פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק ג
הלכה א
מתני' כל הצלמים אסורין. בהנאה:
מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה. כשהשמש באותה מעלה שהצלם עשוי בו דאע"ג דאיכא טובא שאינן אלא לנוי ואינן נעבדין ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא:
מקל וכו'. דהני ודאי נעבדין הן ועושין להן סימן מקל שרודה את עצמן תחת כל העולם כלו כמקל. צפור שתופס את עצמו תחת כל העולם כלו כצפור. כדור שתופס עצמו תחת כל העולם כלו ככדור הוסיפו עליהן בברייתא חרב ועטרה וטבעת והלכה כחכמים ואינו אסור אלא כשעומדין על פתח המדינה. ובכפרים שאין דרכן לעשות צורות לנוי דברי הכל אסורין ואפי' אין בידו דבר דלמפלחינהו עבדי להו:
גמ' פעמיים בשבוע. בשבע שנים עובדין פעמיים לכל הצלמים:
ומקום שאינן נעבדין יהו מותרין. ואמאי קתני סתמא כל הצלמים אסורין:
נאסר מינן. מה שנעבדין בכרך גדול נאסרו בכל מקום:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן דפליגי בה ר"מ ורבנן:
אם דבר ברי שהן של מלכים. שהן אנדרטי של מלכים שעושין אותן לעבדן אפי' רבנן מודו דאסורין הן ואם ידוע בודאי שאינן אלא של שלטנות ואינן עשוין אלא לנוי בעלמא אפי' ר"מ מודה שהן מותרין לא נחלקו אלא בסתם:
איקוניות. הצורות מפני מה הן אסורו':
בשעה שהן עולות. בשעה שמעמידין אותן דרכן להקטיר לפניהן:
בשעה שהן יורדות. כשהן נופלין מותר לראותן ולא כשהן עומדין כדלקמן לר' יהודה:
כד דמך. כשנפטר ר' נחום בר סימאי שהיה איש קדש קדשים כדלקמן:
חפון איקונתא מחצלן. כיסו את הצורות שבכתלים במחצלות אמרו כמו שהיה נוהג בחייו שלא להסתכל בצורות כך לא יראה אותם במותו:
ותכמין אינון כלום. וכי מכירין ורואין המתים כלום:
אלא דיבור פה בלבד. ושאר החושים לא נתבטלו מהם:
ר"ז וכו'. וכן אמר ר' אשיין:
בטיהרא. בצהרים על דרך והבאתי את השמש בצהרים:
איתכפון. נכפפו אנדרייטא והן תבנית אדם שעושין למלכים מאבן שיש וכיוצא:
איתכפון איקוניא. נכפפו הצורות כעין שעושין על הכתלי' ואמרו לרמז להראות שלא נראית צורה יפה כדר' יוחנן כדאמרינן פ' הפועלים:
אמרין. שזה היה לרמז שאירע לו נס הזה כשעלה פעם אחת לעיבור שנה נקרע ימא דטיברייא בפניו:
קלוון דטיברייא. דקל חשוב שהיה בטיברייא במ"ר פ' בשלח חד קלוון. דקל:
איתעקרון. שבעים איסקיפות שלהם שהיו רעועו' ולא היו תולין אלא בזכותו:
אמרין. עליו שהיה נוהג ליקח שיבשין של הדס ומרקד לפני הכלה והיו רבנן מרננין בו על שמבזה את עצמו ואמר להן ר"ז הניחו לו וכי הזקן הזה אינו יודע מה הוא עושה ודאי אין כונתו אלא לשם שמחת מצוה:
חייא דאהן סבא. כלומר באו וראו החיים והמנהג של אותו הזקן ומה זכות גרם לו מעשיו שעשה עם שיבשי הדס:
אמרין. אמרו עליו לפי שהיה דרכו למסור נפשו על גזורתא מצות מילה ולרמז זה משכו הצינורות כמראה דם:
בכן. היו בוכין עמודים של העיר קיסרין וכלומר שנשמע קול רעש גדול והכותי' המינים היו אומרים ללעג שהוא קול תרועת שמחה והיו ישראל משיבין להם ידעין רחיקייא וכי יודעין הן הרחוקים והן העמודים להריע כמו שהקרובים מריעים והן הכותים שעומדים יותר סמוך למקום שנפטר ר' אבהו והכוונה שאתם המינים בלבבכם כן ולהריע ולא כן העמודים. א"נ רחיקייא על הכותים אמרו וכי אתם הרחוקי' ממנו יודעין מה שהקרובים והן העמודים עושין שהמה יותר קרובים להרגיש הצער ממה שאתם המינים הרחוקים סבורין:
מי דמך. בשעת פטירתו:
בעולם הזה. מראה להם מתן שכרן בעולם הבא ומתוך כך נפשם שביעה ומתוך העונג של הדביקות ישינם להן וינוחו על משכבותם:
במפה. מעל השלחן מעמיד ומראה להם תמונת וצורות כל מיני סעודה:
מי דמכון. בשעת פטירתם אמר כל אחד הפסוק משלשה פסוקים האלו:
נתנו עיניהם בשמואל הקטן. שהוא השני:
והיו שמחין. בבת קול השנית שהסכימה דעתן בפעם הראשון על דעת רוח הקדש:
מן אלין דנשיתא. של בית הנשיא נפטר ובשעת קבורתו נקלטה ונפלה המערה תחתיה ונסתכנו הנפשות אשר היו שמה ונכנס ר' יוסי ודרש אשרי אדם שיצא מן העולם בשלום ושלא יארע דבר היזק וסכנה במיתתו ובקבורתו:
קסיטולין. המגדל קסטילא בלע"ז:
והוון אילון. דבית הנשיא שמחין על הדבר לפי שהוא בעצמו עליו השלום אמר על שאירע במיתת אחד מהן כזה אשרי אדם:
לא דמייא. התם היה סכנת נפשות כשנפלה המערה וכן לא נתעקרה שם ע"ז אבל הכא בנפילת המגדל נעקרה הע"ז אשר היתה שמה ולא היה שום סכנה וזה להראות זכותו של ר' ייסא:
חמא אף הוא. ולחזקיה מלך יהודה ראה ג"כ ואמר הכינו לו כסא:
בעי מחותנתיה. היו רוצין משפחת הנשיא להתחתן עמו ולא קיבל עליו ואמר שלא יהיו מתבזין ומתגנין בכך לפי שהיה נבזה בעיניו:
שרץ אחר כבוד. כלומר שהיה רץ ומחזר אחר כבוד לכבד ללומדי תורה כדאמרינן בשעה שהיה יהושפט רואה ת"ח היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו ואומר לו אבי אבי וכו' והיה נוהג פחיתות בעצמו בשביל כבוד אחרים וזה גם כן היה מתנהג בפחיתות להראות כבוד אחרים:
מקל. זה עושין לסימן שהיה רודה וכו' וציפור על שם ותמצא בקן ידי וגו' כלומר תופס עצמו לחיל העמים:
כד בעא מיסק לעיל. עשה דבר אחד וישב על הנשר להגביה עצמו למעלה ולראות על פני הארץ ככתוב בד"ה שלהם:
בגין כן ציירין לה. להע"ז שתופס בידו כדור עגולה:
ויצורנה. כמו קערה עגולה ולרמז גם על הים:
אינו שליט בים. הם עצמן לפי טעותן מודים שהע"ז אין לה שליטה בים:
אינו שליט אלא בשלו. שמא באפרכיא אחרת יכול הוא לעזור אותו ואפי' קוזמוקרטור והוא הקיסר אעפ"כ אינו יכול להושיעו בים:
אבל הקב"ה. הוא השליט בכל ומצילו בים וביבשה:
אין כתיב כאן אלא מחרב. ומיד פרעה הוי ליה למיכתב אלא ללמד אפי' חרב וכו' כמו שהציל משה מחרב שהיה נתון על צוארו:
טבעת שיש עליה ע"ז. תוספתא היא בפ"ו:
אם היה חותמה שוקע אסור לחתום בה. לפי שהצורה בולטת היא כשחותם בה:
בולט. הצורה שוקעת כשחותם בה:
היו חותמין בפרסופות. בולטות:
חוץ משל אדם. שאסור להשים בביתו צורת פרצוף אדם כשהוא בולט:
והסולים וכו'. מיני מרצע הן:
דבר של כבוד הוא. כלומר שחותם עצמו תחת כל העולם כולו:
קלמרין. בלא קולמוס צריכה מספקא לן אם דרך כבוד מיקרי ואסור או לא:
הלכה ב
מתני' המוצא שברי כלים. והן כצלמים הרי אלו מותרין דכי הוו שלמים ספק עבדום ספק לא עבדום ואת"ל עבדום שמא ביטלוה ולכך שברום והוי ספק ספיקא ולקולא:
מפני שכיוצא בהן נעבד. שעושין תבנית יד מעיקרא ועובדין אותה:
גמ' מפני שרובן באין מן הדלפקיות. מן כלים שעושין כעין דלופקי וכיוצא ואין כאן בית מיחוש שנעשית לע"ז:
מעתה אפי' תבנית יד או רגל. יהו מותרין:
שנייא היא. שיש הוכחה שהיא מע"ז כדקתני מפני שכיוצא בהן נעבד:
כתיב. איידי דאיירי ביד ורגל דע"ז מייתי להו לקראי דמלכים שכך היו נוהגים בע"ז שלהם כדלקמן ריגליה דיעקב וכו':
תרנגולתא. עם אפרוחיה סכות בלשונם תרנגולת ובנות אפרוחיה:
את נרגל. צורת רגל עשו להם על שם ריגליה דיעקב דאמר לו לבן נחשתי וגו' וכתיב ויברך ה' אותך לרגלי וכן ריגליה דיוסף דכתיב ויברך ה' וגו' ועושין תבנית רגל לניחוש להם. ובבבלי פ' ד' מיתות נרגל תרנגול. אשימא. היא אימרא כמה דתימר וכו' האשם וכן אשימא לשון איל הוא:
כלבא. נובח:
באש. לאדרמלך וענמלך. צורת טווסי ופיסיוני. והתם קאמר הפרד והסוס:
ע"ז שנשברה. מאליה:
אם בעתיד להחזירן לכליין. שידוע לנו שעתיד להחזיר להכלי שלהן ולמקומן שנשברו בהא ודאי כ"ע לא פליגי דאסור שהרי לא ביטלן:
אם בשידוע שאינו עתיד להחזירן לכליין ד"ה מותר. שהרי ביטלן מע"ז:
אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בסתם דר' יוחנן סבר כל זמן שלא שמענו שביטלן מסתמא אמרינן עתיד הוא להחזירן לכליין ור"ל ס"ל דמסתמא בטולי מבטל לה וכמי שודאי שאינו עתיד להחזירן לכליין:
אם היו מונחין במקומן. שנשברו שם ולא טילטלו השברים בהא נמי לא פליג ר"ל דכמו שעתיד להחזיר לכליין הוא ואסור:
מתיב ריש לקיש לר' יוחנן והא כתיב על כן לא ידרכו וגו'. משום שמצאו ראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן ומדלא נהגו כבוד אלא במפתן ש"מ דדגון גופיה לא חשיבא להו מכיון שנשבר והא לדידך אמרינן מסתמא עתידין להחזיר לכליין:
אמר ליה. התם שאני דהא דלא ידרכו על המפתן מלמד שהיו נוהגין כבוד במפתן יותר מבדגון גופיה שאמרו הניח מקומו וקבע לו מקום על המפתן והלכך כאינו עתיד להחזיר לכליין הוא:
מפתן אחד. שמצינו בפלשתים:
כמה מפתנות. מכל מיני ע"ז שהיו על המפתן היו נוהגין כבוד במפתן:
ומה טעמא. מהיכן למדנו זה דכתיב ופקדתי על כל הדולג על המפתן שדלגו ולא רצו לדרוך על המפתן שעברה ע"ז שם:
אינה בטילה לעולם. דהוי כע"ז ביד ישראל ועד שיבטלנה הנכרי:
הדא אמרה. אסיפא דמתני' קאי מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד לא שנו אלא בשאין עליהן בסיס וניכר שכך נעשו מתחלתן ויש כיוצא בהן נעבד כדאמר לעיל עשו את נרגל אבל יש עליהן בסיס ונראה הוא שלא נעשה בתחלתו תבנית יד או תבנית רגל לבד אלא שבא מן הע"ז שנשתברה אני אומר מן השברים באו ולמאן דאמר ע"ז שנשברה מותרת ה"נ תלינן לקולא:
הלכה ג
מתני' צורת חמה. שעושין צורה ומייחסין לה הוברי שמים לחמה כמו שאומרין שצורת השמש צורת מלך מעוטר ויושב על העגלה וכן מייחסין צורה ללבנה:
צורת הדרקון. צורת נחש ויש לו ציצין וקשקשין כקשקשי הדג ואומרין שהיא צורה לתלי הלבנה והוא גלגל הלבנה הנוטה מגלגל חמה כדמות התלי שהוא תנין:
על המכובדים. אם אותן הצורות על כלים מכובדין שעשויין לנוי ולכבוד כגון כלי כסף וזהב ובגדי שני וכיוצא בהם הרי אלו אסורין:
ועל המבוזין. כגון יורות וקומקומים ומחמי חמין ודומיהן מותרין והלכה כרשב"ג:
שוחק וזורה לרוח. שלא יהנה ישראל ממנה:
אמרו לו אף הוא נעשה זבל. אם יזרנו לרוח גם עתה יש הנאה לישראל ממנה לפי שנעשית זבל והלכה כר' יוסי דאף דנעשה זבל מותר דזה וזה גורם הוא:
גמ' הא שאר כל מזלות לא. דלא מציירי להו למיפלחינהו:
איזהו. הנקרא דרקון כל שציצין כמו קשקשים ושערות יוצאין בפרקי צוארו:
ותני כן. בתוספתא פ"ו והתם גריס רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו':
החלק. שאין לו ציצין אין זה צורת דרקון:
עשוי כמין רחוש. שיש לו צורת דרקון ועשוי כמין שרץ הרוחש:
רחוש. ולמעלה עשוי עליו דרקון ויכול לחלקו לשנים:
כוס בסיס לדרקון. אם הדרקון הוא העיקר וכמין כוס עשוי לבסיס לו אסור:
ודרקון בסיס לכוס מותר. הכוס שהדרקון טפלה לו:
שברי דרקון. מצא שברי דרקון מותרין שכבר בטלו:
דרקון שלם וכו'. ולקמיה פריך עלה:
ושבורין מן השלם באו. בתמיה וכי שבורין לא מן השלם באו ומאי האי דקאמר דרקון שלם ונשבר אסורין הא אמרת ברישא שברי דרקון מותרין:
כיני. ה"ק בסיפא ראה אותן משתחוין לדרקון כשהוא שלם אע"פ שנשבר אח"כ אסור לפי שלא ביטלוהו ורישא דמצא שברי דרקון תולין לומר שכבר בטלוהו:
מה אנן קיימין. אדברי רשב"ג במתני' קאי במאי עסקינן הא דמחלק בין מכובדין למבוזין:
אלא כי אנן קיימין בסתם. שאין אנו יודעין אם נעבדין וכשהן על כלים מכובדין מסתמא נעבדין הן:
הוה ליה קווקין. כוס וכלי מחתה נקרא קווקין ובשלהי בן סורר ומורה הני קוואקי ודימוניקי:
טימי. מזל וצלם של רומי:
ואהן קיתונא. קיתון ששואבין בו המים:
מתיב ר' יוסי. דמתני' לרבנן והכתיב וכו' ולא השליכו לים אמרו ליה התם היינו טעמא דמלמד שהיה מבקש לבודקן וכו' כדכתיב ויזר על פני המים וישק את בני ישראל:
וגם מעכה וגו'. אשר עשתה מפלצת לאשרה וידק וישרף בנחל קדרון ולא השליך לים ומדכתיב וידק קמדייק אלמא דלא היה חושש לזבל:
אמרו לו משם ראיה ויכרת אסא וגו'. כלומר מאי חזית דקדייקת מקרא דד"ה דכתיב וידק נימא מקרא דמלכים דכתיב ויכרת אסא את מפלצתה וישרף בנחל קדרון ולא כתיב וידק וכל כמה דהוי מחובר ולא שחיק ליה ליכא למיחש לזבל והא דכתיב התם וידק לאו דוקא הוא אלא לומר שכילה הע"ז מן העולם מחמת ששרף אותה:
אמר לון. והכתי' וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו. אלמא דע"ז היתה וכתיב וכתת ולא הי' חושש לזבל:
וכי ע"ז היא. זו היא תשובת רבנן לר' יוסי דכי נאסרה היתה משום ע"ז והלא משה עשאו משלו כדכתיב עשה לך שרף משלך ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפי' כתיתא לא הוה צריך אלא מלמד שהיו ישראל תועין אחריו עד שבא חזקיהו והעבירו ואין ראיה משם לדבר שנאסר משום ע"ז:
מה שהיה של מתכת. ולא היה שייך בשריפה וישאם דוד ומה שהיה של עץ וישרפם:
ורבנן אמרי. דלא היא דכי היאך אמר דוד ליטלם ואסורים בהנאה הן אלא מה שהיה איתי הגיתי מבטל דנכרי היה ומבטל ע"ז הוא אותם וישאם דוד ומה שלא הי' מבטל אמר לשרפם:
מה מקיים ר' יוסי בן חלפתא וישאם. הרי אסורין בהנאה הן:
נטלום בשפוייו. כלומר דר' יוסי בן חלפתא נמי ס"ל שלא נטלום אלא לאחר שביטלום אותו ושבר אותם לשפויים קטנים אלא הא דקאמר מה שהיה של מתכות וישאם משום דאותן הוו חשיבי ליה ואמר לו לאיתי לבטלם ושל עץ לא היה חושש להם ואמר לשרפם לקיים ביעור ע"ז:
הלכה ד
מתני' פרקלוס. מין נכרי היה:
אפרודיטי. ע"ז מצורת כוכב נוגה:
אין משיבין. דבר תורה במרחץ לפי שאדם עומד שם ערום:
כשיצא א"ל וכו'. היא באת בגבולי שהמרחץ קדם לה ונעשה לכל הבא לרחוץ ועוד תשובה אחרת אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי דמרחץ לאו דבר של נוי הוא אלא אפרודיטי נעשה נוי למרחץ ומשמש במרחץ לטפל והמרחץ היא עיקר:
וזו עומדת על הביב. חריץ העשוי בקרקע להוציא השופכין לרשות הרבים:
גמ' מה אנן קיימין. להשאלה ששאל לו המין:
אם בששאלו בהלכות המרחץ. כלומר אם כהלכות המרחץ דיינין להשאלה היה לו להשיב במרחץ שהרי שואלין הלכות המרחץ במרחץ כדר' יהושע בן לוי לקמיה:
ואם בשלא שאלו. ואי דחשבינן להשאלה שלא מהלכות המרחץ ולפיכך לא השיבו תשובת השאלה:
לא היה לו להשיב. כלל דאפי' הא דאמר לו אין משיבין במרחץ אסור להשיב כדרב לקמן:
דהא אמר ר' יעקב וכו' שואלין הלכות מרחץ במרחץ וכו'. ומשיבין לו:
כהדא. השתא מייתי ראיה אהא דפריך לאידך גיסא דאם לאו כהלכות מרחץ חשבינן לשאלת המין לא היה לו להשיב כלל:
כהדא. עיקרא דהאי מילתא בפ' כירה גרסינן לה דמייתי ראיה להא דריב"ל דשואלין בהלכות המרחץ מהדא דרשב"א נכנס לרחוץ עם ר"מ בשבת ובחמי טבריא שהתירו להן כדאמר התם ושאלו מהו שנדיח הקרקע וא"ל אסור משום אשוויי גומות מהו לקנח וא"ל אסור משום סחיטה:
ולא כן. מסקנת הסוגיא דהתם הוא דפריך עלה וכי היאך השיב לו במרחץ ולא כן שמואל שאיל לרב וכו' וא"ל אסור ואסור דאמרית לך נמי אסור הוא גופיה להשיב כן במקום המטונף מיהו אנא אמרי לך לאפרושי מאיסורא וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ ואע"ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ"מ היה לו להשיב כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרת לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שניה:
אשכח תני. ומשנינן התם דתנאי היא דאשכח תני דשואלין וכו' ור"מ כהאי תנא סבירא ליה שמעינן מיהת דאי לאו מהלכות המרחץ לכ"ע אין משיבין והדרינן לקושיין:
מהלכות המרחץ שאלו. לעולם דחשבינן להשאלה מהלכות המרחץ ולפיכך השיב לו ר"ג על דבריו ובאמת היה לו להשיב התשובה בעצמה שהשיב לו כשיצא אלא שלא היה רוצה להאריך לפי שאין דרך לענות כל כך במרחץ:
ר' שמואל. מוסיף בטעמא שלא רצה להאריך בדברים שהבל המרחץ רע לשיניים הוא:
תשובת הפלג השיבו. הא דקאמר לו וזו עומדת על הביב וכו' אינו אלא כמפליגו בדברים היה שאין זו תשובה כדמסיק:
דלא כן. דאי אמרת דתשובה היא א"כ היה לו להמין להשיב לו מבעל פעור וכו' ואין לך בזיון גדול מזה ואעפ"כ ע"ז היא:
מאי כדון. השתא באמת קשיא לן על ר"ג מבעל פעור ומשני דלא היא דהא קאמר ליה את שנוהג בו וכו' ושאני פעור דזו היא עבודתו אבל הכא אין זו עבודתה ושפיר השיב לו כל שאינו נוהג בו משום אלוה מותר:
הלכה ה
מתני' הם מותרין. ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים דמחובר לא מיתסרן כדדרש רבי יוסי הגלילי אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
ומה שעליהן אסורין. כגון אם צפום זהב וכסף:
שנאמר לא תתמוד וגו'. דאף על גב דאינהו לאו ע"ז מיקרי ולא מיתסרי גזירת הכתוב הוא שההרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאוסרן אבל ע"ז מיהא הויא לענין תלוש שעליהן דאסור כתלוש של שאר ע"ז שנאמר לא תחמוד עליהן על כל שהן נעבדין משמע:
ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. כלומר הרי המקרא מלמדינו שהמחובר אינו נאסר דכתיב אלהיהם וגו' ומאחר שהוא כן מפני מה אשירה אסורה דכי היכי דרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ה"נ נדרוש תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ולמה אסרה תורה דכתיב ואשריהם תגדעון:
מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. שאדם הוא שנטעו. והתם פריך ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק ומסיק דאילן שנטעו לפירות ולבסוף עבדו איכא בינייהו דר' יוסי סבר אסור דתפיסת ידי אדם מיקרי ות"ק סבר הואיל ובתחילת נטיעתו לא נתכוין לעבדו אין עבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו דהוי כמי שעובד להר והלכה כת"ק:
אני אהיה אובין. אני אפרש לפניך דאחר שאין לנו לדרוש מתחת כל עץ רענן שום מיעוט יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים מקום שרגילים האמורים לעבוד שם ע"ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום ומעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן דמשמעות הכתוב כך הוא שלא צוה לנו לאבד ההרים אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפו באש:
גמ' כתוב אחד אומר וכו' אם עליהם למה עמהם. כלומר כיצד יתקיימו שני כתובים הללו דעמהם משמע כל שעמהם:
מה עליהם. משמע שהוא שייך ומיוחד להם והוי תכשיט להם ואסור אף קרא דעמהם כל שהוא מיוחד להם ותכשיט להם הוא דאסור אבל דבר שאין תכשיט להם לא מיתםר כדתנן לקמן פ"ד מצא בראשו מעות וכו' מותרין:
כל שהכניסו לפנים מקנקלין. הוא לפנים מן המחיצה הפרוסה לפני ע"א אסרו ואפי' דבר שאינו של נוי כגון כיסים של מעות:
סימן הוה לן. היה מסור סימן בידינו בהלכה זו דהדא דרבי הושעיה דלעיל פליגא על דרבי ינאי דאוסר אפי' בכיסים של מעות כל שהכניסו לפנים ואף על גב דלא הוי תכשיט להם:
ולית היא אלא מסייע לה. ולא היא דלא פליגי אלא סיועי מסייע ליה כדלקמן:
מה עליהן וכו'. כלומר הכי הוה אמרי מעיקרא דסימן היה להן דפליגי דהוו אמרי לדברי ר' הושעיה יצאו כיסים של מעות ולא הוו מחלקי בין הכניסו לפנים או לא אבל הא ליתא דאדרבה ר' ינאי מסייע ליה לר' הושעיה דהא כל שהכניסו לפנים קאמר ומפרש בכיסים של מעות אלמא דס"ל דכיסים של מעות לאו דבר נוי הוי ובחוץ מן הקלקלין מודה הוא לר' הושעיה ובהכניסו לפנים טעמא דאסור משום דהתם אפי' מים ומלח אסור כדאמר ר' בא וכו' דהוי תקרובת ע"ז ובהא ר' הושעיה נמי מודה לר' ינאי:
מלח לשוף. טעמא דהוי תקרובת היא דמפרש שמכניסין שם מלח לשוף הקרקע לפניו ומים להדיח הקרקע:
ואהין אפילו. מסקנא דמילתא היא דהאי אפי' דקאמר לא בא לרבות אלא דברים שהן כגון מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובת כמו מים ומלח:
הנעבד אית תניי תני וכו'. גרסינן להא בפ"ז דכלאים על המתני' המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרין אין אדם מקדש דבר שאינו שלו ות"ק ר"מ ור' יהודה היא כדקאמר התם ומפרש השתא דפלוגתייהו דהני תנאי בנעבד אם הוא אוסר את של אחרים כגון שהשתחווה לבהמת חבירו או לא דהוון בעיי מימר מעיקרא דפליגי בפלוגתא דמתני' דכלאים דמ"ד אוסר בשל חבירו ר"מ ור' יהודה היא וה"ג התם. ומ"ד בשל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש היא. וקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא דלא היא אלא בדין דנעבד לא פליגי הני תנאי דמתני' דכלאים ואיכא למימר דדברי הכל ס"ל כהאי תנא דאוסר בשל חבירו כדמפרש ואזיל לטעמא:
כמה דאת אמר תמן. בתמורה דקי"ל דנעבד אסור לגבוה ואף על גב שאין דבר רוח חיים הנעבד נאסר להדיוט מכל מקום לגבוה אסור הוא כדיליף בפ"ו שם מקרא ודכוותה נמי אמרינן בדבר שאינו שלך אף על פי שאין יכול לאסור להדיוט כמו דסברי הני תנאי בכלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ בנעבד מודו דאסרו לגבוה:
אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. וכן הוא בכלאים. ולפי' גי' הספר יש לפרשו בלשון תמיה:
ר' בון בר חייה אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר. לפי המסקנא ר' בון אהאי ברייתא דקתני הנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר קאי כדלקמן וקמ"ל דלאו דוקא בנעבד בעלי חיי' קסבר האי תנא דאין אדם אוסר את של חבירו לגבוה אלא אפי' במחובר דקי"ל דאין נאסר להדיוט כדקתני במתני' אבל לגבוה אסור דיש נעבד במחובר לגבוה והמשתחוה לקמת חיטים אסרן ואפי' הסולת למנחות אסור דס"ל אין שינוי בנעבד והשתא קאמר דאפי' בהאי דינא סבירא ליה לתנא דברייתא דשלו הוא דאסור ושל חבירו מותר:
מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור אמר. ובעי הש"ס השתא לפרש לדברי ר' בון אהיכא קאי ומה דעתיה מי נימא להאי מ"ד דברייתא קדמייתא דס"ל דבין שלו ובין של חבירו אסור אמר למילתיה:
לא איתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים. כלו' והא קמ"ל דלא פליגי כלל בדבר שאין בו רוח חיים והיינו במחובר דאפי' תנא דברייתא קמייתא מודה הוא במחובר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
אתא ר' בון בר חייה מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא בין. כלומר או דילמא לאידך גיסא דאתא ר' בון להשמיענו דמתניתא קמייתא דקתני בין שלו בין של חבירו אסור בדבר שיש בו רוח חיים מיירי ובהא כ"ע מודו:
מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים. כלומר ולא פליג תנא דברייתא בתרייתא דס"ל של חבירו מותר אלא במחובר והשתא מילתיה דר' בון להאי מ"ד אזלא וקמ"ל דאפי' נשתנה לסלת אסור בשלו ובשל חבירו מותר דבהא הוא דפליג על תנא קמייתא:
הא דבר וכו'. ופשיט לה הש"ס ומהדר לה בתמיה דודאי הא לא מצית אמרת דאי ס"ד דס"ל לר' בון דלא פליגי אלא בדבר שאין בו רוח חיים אם כן משמע הא דבר שיש בו רוח חיים מודה הוא לתנא קמייתא דאסר גם בשל חבירו והשתא מה דבר שיש בו רוח חיים אסור בנעבד בשל חבירו דבר שאין בו רוח חיים לכ"ש דטפי מסתברא לאסור בנעבד דבר שאין בו רוח חיים מלאסור דבר שיש בו רוח חיים:
הוי. ע"כ לא תפרש השתא לדברי ר' בון לא כדבעינן למימר מעיקרא דאתנא קדמייתא קאי דהא ק"ו הוא אי פליג בדבר שיש בו רוח חיים וס"ל דאוסר בשל חבירו בדבר שאין בו רוח חיים לכ"ש וכן לא מצית אמרת דס"ל דלא פליג תנא בתרייתא אלא בדבר שאין בו רוח חיים מהאי פירכא גופה ולא קאי ר' בון אלא אתנא דבתרייתא דפליג בדבר שיש בו רוח חיים ושלא תאמר כמה דאת אמר תמן וכו' ודכוותה וכו' דלא אמרינן הכי אלא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' לגבוה והשתא קמ"ל ר' בון דאפי' בדבר שאין בו רוח חיים נמי ס"ל להאי תנא הכי דאין אדם אוסר בדבר של חבירו:
השתחוה לבצה. ופליגי לקמיה בפירושא דבצה:
בביצה פליגין. בביצה ממש פליגי דחזקיה סבר דאין בה תפיסת ידי אדם וכבעלי חיים חשיבא ור' יוחנן ס"ל הא לאו ב"ח ממש היא אלא שנולד ממנה אפרוח: