פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ב
מתני' השוכר את החמור. האי מתני' נקט לא משום סיפא וסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג דהשוכר את החמור לרכוב עליו מסתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין ומזונותיו עליה וס"ד אמינא דהוי כאלו שכרה מעיקרא להביא עליה יין נסך ושכרה אסור קמ"ל:
גמ' עד היכן. כמה הוא דמניח לגינתו ומזונותיו עליו דאיצטריך מתני' לאשמועינן דמותר:
כדי שלא יהא החמור מקפיד. כלומר בהא הוא דאיצטריך דאע"ג דאינו נותן עליה אלא בכדי שאין החמור מקפיד עליו דדינא הוא למיתב עליה כל כך ומהו דתימא כיון שכן דרך החמרין לקבל עליהן שיהו מניחין על החמורין כזה א"כ הוי כאלו השכירו בתחילה להביא עליה יין ושכרה אסור קמ"ל. וכדפרישית במתני' לפי מסקנא דהתם: