פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק ב
הלכה א
מתני' אין מעמידין בהמה בפונדקאות. העשוין להתאכסן שם עוברי דרכים. לפי שהעכו"ם חשודין על הרביעה וב"נ נאסרו בה דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה חיה ועוף ויש כאן לפני עור לא תתן מכשול. ואפילו נקבות אצל נקבות אסור לפי שהנכרים מצויין אצל נשי חביריהן ופעמים שאינו מוצאה ומרביע את הבהמה:
ולא תתיחד אשה עמהן. אפי' ביחוד שכיוצא בו בישראל מותר כגון שאשתו עמו אצל נכרי אסור דנכרי אין אשתו משמרתו:
לא תילד את הנכרית. מפני שמילדת בן לע"ז ובשכר מותרת משום איבה:
אבל נכרית מילדת את בת ישראל. בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל בינה לבינה לא שחשודות הן על שפיכות דמים שמא תהרגנו:
לא תניק בנה של נכרית. שמגדלת בן לע"ז:
ברשותה. דישראלית אבל לא תמסרנו להוליכו לביתה שלא תהרגנו:
גמ' תיפתר כר' אליעזר. משום דקשיא ליה הא רבנן לא חיישי לרביעה כדתנן בפ"ב דפרה ר"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין והלכך קאמר מתני' דחייש לרביעה רבי אליעזר הוא:
ולמה לית אנן פתרין דברי הכל. מאי דוחקיה לאוקמי מתני' כרבי אליעזר הא מצינן לאוקמי אפי' כרבנן וכהאי דאמר רבי אלעזר בשם רב בפ"ק דאפי' למאן דאמר מותר למכור להם בהמה דקה אסור לייחד אצלן וטעמא דכשהוא מוכר לו בהמתו של נכרי היא וחס עליה שלא תיעקר והיינו טעמא נמי דרבנן דהתם דמתירן ליקח מן הנכרי אבל כאן לייחד בהמת ישראל אצלן לדברי הכל חיישינן לרביעה:
עבר וייחד דברי הכל. סיומא דמילתא היא וכלומר דאי נימא דשאני לן בין לכתחילה ובין דיעבד א"כ נמי מצינן לאוקמי מתני' כדברי הכל ומודי רבנן דלכתחילה אסור לייחד אצלן והא דהתירו ליקח מן הנכרי דכעבר וייחד דמי. ומשום דלכבר רבעה הנכרי לא חיישינן:
נישמעינה מן הדא. הא דמספקא לך אי שאני לן בין לכתחילה לדיעבד נישמעינה דשאני לן מההיא מתני' דפ"ב דכתובות דתנן האשה שנחבשה בידי נכרים על ידי ממון מותרת לבעלה ולא חיישינן והא אנן תנן לא תתייחד אשה עמהן אלא לאו שמע מינה דשאני בין לכתחילה לדיעבד:
שנייא היא אשה. מהתם ליכא למישמע מידי דשאני אשה שדרכה לצווח אם רוצין לאנסה ומתיירא הנכרי שלא יודע ויפסיד ממונו הלכך לא חיישינן:
הגע עצמך שהיתה חרשת. ואין דרכה לצוות ובמתני' התם סתמא קאמר ואפילו בחרשת ומשני מכל מקום אפי' חרשת ליכא למיחש מידי לפי שדרכה לרמז ומתיירא הנכרי:
מאי כדון. להאי מאן דאמר דבעי לשנויי ולחלק בין לכתחילה לדיעבד הוא דבעי דהשתא דלא שמעינן מידי ממתני' דכתובות היכי מוקמינן מתני' דהכא וקאמר דמוקי לה כדשנינן מעיקרא תיפתר כר' אליעזר:
הוון. בני הישיבה בעי מימר דאפי' רבי אליעזר סבירא ליה דלא חיישינן לרביעה ומודה בשאר כל הקרבנות דנלקחין מן הנכרים ומה פליגין בפרה דוקא דרבי אליעזר מחמיר בפרה על שום מעלה היא בפרה ונהגו בה סילסול כדאמרינן בהרבה דברים שעשו בה למעלה בעלמא:
מן מה דרבנן מתיבין. אבל ממה שהשיבו רבנן על דברי ר"א מהאי קרא כל צאן קדר יקבצו לך יעלו לרצון על מזבחי ש"מ דשמעין ליה רבנן לר"א דבכל מקום הוא פליג וחייש לרביעה:
משיבין. וכי משיבין מדבר שהוא לבא בהאי קרא דמיירי לעתיד לבא על דבר שהוא לשעבר כלומר על זמן הזה דחלוק הוא ר' אליעזר דשאני לעתיד לבא כדמפרש ר' הושעיה דבריו לקמן:
ר' אבין בעי. נמי כה"ג וכי משיבין דבר שיצה"ר בטל דלעתיד לבא יהיה בטל על זמן הזה שיצה"ר קיים:
ולמה לית אנן פתרין לה דברי הכל. השתא מפרש ר' הושעיה הא דבעי וכי משיבין וכו' דהא נוכל לפרש האי קרא דכל צאן קדר וגו' אפי' כר' אליעזר וכהאי דאמר רב הונא בשם רב וישקלו את שכרי שלשים כסף וכו' דדריש מקרא דעתידין הן בני נח לקבל עליהן שלשים מצות ומכל שכן דלא יהו נחשדין אז על הרביעה שכבר נצטוו עליה:
ורבנן אמרי. איידי דאיירי בהאי קרא מייתי לה להך דרשה. א"נ דשינוייא היא דרבנן שהשיבו לרבי אליעזר מקרא דכל צאן קדר דרשי להאי קרא לדרשא אחרינא:
סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ. לפי שעיני ה' תמיד בה וכשרובן בארץ מתרצה הש"י והן מגינים על כל העולם כולו:
כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד. ודריש ליה שיקראו בשפה ברורה לקרא וגו' ולקבל עליהן הכל אבל לא יעשו ויקיימו שלבסוף הן עתידין לחזור בהן:
את מוסרותימו זו מצות תפילין ועבותימו זו מצות ציצית. שקיבלו עליהן בתוך המצות והן נותקין ומשליכין מעליהן מפני הטורח בעלמא ומכ"ש שעתידין לחזור בהן מעול המצות כולן:
הוון יתבין מקשיי. היו יושבים בבית המדרש והקשו על הא דרבי אליעזר מהאי קרא ויזבחו לה' וגו' ופסוק הוא בד"ה גבי אסא מלך יהודה כשגבר על חיל זרח הכושי אלמא הקריבו קרבנות מן השלל שלהם ולא היו חוששין לרביעה:
וקיימוניה. וקאמר הש"ס שתירצו אח"כ להקושיא וקיימו להמקרא הזה כדלקמיה ומספקא לן אם חברייא תירצו וקיימוניה להמקרא או ר' אמי גופיה משני לה:
על ראשה. האי מן השלל על שהיה להם בראשונה דלאו מן שבזזו ושללו אז מן החיל ומן הערים קאמר אלא מן השלל דמעיקרא ושהיתה בידם מכבר הקריבו ומאותן שהיתה בידם והיו יודעין דליכא למיחש בהו מידי:
והא כתיב ואנשי בית שמש העלו עולות ויזבחו זבחים לה' ביום ההוא. ואותן היו הפרות ששלחו סרני פלשתים עם העגלה אשר השימו ארון ה' עליה והקריבום ולא חששו:
וכי מסרני פלשתים אנו למדין. כלומר וכי מאותה מעשה אנו למדין שלא היתה אלא הוראת שעה מפני הנס שנעשה על ידיהן והקריבו אותן לעיני סרני הפלשתים כדכתיב וחמשה סרני פלשתים ראו וגו' ולמען שמחת הנס עשו כן:
ולא כן וכו'. כלומר תדע שכן הוא דלא כן אמר ר' אבהו דאפי' זה עשו להוראת שעה שהרי נקיבות הקריבו לעולה ולא אשכחן נקבה עולה:
והכתיב ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם וגו' למען זבוח לה' אלהיך וגו':
אין למדין משאול. דשלא כהוגן עשה דאמר ר"ל וכו':
והכתיב ויקן דוד את הגורן ואת הבקר וגו'. וארונה יבוסי היה והקריב דוד את הבהמות לקרבן:
קנה. הבקר ולא הקריבן ומשלו הקריב העולות ושלמים:
והכתיב ויאמר ארונה וגו'. ורישיה דקרא ראה הבקר לעולה וגו' הכל נתן ארונה וגו':
ירצך בתפלה. קאמר ולא על אלו שנתן לו לפי שלא הקריבן:
והכתיב ומיד בן נכר וגו'. ומשמע מכל אלה הבעלי מומין אי אתה מקריב מה שתקבל מהן אבל אתה לוקח תמימים מיד בן נכר ומקריב:
מה עבד לה ר' אליעזר. להאי מכל אלה הכי קאמר אבל לוקח אתה בדמים של בעלי מומין שתקבלן מידן וליקח בהן תמימים ומקריב. א"נ דה"ק מכל אלה שתקבל מיד בן נכר לא תקריב אבל לוקח אתה בדמים מהן לתמימים ומקריב דקס"ד דלא חייש ר"א אלא בקרבנות שמקבלין מן הנכרים והיינו דמתמה הש"ס הוא תני בדמים דלא כר"א דאם אתה אומר לפרש אליבא דרבי אליעזר לקרא שלוקח אתה בדמים מהן להקריב א"כ זהו דלא כדר"א דהא אין לוקחין מהן בהמה לקרבן קאמר לעיל:
תני. בתוספתא ריש פ"ג:
זכרי' אצל זכרים מאי אית לך. למיחש:
אוהבתו באה. לפעמים באת זונתו אצלו ואינה מוצאת אותו והיא נרבעת מן הזכר וכן בנקיבות אצל הנקיבות:
אלא אפי' בהמתו של נכרי. מושכרת אצל ישראל לא ייחדנה אצל נכרי אחר משום לפני עור לא תתן מכשול:
מעתה וכו'. ואפי' להחזיר לאותו הנכרי המשכיר לו נימא נמי דלא יפה עושה הישראל שהוא ממציא לו התקלה בתמיה. ומשני חשוד הוא וכו' לפי שעל בהמתו הוא חס עליה שלא תיעקר:
אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים וכו'. כדקתני בתוספתא שם ברישא מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים אפי' זכרים אצל נקיבות ונקבות אצל זכרים ואצ"ל זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות:
הדא אמרה לא נחשדו כותים על העריות. מדלא חיישינן זכרים אצל זכרים וכו' כדחיישינן גבי נכרים:
ותני כן. בהדיא בתוספתא פ"ה דקידושין:
מתייחדת אשה עם שני אנשים. ואפי' שניהם כותיים וכן הוא שם:
חמותו ואחותו. צ"ל וכן הוא שם ואחות אשתו ט"ס הוא דככל הנשים היא ופשיטא דאסורה ביחוד:
תני. בתוספתא פ"ב:
זיין. הוא הברזל עצמו לעשות ממנו כלי זיין:
תיפתר בעיר שכולה נכרים. הוא דאין מוכרין להן כלי זיין דאלו בעיר שיש בה ישראל מוכרין להן להגן גם על ישראל שבתוכה:
ואין האשה בכלל שפיכות דמים. בתמיה ואמאי קתני במתני' טעמא דלא תתייחד אשה עמהן משום חשד עריות תיפוק ליה משום שפיכות דמים:
תיפתר בבריאה. וחזקה ואינה מתפחדת מהן וקמ"ל דאפ"ה משום עריות חיישינן שמא תתפתה:
ואפי' תימר. מטעמא אחרינא ואפי' בסתם אשה היא אינה עלולה כל כך לשפיכות דמים שיכולה היא להטמין ולהעלים עצמה ולומר נכרית אני מה שאין כן באיש שהכל מכירין אותו שהוא יהודי בפאת הראש ובפאת הזקן:
תני. שם פ"ג:
נזדווג לו נכרי לישראל. בדרך נותנו לימינו שאם יעמוד עליו ישלח הישראל יד ימינו ויאחז בו:
בסייף. אם הנכרי חגור הוא בסייף שהוא לצד שמאלו נותנו הישראל לימינו כדי שתהא מזומן הימין של ישראל לאחוז בו ואם ביד נכרי מקל נותנו הישראל להנכרי לשמאלו שהמקל בימין הנכרי ויהא סמוך יד שמאל של הישראל לאחוז במקלו אם יעמוד עליו:
עולה עמו לעלייה ויורד עמו לירידה וכן הוא בתוספתא. היו עולין בהר או יורדין לעמק לעולם יהי' הישראל מלמעלה והנכרי מלמטה וכשהוא עולה בעלייה ילך ישראל לפני הנכרי אלא שטופלו לימינו שלא יהיה אחוריו ממש וכשיורדין בעמק ילך הנכרי לפני הישראל:
לא ישוח לפניו. אפי' במישור:
יפליגנו. יאמר לו שהוא רוצה למקום רחוק יותר ממה שבדעתו לילך שימתין הנכרי מלעמוד עליו עד אותו הדרך שמרחיב לו ובתוך כך יפרוש ממנו:
לעתיד לבא אמר לו. רמז לו גם את זה כדכתיב ועלו מושיעים וגו' ואז יקויים ההליכה להר שעיר שהוא עשו:
ותני כן מילדת מבחוץ וכו'. כלומר כיצד אמרו נכרית מילדת את בת ישראל כדתניא בתוספתא בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. וכן מילדת מבחוץ שיהו רואות אותה בשעה שהיא מילדת אבל לא מבפנים כדמפרש ואזיל שלא תכניס ידה לפנים לתוך מיעיה שלא תמיק את העובר במעיה:
ולא תשקינה כוס של עיקרין. כלומר וכשתעשה כן לא די שתמיק את העובר אלא דאיכא למיחש שתעשה האשה עקרה בשביל כך (או) אם תושיט ידה למעיה תעשה לה שתתקלקל ותיעקר וכמשקה אותה כוס של עיקרין א"נ כשתהיה בינה לבינה חוששין שלא תשקינה כוס עיקרין ממש. ובתוספתא פ"ג גריס ולא תשקינה כוס עיקרין שחשודין על הנפשות. משמע שאף שהיא רוצה לשתות כוס עיקרין לא תקבל מן הנכרית מפני שחשודין על שפיכות דמים ושמא תשים בתוכה סם הממית:
היתה חכמה. אם הנכרית נתמנית היא לכך והיא חכמה המילדת בעיר מהו שנאמין אותה בינה לבינה:
ייבא. אתיא כהאי דאמר ר' יעקב לקמן הלכה ב' דאם היה רופא אומן בעיר מותר להתרפאות ממנו דלא מרע נפשיה מחזקתו וה"נ אם היתה חכמה בעיר מותר בינו לבינה:
הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות. לנכרי שהוא נותן לו חיים:
כהדא. שמצינו שנענשו על זה:
תרתין אומנון הוון בגירו. שני משפחות בעלי אומניות היו במקום הנקרא גירו אחת היו זגגים ואחת היו שעושים מיני צעיפי הנשים. בפ' במה אשה ולא בטוטפת ר' בון בר חייה קובטירא דבר שהוא נותן במקום הטוטפת ואלו הזגגים לא היו רוצים ללמד אומנות שלהם לנכרי ונתקיימו והצליחו ואלו הקובטרייא למדו לנכרי ונתעקרו ונתדלדלו:
מיניקותייך. ומכאן רמז להיתר החלב שלהן מיהו ברשות הישראלית בעינן כדתנן במתני':
לא משום שקץ ולא משום טומאה כצ"ל. ממה שאוכלת הנכרית ולא ממה שמביאין לו חלב מכל מקום:
הלכה ב
מתני' מתרפין מהן ריפוי ממון. בהמתו:
רפוי נפשות. גופו ואם אומר לו סם פלוני יפה לך אפי' ריפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו לפי שהוא מתירא שמא שואל לאחרים ג"כ ולא מרע נפשיה:
אבל לא בינו לבינו. כלומר במקום שאין בני אדם מצויין כל כך דבינו לבינו ממש בלאו הכי אסור להתייחד עמהן והלכה כחכמים ואם מסתפר במראה מותר דמימר אמר הואיל ומסתפר בהכי אדם חשוב הוא ומתיירא להורגו:
גמ' אם היה נחמם אסור. אם רואה שנתחממה המכה מחמת רפואה שנתן לו הנכרי אז לעולם אסור ואפי' מרופא אומן ולא יעסוק עוד יותר ברפואה שלו כדלקמיה:
כהדא. עובדא שר' אמי עלה עם ר' יודן נשיאה לחמתה דגרר ולקה באצבעו ונתן עליו אספלנית מרופא נכרי אומן שהיה שם:
חמיתה מחלחלה. ראה אח"כ שהמכה נתחלחלה וירדה בעומק יותר:
וקלמה. כמו וקנפה והסירה להאספלנית וחבטה מאצבעו:
ולא שמיע כהאי דאמר וכו'. אם היה רופא אומן מותר ואמאי לא סמך על שהיה זה הנכרי רופא אומן:
ולא דמייא תמן נחמם מותר. בתמיה כלומר דלא דמיא להא דהתיר ר' יוחנן ברופא אומן דלא התיר אלא בסתמא אבל אם נראה לעין שנגרעה והוחמה המכה מחמת רטיה ואספלנית שלו כמו הכא שראה שנתחלחלה המכה ודאי לא התיר ואסור להשתמש עוד ברפואתו דהא חזינן דמרע האומן נפשיה א"נ נחמם כמו נהמם ומלשון גדר ושרט הוא. לא תתגודדו תרגומו לא תתהממון. ורב יהודא מפרש דהא דאמרינן ריפוי גופו אסור היינו אם היה אפי' נהמם גדר ושרט בעלמא אסור להתרפאות ממנו כהדא וכו' ולא היה כ"א איזה גדר בעלמא מחמת שלקה באצבעו ואפ"ה הסיר הרטיה שנתן לו הנכרי ופריך ולא שמיע וכו' וה"נ רופא אומן הוה ומשני תמן נחמם מותר כלומר ר' יוחנן מיירי באין בו סכנה ונחמם כזה הוא מותר אבל הכא שראה המכה מתחלחלה ויש בה סכנה ונחמם כזה אסור אפי' מרופא אומן:
מהו מיכחול מינהון. אם מותר לכחול העינים מרופא נכרי:
מאן דבעי מיסתמיא איסתמי. מי שרוצה לסמות עיניו יכחול מהנכרי ויסתמא כלומר דנהי דסכנת מיתה ליכא סכנת סמיות עינים מיהא איכא:
לוי אמר מאן וכו'. דאפי' סכנת מיתה איכא כשיתן עכו"ם זה סם חריף בתוך הכחול:
רב לא עבד עינא כחל לה. וקאמר הש"ס דרב לא היה נוהג לכחול את עיניו ולא נגלה לו טוב הכחול שיכול להמית אם משימים בתוכו סם המות ולפיכך לא אמר אלא חשש סמיות עינים אבל לוי היה נוהג לכחול עיניו והיה יודע מכח הכחול עד היכן הוא הולך ולפיכך קאמר שאם משימין בתוכו סם המות אע"פ שאינו בולע לתוך גופו מ"מ יכול הוא להמית:
והא אנן חמיי לון. והרי אנחנו רואין אותן שטועמין בפיהם להקילורית שמשימין בתוך העינים לכחול לרפואה ובכה"ג נימא דליכא חששא מידי:
נימר. אפ"ה אין לסמוך עליהן דסוף סוף איכא חששא דאיכא למימר שעושה זה בכוונה וכשהקילורית היא טובה הוא טועם אותה כדי שיסמכו עליו וכד לית היא טבא וכו' כלומר ולאחר כן יעשה את שלו וישים בתוכה סם חריף ורע והיא עומדת ומסמא את עינים:
אהן אופיון סכנה. אופיון. פי' הערוך מלשון יוני הוא והוא מין עשב הנקרא פרגין ועושין אותו לרפואה ואם לא נותן בכמות הראוי סם המות הוא ולפיכך סכנה הוא ליקח מרופא נכרי:
הדא תורייקי. טרייאקו הוא בלעז:
מותרת. ואין חשש סכנה ליקח מהן:
כל שהוא מן השפה ולפנים. כל מכה שהיא לפנים מן השפה יש בה סכנה ומרפאין אותה בשבת. וגרסינן לכל הסוגיא בפ' שמנה שרצים הל' ד':
לא מן השפה ולפנים הן. ואמאי לא התירו:
ר' זעירא לא אמר כן. כדאמרי חברייא כל שהוא מן השפה ולפנים וכדקשיא ליה ממתני' אלא הכי אמר בשם ר' אבא בר זבדא דוקא כל מכה שהוא מחלל הגוף ולפנים מרפאין אותה בשבת:
עצם של ראש. כשהוא נחלש וגורם לכאב הראש מעלין אותו לקשרו ולחזקו:
בנות אזנים. גידי אזנים לפעמים נופלין מחמת פיסוק שפותח האדם פיו בכח ומעלין אותן אפי' בשבת מפני שהוא סכנה:
עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא:
נבות ידים ורגלים סכנה. מכה שעל גב היד והרגל. הרי הן כמכה של חלל ומרפאין אותה בשבת:
ר' אבהו. אמר דהכי אמר ר' יוחנן אהן סומקה סכנה אם נתאדם המכה שעל גב היד והרגל אז היא סכנה:
לוקטין לו עוקץ עקרב. אם עוקצו עקרב לוקטין לו העשבים לרפואה בשבת מפני שסכנה הוא:
חמרא. יין שמשימין לרפואת העין מותר לתת אותו מחוץ לעין בשבת והוא נכנס מאליו לתוכו אבל להשים בתוך העין אסור:
ואהן רוק תפל. דמרפא אסור למשוח בו לעין בשבת:
מיניה את יליף לחזיזתיה. לחזזית שבתוך העין ומכאן אתה למד מה שהוא מותר בשבת ברפואתו ומה שהוא אסור ובבלי גיטין דף ס"ט לחזיזתא משמע מתרגום גרב או ילפת בהרן וחזיזן ואינו ענין לכאן:
הדא עורדענא. צפרדעים תרגומו עורדעוניה ולפעמים עולה מכה בגופו של אדם כצורת צפרדע וסכנה היא ומרפאין אותה בשבת:
עכשבוניתא. עכביש וזהו ג"כ מכה כצורת עכביש וכן גומרתא כצורת הגחלת והיא בועה אדומה וכולן סכנה ומותר לרפאותן בשבת:
נותנין עליה חמץ בפסח. מרטיה שעושין עליה ואפי' חמץ בפסח הוא ואסור בהנאה מותר מפני הסכנה:
אהן בלעא. מורסא הזה ועל שם שהליחה מכונסת ובלועה בתוכה:
שרי. לכתחילה להוציא הליחה ממנה בשבת:
מתניתא אמרה כן. ממתני' שמענו דמותר לכתחילה הוא דתנינן בפ' כל הכלים מחט של יד ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ שנכנס בבשרו וה"ה שמותר להפיס את המורסא:
דלא כן. דאם לא כן אלא דלהפיס את הבלע והיא המורסא אסור אם כן מה בין קוץ שהתירו לכתחילה ומה בין בלע שאסרו אלא ודאי בשתיהן מותר לכתחילה:
אהן עיימא דעינא. עין שהוכהה. והנה כהה הנגע תרגומו והא עמיא מכתשא:
ושרא לון. לעשות לו רפואה בשבת:
אוף אנא שרי. אם ר' בא מתיר אף אנא כוותיה סבירא ליה:
אהן צפדונא. חולי השינים סכנתא לפי שמתחיל בפה וגו' בבני מעי' ומרפאין אותה בשבת:
והוה מיתסי קומי דתימטיניס. ובפ' שמנה שרצים קמי ברתיה דדמיטיניס. שהיה עוסק ברפואה מלפני בתו של הנכרי דימתינוס בטיברייא:
בערובתא. בערב שבת בא לפניה ושאל אותה אם יצטרך למחר לעשות הרפואה ואמרה ליה לא צריכת ואם תצטרך קח גרעיני תמרה וא"ד גרעינין של הפרי נקליבס ושרוף אותם לחציין וקליפת שעורין וצואת קטן נגובה ושחוק אותם ביחד ותטפול על המכה ולא תגלה רפואה זו לשום אדם:
וחנקת גרמה. על שגילה הרפואה וא"ד לא עלתה לה כך אלא נתגיירה היא:
ש"מ אהן צופדנא סכנה. מדעשה הרפואה בשבת:
אם היה רופא אומן מותר. להתרפאות מן הנכרי:
הוה ליה קולוס. חולי בני מעיים שקורין קוליקוס בלע"ז:
מישחוק תחלוסין. לשחוק שחליים בשבת. במדרש איכה יעיב ולמה קורין אותה כפר שחליים דהוו מרבין בניהון כאילין תחלסייא:
בר בריה. דריב"ל הוה ליה בלע מורסא בתוך גרונו א"נ שבלע נימא ושרץ:
ולחש ליה. ונתרפא:
מי נפק. כשהיה רוצה זה לצאת שאלו מה הלחש הזה אשר אמרת וא"ל ממלה פלוני ופלוני אמר מה עשית מוטב היה לו שימות ולא ישמע הדבר הזה:
עד כדון כשאמר לו. בפירוש הבא לי עלים מע"א להתרפאות:
סתם והביא לו מע"א. מהו:
נישמעינה מן הדא. דאפי' באמר לו סתם והביא מע"א אסור כדאמר ר' מנא אילו הוה ידע וכו':
צמרמורין. חמימות. בפ"ט דנידה כמין צמרמורות אוחזין אותה:
מן זכרותיה דדוהי. מן המעיין המקלח דרך ע"ז ששמה דוהי. א"נ דוהי כינוי לגנאי כדלקמן בהל' ד' דוהין של מימי רגלים זכרותיה הוא מקור המעיין של המים כדאמרינן בבכורות דף נ"ה זכרותיה דירדנא ממערת פמייס והביאו לו מים מהמקלחין דרך ע"ז זו שהיו מחזיקין אותה לרפואה ולא שתה:
א"ר הונא זאת אומרת. אברייתא דלקמיה קאי ובפ' שמנה שרצים גריס הכי בהדיא אמר רב הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגילוי עריות כלומר דמייתי סייעתא מברייתא לדברי ר' יוחנן דלעיל וכן לקמן גבי שפיכות דמים:
שבת שהותרה מכללה. לענין מאי לאו להתרפאות קאמר דפיקוח נפש דוחה את השבת ודכוותיה הא דקאמר נערה המאורסה לא הותרה מכללה ואפי' להתרפאות קאמר ש"מ שאין מתרפאין בגילוי עריות:
הבא לי אשת איש. ויתרפא מחולי אהבה אשר לו אלא אפי' אינו רוצה כ"א לדבר עמה ולשמוע את קולה בלבד אין שומעין לו:
רחם איתא. אהב אשה אחת:
וסכן. נסתכן מחמת חולי אהבתה:
ימות ולא כן. אפי' ימות ולא יעשה כן בישראל ואפי' להעביר אותה לפניו בלבד:
מהו דישמע קולה וייחי. ואם הוא מתרצה לשמוע קולה בלבד ואף שלא יראנה ומחמת זה יחיה מחליו:
ומה הוות. אותה האשה שהחמיר ר"א כל כך:
ומ"ד פנויה. מאי כולי האי היה לו לישא אותה:
והא בר כוחא נגרא. כך שמו:
וסכן ושרא ליה ר' אליעזר. וכן הוא בשבת שם:
כאן בפנויה. מי נימא הא דהתיר בפנויה והא דאסר באשת איש:
ואפי' תימא כאן וכאן בפנויה גרסינן וכן הוא שם :
תיפתר. הא דאסר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש ומש"ה לא רצה ר"א להתיר אע"פ שמת בעלה אח"כ ונעשית פנויה:
ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא שאשה גדולה וחשובה היתה ולא היתה נשמעת לו שישאנה בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך לא רצה להתירה לו:
זאת אומרת. אמתני' דמייתי לקמיה קאי והכי הוא בהדיא בשבת שם כלומר ומהאי מתני' שמעינן כר' יוחנן דאין מתרפאין משפיכות דמים:
דתנינן תמן. פ"ז דאהלות האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים מפני שחייה קודם לחייו יצא רובו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש:
בנפשו של קטן. אם היה קטן רודף אחר הגדול להורגו מהו שמצילין את הגדול בנפשו של קטן כדין רודף או דילמא הואיל ולאו בר עונשין הוא לא וגרסינן להא לעיל סוף פ' בן סורר ומורה:
התיב ר' ירמיה. ומאי קמיבעיא ליה והתנינן וכו' אלמא דאע"פ שקטן זה רודף הוא אין מצילין אותו בנפשו:
שנייא היא תמן. דלא קרינן ליה רודף שהרי אין אתה יודע מי הוא ההורג והרודף את מי דאיכא למימר נמי שהיא רודפת אחריו דכמו שהיא מסוכנת למות כך הולד מסוכן למות הלכך מניחין הדבר כמות שהוא ואין נוגעין בו כי קא מיבעיא לן כגון שהקטן רודף אחר הגדול ואינו נרדף ממנו ולא איפשיטא:
ולא נחש נשכו. בתמיה הא מת עכ"פ מנשיכת נחש:
ומה הוה ליה למימר. הראיה שרצה להביא שמותר:
עד שמגיע לבלורית. שער אחוריו שמגדלין אותו לשם ע"ז:
הרי זה רואה במראה. כדי שיתראה כאדם חשוב ויהא הנכרי מתיירא להורגו:
מן הכותי. שאינו חשוד על שפיכות דמים לא התירו לראות במראה ולהסתפר ממנו:
התירו לבית רבי שיהו רואין. במראה מפני שהיו זקוקין למלכות והיו צריכין להתראות ביופי והידור:
ושיהו מספרין קומי. כדרך שמסתפרין הם להשערות מלפניו:
חד גיור. הוה ספר בעודו בגיותו והיה חוזה כוכבים וראה באיצטרוגליא שלו שהיהודים יהיו שופכין את דמו וכסבור היה שיהרגו אותו ובאמת לא הוה אלא אמגיירתיה שהראו לו שעתיד להתגייר ויהו שופכין את דמו והוא לפי טעותו היה הורג כל היהודים הבאים להסתפר ממנו:
כמן. כמה מהן קטל:
ובסוף. לאחר שנתגייר אחר זה ונודע להם שהרג יהודי' כל כך התפללו עליו שיחזור לסורו ואל יתערב זר הרוצח הזה עמהן:
אין לוקחין ממנו. דבעינן כתובה לשמן:
בגר שחזר לשיאורו היה. והיה יודע דבעי לשמן וכגון שחזר לסורו מחמת יראה שלא יהרגוהו הנכרים דאל"כ כ"ש דהוי ליה מין: