אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי משה מרגלית

פרק ה · הלכה ב

הלכה א

מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו. כגון ששחטו לשם שלמים וכיוצא בו:

קיבל. או שקיבל הדם במזרק או שהוליך או שזרק הדם ע"ג המזבח שלא לשמו שבארבעה עבודות הללו נפסל הפסח וכן החטאת אם עשאן שלא לשמן כדאמרי' בריש זבחים:

או לשמו ושלא לשמו. בבבלי מפרש דהך בבא לא צריכא דהיינו רישא דהא או או קתני ברישא אלא דהך סיפא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה וכגון דקאי בשחיטה ומחשב בזריקה שאמר הריני שוחט את הפסח לשמו ע"מ לזרוק דמו שלא לשמו והא דהדר תני או שלא לשמו ולשמו ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני אלא איידי דתני לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא לשמו ולשמו וכן דרך התנא לשנות וכלומר בין שהקדים מחשבת עבודה לשמו למחשבת עבודה שלא לשמו או איפכא בכל ענין פסול הוא דכתיב זבח פסח הוא שתהא זביחתו לשם פסח והוא למעוטי שלא לשמו שאפי' בדיעבד פסול:

גמ' שאר כל מעשיו. קבלה והולכה וזריקה מנין:

ועשית פסח וכו'. וילפינן לעכב מדכתיב הוא גבי זביחה דה"ה בכל העבודות:

מעתה. נימא אפי' הקטר אימורין שלו נמי בכלל מעשיו הן ויהא פסול אם הקטיר שלא לשמו:

ת"ל זבח וכו'. ומדילפינן לעכב מהוא דכתיב גבי זביחה א"כ מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת כפרה אף כל העבודות המעכבין כפרה יצאו הקטר אימורין שאין מעכבין שאפי' אם לא הקטיר כלל מתכפר הוא:

חטאת מנין. דתנינן בריש זבחים שג"כ פסולה שלא לשמה:

ושחט אותה לחטאת. שתהא לשם חטאת בדוקא:

ועשה. כל המעשה בכלל:

חטאת לשם בעלים מנין. דקי"ל שינוי בעלים פוסל בשינוי קדש ומנלן:

ועשה הכהן וכפר על המטהר מטומאתו. גבי חטאת מצורע כתיב עד שיחשב כפרתו לשם המטהר זה ולא לשם אחר:

פסח לשם בעלים מנין שמעכב. ודין הוא ק"ו מחטאת שאין מחשבה אחרת פוסל בה אלא שלא לשמו פוסל בה שינוי בעלים פסח שמחשבת ערלים וטמאין פוסלין ג"כ בו כדתנן במתני' דלקמן לא כ"ש:

לא אם אמרת וכו'. איכא למיפרך מה לחטאת שהיא קדשי קדשים דין הוא שנחמיר בשינוי בעלים כמו בשינוי קדש:

אמר ר' יוסה. האי לאו פירכא היא וכי לא בענין המחשבה למדת הק"ו שהתורה רבתה מחשבה בפסח יותר מהחטאת שאף מחשבת ערלים וטמאים פוסלין בו ובדין הוא שתהא מחשבת שינוי בעלים פוסלת בו ק"ו מחטאת ולא שייכא הפירכא דידך דאנן לא ילפינן פסול אחר מחטאת כי היכי דתפרוך מה לחטאת וכו' הרי בענין המחשבה מצינו שהפסח יותר הוא מחטאת:

ומחטאתו של מצורע אנו למדין. בתמיה דילפת לעיל שינוי בעלים מהכתוב בחטאת מצורע וכי חטאתו של מצורע לא לחידושה יצאת וכו' דחטאת ואשם אינן טעונין נסכים חוץ מחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים כדתנן בפ"ט דמנחות ודבר שיצא לחידושו אין למדין ממנו לשאר חטאת שהרי בלאו הכי אינן שוין הן:

א"ל. ר' מנא דלא היא דשאני הכא שהרי חטאתו של מצורע שפסולה שלא לשמה בשינוי קדש מהיכן למודה היא הא לא כתיב גביה עיכוב לשינוי קדש לא מן הדין קרא דכתיב גבי חטאת דעלמא ושחט וגו' וכתיב זאת תורת החטאת לימד שיהא תורה אחת לכל החטאות וא"כ לא מצית אמרת אלא הכי ממקום שהיא למודה לשינוי קדש משם היא מלמדת לשינוי בעלים כל החטאות דהא כתיב זאת תורת החטאת שבכל ענין יהא תורה אחת לכל החטאות:

שחטו לפסח לשמו על מנת לזרוק דמו שלא לשמו פליגי בה ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן ס"ל מחשבין מעבודה לעבודה בפיסול שלא לשמו ורשב"ל קאמר יש שלא לשמו מעבודה לעבודה בתמיה. אין מחשבה פוסלת בשלא לשמו אלא באותה עבודה עצמה והלכך ויהא כשר:

ממחשבת פיגול. שמחשב חוץ לזמנו או חוץ למקומו קרי פיגול מיהו בחוץ לזמנו פיגול וחייב כרת וחוץ למקומו אין בו כרת כדילפי' בפ"ב דזבחים. וכל שהוא נפסל נכלל בלשון פיגול ואם שחלוקין הן לענין כרת ומפני שעיקר שם פיגול בזריקה הוא דכתיב פיגול הוא לא ירצה קרי לה הכא בכולא שמעתא למחשבה שהיא בזריקה פיגול ואגב קרי נמי לכל מחשבת שלא לשמו שפוסלת בשם פיגול או משום דיליף לה מפיגול קאמר דמזה לימד ר' יוחנן למחשבת שלא לשמו:

אלו זרק שלא לשמו שמא אינו פיגול. כלומר בפסח שהמחשבה פוסלת בו שלא לשמו כמו מחשבת חוץ לזמנו אלא שאין בו כרת ומיהו פסול הוא כמו הפיגול אם היה מחשב לחוץ לזמנו וא"כ אי מהני מחשבת שלא לשמו בזריקה ה"ה אם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בדין הוא שיהא פסול כמו הדין בפיגול:

אמר ר' יוסי מן תרתין מילין וכו'. ר' יוסי מקשי על הא דקאמר ר' אילא ממחשבת פיגול לימד ר' יוחנן הא לא דמיא מן תרתין מילין מחשבת פיגול למחשבת שאר פיסול כדמסיק ואזיל:

אילו שחטו לשמו לקבל דמיו שלא לשמו שמא אינו כשר. אפי' לר' יוחנן דלא קאמר מחשבין מעבודה לעבודה אלא משחיטה לזריקה לפי שהרצאת דמים הוא העיקר ואילו שחטו שלא לשמו לקבל דמיו לשמו פסול ומפני שכבר נפסל בשחיטה והשתא כי היכי דאמרת דמחשבת פסול שלא לשמו דפוסל בשחיטה אפ"ה אין מחשבת פסול שלא לשמי בקבלה פוסלת בשחיטה וא"כ ה"ה בזריקה אע"פ שאם זרקו שלא לשמו פסול הוא מיהו כי מחשב ליה בשחיטה לזרוק שלא לשמו ג"כ דין הוא שלא יפסל:

אילו שחטו וכו'. האי מילתא אחריתא הוא דמדייק על הא דר' אילא כדקאמר מן תרתין מילין וכו' וכלומר ועוד שאילו שחטו שלא לשמו להקטיר אימוריו לשמו שמא אינו פיגול וכלומר שמא אינו פסול שהרי השחיטה היתה שלא לשמו ואם שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו כשר דהא לא קאמר ר' יוחנן אלא בזריקה. והשתא כי היכי דאין מחשבה של הקטרה שלא לשמו פוסלת כי מחשבה בשחיטה ה"ה בזריקה ועיקר הקושיא דר' יוסי על הא דר' אילא דלדידך מ"ש דבקבלה והקטרה לא פליג ר' יוחנן ומשמע דמודה הוא דאין מחשבין משחיטה לקבלה או להקטרה במחשבת שלא לשמו ומ"ש בזריקה דס"ל מחשבין מעבודה לעבודה. ולדידך דקאמרת מפיגול לימד הא קי"ל דאם שחטו ע"מ להקטיר חוץ לזמנו דהוי פיגיל וא"כ מיהת בהקטרה אמאי לא פליג ר' יוחנן:

אמור לי טעמא דר' יוחנן למה וכו'. והשיב לו דהיינו טעמיה נעשה משעה ראשונה כמחשב בשחיטה עצמה לשמו ושלא לשמו והוא פסול כדתנן במתני' ואע"ג דאמר לזרוק דמו שלא לשמו הואיל ובשעת שחיטה אמר כך הו"ל כמחשב שתהא השחיטה לשמו ושלא לשמו:

א"ל ואין כיני. וא"כ דסבירא לך שאע"פ שחישב בשחיטה שתהא הזריקה שלא לשמו נעשה כעירוב המחשבו' בשחיטה גופה ולחומרא נימא נמי הכי לקולא ולענין מחשבת שלא לאוכליו:

דתנן. לקמן:

שחטו שלא לאוכליו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. והשתא אם אפילו חישב בשחיטה שתהא שלא לאוכליו ולזרוק את דמו לאוכליו. כצ"ל ובדפוס ט"ס. ותימא נמי ויהא כשר משום דנעשה משעה ראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו בתמיה הא השחיטה עצמה היא שלא לאוכליו ולדידך דקאמרת דעירוב מחשבות הויא מ"ש הא מהא:

לית יכיל. ר' בא הוא שהשיב לר' ירמיה הא ודאי לא מצית אמרת הכי דאמר ר' אילא בשם ר' יוחנן שחטו לאוכליו וכי' וכן כי אתא ר' יעקב בר אחא אמר נמי הכי בשם ר' יוחנן דדוקא אם שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו בהא הוא דאמרי' דהוה לי' כשחטו לאוכליו ושלח לאוכליו וכשר אבל איפכא לא ומשום דהשחיטה בעצמה היא שלא לאוכליו בלבד ופסול ואנן לא קאמרינן דנעשה כעירוב מחשבות בשעת שחיטה אלא היכא דהשחיטה עצמה הוא בלא מחשבת פיסול ובין לחומרא ובין לקולא והלכך במחשבת שלא לשמו דקי"ל שחטו לשמו ושלא לשמו פסול אפי' אם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו נמי פסול דהוה לי' כלשמו ושלא לשמו ובמחשבת שלא לאוכליו דקי"ל שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כשר אם השחיטה בעצמה היא לאוכליו אז אע"פ שחישב לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר דהוה לי' כלאוכליו ושלא לאוכליו:

ר' יוסה נסיב חייליה מן תרין טעמוי דר' יוחנן למה וכו'. כלומר שלקח ראיה שלו להחזיק דבריו כמו ששמע מר' בא כדלעיל ומן הני תרי טעמי הוא ומשום דמחלקינן בין לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ובין לאוכליו ושלא לאוכליו בשתי עבודות וכדאמרן:

טעמא דר' יוחנן. אדלעיל קמהדר דטעמא דר' יוחנן דקאמר יש לשמו ושלא לשמו מעבודה לעבודה וזהו נמי כעין הא דר' אילא דלעיל אלא שר' חנניה הכא מוסיף הוא דאף להקטיר אימוריו שלא לשמו הדין כן ובמילתא בטעמא להא:

כל שאילו יבא לאותה עבודה ואינו מחשב לה מחשב הוא מעבודה אחרת לה. כלומר כל העבודה שאלו יבא לעשותה והיתה נעשית במחשבת פסול היה נפסל הזבח כגון בזריקה:

ואינו מחשב לה וכו'. כלומר הלכך אפי' הוא אינו מחשב לה לאותה מחשבת הפיסול בשעת אותה העבודה מחשב הוא מעבודה אחרת לה והיינו שמחשבת הפיסול שמחשב הוא מעבודה של שחיטה על אותה העבודה מהניא בה ופוסלה וכדמסיק ואזיל:

אילו שחטו לזרוק דמו שלא לשמו שמא אינו פיגול. כלומר שמא בכה"ג אינו פיגול במחשבת חוץ לזמנו אם שחטו ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו הרי פיגול הוא וא"כ ה"ה נמי בפיסול שלא לשמו שחטו לשמו לזרוק דמיו שלא לשמו פסול כדלעיל. ולגי' הספר כאן פיגול כלומר הרי הוא פסול כמו הדין בפיגול בחוץ נזמנו:

אילו שחטו לשמו לקבל דמיו שלא לשמו שמא אינו כשר ובשעת קבלה מחשב הוא. בתמיה כלומר דהשתא יהיב טעמא דלא אמרי' מחשבין מעבודה לעבודה לר' יוחנן אלא בחישב בשחיט' ע"מ לזרוק דמו בפיסול או להקטיר אימוריו בפיסול אבל לא אם חישב בשחיטה על מנת לקבל דמיו בפיסול ואם שחטו לשמו לקבל דמיו שלא לשמו לא מהניא מחשבה זו ליפסל ומפני שלא מחשב הוא בשעת קבלה גופה לשלא לשמו והרי זה למדנו מפיגול דהכלל הוא בפיגול שהמחשבה שמחשב בשעת שחיטה לזרוק דמו חוץ לזמנו או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו או לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו באלו השלשה מפגל הוא בשחיטה או אם חישב כן בשעת הקבלה או בהולכה או בזריקה אם זרק ע"מ להקטיר דבר שדרכו להקטיר או לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו וכדתנן בפ"ב דזבחים אבל לא אם חישב בשעת שחיטה לקבל דמו חוץ לזמנו או להוליכו חוץ לזמנו שאותה המחשבה אינה כלום אא"כ חישב אותה בשעת קבלה או בשעת הולכה ע"מ לזרוק או להקטיר או לאכול חוץ לזמנו וכך הוא הדין במחשבת חוץ למקומו כדתנינן התם בהדיא. וקאמר הכא דלר' יוחנן במחשבת שלא לשמו דפוסל בפסח נמי הכי הוא דאם חישב בשחיטה לזרוק דמו שלא לשמו או להקטיר אימוריו שלא לשמו הוא דפסול כדלקמן אבל לא אם חישב בשחיטה לקבל דמו שלא לשמו:

הרי כל שאלו יבא לאותה העבודה ואינו מחשב לה הוא מחשב מעבודה אחרת לה. וזהו כדאמרן וכלומר שאם היה בא לאותה העבודה הויא מהניא מחשבה דידיה לפסול הלכך אע"פ שאינו מחשב לה עכשיו בשעת אותה העבודה גופה מחשב הוא משעת עבודה אחרת לה והלכך אם חישב בשעת שחיטה לזרוק דמו שלא לשמו מהניא מחשבה לפסול אבל לא אם חישב בשחיטה לקבל דמו שלא לשמו וטעמא כדאמרן שלא מצינו שאם חישב בשחיטה ע"מ לקבל דמו חוץ לזמנו שיהא פיגול ושלא לשמו למד ר' יוחנן מפיגול:

אילו שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו שמא אינו פיגול. כלומר בכה"ג בפיגול שמא אינו פיגול הוא הא ודאי אם שחטו ע"מ להקטיר אימוריו חוץ לזמנו פיגול הוא וה"ה בשלא לשמו שאם שחטו לשמו להקטיר אימוריו שלא לשמו פסול. וזהו שמוסיף ר' חנניה אדר' אילא דלעיל שאף להקטיר אימוריו הדין הוא בשלא לשמו כמו בפיגול:

ובשעת הקטרה אינו מחשב. כלומר אע"פ שבשעת הקטרה גופה אינו מחשב מיהו מעבודה אחרת מחשב לה:

הרי כל שאילו יבוא לאותה העבודה ואינו מחשב לה מחשב מעבודה אחרת לה. כצ"ל כדלעיל וכדפרישית:

א"ל. ר' מנא לא תשיבני מפיגול על פסול דאמר ר' יוסי וכו' כדלעיל שהשיב כן ר' יוסי לר' אילא שאין למידין מחשבת פסול ממחשבת פיגול:

מה נפיק מן ביניהון. דר' יוחנן ורשב"ל דפליגי לעיל אם מחשבין מעבודה לעבודה בשלא לשמו ומאי איכא עוד נ"מ אחרת מבינייהו:

חילופין בשאר ימות השנה. איכא בינייהו בשאר ימות השנה וחילופין הוא דפליגי שאם שחטו לשמו לזרוק דמיו שלא לשמו בשאר ימות השנה דקי"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כדלקמן וא"כ איפכא הוא דעל דעתיה דר' יוחנן דאית לי' דמחשבת זריקה בשעת שחיטה הויא מחשבה כשר הוא הכא שהרי כשחישב לזרוק דמו שלא לשמו והיא לשם שלמים מחשבה כשירה הוא שבשאר ימות השנה שלמים הוא ולדעתי' דרשב"ל מחשבת זריקה דשלא לשמו לאו כלום הוא בשחיטה א"כ פסול הוא שהרי שחטו לשם פסח ולשם פסח שלא בזמנו פסול הוא:

על דא אמר לי אבא בר אבא. כלומר על זה שמעתי ממנו כשבא מבבל לכאן דאינון אמרין התם מנין הוא שהפסח משתנה בשאר ימות השנה לשלמים ת"ל וכו' וגרסינן להא לקמן בשקלים פ"ב:

התיבון הרי עולה. שבאה ג"כ מן הצאן ולא מצינו שיהא משתנה לאחר שנתו לשלמים. ומשני מן הצאן כתיב דבר שאינו בא אלא מן הצאן וזהו פסח יצא עולה וכו':

התיבון הרי אשם. שאינו בא אלא מן הצאן:

מן הצאן דבר הבא מכל הצאן. מן הכבשים ומן העזים יצא אשם וכו'. ופריך בכל אתר את אמר מן למעט והכא את אמר מן לרבות. כצ"ל וכך הוא בשקלים דהא ברישא דריש גם כן מן למעט וכאן דריש לרבות:

אמר ר' מנא וכו' ובשקלים גריס אמר ר' מנא הכא נמי מן למעט מיעוט שאינו בא בן שני שנים מיעוט שאינו בא נקיבה וגבי אשם נמי מן למעט הוא שאינו בא אלא מן האילים בלבד. כלומר ה"נ האי מן הצאן דריש ביה הכל למיעוט דקרא דמישתעי בפסח שאינו אלא מן הצאן ולא מן הבקר ולא מן כל הצאן שהיא בן שני שנים ולא מן הנקבה וכן נמי דריש למעט שאין מותרו לאשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד:

התיבון. הא גבי עולה כתיב אם מן הצאן קרבנו וגומר כמו דכתיב גבי שלמים ומעתה מותר הפסח בא עולה. כך הוא בשקלים ולגי' דהכא בתמי' קאמר מעתה אמאי מותר אין הפסח בא עולה והיינו הך בדבר שאינו לאכילה:

עולה שכולה כליל ומסתמא לא בא הכתוב אלא ללמד שהפסח שהיא לאכילה משתנה מותרו לשלמים שהן גם כן לאכילה:

א"ר יוסי בר' בון. בלאו הכי טעמא אחרינא איכא לפי שהפסח ושלמים קדשים קלים ועולה קדשי קדשים היא. ומשנין קדשים קלים וכו' דאלו לטעמא דר' אבון אכתי איכא למיפרך הרי אין זמן אכילה של פסח ושל שלמים שוין ואחר שעבר זמן אכילת פסח גם כן לשריפה עומד:

על דאמר ר' חנינא בשקלים גרס על דא עלי ר"ח דאינון אמרין וכו' על דבר זה דלקמיה כשעלה ר' חנינא מבבל לכאן אמר דאינון אמרין בבבל אין הפסח משתנה לשם שלמים בשאר ימות השנה אא"כ שחטו בפירוש לשם שלמים ואני אומר אפי' שחטו לשם עולה מ"מ דין שלמים עליו וכדמפרש ר' אילא טעמא מדכתיב בהאי קרא דדרשינן למותר הפסח לזבח שלמים לזבח בא ללמד שכל שהוא זובח אפי' לשם קרבן אחר בא היא שלמים:

משתנה למחשבת פסול. בעיא היא אם שינה הפסח לשם זבח אחר ובמחשבת פסול אם משתנה הוא וכדמפרש ואזיל ומאי נ"מ:

היך עבידא. לענין מאי כגון ששחטו בזמנו לשם עולה וע"מ לזרוק דמו למחר דמ"מ פסול הוא וכלומר אפי' נימא דאין משתנה אלא לשלמים כדקאמרת כל שהוא זובח שלמים הוא אבל מ"מ פסול הוא נשחט שלא לשמו דאפי' לא חישב בו עוד מחשבת פסול אחר אלא דהכא מכיון שחישב ג"כ לזרוק דמו למחר מאי אי מהני ביה האי מחשבת השינוי לשם עולה להחמיר דאין תימר משתנה למחשבת פסול שחל עליו מחשבת השינוי. ולענין הפיסול שחישב לזרוק דמו למחר א"כ פיגול הוא ואין תימר שאין משתנה למחשבת פסול אחר כלל דמכיון שאינו משתנה לשם עולה לא מהניא ביה נמי מחשבה זו שחישב לזרוק דמו דלמחר לשם עולה דהא לאו עולה א"כ פסול הוא בלבד משום שנשחט שלא לשמו אבל אינו מתחייב האוכלו משום פיגול ולא איפשיטא:

לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה. דממתניתין לא שמענו אלא דבזמנו פסול הוא ובשאר ימות השנה מהו:

מכיון שאין לו שם בשאר ימות השנה אין לו שם פסח אלא שם שלמים א"כ נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה כלו' שלא חישב ואמר בו לשמו אלא כששוחטו סתם וסתמיה לשם שלמי' קאי ויהא כשר:

א"ל ר' בון לשמואל בר אבא ואין כיני. וא"כ לדידך דקאמרת דמכיון דבשאר ימות השנה לא קאי ביה מחשבת לשמו כלל ונעשה כשוחטו בשתיקה מעתה נימא נמי בזמנו כן שאם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ויעשה משעה ראשונה שחישב עליו כאילו שחטו סתם בשתיקה דהואיל ובזמנו לשמו קאי לא מהני ביה מחשבת זריקה שלא לשמו ויהא כשר ואמאי קאמר ר' יוחנן לעיל שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול:

אמר ר' אבא מרי מאן אמר בשתיקה כשר. מאן לימא לך הכי דהדין כך דאם שחטו בשתיקה שהוא כשר או נאמר בשתיקה אפשר דפסול הוא שצריך שיאמר ששחטו לשם פסח ומכיון שפירש בהדיא אני שוחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה