב לשם הראוין לאכילה:
ושלא למנויו. שלא להנמנין בחבורה זו אלא לשם חבורה אחרת:
לערלים. לישראלים שהן ערלים וכגון שמתו אחיהם מחמת מילה ופסולים לאכול הפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו:
ולטמאים. והן אסורים באכילת קדשים וחייבין כרת על אכילתם:
לאוכליו ושלא לאוכליו וכו'. כשר ולא דמי לשמו ושלא לשמו דפסול דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו בגופו של קרבן הוא אבל הכא אין המחשבה בגופו של הקרבן אלא בדבר שהוא חוץ לגופו:
קודם לתמיד כשר. דיאוחר הפסח בהלכה ב' לא נאמר אלא למצוה לכתחילה:
ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו. שלא יהא נקרש וכדי שיהא ראוי לזריקה אחר התמיד ואם נזרק קודם לתמיד כשר:
גמ' איש לפי אכלו תכסו. כתיב:
ואמר ר' יאשיה ל' סורסי הוא זה. לשון ארמית שמדברין בו בארץ סוריא שאם רוצה לומר שחוט אומר כוס לי טלה זה:
כיצד שלא לאוכליו וכו'. תוספת' היא בפ"ד:
הדא אמרה. מדקחשיב חולה וזקן שהן פוסלין משום שאינן ראוין לאכילת כזית וש"מ שהן הן המנויין על פסח הזה דאל"כ תיפוק ליה שהוא שלא למנויו וקמ"ל שאם נמנו עליו אותן שאינן ראויין לאכילה ושחטו אח"כ לשם חבורה אחרת נפסל הוא משום שלא למנויו ואע"פ שאותן שנמנו עליו אינן ראויין לאכילת כזית אפ"ה מנויין נקראין לענין לפסול לשם חבורה אחרת אם כן הדא אמרה שהקטן שאינו יכול לאכול כזית יש לו מנין לפסול כלומר יש לו גם כן דין דמנין לענין לפסול לשאר שאינן נמנין על פסח זה דמהו דתימא הואיל וקטן לאו בר חיובא הוא אינו נקרא בכלל המנוין ונ"מ אם נמנו על פסח זה חבורה כולה קטנים אם שחטו לשם חבורה אחרת לא הוי שלא למנויו לפי שאין מנויי הקטנים כלום קמשמע לן דיש לו מניין לענין לפסול אחרים שהרי שוה הוא לענין חולה וזקן לענין זה:
הדא אמרה היה נתון בדרך רחוקה. ושחט אחד פסח לשמו פסול שאין יכול לבוא ולאכול:
הדא אמרה. מדקחשיב התנא לטמאים לבבא בפני עצמו ותיפוק ליה דהוי שלא לאוכליו שהרי אינן יכולין לאכול אלא לאו בטומאת גברי מיירי ואי בטומאת בשר פשיטא דעיקר מצות פסח לאכילה הוא אלא ע"כ בטומאת אימורין הוא והא אכתי תיפוק ליה דבלאו הכי ואפי' לא שחטו על שם כך ושאפילו יטמאו האימורים אחר השחיטה תהני ליה לאכילת בשר שהרי אם נטמאו האימורין אינו יכול לזרוק את הדם ואכתי אין הבשר ראוי לאכילה אלא לאו ש"מ דהדא מסייעא לדרומי. לזקני דרום שהן אומרים אימורין שאבדו או נטמאו קודם זריקת הדם הרי הן כמו שהן קיימין וזורק את הדם להתיר הבשר לאכילה:
הדא אמרה שחטו שתאכל ממנו לחצי חבורתו פסול. דקס"ד כשיש בחבורה זו חולה או זקן קמיירי ואף על פי שיש בחבורה הראויין לאכול אפ"ה לא הוי כלאוכליו ושלא לאוכליו ומכיון ששחטו לשם אלו שאינן ראוין לאכילה פסול:
תיפתר שהיו כולן. הבני חבורה כולן חולין אבל אם שחטו לשם חצי חבורה הראויין לאכול בלבד אפשר שהוא כשר:
א"ל. ר' יוסה א"כ נתני לשם בני חבורה פסולין שהרי כולן אינן ראוין לאכילה הן:
א"ל. לא מצי למיתני לשם בני חבורה פסולין דמיירי בשהיו שם ג"כ כשירין הראויין לאכילה והוא לשם הפסולין כולן שיש בחבורה ואפ"ה לא תפשוט אם שחטו לשם חצי חבורה והיינו אפי' לשם חצי הכשירין שיפסול דשאני הכא ששחט לשם הפסולין:
מתניתא. דמכשר באוכליו ושלא לאוכליו בששחטו מתחל' לאוכליו גרידא ואח"כ נתכפר בו גם שלא לאוכליו אבל אם שחטו משעה ראשונה שיהא נתכפרין בו אוכליו ושלא לאוכליו פסול:
אלפן אגדה. למדני דברי אגדה לדרוש ולהבין פסוקי ד"ה שאינן מתפרשין אלא ע"י דברי אגדה:
שהן גסי רוח ומעוטי תורה. ומטין הדברי' כרצונם ואינן מכוונין אל האמת:
אמור לי הדא מילתא וכו'. ותדע שאני בעל תורה:
פסולו מאחרים. מדבר שהוא חוץ לגופו של הפסח:
אין אתה יכול לבור פסולו מתוך הכשירו. שאי אפשר לך לומר זה החלק של הפסח הוא שלא לשמו וזה הוא לשמו לפיכך כולו פסול הוא אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אתה יכול לברר וליטול חלק זה הוא לאלו הראוין לאכילה וזה הוא מאלו שאינן ראויין וכל חלק וחלק נראה בפ"ע הוא:
ואוכליו ושלא לאוכליו אינו נוהג אלא בפסח. דביה כתיב לפי אכלו תכוסו שתהא השחיטה לשם אוכליו ואין זה בשאר הקדשים:
מן הדא דרבי אלעזר. דלעיל דקאמר מתניתא בששחטו מתחלה לאוכליו גרידא ואח"כ נתערבו ונתכפרו גם כן שלא לאוכליו הוא דכשר אבל אם בשעה ראשונה שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו פסול א"כ את שמע מינה תרתי דאיכא הכא למעילות שהרי פסולו מחמת אחרים הוא וכן את יכול לברר הפסול מתוך ההכשר אף אם שחטו משעה ראשונה שיתכפרו בו אוכליו ושלא לאוכליו ואפ"ה את אומר הכין בתמיה דבכהאי גוונא פסול הוא ואמאי:
אלא כיני וכו'. כלומר אלא אי אתה יכול לחלק ביניהן כ"א בענין זה דלשמו ושלא לשמו נוהג בכל הקדשים וחמיר איסורי ולאוכליו וכו':
אית לך חורי. עוד יש לך דבר אחר מה שהיא ביניהן שלשמו ושלא לשמו נוהג בכל הארבע עבודות כדתנן במתניתין דלעיל:
ולאוכליו אינו נוהג אלא בשחיטה. ואין מחשבת שלא לאוכליו פוסלת בשאר העבודות:
לאוכליו כזיתים וכו'. מילתה באנפי נפשה היא וכלומר אם האוכלין יכולין לאכול כזית ואלו אינן יכולין לאכול מכזית כלום זה ודאי כשר דהיינו מתני' ומכ"ש אם האוכלין יכולין לאכול כזית ואלו אינן יכולין כ"א כחצי זית דפשיטא דכשר:
לאוכליו כחצי זיתים ושלא לאוכליו כחצי זיתים. כלומר כי קא מיבעיא לן אם האוכלין אינן יכולין לאכול אלא כחצי זית ואלו אינן יכולין אפי' בכחצי זית מהו אם כה"ג הוי כמו לאוכליו ושלא לאוכליו או לא מכיון דלאוכליו אינן בכזית שלם ואליבא דר"א דלעיל דפוסל בששחטו בשעה הראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו הוא דקא מיבעי' ליה:
מה אנן קיימין. ומתמה הש"ס ומאי האי דקא מיבעיא לך:
אם בשהיתה המחשבה לכושר. כלומר אם פשיטא לך שהמחשבה של לאוכליו בחצי זית היתה מחשבה להכשר דמחשבה חשיבה א"כ תהא אותה מחשבה של שלא לאוכליו כחצי זית נמי מחשבה לפסול הואיל בשעה ראשונה שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו ואם אינה חשובה מחשבה לפסול הואיל והיא בפחות מכזית א"כ אותה מחשבה שהיא לאוכליו ולהכשיר נמי לא חשיבא מידי וליהוי כאלו לא חשיב עליה כלום וממילא כשר הוא:
מתניתא אמרה שהמחשבה לכושר. מהאי מתניתין דלקמיה שמעינן שהמחשבה שהיא לשם פחות מכזית היא להכשר ולא חשיבה מחשבה לפסול:
דתנינן תמן. בפ"ב דזבחים גבי לאכול כזית למחר וכזית בחוץ וכו' אם חישב לאכול כחצי זית למחר או בחוץ ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אלמא דמחשבת חצי זית אינה מצטרפת אפי' היכא דתרווייהו לפסול נינהו ומכ"ש כאן בלאוכליו ושלא לאוכליו דלא הויא מחשבה כלל:
שחטו. לפסח ע"מ שתתכפר בו חצי חבורתו שנמנו עליו ולא יתכפרו בו חצייה האחרת:
ר' יונה פוסל. ואף אותה חצי חבורה לא נתכפרו ולא יצאו ידי חובתן בו מפני שנעשה כמתפיס כפרת אלו של חצי האחרת לאלו שנתכוין שיתכפרו בו לבדן ומאחר דלא מהני האי פסח לאלו ולא נתכפרו בו לא נתכפר ג"כ לאלו:
ר' יוסה אמר כשר. שאין אלו תלויי' באלו ולאותה חצי חבורה שנתכוון שיתכפרו בו מתכפרין:
במחזורה תיניינא. במהדורא בתרא דר' יוסי חזר בו והודה לדברי רבי יונה:
לא כן אלפן רבי. מעיקרא דכשר:
וא"ל הא קביעה גבך כמסמרא. האי קמייתא בתמיה. אי נמי האי בתרייתא תהא קביעה גבך כמסמרא ולא תזוז ממנה:
שחטו קודם לפסח פסול. אמתני' קאי דקתני שחטו קודם לחצות פסול ומפרש דלאו מטעמא לפי שקודם חצות קודם לתמיד הוא אלא אפי' שחטו לתמיד קודם לפסח אם הוא קודם לחצות פסול לאחר חצות מיד כשר קודם לתמיד כשר. כלומר הא דקתני במתני' קודם לתמיד כשר ואף על גב דממילא שמעי' להא דלא פסול ברישא אלא בשחטו קודם לחצות הא לאחר חצות מיד כשר וא"כ קודם לתמיד הוא אלא הא קמ"ל דהפסח וגם התמיד כשרין הן שאינו מעכב לא אצל הפסח ולא אצל התמיד:
ותני. בהדיא כן שאף התמיד שלאחריו כשר:
לא יאוחר התמיד. שוב לא יקריב התמיד אחריו שלא כמצותו הוא. ת"ל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:
תעשה. ריבה ואפי' לאחר הפסח:
מתניתא אמרה פסח עצמו כשר וכו'. כלומר ממתני' גופה שמעי' בהדיא דאף התמיד שמקריב אחריו כשר הוא דהא קתני פסח עצמו כשר אפי' הקדימו לתמיד וא"ת פסול הוא התמיד שלאחריו א"כ כמו שלא קדמו פסח להתמיד הוא שהרי אין כאן תמיד ומאי קמ"ל פשיטא שהפסח כשר הוא אלא ודאי דאף התמיד שלאחריו כשר:
תמן את אמר. לעיל בהלכה א':
דם תמיד וכו' והכא את אמר הכין. בתמיה ואדקתני במתני' אם נזרק קודם לתמיד כשר הוא דקשיא לי' הא לעולם דם התמיד קודם לפסח הוא ונהי שבכבר שחטו לפסח קודם איירינן מיהו זריקת דמו אמאי מכשיר אפי' בדיעבד אם קדם לתמיד הא האי כללא דלעיל בדוקא הוא לכולהו תנאי דהתם והשתא אם יש עוד מדם הפסח יביא דם אחר ויזרקנו אחר דם התמיד ואמאי קתני סתמא ואם נזרק כשר:
אמר ר' אילא. ל"ק כאן בחי כאן בשחוט. כלומר האי כללא דתנינן לעיל לא איתמר אלא בחי שיקדי' לשחוט התמיד ויזרוק דמו קודם לפסח והכא דבכבר שחוט הוא הפסח מקודם איירי לא איתמר האי כללא לדוקא אלא מצוה לכתחלה שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד ואם נזרק מקודם כשר: