אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית

פרק ד

פרק ג

הלכה א

מתני' רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו. וכ"ש אחת על גבי שתים שזו היא עיקר מרקוליס:

בצד מרקוליס. כלומר שהן רחוקות ארבע אמות מן המרקוליס וידוע דלאו מיניה נפל והלכך קסבר ר' ישמעאל דשלשה אבנים אסורות לפי שאין מרקוליס פחות מג' אבנים ועושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול וקטן הנעשה בצד גדול עבדי ליה בכל דהוא ואין חוששין שיהיה אחת על גבי שתים:

שנראית עמו. רבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד גדול הלכך את שהוא נראה עמו כלומר סמוכות לו דאיכא למימר מיניה נפל בין שתים בין שלשה אסורין ואת שאינו נראת עמו מותר והלכה כחכמים:

גמ' טעמא דר' ישמעאל. דאמר שלש אבנים דוקא משום מרקולי' גדול וכו' אבל לא מטעמא דניחוש דילמא מיניה נפל כדפרישית במתני':

משום רגלי מרקוליס. דחיישינן מיניה נפל ונתגלגלו לשם:

כמה הן רגלי מרקוליס. עד כמה תלינן שהן ממרקוליס ואסורין:

הילכת מרקוליס כך היא. עיקר דין מרקוליס כך היא שתי אבנים זו על גבי זו כלומר בגב וצד זו והשלישית מלמעלה על שתיהן:

נתן את השנייה והתרו בו משום אותו ואת בנו. כלומר אם ישראל נתן את האבן השניה למרקוליס ועדיין חסרה היא אבן השלישית מלמעלה ובשעת נתינת אבן השניה שחט בהמה לשם מרקוליס והיא היתה אותו ואת בנו ששחט אמה או בתה היום ונמצא יש כאן ג"כ איסור אותו ואת בנו:

והתרו בו משום אותו ואת בנו לוקה. בהא כ"ע לא פליגי דלוקה הואיל ואין כאן חיוב מיתה משום ע"א דאכתי ליכא שם מרקוליס עלה:

משום ע"א אינו נסקל. צ"ל דהא ליכא שם ע"א הכא והיינו טעמא דר"ל דפליג לקמיה מודה בזה:

נתן את השלישית. מלמעלה דהשתא איכא ע"א ושחט אותו ואת בנו לשמה בהא פלוגתא דר"י ור"ל דאיתפלגון בעלמא. וגרסינן לפלוגתייהו בכמה מקומות ובפ' אלו נערות הלכה א':

אם התרו בו משום אותו ואת בנו. ולא התרו בו משום ע"א לוקה דליכא מיתה הואיל ולא התרו בו התראת מיתה:

משום ע"א נסקל. ואינו לוקה:

רשב"ל אמר אפילו התרו בו משום אותו ואת בנו אינו לוקה. דמאחר שאלו התרו בו משום ע"א היה נסקל ואינו לוקה דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי בשלא התרו בו משום ע"א הואיל ובהך איסורא צד מיתה איכא אינו לוקה:

איזו היא מרקוליס. כלומר עד כמה הוא איסור אבני מרקוליס:

כל שהוא סג את הים ואת הדרכים. כלומר אפי' עשה מהן סוגה וגשר על המים או חיפה בהן דרכים ועשה מהן גדר אסורין משום מרקוליס:

הלכות מרקוליס בזריקה. זהו עיקר עבודתה שהן נוהגין לזרוק לה אבנים:

השתחוה לה מהו. שיתחייב בכך:

כל עצמו אינו קרוי מרקוליס אלא בהשתחויה. כלומר עיקר שם מרקוליס קורין הם בלשון כבוד מלשון קילוס ואנחנו מכנין בלשון גנאי קוליס לשון לעג וקלס וזהו מר קוליס חילוף קילוס וא"כ כל שהוא דרך כבוד כגון השתחויה וכיוצא פשיטא דעבודתה היא ומיחייב עליה:

יכול לא יתן וכו'. אלו לא הוה כתוב אלא לא תתנו בארציכם שומע אני אפי' שתי אבנים זו בצד זו ליתן קופתו עליהם הקפידה התורה ת"ל להשתחות עליה וכו' כדרך שהם משתחוים ומכאן דהשתחויה למרקוליס חייבה התורה:

עליה אי אתה משתחוה אבל משתחוה אתה על אבני בהמ"ק. הכי איתא בת"כ פ' בהר דלא הקפידה התורה באבן משכית אלא חוץ למקדש:

רב מפקד. ציוה לבית רב אחא וכן ר' אמי לאנשי ביתו כשתצאן לילך לאסיפת אנשים ביום התענית וליפול על פניכם לא תרבצו כמנהג בבתיכם לפי ששם רצפת אבנים היא ויש בה משום אבן משכית וגו':

רבע על סטריה. במקום רצפת אבנים רבץ על צידו בשעת נפילת אפים:

קשיתה קומי ר' אבהו. מ"ט עביד הכי ורבע כאורחיה והכתיב ואבן משכית וגו':

תיפתר בקובע לו מקום. לא אסרה התורה אלא בקובע לו מקום באבן משכית להשתחות שם כדרך שהיה במקדש אבל באקראי בעלמא לא:

והכתיב ויהו דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים. משמע שהיה לו קביעות מקום להשתחות שם וכתיב עד הראש וסתם ראש במקרא ראש אבן הוא האבן הראשה היתה לראש פינה ומשני בלבד השתחויה שאינה על הארץ כלומר בהשתחויה בעלמא בלבד היה נוהג דוד שם ושאינה על הארץ והשתחויה שהיא על הארץ הוא דאסירא:

וכי יש השתחויה שאינה על הארץ ומשני אין דכתיב ויכרעו אפים וגו'. והיה נוהג השתחויה שאינה על הארץ וזהו סתם השתחויה וכשהיא על הארץ נאמר בה ארצה כדכתיבא בהאי קרא וכן בכל מקום:

ר' אבהו מוסיף. אשיעור השתחויה קאי כדאמרינן פ"ב דשבועות ואיידי דאיירי בהאי קרא נקט לה הכא דר' אבהו מוסיף על שיעור הכתוב דנקט עד להודות לה' כי טוב דכ' שם ור' מנא מוסיף על שיעור השתחויה עד גמרו של הכתוב כי לעולם חסדו על ישראל ל"ג דלא כתיבא התם:

בבלייא תרין מילין סלקין מן גביכון. אלו שני דברים עלו מביניכם מבבל ואנחנו קבלנו מנהג שלכם:

מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפישוט ידים ורגלים שנוהגין בתענית צבור כדלקמן:

וערובתא דיומא שביעיא. ומנהג ערבה של יום השביעי של חג ומבבל נתפשט מנהג הזה שהיו עושין זכר למקדש. וגרסינן להא בריש פ' לולב וערבה:

אוף הדא מקזתא. אף מנהג הקזה עלה מבבל באיזה יום מקיזין ויום שאין מקיזין כדאמרינן בשלהי פ' מפנין:

ואתיא. הא דאמר מפשיטותא דתעניתא עלה מבבל כהאי דאמר ר' אימי וכו' לא היתרו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא לתענית ציבור בלבד:

ובלבד על הצד. שיטה מעט על צידו משום אבן משכית:

כל מי שאינו כשר כיהושע. ואינו מובטח לו שאם יפול על פניו יענהו הקב"ה ויאמר לו קום לך כמו שאמר ליהושע אל יפול:

ובלבד יחיד על הציבור. אל יעשה כן אם אינו מובטח כיהושע אבל יחיד בינו לבין עצמו רשאי:

וחכ"א וכו'. ומפרש לה את שהוא נראה עמו טעמא דאסור דגופו הוא ומיניה דמרקוליס נפל ואת שאינו נראה עמו מותר דכל שאינו נראה עמו אינו גופו של מרקוליס:

את שהוא נראה עמו אסור לית הדא פליגא על ר"ל. וכי לא קשיא מהכא על ר"ל דאמר בפרק דלעיל הלכה ב' ע"א שנשתברה מותרת והני דאיגנדור מיניה כע"א שנשתברה הוו ומשני לא כן סברנן מימר אם בעתיד להחזיר לכליין דברי הכל אסור. צ"ל כדלעיל שם וה"נ הואיל ונראית עמו כעתיד להחזיר לכליין הוא:

ולית היא פליגא על ר' יוחנן וכו' ולא כן סברנן מימר וכו' ואילו במקומן. כלומר דלא תידוק נמי לר' יוחנן דאמרינן התם בשאינו עתיד להחזירו לכליין אפי' לר' יוחנן מותר משום דהכא הואיל במקומן הן שנראין עמו אמרינן מסתמא עתיד להחזיר לכליין הוא:

זימנין דאת אמר. זימנין שמע מיניה שברי ע"א שנשברה מאיליה אין להן ביטול בשביל כך וזמנין דאמר משמיה משמשי ע"א אין להן ביטול בשביל כך:

אין להן ביטול לעולם משום עבודת ע"א. כלומר הואיל ותקרובת ע"א הן וס"ל תקרובת ע"א אין לה ביטול לעולם:

שמע ר' יוחנן. להא דרב ואמר יפה לימדנו רבי שכן המשתחוה לע"א של אוכלים כלומר תקרובת ע"א של אוכלין אין להן ביטול לעולם וה"נ משום דתקרובת אין לה ביטול:

כיצד הוא מבטלה. לאבני מרקוליס:

ברוק. שרוקק עליהן לבזיון ומבטלה:

כאן בנזרקות לה. ואין להן ביטול דתקרובת ע"א אין לה ביטול וכאן בשאין נזרקות לה אלא ממרקוליס עצמו ויש להן ביטול כשאר ע"א:

כהדא. עובדא דשמעינן דאבני מרקוליס יש להן ביטול:

הוה ליה מרקוליס גו חקלא. עשו הנכרים מרקוליס בתוך היער שלו:

אתא גביה בורגנרה. ממונה על בורגנין ועיירות ונכרי היה. ובב"ר ויחל נח איש האדמה בורגרה ופי' הערוך עובד האדמה:

אמר ליה. בשביל ששמעתי ששר העיר מבקש לעבור כאן למחר וצריך לפנות האבנים מן הדרך:

ארכונא. שר כמו נגיד אקרבנו תרגומו כמו ארכונא:

א"ל. ר"ש בר' להנכרי בחייך אני מבקש ממך שתרים אותם כיפת האבנים משם:

מן דרימון. לאחר שהרים ופינה אותן ממקומן והלך אותו הנכרי וביקש ליקח אותם א"ל ר"ש דידי אינון שעכשיו שביטלום הגוי מותרין לי:

שמע ר' חייה בר ווה ואמר ואית לאימיה בר. כלומר על שעשה תחבולה זו הפליג בשבחו ואמר ויש לאמו בן חשוב וגדול בתור' כזה ועל דרך אשרי הוריו ודוגמתו בספ"ט דשביעית:

ולא ר' חייה רבה תניתה. והא כבר תני לה ר' חייה בברייתא דלעיל ואוקימנא באבנים הנזרקות לה הוא דאין להן ביטול הא למרקוליס עצמו יש ביטול ומאי רבותיה דר"ש ברבי:

אלא. ה"ק:

מן דשמע מיניה. דר' חייה רבה חזק הדין וקבעה להלכה למעשה ולזה היה משבחו שחילק בין אבנים הנזרקות לה ובין אבני מרקוליס עצמן ודקדק בדברי ר' חייה רבה לחלק בכך:

הלכה ב

מתני' מצא בראשו. של מרקוליס או שאר ע"א כסות או כלים הרי אלו מותרין והוא שלא יהו מונחין לנוי כגון שהיו המעות מונחין בכיס ותלוי לו בצוארו וכסות מקופלת ומונחת על ראשו וכן כלים כפוין על ראשו שכל אלו הוא דרך בזיון:

פרכילי הענבים. הענבים הכרותות עם הזמורות נקראו פרכילי הענבים:

גמ' לא סוף דבר עטרות שיבלים. דהני הוי כעין פנים שמצינו שהיו באין במקדש לביכורים אלא אפי' עטרות של ורד דלא הוו כעין פנים אפי' הכי הואיל ודרך נוי הן אסורין:

לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות. שמותרין הן אלא אפי' ע"א שאין לה קלקלין דאמרינן לעיל בפ"ב הלכה ג' ע"א שאין לה קנקלין כל הבית ידון לשם קנקלין דחוץ כפנים דמי ומהו דתימא דבכה"ג אפי' דבר שאינן של נוי אסורין קמ"ל דאפ"ה אם מצא בתוכה דבר שאינו של נוי וכגון מעות וכסות וכלים הרי אלו מותרין דלא אמרינן כל הבית ידון לשם קנקלין אלא במידי דתקרובת הואיל ואין לה קנקלין חוץ כפנים דמיא:

הלכה ג

מתני' נהנין ממנה שלא בטובה. שלא יחזיק טובה להכומרים:

היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה. אפי' בטובת הכומרים ובלבד שלא יתן שכר:

גמ' כיני מתניתא. בטובה דקתני בטובת הכומרין ושלא בטובה שלא בטובת הכומרי' אבל בטובת הנכרים העובדין אותה מותר להחזיק להם איזה טובה:

חלילין של ע"א. שעשוין להמכר ולהשתכר בהן:

אסור למוכרן. דמשתכר לע"א:

אם היו מעלין שכר למדינה. הוי כשלה ושל אחרים:

אסור לשוכרן. דמעלה שכר לע"א:

הגובה. גבאין שלהם הגובין מעות לשם ע"א אסור ליתן לו ואם היה מעלה מן גביית המעות שכר למדינה אע"פ שהוא גובה גם לע"א מותר ליתן לו. ותוספתא היא בריש פ"ז:

ומתניתין. נמי אמרה כן דהיכי שיש לאחרים חלק עם הע"א מקילינן בה:

הלכה ד

מתני' ע"א של נכרי אסורה מיד. דכתיב פסילי אלהיהם משפיסלו נעשה לו לאלוה:

ושל ישראל משתיעבד. דכתיב ושם בסתר עד שיעשה לה דברים של סתר כלומר שיעבדנה שהישראל אינו עובד ע"א אלא בסתר מפני שמתיירא מהב"ד:

נכרי מבטל ע"א שלו. דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות אבל אם בטלוה הרי אלו מותרין:

ושל ישראל. בזמן שיש להנכרי שותפות בה ואין הלכה כן אלא הנכרי אין מבטל ע"א של ישראל אפי' יש לו בה שותפות:

וישראל אינו מבטל ע"א. אפי' נתן לו הנכרי רשות:

ביטל משמשיה. דמשמשיה טפילין לה אבל אם ביטול משמשיה ע"א אינה בטילה בביטול זה ועד שיבטלנה:

גמ' באומן. נכרי שעושה למכור הע"א לשוק היא מתני' ולפיכך אסורה מיד שדבר ברור הוא שכיון שגמרה השתחווה לה שחושב לפי טעותו שתסייע לו למכרה:

ר' יוסי בעי. על זה דאי לטעמא דידך שדבר ברור הוא שהשתחוה לה א"כ היאך בדא תנינן ע"א וכו' ושל ישראל עד שתיעבד הא אמרת דמסתמא כיון שגמרה השתחוה לה ואפי' של ישראל תיאסר דכבר עבדה:

החוצב. אבן מן הקרקע לעשות צלם לע"א:

אע"ג דאת אמר. אין המחובר לקרקע נאסר להדיוט משום ע"א כדאמרינן בפ' דלעיל מתרין בו בישראל זה על כל סיתות וסיתות ולכשיתלש ויהא שם ע"א עליה לוקה:

את ש"מ. דכן הדין בעושה צלם לע"א בדבר שיש בו רוח חיים כגון שעושה הצלם להשים על הבהמה שהיא ע"א שלו:

ע"א של נכרי אסורה מיד לפיכך וכו'. ולקמיה משיב על זה:

לית כאן לפיכך. לא שייך כאן לפיכך שאין הדבר תלוי זה בזה אלא דין ביטול נשנה בפני עצמו במתני' של נכרי יש לה ביטול ושל ישראל אין לה ביטול:

דכתיב אבד תאבדון. לרבות אפי' אין אתם יודעין שעבדו תאבדון מיד כאשר תמצאו ע"א שלהם:

אשר יעשה פסל ומסכה וגו' ושם בסתר. לכשישים דבר שבסתר שיעבדו:

ואית דמחלפין ליה. איכא תנא דפליג על תנא דמתני' ומחליף ע"א של ישראל אסורה מיד דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל משעשאו קם ליה בארור מכלל דשם ע"א עליה ונאסרה:

של נכרי עד שתיעבד דכתיב אבד וגו' אשר עבדו שם. דוקא ולא דריש ליה אבד תאבדון דדברי התורה כלשון בני אדם:

שמע לה מן הדא. יליף לה אליבי' דהאי תנא דס"ל דשל נכרי אינה אסורה עד שתיעבד מהאי קרא דכתיב אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם דמשמע אף אלהיהם לך בירושה ומותר בהנאה וכתיב התם ונתצתם את מזבחותם וגו' ואשריהם תשרפון באש הא כיצד דרוש ביה הכי אם ירשתו כשהוא אלוה שכבר עבדו באש תשרופו ואם לאו שלא עבדו אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם הרי הן לך בירושה ומותרין בהנאה:

ר' יוחנן בשם ר' ינאי שמע לה מן הדא. אביטול קאי דנכרי מבטל ע"א שלו מהכא הוא דשמעינן דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת דרוש ביה הכי את אין את רשאי להיות חומד ולוקח אבל אחרי' חומדים כלומר כשהנכרי מבטלו מאלוה וחומדו ליקח לו רשאי את להיות לוקח שכבר ביטלו:

לבר דרוסיי. כך שמו רד ושבור כל אלו הצלמים שבמרחץ טבריא ושבר לכולן חוץ מאחד מהן שהניחו:

מפני שנחשד ישראל אחד להיות מקטיר עליו. להצלם הזה ואין לו ביטול עולמית ולא מהני אם ישברו אם לא:

בשם רב. אמר להדא מילתא דרבי הוה יתיב ומתני לר' שמעון בריה הנכרי מבטל ע"א שלו ושל חבירו:

עד דהוה חיילך עלך. בעודך בכח שלך ובילדותך את תני לנא הנכרי מבטל ע"א שלו ושל ישראל כשהם בשותפות בע"א זו ומ"ט חזרת בך:

לאו בני. לא כמו ששניתי בילדותי אלא ע"א שעבדה ישראל אין לה ביטול לעולם ואע"ג שיש לנכרי שותפות בה אינו יכול לבטל חלקו של ישראל:

בשם טעמא דאהן תנייא. בשמו של תנא הזה דס"ל דאין לה ביטול וקאמר טעמא דכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ושם בסתר משמע לעולם הוא שם לו בסתר דלא מהני אם מבטלו:

אשכח חד עיזקא צר. מצא טבעת אחת ציירה ע"א עליה. חד טלי ארמאה הוה פרי אבתריה ונער אחד נכרי היה רץ אחריו ורוצה להגביה הטבעת וקדמו בר קפרא ולא הניחו להגביה והיה מכה את הנער ומבזה אותו שירוק עליו או שישתין עליו לבטלה ולא רצה לקבל ממנו לעשות כן:

הדא אמרה נכרי מבטל ע"א שלו ושל חבירו. שהרי מציאה היתה ואמר לו לבטלה וש"מ בעל כרחו נמי הוי ביטול שרצה להכריחו וש"מ והוא שיודע בטיב ע"א שלו שאחרי שראה בר קפרא שאינו רוצה לבטלה מרצונו מפני שהיה אדוק בע"א שלו ביקש להכריחו כדי לבטלה:

הדא אמרה ע"א שאבדה ביד ישראל וכו' כצ"ל. כלומר אע"פ שאבדה בעלה אם באת ביד ישראל אין לה ביטול לעולם ולפיכך ביקש שיבטל זה הנכרי קודם שתבא לידו:

ותיעשה כע"א שהניחוה עובדיה. דתנן לקמן אם הניחוה בשעת שלום בטילה וה"נ כשאבדה הנכרי תהא כמו שהניחוה עובדיה:

כל שאילו מאיליה היא בטילה. כמו התם שהניחוה מדעתם:

ישראל מבטלה. כלומר מותר הישראל ליקחה:

וכל שאילו מאליה אינה בטילה. כמו הכא דאבידה היא ושלא מדעת נפלה כשבאת ליד ישראל שוב אינה בטילה:

רב אמר בימוס לא בטיל. וקס"ד דבבימוס שאינה נעבדת עצמה מיירי אלא שנעשית להעמיד עליה ע"א והוי כמשמשי ע"א וקאמר רב דבימוס לא בטיל וכלומר דאע"ג דהנכרי ביטל הע"א עצמה ונטלה מעל הבימוס מ"מ הבימוס לא בטיל דעתיד להעמיד עליה ע"א אחרת א"נ דרב קאמר בימוס לא בטיל אע"פ שנפגם לא בטיל כשאר ע"א שנשברה דאיכא למ"ד בפרק דלעיל דבטלה מ"מ בבימוס לא איכפת ליה אע"פ שנשבר במקצת. ומדייק הש"ס הא אם ביטלו להבימוס עצמו בטל הוא כלומר מדקאמר דלא בטיל מאליו כשנפגם לפי שדעתו עוד לעבדה אלמא בימוס כע"א חשיב לה:

מחלפה שיטתיה דרב דתמן הוא אמר. לעיל בפ"ג הלכה ח' גבי ג' אבנים הן אבן שחצבה מתחילה לבימוס וכו' וקמדייק התם לר' אלעזר משמיה דרב מזו שמעת לה דהמתיך כוס לע"א נאסר מיד אע"ג דמשמשין הוי דס"ל משמשי ע"א נאסרין מיד כבימוס דמשמשיה הוי אלמא דבימוס משמשי ע"א חשיבא והכא את אמר הכין דכע"א עצמה דיינינן לה:

כאן בשקיטר. הא דרב הכא בשקיטר להבימוס ודינה כדין ע"א לענין אם ביטלה בפירוש ולעולם אם נפגמה מעצמה אסורה כדאמרן דלא איכפת ליה להנכרי בפגימת הבימוס וכאן במתני' דג' אבנים בשלא קיטר להבימוס ולא הוי אלא כמשמשיה ולפיכך דייק ר"א אליבא דרב מזו המתיך כוס לע"א נאסר מיד:

ואפי' תימר וכו'. ודחי לה הש"ס דאפ"ת דכאן וכאן בשקיטר לבימוס וכע"א עצמה היא ולא תימר כדר' אלעזר התם אלא רב כדעתיה דרב אמר מזו המיותכין לע"א נאסר מיד כצ"ל וכן אמר רב גופיה שם דע"א עצמה נאסר מיד שמעינן מהאי מתני' ורב דקאמר הכא בימוס לא בטיל הכי תידוק מיניה הא משמשין בטלו וכלומר דעל מבטל ע"א קאי דאם ביטל הע"א הבימוס לא בטיל הא משמשיה בטלו וכדתנן המבטל ע"א ביטל משמשיה והא קמ"ל דבימוס לאו בכלל משמשיה היא:

תמן אמר רב ששת בשם רב. גבי בימסאות של מלכים דתנן לקמן הרי אלו מותרין מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין ופעמים שמהלכין להן בדרך אחרת ואין חוששין להם והשתא מדייק ג"כ כדלעיל אהא דקאמר ר"א בשמיה דרב משמשיה הוה ומחלפה שיטתיה דהא קאמר טעמא בשהילכו להם המלכים בדרך אחרת הא לאו הכי כע"א חשיבא:

כאן בשקיטר וכו'. ודחי לה כדלעיל רב כדעתיה מזו המיותכין לע"א וכו' כדלעיל:

מצבה כל שהיא יחידית. מצבה דקרא קמפרש דאבן יחידית היא נקראת מצבה ומזבח כל שאבניו מרובות ונפקא מינה להא דחזקיה לקמיה:

כיון שפגמה ביטלה. דשוב אין מקריב עליה אבל מזבח שהוא מאבנים הרבה עד שיפגום כל אבן ואבן דאז הוא מבטלו:

מתניתא דחזקיה. ברייתא דלקמיה דתני איהו גופיה פליגא עלוי דקתני ודריש קרא דונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ללמד דאם נתצת את המזבח הנח לו ומשמע דבנתיצה כל שהוא שלא יהו אבניו מחוברין זה לזה סגי וכמו במצבה כששברת הנח לה ואין צריך יותר ואמאי קאמר דמזבח צריך לפגם כל אבן ואבן:

ר' זעירא וכו'. פליג על מתניתא דחזקיה דלא דרשינן האי קרא הכי אלא דטעמא דקאמר דמזבח צריך לפגם כל אבן ואבן מהאי קרא הוא דילפינן דכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות דצריך אתה לרדוף אחריהם עד שתקעקע ביצתם מן העולם שלא יהיה להם שום זכרון ותנפצם כל אחת ואחת כאבני גיר ברם קרא דהכא דרשינן כן דבין נתיצה ובין שבירה אמצבה קאי שאם נתצת או שברת הנח לה וכלומר דהא דכתיב גבי מזבחותם ונתצתם ללמדך שאחר שנתצת המזבח והפרדת האבנים זו מזו והרי כל אחת מהן כמצבה וצריך אתה לשבר כל אחת ואחת וכדלקמן דנותנין את של זה לזה:

היא עשייה היא קימה. ואמאי שני קרא בלישניה:

עשייה בתחילה. שלא תעשו לכם וקימה היא אזהרה שאם תפול שלא יקימנה כלומר שיראה שלא יהא לה תקומה והכי נמי דרשינן לקרא דונתצתם כדמסיק:

ומנין ליתן את האמור בזה לזה. שבירה גבי מזבח ונותץ את המצבה:

לצדדין איתאמרת. כלומר דאתרוייהו קאי דודאי נתיצה במצבה מהני ושברת דכתיב גבה ללמד עליה ועל מזבחותם דלאחר שהפרדת אבני המזבח או תשבר ותגדע כל אחת ואחת או תנתץ לכל אחת ואחת ואי לא הוה כתיב אלא ונתצתם מזבחותם ומצבותם ה"א דמצבה צריך נתיצה דוקא ואי הוה כתיב ושברתם לחוד ה"א דכשמשבר המזבח והיינו שמפריד האבנים זו מזו סגי להכי כתיב תרויהו ללמדך על שניהם וצריך או שבירה או נתיצה לכל אחת ואחת:

הלכה ה

מתני' פחסה. בפני' שמיעכה בקורנס עד שהסיר צורת פניה:

גררה. בטיט סחוב והשלך:

אינה בטילה. דלפום שעתא רתח עליה והדר פלח לה:

רבי אומר ביטל. פלוגתא דרבי ורבנן בשמכרה או משכנה לנכרי אבל אם מכרה לישראל והוא צורף דברי הכל בטילה והלכה כחכמים:

גמ' הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום. כלו' שלא מחמת הקפדה שהקפיד וכעס עליה מכרה ובהא הוא דסבר רבנן לא ביטל משום דאיכא למימר דלא נתכוין לבטלה במכירה זו אבל אם מכרה מחמת כעס והקפדה שהקפיד עליה אמרינן דנתכוין לבטלה ומאס בה ומכרה ודברי הכל בטילה:

והיה כי ירעב וגו'. אמתני' קמהדר דטעמא דרקק בפניה וכו' דאינה בטילה דאמרי' לפום שעתא בלחוד הוא דרתח עלה וכי מימליך הדר פלח לה כדכתיב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. לשמים וכתיב בתריה ואל ארץ יביט דאפ"ה לאחר שעה אל ארץ שהיא הע"א יביט:

בשמכרה לצורך נחלקו. שהלוקח לא קנאה אלא לצורכו כגון שהוא צורף ומתיכה למלאכתו ובהא קאמר רבי ביטל:

אבל אם מכרה לעובדה. כלומר שאינו ידוע בודאי שקנאה לצורך מלאכתו ואיכא למימר ביה שקנאה לעובדה כגון שמכרה לצורף נכרי ד"ה אינה בטילה:

רב ירמיה בשם רב. קאמר דבשמכר' לעובדיה הוא דנחלקו ובהא קאמרי רבנן לא ביטל דכיון שהוא נכרי מימר אמר דלצורך עבודה קנאה ולא לצורך מלאכתו ולא ביטלה זה במכירתו אבל אם מכרה לצורך שמסתמא קנאה זה לצורך מלאכתו כגון שהוא צורף ישראל ד"ה בטילה היא:

ר' יעקב. קאמר בשם ר' יוחנן דברי הכל סתמא ור' ירמיה בשם ר"ל קאמר במחלוקת הוא ולא פירשו דבריהם אהייא ומפרש לה הש"ס ואתיא הא דר' חנינא כר' יוחנן ובמכרה לעובדיה קאי ר' יוחנן ור"ל ור' חנינא דקאמר במכרה לצורך נחלקה אבל לעובדיה דברי הכל אינה בטילה היינו דברי הכל דקאמר ר' יוחנן כלומר דיש לך גוונא דמכירה דד"ה מודים בה שאינה בטילה:

ודרב ירמיה. דקאמר במכרה לעובדיה נחלקו היינו דר"ל דקאמר במחלוקת וכלומר דלא תימא דר"ל קאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת הלכך מפרש לה דמילתא דר' ירמיה כר"ל אזלה ועל מכרה לעובדיה הוא דקאמר במחלוקת אבל מכרה לצורך ד"ה בטילה סבירא ליה:

מאי כדון. השתא מסיק לה בפירושא דפלוגתייהו דר"י ור"ל דבמכרה לעובדיה פליגי אליבא דר' ורבנן דר' יוחנן הוא דקאמר דבמכרה לצורך הוא דנחלקו אבל מכרה לעובדיה דברי הכל אינה בטילה ור"ל איפכא הוא דקאמר דבמכרה לעובדיה הוא דפליגי אבל לצורך ד"ה בטילה כדלעיל:

הלכה ו

מתני' שהניחו עובדיה. ואין דעתם לחזור:

בשעת שלו' מותרת. הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם ביטלוה:

בשעת מלחמה אסורה. שלא הניחוה אלא מפני המלחמה:

בימוסיות של מלכים. אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך וכשהמלך עובר שם מושיבים שם ע"א והוא משתחוה לה:

מפני שמעמידין וכו'. כלומר מפני שאינן מיוחדות להושיב שם ע"א כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים ופעמי' שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם הילכך לאו כמשמשי ע"ז חשיבי:

גמ' תני מלחמת יהושע אסורה במלחמת יהושע מותרת. כלומר יש שאסורה כשהניחו עובדיה מפני המלחמה וזו היא מלחמת יהושע שהיה דעתם לחזור ולא הניחו לע"ז שלהם אלא מחמת המלחמה ונמצינו למדין ממלחמת יהושע מה שהוא אסור ועל זה נאמר כי החרם תחרימם ויש שהיא מותרת כדמפרש לקמיה והיא כמלחמת יהושע שלא היתה אלא לפי שעה וכן נמי אם הניחו מפני המלחמה שהיא לשעה והיו יכולין לחזור לה אח"כ ולא חזרו לה מותרת שהרי הזניחוה עכשיו אע"פ שמלחמה עברה:

מלחמת דוד וכו'. וכן מצינו למדין ממלחמת דוד מה שהיא מותרת כגון אם היה עכו"ם מבטלה כמו שהיה איתי הגיתי מבטל כדאמרינן בפרק דלעיל דעל זה נאמר וישאם דוד ואנשיו ואי לאו שהיה איתי מבטלם היו אסורין שלא הניחום אלא מפני המלחמה:

במלחמת דוד אסורה שהיא לעולם. כלומר וכן נמצינו למדין מה שהוא אסורה אם היא כמלחמת דוד שהיתה לעולם עמהן ולא היו יכולים לחזור להע"ז זו באותה מלחמה היא שאמרו שאסורה:

הלכה ז

מתני' יאבד עולמו מפני השוטין. וא"ת יאבד השוטים פעמים שיש צורך להעולם בהם כענין שנאמר פן תהיה הארץ שממה וגו':

אף אנו מחזיקים ידי עובדיהם של אלו. העובדין להן אם היינו רואים שאר ע"א חרבו מאליהן ואלו קיימות היינו מודים לאלו:

גמ' גזל זרע וזרע וכו'. תוספתא פ"ז כלומר בדין היה שלא יצמיח הזרע ולא יהיה מוליד הממזר אלא עולם כמנהגו נוהג ואין הקב"ה משנה הטבע מפני אלו השוטים שקלקלו והן עתידין ליתן דין וחשבון:

אילו הוה כתיב כמוהם יהיו עובדיהם. היה הדבר קשה וכי עובדי החמה יזהירו כחמה ועובדי הלבנה כלבנה ולפיכך כתב כמוהם יהיו עושיהם על העושים דמות וצורה שהיו מיחסין לחמה וללבנה וכמוהם יהיו הם:

אלו כתיב. ואפילו אי הוה כתוב כמוהם יהיו עובדיהם נמי לא הוה קשיא שעתידין להיות לחרפה ובוז כמוהם כענין שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה וכדדריש ר"נ שעתידה ע"ז לרוק בפניהם ולביישן על שתעו אחריה ואח"כ תיבטל מן העולם:

ומה טעם. מהיכן למדין זה מדכתיב יבשו כל עובדי פסל המתהללים באלילי' משמע שהן עתידין להתבייש ולתהולל מחמת אלילים עצמן שיביישו אותם:

ישתחוו לו כל אלהים. כלומר ישתחוו מיבעי ליה למיכתב כדכתיב יבושו והשתחוו כתיבא מכבר קודם שיבושו ויתבטלו מן העולם יבאו בעצמן לכרוע לפני הקב"ה למען יבשו כל עובדיהם גם בהם:

הלכה ח

מתני' לוקחין גת בעוטה. שבעטה ודרכה הנכרי ואע"פ שהנכרי נוטל הענבים מתוך היין בידו ונותן לתפוח והוא אסיפת גל ענבים שתחת הקורה ש"ק בלע"ז דקסבר תנא דידן אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור וזו משנה ראשונה היא כדקתני הכא במתני':

ירד לבור מה שבבור אסור. אם יגע בו הנכרי אח"כ והשאר מותר אף בשתיה ואין הלכה אלא כמשנה אחרונה דכיון שהתחיל היין להמשך נעשה יין נסך:

גמ' והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו. בהא אמרו לוקחין ממנו גת בעוטה אבל העלים עיניו ממנו לא בדא התירו:

עד כדון. לא שמענו ממתני' דקתני סתמא אע"פ שהוא נוטל בידו אלא בשהיה נוטל יין וענבים כאחת ונותן על התפוח. כלומר שהוא נוטל הענבים ואינו מקפיד אם ניטל גם יין עמהן ולא הוי כנפרד היין ועומד לעצמו:

היה נותן אלו בפני עצמן ואילו בפני עצמן. מהו מי אמרינן הואיל ובורר הענבי' מן היין נעשה כאלו היין עומד בפני עצמו ונעשה יין נסך או לא וקאמר הש"ס דכן אמרינן אפילו מן מותרות הגממיות שבגת. שתחת האשכולות מותרו' שבצידיהן אסורות גרסינן. דהיין שתחת האשכולות אינו נפרד מן הענבים ואינו נעשה יין נסך אבל הגממיות יין שבצידיהם עומדות בפני עצמן ונפרד מן הענבים ונעשה יין נסך:

ר' יוסי בר' בון. פליג ואמר:

הן עצמן. אפילו הגממיות שתחת האשכולות מכיון שנוטל האשכולות משם ונותנן לתפוח נשאר היין לעצמו ונעשה יין נסך:

גת שפקקה נכרי. שהיה בה סדקים ופקקה אם מבפנים אסורה כדמפרש טעמא שאי אפשר שלא היה שם שיפה אחת טלולה סדק אחד והיין נשאר כנוס בתוכו ונוגע בו ומנסך כל היין של הבור היורד אח"כ מן הגת:

הקילוח כבור. לר' בא לקמן ה"ק יין המקלח מן הגת לבור ונגע בקילוח נעשה יין נסך כמו שנוגע ביין שבבור ונאסר כל הבור ולקמיה דחי לה להאי פירושא והשתא מקשה הש"ס בעיקר מילתא דרב הונא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה