אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית

פרק ה

פרק ד

הלכה א

מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך. להריקו מכלי לכלי או להוליך חביות ממקום למקום ואפי' בסתם יינם שכרו אסור וקנס הוא שקנסוהו חכמים משום חומרא דיין נסך:

שכרו מותר. ודוקא שאמר לו העבר לי כל חבית וחבית בפרוטה פרוטה שכר של חביות אחרות מותר ואינו אסור אלא שכר של חבית יין נסך אבל אם אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית אחת של יין נסך ביניהן שכרו כולו אסור:

גמ' ולא שכרו הוא נותן לו. ואמאי שכרו אסור ואי משום דאסור בהנאה הא איסורי הנאה דמיהן מותרין ומכ"ש שכר פעולתו ואי משום דאיסורי ע"ז תופסין את דמיהן הרי שביעית דתופסת את דמיה ושכרה מותר כדתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן:

קנס קנסוה. משום חומרא דיין נסך ומדינא אין הכי נמי דאינו אסור:

תני. בתוספת' דשביעית פ"ו החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית שכרן משביעית ולקמיה מפרש לה וגרסי' להא בשביעית פ"ח על מתני' לקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר כשאלקט ירקות שדה אביא לך מותר וקאמר התם עלה תני רבי יודה ור' נחמיה אוסרין דס"ל דהוי כפורע חוב מדמי שביעית כדמפרש לה שם ובתר הכי לקמן אמרינן הורי ר' יוחנן לאילין דבי ר' ינאי שלא יהו נוטלין שכר בדיהן יין ושמן של שביעית אלא מעות וכר' יהודה ור' נחמיה הורי להון:

א"ר זעירא בפירות היתר היא מתניתא. כלומר דלא מיירי שעשו מלאכת איסור אלא מה שהוא מותר ומסיים התם ומהו שכרן שביעית שיהו נוטלין ממה שיהו עושין שכרן שביעית. כלומר שמותרין ליטול בשכרן משל שביעית עצמה ממה שהיו עושין בה:

וההיא דהורי ר' יוחנן וכו'. כלומר ולא חיישינן להא דהורי ר' יוחנן שלא יהו הבדדין נוטלין שכרן משביעית כגון משמן שביעית או מיין שעשו אלא מעות משום דס"ל להחמיר כר' יהודה ור' נחמיה ואנן כתנא דמתני' סבירא לן:

אמר ר' הילא בפירות עבירה היא מתניתא. כצ"ל וכן הוא בשביעי'. כלומר לעולם שכרן שביעית דקאמר שביעית ממש הוא שהשביעית חלה על שכרן והוו כדמי שביעית כדין העושין בפירו' שביעית בעבירה וצריכין לאכלן בקדושת שביעית ולא קשיא ממתניתין דהתם דקתני בפועל שכרו מותר דשאני חמרין כדאמר ר' אבהו בשם רבי יוחנן ביין נסך קנס קנסוהו ה"נ בחמרין ומשום דנפיש אגרייהו ודמי לסחורה והלכך קנסוה רבנן ושכרן שביעית אבל בפועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן משום כדי חייו ופועל דמתני' דקנסוהו משום חומרא דיין נסך הוא:

כיתף עמו חבית בחבית. אהא דקתני במתני' שכרו לעשות לו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית יין נסך שכרו מותר קאי דדוקא שפסק עמו לשכר כיתוף בשביל כל חבית וחבית בפני עצמה דאז אמרינן דאת קונסו בחביתו של יין נסך עד כדי שכרו והשאר שכרו מותר. א"נ יש לפרש כיתף עמו חבית בחבית שהתנה עמו בשכר כיתוף להחליף עמו חבית בחבית וכגון שנותן לו חבית של היתר ואתה קונסו בחביתו עד כדי שכרו של כיתוף היין נסך. ומיהו לקמן בעי לה אם הכל אסור הוא או כדי שכרו דוקא:

נתן לו קרקע בשכרו. ג"כ נאסר דאע"ג דבכל אתר את אמר אין קרקע נאסר בשביל נעבד להדיוט כדתנן לעיל בפ"ג הנכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות הן מותרין וכן בבהמה דקי"ל אין בעלי חיים נאסרין בנעבד להדיוט אע"פ כן הכא נאסר משום קנס דקנסו ביין נסך:

נתן לו הכל בשכרו. בעיא היא אם נתן לו כל מה שעשה עמו במלאכתו בשביל שכרו של יין נסך והוא יותר מכדי שכרו אם הכל אסור או אינו אסור אלא כדי שכרו של יין נסך:

היה עושה. הישראל עם הנכרי ביין נסך בטובת הנאה ואינו מקבל ממנו שכר בהא פשיטא לן דאת ממשכנו מנכסיו של הפועל עד כדי שכרו ואסור בהנאה הוא משום קנס:

היה עושה עמו. מיהו הא קמיבעיא לן אם עשה עמו חצי היום במלאכת איסור וחצי היום במלאכת היתר מהו אם מותר הוא בשכר של מלאכת ההיתר או דילמא אמרינן דאי לאו מלאכת איסור שעשה עמו לא היו שוכרו לכל אותו היום ונמצא שכר האיסור גורם לכל שכרו ואסור כל שכר היום:

היה מוכר חולין ושני בכרך אחד. מסקנת הבעיא היא מי אמרינן דדמיא הא לדין דמוכר חולין ומעשר שני בבת אחת וגבי מעשר שני תנן אין מוכרין אותו והשתא דמכרן בכרך אחד ואינו ניכר איזה הוא חולין ואיזהו מעשר דאמרינן לאיזה שירצה יעשה חולין ולאיזה שירצה יעשה מעשר שני וכלומר דאע"ג דבכרך אחד הן אין קפידא בכך אלא החצי שירצה יעשה אותה חולין ומכירתו מכירה וחצי השני של מעשר שני הוא ואין במכירתו כלום ונשאר בקדושת מעשר:

והכא כן. וה"נ מי נימא דהדין כן דשכר חצי היום אסור הוא ושכר חצי היום של מלאכת ההיתר מותר הוא ואע"פ שנתן לו הנכרי שכרו בכרך אחד לאיזה חצי שירצה יעשנו אסור ולאיזה חצי שירצה יעשנו בעד שכר מלאכת ההיתר כמו בחולין ומעשר שני או לא:

נישמעינה מן הדא. ברייתא:

השוכר את הפועל וכו'. דאלמא אם אמר לו ממקום פלוני אע"פ שלא הביא לו כלום חייב ליתן לו שכרו דהשליח עשה שליחותו ודמי רגליו נתן לו ושמעת מינה דנהי דזה השליח לא הרויח השכר לפי מה שהתנה מ"מ דמי שכר טרחתו משלם לו והכא נמי כן וכי לא דמי רגליו הוא נותן לו מה שטרח במלאכת ההיתר ואע"פ שבשביל השכר מהמלאכה משלם לא היה רשאי ליהנות בו שמעורב עמו שכר מלאכת איסור מיהו כפי שכר טרחא שטרח בהיתר רשאי:

שכרו לשבר חביות של נסך. ולשפוך יינן מהו:

אפילו כן שכרו אסור. משום שרוצה בקיומו הוא שלא ישתברו מאליהן עד שישברם הוא ויטול שכרו:

דמי יין נסך. נכרי שמכר יין נסך דמיהן אסור בהנאה לישראל דסבירא ליה כהאי מאן דאמר לקמיה דדמי ע"א ביד הנכרי אסור כדאשכחן דפליגא בהא ר' יונתן ורבי יוחנן:

מתני' וכו'. תניא כוותיה דתרוייהו דפליגי בה תנאי:

אני אומר שמא החליף. כלומר שעשה כמו שאמר והחליף ע"א בדמים הללו דסבירא ליה דדמי ע"א שמכרן הוי כחליפי ע"א ואסורין והיינו כר' יוחנן:

ונותן לו. ואינו חושב הישראל דדמי ע"א ביד נכרי מותרין:

מפני מראית העין. כלומר ואין בו אלא מפני מראית העין בלבד אבל מדינא מותר לקבל ממנו:

הכל מודין בחליפי ע"א. שלא מכרה אלא החליפה בדבר אחר שאסור לא נחלקו אלא במוכרה דמר סבר כיון שמכרה לא חשיבא ליה ובטולי בטלה ומר סבר דהוי כחליפי ע"א:

חליפי חליפין. שהחליף חליפי ע"א עוד בדבר אחר מהו:

כמוהו. כתיב ודרשינן כל שאת יכול לקיימו ממנו עצמו דהיינו חליפיו הרי הוא כמוהו ולא חליפי חליפיו:

מאי כדון. ומ"ט דר' ישמעאל:

כמוהו כמוהו שני פעמים. כלומר על שני פעמים מחליפיו אמרה תורה שהוא כמוהו ואסורין:

על שם לא ידבק בידך מאומה מן החרם. דכתיב הכא והיית חרם כמוהו וכתיב ולא ידבק וגו' מן החרם ללמד שאפי' מאומה ממנו חרם כמוהו ולפיכך דריש לי' לכמוהו על שני פעמים:

הלכה ב

מתני' השוכר את החמור. האי מתני' נקט לא משום סיפא וסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג דהשוכר את החמור לרכוב עליו מסתמא שכרה נמי להניח לגינו של יין ומזונותיו עליה וס"ד אמינא דהוי כאלו שכרה מעיקרא להביא עליה יין נסך ושכרה אסור קמ"ל:

גמ' עד היכן. כמה הוא דמניח לגינתו ומזונותיו עליו דאיצטריך מתני' לאשמועינן דמותר:

כדי שלא יהא החמור מקפיד. כלומר בהא הוא דאיצטריך דאע"ג דאינו נותן עליה אלא בכדי שאין החמור מקפיד עליו דדינא הוא למיתב עליה כל כך ומהו דתימא כיון שכן דרך החמרין לקבל עליהן שיהו מניחין על החמורין כזה א"כ הוי כאלו השכירו בתחילה להביא עליה יין ושכרה אסור קמ"ל. וכדפרישית במתני' לפי מסקנא דהתם:

הלכה ג

מתני' ידיחם. במים צוננין:

מעשה וכו' והתירו. מפני שהוא נותן טעם לפגם:

כל שהוא בהנייתו בנותן טעם. שאדם נהנה בטעמו של איסור:

וכל שאין בהנייתו בנותן טעם. שאינו נהנה בטעמו של איסור:

כגון החומץ שנפל לגריסין. והוא שיהיו הגריסין רותחין בשעה שנופל בהן החומץ שאז פוגם בהן מתחילה ועד סוף אבל אם לא היו רותחין בשעת נפילת החומץ אסורין שהחומץ בגריסין מקדיח ומשביח ואע"פ שכשמרתיחן אח"כ פוגם טעמן הוה ליה משביח ולבסוף פוגם וכל שהוא משביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף משביח אסור:

גמ' מתניתא. דמחלק בין מבוקעות לשאינן מבוקעות:

בשלא נידלדל חותמן. שלא ניטל העוקץ שלהן. ודוגמתו בפ"י דטהרות נפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור:

אבל. ניטל העוקץ שלהן ונשאר הנקב בהן ומעתה יכולין לשאוב המשקין והרי הן כמבוקעות ואסורין:

מה את עביד לה. ובעי הש"ס הא דתנן אם נפלו ע"ג ענבים מבוקעות אסורות היאך אתה קורא לזה ומפני מה הן אסורות:

כיין ביין או כיין לתבשיל. אם טעם האיסור משום דהוי כנתערב יין איסור ביין היתר או דטעמא הוי משום דהוי כנתערב יין איסור לתוך תבשיל של היתר וכדמפרש ואזיל הנפקא מינה בין אלו שני הטעמים:

אין תעבידנה כיין לתבשיל. אם אנו מדמין דין זה ליין שנפל לתוך התבשיל וזהו שמכשירו לאכילה כמו שיין שנפל לתוך התבשיל וכדאמרינן לקמן גבי יין נסך שנפל לבור דמודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור וטעמא מפני שמכשרתו באכילה:

דברי הכל אסור. כלומר בין לר"מ ובין לרבנן דפליגי לקמן בנותן טעם לפגם דסברו רבנן מותר והכא לכ"ע אסור דכיון דמדמית לה ליין בתבשיל ודאי נותן טעם לשבח הוא:

ואין תעבדינה כיין ביין. א"כ תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים דהא במתני' סתמא קאמר אסורות ואע"פ שאין אנו יודעין אם נותן היין טעם לשבח בענבים או לא ולחכמים דמתירין בנותן טעם לפגם מותרות הענבים אם היין פוגם בהן:

הדא דאת אמר. חומץ שנפל לגרוסין מותרות בגריסין רותחין שהחומץ פוגם בהן אבל בצוננין אסורין שהוא נותן טעם בהן ושכן דרך בני ציפורי עושין כן:

היו רותחין וציננן. בעיא היא וכלומר הא דקאמרת אבל בצונן אסור אם דוקא בנפל לצונן מעיקרא שעדיין לא הרתיחו אותן או דנימא אפי' היו רותחין אלא שאח"כ ציננן ונפל לתוכן חומץ נמי משביח הוא ואסור:

מעתה וכו'. ופשיט לה הש"ס דעל כרחך בצונן מעיקרא קאמר ומשום דדוקא בכה"ג משביח הוא אותן אבל ברותחין מעיקרא ואח"כ ציננן ונפל חומץ עליהן אינן משביחין דאי לא תימא הכי א"כ מעתה אפי' נפל עליהן ברותחין יהו אסורין דמאחר שסוף סוף דרכן ליצון אותו וא"כ סופו משביח הוא ואע"ג דפוגם מתחילתו הוא דפגם ולבסוף השביח ג"כ אסור הוא אלא ודאי בצוננין מעיקרא הוא דקאמר ר' יוחנן דאסור:

דתני. השתא מפרש לה היכי תנינן פלוגתייהו דאמרינן לעיל דתני בתוספתא דתרומות פ"ז והתם גריס לה בפלוגתא דר"מ ור"ש וגרסי' להא בפ"י דתרומות אמתני' דמייתי לקמן וכן בפ"ב דערלה אמתני' שאור של חולין ושם הגי' נכונה ובכאן נשתבשה:

כגון חומץ שנפל לגריסין. ובתוספתא שם מסיים וגריסין שנפלו לתוך הבור של מים. וקאמר שם בהאי תלמודא אמר ר"ל מה פליגין בשהשביח ואח"כ פוגם אבל פגם ואח"כ השביח אף רבי מאיר מודה ר' יוחנן אמר לא שנייא היא פגם היא השביח היא השביח היא פגם היא במחלוקת. ר"ל סבר דלא פליג ר"מ בפוגם מתחילה ועד סוף אלא דוקא בשיש כאן שבח מעיקרא הוא דפליגי ואף על פי שפוגם הוא לבסוף ובהא הוא דאמר רבי מאיר אסור אבל אם אפילו השביח ולבסוף הוא דהשביח ומעיקרא הוא דפוגם מודה רבי מאיר דמותר דהכל הולך אחר מעיקרו ור' יוחנן קאמר לא שנייה היא פגם וכו'. כלומר דאין חילוק בין שיש כאן שבח בין שאין כאן שבח ובין הפגם בתחלה ובין הוא בסוף בכל מקום פליג ר"מ וס"ל נותן טעם לפגם אסור וכדלקמן:

ר' יסא בשם ר' יוחנן דר' מאיר היא ל"ג וטעות הדפוס הוא וה"ג כמו שהוא בתרומות ובערלה:

דתנינן תמן. במתני' שעורים של תרומה שנפלו לתוך הבור של מים אע"פ שהבאישו מימיו ורואין אנו שקיבלו המים טעם מהתרומ' מותרין מפני שטעם לפגם הוא:

וה"ג כמו שהוא שם. והדא מתניתא מה הוא ר' יוחנן אמר במחלוקת ר' שמעון בן לקיש אמר דברי הכל ר' יוסי בר' בון אמר שמועתא כן על דעתיה דר' יוחנן במחלוקת על דעתיה דר' שמעון בן לקיש דברי הכל. וכלומר דשואל הש"ס דהאי מתני' שהשעורים הבאישו מימיו ופוגם מעיקרו הוא ואין כאן שבח כלל אם ר' מאיר מודה בזה דמותרין ומי נימא דלא פליג רבי יוחנן אדר"ל אליבא דרבי מאיר אלא בפוגם מעיקרו ולבסוף השביח דריש לקיש סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דמודה דמותר ור' יוחנן סבר דגם בהא פליג רבי מאיר הואיל ויש כאן שבח לא איכפת ליה בין אם הוא בתחילה או בסוף אבל היכי דאין כאן שבח כלל אלא פוגם מתחילה ועד סוף וכגון אלו שעורים שנפלו למים אף ר' יוחנן סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דמותר או דילמא לר' יוחנן בכל מקום פליג רבי מאיר וסבירא ליה דאסור. וקאמר ר' יוחנן אמר במחלוקת. כלו' דודאי כן הוא אליבא דר' יוחנן בשיטת ר"מ דאפי' בפוגם מתחיל' ועד סוף אסור הוא ומתני' במחלוקת היא ולא אתייא אלא כר' שמעון והיינו חכמים דר"מ ולר"ל מתני' דברי הכל היא דאפי' בפוגם מעיקרא ולבסוף השביח ס"ל אליבא דר"מ דמותר ומכ"ש דפוגם מתחילה ועד סוף וכן אמר ר' יוסי בר' בון לשמעתתא זו כן דר' יוחנן אליבא דרבי מאיר סבירא ליה דאפילו בפוגם מתחילה ועד סוף אוסר רבי מאיר ומתני' לא אתיא אלא כר"ש:

הלכה ד

מתני' אם היה בחזקת המשתמר. כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר ואפי' הפליג מיל דהנכרי מירתת ואמר השתא אתי ישראל וחזי לי:

ואם מודיע שהוא מפליג. ומתרחק ממנו והחביות הן סתומות שיעורן אם שהה כדי שישתום בכדי שיקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום ויגוב שתנגב ותייבש הסתימה אסור:

ישתום. יפתח כמו שתום העין שעינו פתוחה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח. כלו' אינו אסור אלא אם שהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית ויגוף ויעשה מגופה אחרת ויגוב שתנגב ותייבש אבל לנקיבת חור במגופת חבית לא חששו משום דמינכרא מילתא ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב דסבירא ליה דלא מינכר שהסיד לבן ואינו ניכר בין חדש לישן אבל במגופת טיט מודו רבנן לרשב"ג דלא מיתסר היין עד שישהא כדי שיפתח המגופה כולה ויגוף ותיגוב והלכה כרשב"ג:

גמ' אמרי בפתוחות הוה עובדא. ולפיכך הוא דאסר ר' אבהו דאיכא חששא דבקל יכול הנכרי ליגע וכדמפרש ר' זריקן לקמיה:

דטרף ונגע בידא וחזר. כלומר אפי' חסרות הן ואינו יכול ליגע כל כך במהרה אפ"ה איכא למיחש דטורפן בין כתיפיו עד שמשפיל אותן מעט בכדי שיוכל ליגע בידו וחוזר ומגביהן על כתיפו:

את סבור דהדא דרשב"ג לקולא ולית היא אלא חומרא. כלומר אף על גב דודאי דדברי רשב"ג לקולא הן דאינו אוסר אלא א"כ שהה כל כך בכדי שיפתח כל המגופה מכל מקום משכחת לה נמי לחומרא בהא דקאמר ויגוף:

דסיתומהן דרבנן מעט מגף. כלומר שיעור סתימת המגופה אליבא דרשב"ג פחות הוא משיעור שהיית שתימות הנקב אליבא דרבנן דלפעמים כשאינה מתקלקלת המגופה בפתיחת' אז אינו צריך לעשות מגופה אחרת אלא אותה מגופה בעצמה חוזר ומניח עליה וסותמה כבתחילה והיינו מעט מגף שמועט הוא חזרת סתימת המגופה לרשב"ג נגד דסיתומהן דרבנן וזהו דקאמר את סבור דהדא דרשב"ג לקולא וכו' דלאו בכל דבר דברי רשב"ג לקולא אלא דנהי דהא דקאמר כדי שיפתח לקולא הוא מ"מ האי כדי שיגוף אית ביה נמי צד לחומרא לפעמים כדאמרן שאינו שוהה כל כך בחזרת המגופה למקומה כמו שהוא שוהה בסתימת הנקב אליבא דרבנן:

ביצה צלויה של כותים. דבשל נכרים פליגי בה לעיל בפ"ב הלכה ח' אבל בשל כותים דברי הכל מותרת ור' יעקב בר אחא מוסיף דכל תבשילי כותים מותרין וקודם שגזרו עליהן מיירי אבל לאחר שגזרו עליהן הרי הן כנכרים לכל דבריהם כדלקמן:

הדא דאת אמר. דוקא בתבשיל שאין דרכו לתת לתוכו יין וחומץ דבשל נכרים אמרינן לעיל בפ"ב דמותרין בהנאה ואסורין באכילה ושל כותים מותרין אף באכילה קודם שגזרו עליהן הא אם דבר ברי שנתן לתוכו יין וחומץ אף של כותים לעולם אסור אפי' בהנאה כדאמרינן שם בשל נכרים משום דאין נזהרין מסתם יינם של נכרים ונחשדו עליהם כהדא דאמרי' לקמן:

אוגדור. שם מקום של כותים וסמוך הוא לכפר פגש שהיא של נכרים ולא הי' נזהרין זה מזה וכן כולהו דחשיב להו לקמיה:

חזרו לומר פתוחה בכל מקום אסורה. דנחשדו ואינן נזהרין ממגע הנכרי' ביינם:

נקובה ושתומה. בשין השמאלית שמצאן ניכרים שהיו נקובים וחזרו וסתמום פליגי בה דת"ק סבר הרי היא כסתומה מאחר שלא נפתחה כל המגופה ור' יצחק ס"ל דדינה כפתוחה:

ואנא יכיל קיים. אני יכול להקים עליה אם פתחו אותה לגמרי או לא:

אין הוה עילויה יקיר. כמו קירי כלומר שעוה וכל דבר המתמרח ונעשה לסימן ואם ניכר עליהם הסימן לא איתפתחת לגמרי ואם לא מסתמא איתפתחת:

כהדא. דשמעינן מהאי עובדא דלאחר שנתקלקלו הכותים גזרו עליהן והחמירו לעשות אותן כנכרים:

לחדא קרייה דשמריין. לעיר אחת מערי שומרון שהיו כותים שרוין בתוכה ובא הסופר ומלמד תינוקות לפניו וא"ל להביא לו כד יין סתומה משל הכותים:

א"ל הא מבועא קמך שתי. רמז לו למנוע עצמו מיין שלהם ואמר ליה הרי המעיין לפניך ושתה מימיו ואל תשתה מיינם:

אטרח עלוי. הטריח עליו ר' שמעון בן אלעזר להביא לו יין וחזר ואמר לו כן וכשראה זה שחזר ומטריח הוא עליו להביא לו יין א"ל אם בעל נפש אתה כבר אמרתי לך מוטב לך לשתות מים מן המעיין:

ואין נפשך מרתך. ואם נפשך אדון עליך ואין אתה יכול לשלוט בנפשך להתאפק זכור מה אמר שלמה ושמת וגו' ותתאפק ותמנע עצמך לפי שכבר נתקלקלו הכותים:

להדא ניפולים. עיר של כותים:

אנא מחמי לכון. מראה אני אתכם שאין אתם משתחוים להר הזה וזהו הר גריזים שהיו הכותים מכבדין אותו והוא גילה הדבר שאין הטעם שלהם אלא על הפסילים והצלמים שטמן שם יעקב כאשר לקח אותם מבני ביתו שהיה אצלם מן השלל שלהן כדכתיב ויטמון אותם וגו':

שמע. ר' ישמעאל קולן שהיו מדברין זה עם זה ואמרו נשכים למחר שצריך שנסדר ולהרים הקוצים מכאן והבין שדעתם להרגו על אשר גילה מסתורין שלהן והשכי' הוא בבקר ויצא והלך משם:

חליטן. חלוט של כותים:

חמצין. מין קטנית משלהם. בפ' הבא על יבמתו טלופחי עבדא ליה חימצי:

קמצין. מין חגבים טהורי' משלהן:

ר' אבהו אסר יינן. של כותים מפי וכו' שהיו רואין שם נכרי אחד כלו' כותי א' שהיו חשוד על יינן של נכרי ואמרו זה לפני ר' אבהו:

אמר לון ולא על ידי עילא. כלומר ואפי' עילא אחת שאנחנו מוצאין הגון הוא לאסור ולגזור על יינן:

ואית דבעי מימר. על ידי אותה המעשה גזרו עליהן שפעם אחת בערב שבת לא היו להם יין בכל העיר סמרטיקי ובמוצאי שבת מצאו שנתמלא כל העיר ביין שהביאו הנכרים וקבלו הכותים אותו מהם:

ואית דבעי מימר. על ידי זו המעשה שכשעלה דיקליטיינוס לכאן לא"י גזר שכל האומות ינסכו את יינם לע"ז לבד מן היהודים והכותים נסכו את יינם ומאותה שעה נאסר יינם:

כמין יון. כמין יונה מצאו שיש להם לע"ז ומנסכין יינם לו:

אתם קלקלתם מעשיכם. וגזרו עליכם שתהיו כנכרים גמורין:

תמן תנינן. בריש פ"ח דמקואות:

ארץ ישראל טהורה. ואפי' ערי העמים שבתוכה שלא גזרו טומאה אלא בארץ העמים שבח"ל:

ומקוותיה טהורין. ולא מחזקינן להו בשאובים דמסתמא בהכשר נעשו:

ארץ כותים טהורה. ותני עלה בתוספתא דמקואות ריש פ"ז ארץ כותים וכו':

ומדורותיה. מקום דירותיה' והשבילין שמהלכין בתוכן כדמפרש טעמא חזקה שאין בוררין להם שביל אלא אם כן יודעין שהיא מטוהרה ואין לה חשש טומאה:

הדא דאת אמר. דמקוותיה טהורין דוקא לענין להאמין אותם שאינן שאובין אבל לא להאמינם אם אומרין שיש בה שיעור מקוה למדת ארבעים סאה שאינם מודים בזה לפי שאין מאמינים בדרש חכמים והן דורשין דאיתקש מקוה למעיין מה המעיין מטהר בכל שהוא אע"פ שאין בו ארבעים סאה במקום אחד כדתנן בפ"ק דמקואות:

חלוט שלהן. של כותים מהו:

גם מימיהן. לדוגמא בעלמא קאמר ולהפריז על המדה כלומר הלואי היינו פורשין מהן לגמרי לפי שהן כנכרים לכל דבריהן ויש לנו להחמיר בשלהן כמו בשל נכרים:

כותאי דקסרין מותר להלוותם ברבית. לפי שעשאום כנכרים גמורין:

ר' יוסה בעי. על זה א"כ מעתה לא ניחוש לחלתן דחלה של עיסה שלהן נמי כשל נכרים היא דעיסת נכרים פטורה מן החלה ואנן חזינן לרבנן דחששין לחלה שלהם ואינם מקילין בה:

הלכה ה

מתני' המניח יינו בקרון או בספינה. עם הנכרי:

לקפנדריא. בדרך קצרה שנכנס בשער זה ויוצא בשער שכנגדו:

ורחץ. במרחץ מותר דכיון דנכרי לא ידע דשהי מירתת ולא נגע:

גמ' ואכשרון. ואע"פ שהפליגה כל כך ולא היה עין של ישראל שולטת על הנכרים שהעבירו את הקרון ובתוכה יין:

אמרין. אמרו דמזה הטעם הכשירו לפי שדרך שהולכין לצידן היתה ושכיחי בה ישראל הרבה ומצויין היו שם ומירתת הנכרים מליגע:

א"ר חנינה. בלאו הכי איכא טעמא למיתלי לקולא לפי שלפעמים שהוא רואה הרבה קוצים מאילנות הנקצצים העומדין על הדרך וסבור הנכרי שהן בני אדם ונבעת ומתירא מליגע ביין:

הלכה ו

מתני' המניח את הנכרי בחנותו. אשמועינן מתני' פלוגתייהו בהנך תלתא בבי דאי קתני מעביר כדי יין ה"א התם מירתת הנכרי דסבר השתא חזי לי אבל בספינה וקרון מפליג ליה לספינתיה וקרונו ועביד מאי דבעי ולא מירתת ואי תנא ספינה וקרון ולא תני בחנות ה"א בספינה וקרון מירתת דסבר דילמא בארחא אחרינא אזיל וקאי מן הצד וחזי לי אבל במניח נכרי בחנותו דאיכא למימר אחיד ליה לבבא ועבוד כל מאי דבעי אימא לא צריכא ובכולהו הלכה כרשב"ג:

גמ' וכרבי מאיר. כלומר מתני' אפי' כר' מאיר אתיא דשמעינן לר"מ דלענין טהרות מחמיר הוא כדתנן בפ"ז דטהרות גבי המניח עם הארץ בתוך ביתו אם חוששין שמא נגע בטהרות ותנינן שם באשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה פסקה הרחיים הבית טמא שכל זמן שהיא עסוקה במלאכתה אינה הולכת וממשמשת בתוך הבית וכשגמרה מלאכתה חוששין אנו שמא נגעה בטהרות לא פסקה הרחיים הבית טהור היו שתים בין כך ובין כך הבית טמא שאחת טוחנת ואחת ממשמשת דברי ר"מ וחכ"א אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע והשתא קאמר דאף לר"מ דמחמיר הוא בטהרות מיקל הוא ביין נסך ומודה הוא להא דתנן המניח נכרי בחנותו דביוצא ונכנס מותר דלא סמכה דעתי' דהנכרי ליגע וכדאמר ר' חמא לקמיה:

בחצר החלוקה במסיפס. במחיצה נמוכה וחבר מצד זה ועם הארץ בצד זה:

בטהרות טמא. דחוששין אנו בטהרות שטהר החבר שמא נגע בהן עם הארץ הואיל והמחיצה נמוכה היא:

ביין נסך טהור. אם היה נכרי מצד זה אין חוששין שמא נגע הנכרי ביין דלא סמכה דעתיה לפי שנתפס עליו כגנב:

והא ר"מ מחמיר בטהרות וכו'. כלומר דהש"ס בעי אם הא דר' חמא דוקא כר"מ אתיא ולא כרבנן וקאמר דלא היא אלא דברי הכל היא דאוף רבנן מחמירין הן בטהרות יותר מביין נסך כל חד וחד כדאית ליה ומיהו סבירא להו דלעולם בטהרות מחמרינן ואפי' בדבר שאין חוששין ביין נסך בטהרו' חוששין:

הלכה ז

מתני' על הדולפקי. כלי שמניחין בו כוסות ואשישו' באוכלין ומשקין וממנו נוטלין ומשימין על השלחן ואין א' מן המסובין נוטל כלום מן הדולפקי אלא מן השלחן:

ואם אמר לו הוי מוזג ושותה. הואיל והרחיב לו הרשות אף מה שעל הדולפקי אסור דסמכה דעתיה ונגע בכוליה:

חביות פתוחות. הנמצאות בבית שהניחו שם:

כדי שיפתח ויגוף ותיגס. סתמא כרשב"ג דהלכתא כוותיה:

גמ' הוון בעיין מימר. בני הישיבה לפרש המתני' הא דאמר שעל השלחן אסור אם הוא בתוך פישוט ידים של הנכרי:

ומה שעל הדולפקי מותר חוץ מפישוט ידים. כלומר מה שעל הדולפקי הוי הכל כחוץ לפישוט ידים שאפי' הוא תוך פישוט ידים דיינינן ליה כמי שהוא חוץ לפישוט ידים משום דלא סמכה דעתיה ליגע במה שעל הדולפקי:

ולא כן א"ר בא וכו'. בפרק דלעיל דכשם שאמרו לענין טהרות בהמניח עם הארץ בתוך ביתו דכל מקום שיכול ליפשט את ידו וליגע חוששין כך אמרו לענין יין נסך ואמאי קאמרת מה שעל הדולפקי אפי' הוא תוך פישוט ידים דיינינן ליה כמו שהוא חוץ לפישוט ידים:

אלא כיני. אלא ודאי כן הוא דמאי דאמר מה שעל השלחן אסור הוא בתוך פישוט ידים וכלומר לעולם הוא כמו בתוך פישוט ידים ואפי' יושב מרחוק קצת במקום שאינו יכול לפשוט את ידיו הואיל ועל השלחן הוא וסמכה דעתי' חיישינן שמתקרב הוא אל היין ונוגע בו:

ומה שעל הדולפקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידים. בהא דוקא חוץ לפישוט ידים התירו אבל אם הוא יושב בתוך פישוט ידים אף מה שעל הדולפקי אסור ובמה שעל השלחן לעולם אסור ואפי' הוא חוץ לפישוט ידים כדפרישית:

הלכה ח

מתני' בולשת. חיל שמחפשין וחותרין הבתים תרגום ויחפש ובלש:

גמ' בשעת השמד הכל אסור. תוספתא היא בפ"ו בדיני ביטול ע"א ואיידי דתני במתני' שעת שלום ושעת מלחמה תני לה הכא ואף דלא שייך לדינא דמתני' והכי תנינן לה התם בימסיות שהעמידו מלכים בשעת השמד אע"פ שעבר השמד הרי אלו אסורות. ומפרש לה הש"ס דטעמא שאי אפשר שלא היה שם ישראל שלא עובדה על כורחו מחמת גזירת השמד וע"א של ישראל אינה בטילה לעולם כדמסיק ואזיל:

הדא אמרה וכו' משום דבפ' דלעיל פליגי בה תנאי דאיכא למ"ד דשל ישראל אינה בטילה לעולם ואיכא למ"ד דנכרי מבטל ע"א של ישראל וכגי' דהכא במתני' שם בהל' ד' הילכך קאמר דמהאי ברייתא ש"מ דע"א של ישראל אינה בטילה לעולם ולפיכך ע"א של שעת השמד דחיישינן שעבדה ישראל אסורה אע"פ שעבר השמד דאין לה בטול עולמית:

אמר ר' יוסי ואת שמע מינה וכו'. כלומר דהכי מיבעי לך למימר דש"מ דאפי' עבדה ישראל בעל כורחו בשעת השמד אפ"ה אינה בטילה לעולם:

לית כאן אסורות אלא מותרות. כלומר הא דקתני במתני' בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות מפרש לה ר' יוחנן דלעולם מותרות הן ולא תמצא כאן אסורות והיינו דאפילו הניחן סתומות ומצאן פתוחות דאיכא למימר דמסתמא הן פתחו אותן והוה אמינא דחיישינן להו והלכך קמ"ל דהואיל ובשעת מלחמה היא ואין להן פנאי לנסך מותרות הן מכל מקום:

אמר ר' זעירא אית כאן אסורות. דלא היא דמסתברא דלפעמים משכחת לה אסורות אפי' בשעת מלחמה וכגון שהניחן סתומות ומצאן פתוחות דחיישינן להו וכדמפרש טעמא ואזיל:

דאין מטה ביה הוא מודע ליה. בתמיה וכלומר דודאי אם הגיע הנכרי ליין ונסכו לא יודיע לו להישראל וכן נמי איפכא ואין לא מטה ביה ואם לא הגיע להיין נמי לא יודיענו דלא יהא שלם ליה טיבו שלא יחזיק לו הישראל טובה לפי שהוא שעת מלחמה והם שונאין לבני העיר ואינם רוצין בהחזקת טובתן וכיון שכן איכא לספוקי שמא נגע שמא לא נגע והואיל והניחן סתומות ומצאן פתוחות חיישינן:

בשלום בולשת ובמלחמת בולשת. הא דקתני שלום ומלחמה אבולשת עצמה קאי דאם יש לה שלום מבני העיר ואינן מתפחדין מהן חיישינן לחביות פתוחות וכשיש להן מלחמה מבני העיר ואימתן עליהן אין להן פנאי לנסך:

חיויא מי פרי בתריה ונפל לגובא. מעשה היה שנחש אחד שהיה רץ אחר הנכרי ונפל הנכרי הבורח ממנו לתוך הבור של יין ואתא עובדא ואכשרון רבנן לפי שאין לו פנאי לנסך מחמת אימת הנחש שהיה בורח ממנו שלא להטיל אירס שלו בו. א"נ אנחש קאי ומפני חשש גילוי וארס הנחש הוא ואחד היה רץ אחר הנחש להרגו ונפל הנחש לתוך הבור ואכשרון משום גילוי לפי שאין לו פנאי להנחש להטיל אירס מחמת אימתו שבורח מן הרודף אחריו ואיידי דדמיא לדינא דמתני' נקט לה הכא דהקילו בחשש גילוי כמו בחשש ניסוך בשעת מלחמה:

הלכה ט

מתני' מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. דהא לא קנו והוא אינו חייב להם אלא דמים:

גמ' ואין אסור משום יין נסך. דכיון דאומרים לו תן לנו את דמיה הוו להו כמוכרין לו יין נסך ואמאי מותר:

במשלח בבתים. לישנא דקרא הוא עשרת הבתים חמר האיפה הבת וכלומר דמיירי ששלח להם כך וכך מידות ובתים יין בשכרן בלתי פיסוק דמים של יין והלכך עד שלא נכנסה לרשותן מותרין לומר תן לנו את דמיה דכיון דאין כאן פיסוק דמים והן לא זכו בו לא הוי כמוכרין לו יין נסך:

הלכה י

מתני' המוכר יינו לנכרי. ופסק עמו בדמי' כך וכך יין בכך וכך דמים עד שלא מדד דמיו מותרין דכיון שפסק עמו סמכה דעתיה דנכרי וכשמדד לכליו של הישראל ומשכן הנכרי קנאן במשיכה והוו ליה לישראל זוזי אצל הנכרי בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה:

מדד עד שלא פסק. עמו בדמים:

דמיו אסורין. דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה דליקנייה במשיכה דשמא ירבה לו דמיו וכיון דהשתא לא קנייה הנכרי כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל ודמיו אסורין:

אם יש בו עקבת יין. אם יש במשפך שנמדד בו תחלה יין של נכרים מלוכלך קצת מהיין:

אסור. דמיתסר היין של ישראל משום קפת היין נסך שבמשפך:

המערה מכלי לכלי. ישראל המערה יין מכלי שלו לכלי שיש בו יין נכרים או לכלי שביד הנכרי:

המערה ממנו. הכלי העליון שמערה ממנו ונשאר בו יין מותר:

את שעירה לתוכו. לתוך כלי של הנכרי אסור וכן הקילוח שיצא מן הכלי של ישראל אסור דניצוק חיבר והא דשרי היין שבכלי העליון שנשאר ביד הישראל מיירי דקטף קטופי שקודם שנגע הקילוח בכלי התחתון שביד הנכרי פסק העליון המחובר לכלי שביד הישראל ולא היה כאן ניצוק שיחבר מה שבכלי עליון למה שבכלי התחתון א"נ דנפץ נפוצי שהשליך היין מן הכלי העליון כדרך שמשליכין מן המזרק ולא היה שם סלון וקילוח שיחבר בין הכלי העליון לכלי התחתון אבל אם היה שם חיבור כל מה שנשאר בכלי העליון שביד ישראל אסור דקי"ל ניצוק חיבור ביין נסך:

גמ' ר' בא רב הונא בשם רב. גרסינן להא בפ"ק דקידושין הל' ד':

ואהן דנגד בזיקה. המושך נוד של יין מחבירו ומיירי שלא פסק בדמים עמו:

והא מיבזעא בידיה. ונקרע הנוד ונשפך היין לא חייב בה זה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה דהלוקח למיקנייה ולאו ברשותו עומדת:

לכן צריכה. הא דאיצטריך רב להשמיענו זה אע"ג דמילתא דפשיטא היא אלא דלהכי צריכה דאפי' מעייל לה האי לוקח לגו חנותיה אפ"ה אינו חייב באחריותה דאכתי לא קנייה:

ולא אתכוון אלא דלא יזכה בה חורן. שלא נתכוון להכניסה לתוך החנות שלו אלא כדי שלא יקחנ' אחר ומיהו לא נתכוון לקנות' עד שיפסוק עמו הדמים והוי כמו שאינה ברשותו:

מהו שתקנה לו בשער הפחו'. דנהי דלא הוי כשלו משום דלא סמכה דעתיה דאכתי לא פסק הדמים מיהו מי נימא דכשער הפחות מיהת ליקני ליה דמסתמא היה מתרצה בזה או דילמא אמרינן כיון שאינו ברשותו פטור הוא לגמרי ואפי' כשער הפחות אינו חייב לשלם לו:

מתניתא אמרה. ממתניתן שמענו דאינו מתחייב באחריותה כלל:

דתנינן תמן. איידי דגריס התם כן נקט לה הכא בהאי לישנא כדרך ש"ס הזה:

אם אתה אומר לקנות לו כשער הפחות. א"כ אמאי במדד עד שלא פסק כל דמיו אסורין ויעשה כמי שפיסק עד שלא מדד ויהו דמיו מותרין כלומר כשער הפחות מיהת יהיו דמיו מותרין שהרי כפי אותו השער ברשות נכרי הוא אע"פ שלא פסק דמיו וכבר קנאו להיין כשער הפחות ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה אלא לאו ש"מ דאינו נקנה לו כלל כ"ז שלא פסק דמיו:

מהו עקבת יין. דקתני במתני' וקאמר בההוא דמלכלך שיש בו ליכלוך יין ממה שמדד בתחילה כמה דתימר גלעד עקובה מדם נתלכלכה ונמאסה משפיכות דמים:

פשיטא דא מילתא. אם הישראל תופס במשפך והנכרי מערה היין להמשפך להריק להנוד ד"ה אסור בין לר' אמי ובין לר' אסי דפליגא לקמיה:

נכרי תופס במשפך וישראל מערה. לתוכו ר' אסי אוסר דכיון שהנכרי תופס המשפך הוי כבא מכח הנכרי ור' אמי מתיר דהא ישראל מערה היין והנכרי אינו עושה כלום בתפיסתו:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה