פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק א
הלכה א
מתני' לפני אידיהן של נכרים. שם כינוי הוא לחגיהם ולמועדיהם:
אסורין מלשאת ומלתת עמהן. למכור ולקנות משום דאזלי ומודו לעכו"ם ביום אידם:
מלהשאילן. בהמה וכלים מידי דהדרי בעינא:
מלהלוותם. מעות דלא הדרי בעינא דמלוה להוצאה ניתנה:
מלפורעם. דכשהן נפרעין אזלי ומודו לע"ז ביום אידם וכן כשפורעין:
מפני שהוא מיצר לו. על מעותיו שאינם חוזרים לו ולא אזיל ומודה:
שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו אזיל ומודה והלכה כחכמים. ודוקא במלוה בשטר אסור הוא להפרע מהן אבל במלוה על פה שרי מפני שהוא כמציל מידם:
ר' ישמעאל וכו'. טעמא מפרש בגמרא:
לאחר אידיהן מותר. וכן הלכה. ורבנן בתראי לטפויי קאתו דאפי' בדיעבד אסור ואין הלכה בזה כוותייהו אלא כת"ק. ובגולה שאין אנו יכולין לעמוד על עצמינו מלישא וליתן עמהן שעיקר פרנסתינו מהם ועוד משום יראה אינו אסור אלא יום אידם בלבד והאידנא נהוג עלמא היתר אפי' ביום אידם משום דקים להו לרבנן בגוייהו דלא אזלי ומודו דכל הני דאיתסר בזו המסכת מיירי בעובדי עכו"ם וע"ז ממש. וכדאמרינן בפ"ק דחולין דעכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי עכו"ם הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם:
גמ' שמע כולהון מהכא. לכל דאמרינן שלשה ימים לפניהן שמע להן להביא סמך מן המקרא הזה שהנביא הוכיחם ואמר באו בית אל ופשעו וגו' והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימי' מעשרותיכם אלמא דמדרך עובדי ע"ז להקדים בשלשת ימים לפניהם:
אין כיני. אם כן הוא דיש סמך לזה מן המקרא אפי' בגולה יהי' הדין כן אלמא פליג נחום המדי בתוספתא ריש פ' א' וקאמר דבגולה יום אחד בלבד לפני אידיהן הוא דאסור:
מאי כדון. הש"ס הוא דקאמר ומ"ט דנחום המדי:
תמן. היינו טעמא דבדקו התם בגולה ומצאו שהן עושין צרכיהן לע"ז ליום אחד ולפיכך לא אסרו אלא יום אחד לפניהן:
מה מקיים רבי יוסי. האי קרא והביאו וגו' דמשמע דר' יוסי לית ליה כלל להסמך מהמקרא בזה:
במלכות ירבעם הכתוב מדבר. והנביא מגיד בתוכחתו בהפיתוי הדברים שהי' מפתה את ישראל ואמר להו ראו ע"ז וותרני' היא שהיא מתרת לכם מה שאסרה התורה כדמסיים לקמיה שהיא עושה טובה וכו' והתורה אמרה וכו':
וקטר מחמץ תודה. אע"פ שיש עדיין מחמץ קטר התודה:
וקראו נדבות השמיעו. אינו מקפיד עליכם מתי תביאו רק קראו נדבות והשמיעו אותן ולכשתרצו תביאו:
לא בא הכתוב. דמייתי לקמיה אלא להזכיר גנותן של ישראל ואיידי דאיירי בירבעם דריש לה לקראי דהושע דמספר בגנותן ביום אשר הקימו אותו למלך עליהם:
אפתי רמשא הוא. עתותי ערב הוא ואני כשיכור ולא שיכור וכן רוב העולם שתו שיכור המתינו עד הבקר והיה מתכוין שיסכימו לזה בנפש חפיצה ושלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו:
כל הלילה ישן אופיהם. בתמיה וכי סבורי' אתם ישן אופיהם והוא היצה"ר המחממם לע"ז בודאי כל הלילה לא היה ישן אופיהם לחשוב מחשבות רשע עד בוקר הוא בוער וגו' לגמור הדבר:
כדון. עכשיו יודע אני שבלב שלם אתם חפצים להדבר אבל מתירא אני מדין הסנהדרין שלכם:
ואכלו את שפטיהם. שכילו אותם מן העולם:
רבי לוי. וכן דרש ר' לוי שהרגום ומקרא דהחלו שרים הוא דדריש מלשון חלל היך מה דאת אמר כי ימצא חלל:
ור' לא. דריש לה מלשון חולין יום מלכנו נעשו השרים חולין שהורידן מגדולתן ולא הרגום:
מי גרם להן. לשמוע לעצת ירבעם:
חמת מיין. גרם להן:
שהיו להוטים וכו'. שעשה להן ירבעם משתה והושיב איש כשר בין שני לצנין ורשעים כדמסיים ואזיל:
והינון אמרין ליה חשי. שתוק אחרי אשר הדברים כן תדע שגם המלך רוצה לעשות כן ורוצה להוסיף ולעשות שני עגלי ע"ז כדכתיב וישם וגו':
היא החליטתו. החליטה דעתו לעשות כך. א"נ טמאתו ומלשון מצורע הוא:
במוצאי שמטה. והוא זמן הקהל הה"ד מקץ שבע שנים במועד וגו' ולפיכך נתן בלבו לזה ואמר אם נעלה לרגל ועומד אני לקרות במשנה התורה יאמרו מלכא דאתרא הוא קודם ואם אקרא שני לו זה הוא גנאי לי ואם לא אקרא כלל ביזיון הוא לי. גנאי נקרא מה שמתגנה אדם על פי מעשיו ודבריו ובזיון מה שמתבזה מאליו בפני הבריות ואינם חוששין לכבודו:
ואין מרפינון אזלון סלקון. ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים בודאי יעזבוני וילכו אצל רחבעם אדוניהם:
והרגוך. לרמז להמלך אשר יקום אחריו שיסתכל בזה כי עיקר עצת הרשע הזה שלא ימרדו בו ויהרגוהו:
אמר ר' חונה. היינו דכתיב חובר חברים מחוכם ורישיה דקרא אשר לא ישמע לקול מלחשים כלומר שאינו צריך לשמוע מקול הלוחש באזניו אלא שזה מרמז בדבר וחובר ומחכים את חבירו וכל מי שהיה חוברו ובא אחריו למלוך היה חוברו לזה ומבין ברמיזת המלה והרגוך ונעשה לו חבירו ללכת בחטאתו אשר החטיא את ישראל:
ושחטה שטים העמיקו. ושחטה מלשון חץ שחט לשונם ושהעמיק ברשע למען הסטות אותם מן הדרך ואמר כל דמפרסם כוונת המלה אנא קטיל ליה והמון העם היו סבורים כי הכוונה על הע"ז שמי אשר לא יעבוד אותה והרגוך:
אף שבתות וכו'. ודריש ליה מן הכתיב מלבד:
כמה דאת אמר מלבד שבתות ה'. והכוונה לבלבל את העם בחשבון הימים ויהיו נבוכים גם במספר ימי החדש מחמת זה למען לא ישימו אל לבם לעלות לרגל בזמנו:
תני. בברייתא:
עבר ונשא ונתן עמו מותר. ליהנות לו באותן מעות דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה:
ואפילו ביום אידו. מותר בדיעבד:
ותני כן. תניא נמי הכי דהקילו בדיעבד כמו שהקילו בעכו"ם המכירו אפי' לכתחילה:
מפני שהוא כמחליף להן. דלא מיחזו מה דנושא ונותן עמו אלא כמו טובה וחנופה מפני שהוא מכירו ועוד אם לא ישא ויתן עם עכו"ם המכירו יעזוב אותו וילך לישא וליתן עם אחר והוה כמחניף לו שישא ויתן עמו תמיד:
כמחניף להן. שמצאן שמחין ולא משום יום אידן הוא שמח:
חד דוקינר. קסדור אחד כיבד לר' יודן נשיאה ביום אידו תיבה אחת מלאה דינרין וקיבל ממנו אחד ושלח לו השאר בחזרה:
שאל לר"ל. בשביל דינר אחד שקיבל ממנו והורה לו שיוליך הנאה לים המלח:
ופריך הרי במכירו הוה עובדא עוד הרי לשעבר דבדיעבד שכבר קבל הוה ואמאי אמר לו ר"ל יוליך הנאה לים המלח:
א"ר אבהו. תדע דגם בדידי הוה עובדא ששאל אותי ר"ג ברבי מהו לילך ליריד של עכו"ם לשאת ולתת עמהן ואסרתי לו ואע"ג דהתני בתוספתא פ"א הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם עבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם ור"ל אמר לא סוף דבר וכו':
מאי כדון. והשתא מאי טעמא דר"ל דאסר לרב יודן נשיאה את הדינר:
ר"ג אדם קטן היה. כלומר ניחא הא דר' אבהו דר"ג קטן היה באותה שעה וביקש רב אבהו לגודרו שלא ירגיל עצמו לשאת ולתת ביום אידם אבל ר' יודן נשיאה אדם גדול היה ומ"ט דר"ל:
וביקש. אע"פ כן ביקש גם ר"ל לגדור הדבר שלא יראו אחרים וירגילו עצמן בכך ויבאו להתיר אפי' לכתחיל' ובעכו"ם שאינו מכירו:
ניחא מלהשאיל. דאסרו חכמים דמהני ליה ואזיל ומודה:
מלשאול מהן. מאי טעמא:
מפני שהוא כמשיאו שם. שהוא גומל חסד והאי בר ישראל צריך ליה ואזיל ומודה:
מליפרע מהן. מאי טעמא דת"ק דאסר:
שלא יאמר ע"ז שלו סייעה. אותו לפרוע חובו ואזיל ומודה:
ותני כן. תניא נמי הכי וכדמפרש לה בברייתא דמלוה אובדת היינו אפי' אם היא בעדים אלא שבע"פ היא מותר מפני שהוא כמציל מידו:
אין מלוה אובדת. אם היא בשטר ואסור וקאמר הש"ס דלפעמים אפי' היא בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו:
מאי כדון. והשתא במאי איירי במתני' דלמאי קרינן מלוה שאינה אובדת ואסור:
מלוה אובדת שלא במשכון. ובין בע"פ ובין בשטר מותר:
אין מלוה אובדת. אם היא במשכון ואסור:
אשכח תני על קדמיותא. אשכח ברייתא דתני לה כמו דתנינן בקדמייתא דמלוה שאינה אובדת בשטר היא ואסור:
תמן תנינן. בפ"ק דמ"ק ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר אשה לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד דאע"פ כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה שבאה לאחר זמן הויא ובמועד ניוול הוא לה אסור:
ר' חנינא ור' מנא. פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים:
בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום או יומים ובתוך המועד בהא הוא דשרי ת"ק מכיון דאיכא הנאה במועד גופיה ורב יהודה אוסר דלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהוא על פניה:
אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור. לדברי הכל כיון דבמועד אין לה הנאה כ"א ניוול:
ואחרינא אמר דל"פ אלא במתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת"ק אפי' בכה"ג שרי מפני ששמחה לאחר זמן:
מותר. אפי' לר' יהודה:
ולא ידעין. אנו מאן מינייהו דר' חנינא ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא:
מן מה דאמר ר' חנינא וכו' ר' יהודה כדעתיה. דלשיטתיה אזיל כמה דקרי ליה התם ניבול שעה ניבול וכן הוא אמר הכא דצרת שעה צרה היא ואע"פ ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר לו עכשיו:
הווי דהוא אמר וכו'. ש"מ דרב חנינא הוא דמוקי פלוגתייהו דפליגי בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד ואסר ר' יהודה משום דס"ל ניבול שעה הוי ניבול בשעה שמניחתו על פניה במועד:
אומנין ישראל. תוספתא בפ"ק דמכלתין ובספרי הדפוס נשתבשה הגי' שם והגי' נכונה כדמייתי האי ש"ס בפ"ק דשבת ושם היא שנויה והסוגיא דהכא:
בתוך ביתו. של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:
א"ר שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר יום אסור. והכי הוא בתוספתא ובפ"ק דשבת. דלא התירו בתוך בתיהן אלא א"כ קיבל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעד כל המלאכה כך וכך וכיוצא בו שאינו ניכר לפי שמובלע שכר יום אידם בהן אבל בשכר יום אסור שניכר שכר יום אידם שנותן לו:
בד"א בתלוש מן הקרקע. הא דהתירו בקבולת בבית הנכרי בתלוש מן הקרקע דוקא:
אבל במחובר לקרקע. כגון שעושה לצורך מחובר לקרקע שמסתת אבנים לשקען בבנין אסור אפי' בביתו של נכרי:
בין כך ובין כך. כדמפרש ואזיל:
בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקיבולת. דכיון דבעיר אחרת הוא ואינן יודעין שהמלאכה של ישראל הוא מותר אפי' בשכירות ובמחובר:
רבי לא. פליג ומפרש דהאי בין כך ובין כך לא קאי אסיפא במה דברים אמורים בתלוש וכו' ובעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת אבל בשכירות אפי' בעיר אחרת אסור:
טעמא דר' ישמעאל. במתני' דאסר אף לאחריהן:
משום בריה דמועדא. בריה לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברה אתם לחם. וכלומר שלאחר החג שלהם ג"כ עושין שמחה ומתענגין בסעודת המועד שלהן שנשאר והלכך אסור ר' ישמעאל אף לאחריהן דהם שייכים להחג וכיום איד הן:
כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו. אפי' לאחריהן הוא ממעט בשמחת אידו לפי שהוא דואג שלא יבא לו איזה ריוח מיד אחר יום אידו וממעט בשמחתו להשאיר לו אחרי כן עד שירויח במשא ומתן:
מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו דחברייא ובין טעמא דר' בא כדי שימעט בשמחת אידו:
למכור לו דברים שאינן מתקיימין. ליום אידו ולמכור לו קודם יום אידו איכא בינייהו:
על דעת חבריי אסור. דכמו דחיישינן ביום שלאחר אידו מטעמא דמכל מקום מתענג הוא בבריה דמועדא ושמח אף ביום שלאחריו ה"נ בדברים שאין מתקיימין אסור מהאי חששא שיכול הוא לתקנם לסעודה ולהכין לו מיום אל יום ויהא שמח בזה ביום אידו:
על דעת רב בא. דס"ל דלא חיישינן להכי ומטעמא אחרינא הוא דאסר רבי ישמעאל לאחריהן א"כ בדברים שאינן מתקיימן ליכא למיחש שיהא שמח בהן ביום אידו ומותר למכרן לו. א"נ למכור לו דברים שאינן מתקיימין לאחריהן לרב ישמעאל איכא בינייהו דלדעת חברייא אסור דאע"פ שאינו שמח באלו דברים שאינן מתקיימין מ"מ שמח הוא מבריה דמועדא וכיון דיום שלאחריו כיום אידו דמי אסור למכור לו אפי' דברים שאינן מתקיימין אבל לר' בא דס"ל מטעמא כדי שימעט בשמחת אידו לפי שאסור לישא וליתן עמו גם לאחריהן מותר למכור לו דברים שאינן מתקיימין דבשביל שנתיר למכור לו דברים אלו לא יהא מרבה בשמחת אידו שאינו חושש להן לפי שאין הריוח מצוי בהן ועכ"פ ימעט בשמחת אידו לפי שיודע שאסור לישא וליתן עמו בדברים שהריוח מצוי בהן:
קרייא מסייע למה דאמרי חברייא. דיום שלאחר המועד כמועד הוא ורגילין לשמוח בו ולהתענג בבריה דמועדא:
וביום עשרים וארבעה לחדש וגו'. בנחמיה כתיב ויקרא בספר תורת אלהים וגו' ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו וגו':
ולמה לא אמר בעשרים ושלשה. ולמה לא נאספו ביום כ"ג והלא לאחר החג הוא אלא משום בריה דמועדא מפני שרגילין לשמוח גם ביום שלאחר החג ולנוח בו אלמא יום שלאחריו כמו דשייך לחג דמי:
אין נימר. וכי תימא דיום כ"ג שבתא הוה ולא היו יכולין לבא:
לית יכול. אי אתה יכול לומר כן דיום כ"ג בתשרי יהיה בשבא לפי שאת מחשב דאם כ"ג בשבת אתה מוצא שהיה יום הכיפורים בחד בשבתא ואנן לא עבדינן תרי שבי בהדדי ואם ב"ד רואין שיבא יה"כ באחד בשבת מעברין לאלול כדי שידחה יה"כ לשני בשבת אלא ודאי לאו בשבת היה ומשום בריה דמועדא לא נאספו לבא:
ומה בה. ופריך הש"ס דאי משום הא לא אריא דמה בכך שיהא חל יה"כ להיות בא' בשבת:
ולית רב חוניה מיקל. וכי לא היה ר' חוניה מגנה למי שרוצה בשביל זה להעביר י"ה ממקומו ולדחותו ליום שלאחריו דס"ל דאע"ג דאיקלעו תרי שבי בהדדי אין מעברין לאלול ואכתי נוכל לומר דיום כ"ג בשבת הי':
אנא חשביתה. חשבתי לפי חשבון קביעות השנים ולא היה באותו הזמן בימי עזרא כ"ג בתשרי בשבת אלא טעמא משום בריה דמועדא:
הלכה ב
מתני' קלנדס. שמונה ימים אחר התקופה:
וסטרנלייא. ח' ימים קודם התקופה. והכא בגמרא קאמר איפכא. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתהו ובהו עמד וישב ח' ימים בתענית כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא עמד ועשה ח' ימים טובים לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשמים והם קבעים לע"ז:
וקרטסים. יום תפיסת מלכות בו וקבעום יום איד:
ויום גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך:
ויום הלידה. יום שנולד בו המלך:
שיש בה שריפה. ששורפין עליו כל כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:
יש בה ע"ז. כלומר חשיבא לה ואותו היום יש להם איד לע"ז וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא חשיבא להו ואסורין ג' ימים לפניהן:
גמ' רב אמר עידיהן. מלשון ועידיהן המה שהע"ז שלהן מעיד עליהן לחובה:
ושמואל אמר אידיהן. לשון שבר כדכתיב כי קרוב יום אידם:
מאברין. כיצד מאברים את הערים שמוסיפין לה אבר:
מעברין. מלשון עיבור כאשה עוברה:
יאותו. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו מלשון אך בזאת נאות לכם ומלשון רצון ונחת הוא:
מ"ד יעותו. כדכתיב לדעת לעות את יעף דבר ומלשון עת הוא ודבר בעתו מה טוב:
ואומר אך חשך ישופני. זה המזמור שאמר אדם הראשון שהיה מפחד בחשך יבא הנחש וישופו:
כיון דחמא איממא אריך. כשראה אח"כ שחוזר ומתארך היום:
אמר קלנדס קלון דיאו. קלון הוא לשון חירות. דיאו מהשם ובפרקין התם בעינא דתתעביד טבריא קלניא כלומר זה החירות והחסד מהשם יתברך וקבע הימים לי"ט. ובערוך פי' קלון הוא טוב בלשון יון ודיאס הוא יום בלשון רומי. וי"ל דשניהם אמר קלנדס על שמחת היום וקלן דיאו לשבח השם:
ברם כמ"ד בניסן נברא העולם. כבר ידע היה שמנהגו של עולם כך הוא שהיו לילות קצרות וימים ארוכים וחוזר ומתקצרים הימים והלילות מאריכות:
מאן סבר בראש השנה נברא העולם רב. כלומר רב לטעמיה דאמר אדם הראשון התקינו לי"ט באלו הימים והוא סבר כמ"ד בתשרי נברא העולם כדתנא בסדר הברכות דתקיעתא דבי רב שהתקין הפיוט בזכרונות זה היום תחלת מעשיך:
ר' יוחנן לא אמר כן. שאדם הראשון התקין לקלנדס אלא הוא זכר למה שאירע להם במי המלחמה:
עד מתי אנו הורגין בפולמוס. בחיל אנשי מלחמה ולאבד חיל כל כך:
פול על חרבך. תפול על חרבך ותהרוג עצמך וישמע לה זה סי' כי לאומה זו הגדולה והשלטנות ותתפוס המלכות תחלה:
דמצרים. בחיל של מצרים לא היה השר צבא רוצה לשמוע להן לעשות כן:
דרומי. השר צבא של רומי היה אדם זקן ושמו יינובירוס והבטיחו לו לעשות לבניו דוכסין ואיפרכים ושלטונים ושמע להם ונפל על חרבו והרג את עצמו והיו מצווחין קלנדס יינובריס לשון שמחה וחירות שנעשה ביתו בני חורין ושרים ועל ידו גם הם תפסו המלכות והחירות ולזכר הזה עושין קלנדס קודם התחלת החדש יינובריס שנקרא על שמו:
מן יומא דבתריה. היו עושין סי' לאבילות ומתאבלין עליו והיו קורין לאותו היום מילני אימיריא ולשון ארמי הוא מילני לשון עצה לו עצה ותבונה תרגומו לי' מילכא וביונתא אימירא מלשון אימתני ותקיף כלומר עצת פחד ואימה היתה זה:
מאן דזרע טלופחין. כך היו אומרים מי שזורע עדשים ביום האבל הזה לא יצליחו:
קלנדס אסורה לכל. אסור לשאת ולתת עם כל עע"ז ולטעמיה אזיל דאדם הראשון התקינו והוא עשה לשם שמים אלא שהאומות אחריו קבעום לעכו"ם:
אלא לפלחין בה. לאותה אומה שהתקינה וכן עובדין ע"ז בה:
חברייא בעי. מי אמרינן נשי דפלחין כפלחין הנשים של אותם העובדים אי הוו כפלחין עצמם ואסור לשאת ולתת גם עמהן אי לא:
והדא טקסים. שם מקום אחד שהיו קורין אותו כך בקיסרין ומלשון תכשיט הוא אי הוי כע"ז:
מכיון דסוגייא שמריין. וקאמר הש"ס מכיון שיש בקיסרין הרבה מהשמרונים ומםתמא כפלחין אותה לשם ע"ז כדאמרינן בריש שחיטת חולין גבי כותים דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים והיו עובדין אותה והם היו מערי שמרון:
הדא טקסים דדוקים. של שם העיר דוקים:
צריכה. מיבעיא לן אם עובדין אותה או לא:
דיזבון ליה עזיל קטן. שיקנה לו מטוה קטן. ויביאו את המטוה תרגמו עזל:
מן סטרנלייה דביישן. ביום האיד סטרנלייה בעיר ביישן:
אתא. ר' ביבי לשאול גבי ר' יוסי אם מותר בדיעבד:
סבר דמורה ליה וכו'. והיה סבור שיורה לו להיתר והורה לו לאיסור ונראה דאיפכא גרסינן סבר דמורה לי' כהדא דר' יוחנן דשרי דר' יוחנן אמר לעיל בהלכה א' אם עבר ונשא ונתן מותר ואפי' ביום אידו והורה לי' כהדא דר"ל אסור דר"ל החמיר אפי' בדיעבד לעיל גבי עובדא דרב יודן נשיאה. ור' יהושע בן לוי דגריס בספרים טעות הוא:
פרוקטו. כך היו קורין אותו היום והוא ראש של ימי התקופה:
שלשה זמנים. של יום אידם היו בבל וכו' כדמפרש השמות של אלו השלשה באלו שלשה המדינות:
סטרניילה. הוא לשון שנאה טמונה ונוטריקון הוא שונא נוקם ונוטר היך מה דאת אמר וכו':
ברומי צווחין לי'. קורין ליעקב סנטורייה דעשו:
ולא כבר תניתה. קלנדס ור' יוחנן אמר לעיל דקלנדס הוא זכרון לתפיסת המלכות:
פעם שניה. שלקחו מהם המלכו' וחזרו וגברו בשניה:
והעלה שלעטוט. העלה שירטון סביבו ונעשה מקום יער גדול ושם בנו כרך גדול שברומי אח"כ:
ומלך אין באדום וגו'. כתיב דמעיקרא לא היה להם מלך עד אותו היום שנסתלק אליהו ולא היה מגין על ישראל:
יום גינוסיא של מלכים. הוא יום הלידה כדכתיב ויהי ביום השלישי וגו' ומאי הדר דקתני יום הלידה וכו' עד כאן לציבור יום גונוסיא הוא שעושים ביום הלידה של מלך יום איד לכל המון העם ויום הליד' דהדר תני הוא שעושין אותו יום איד ליחיד כל א' בביתו ביום הלידה שלו וכיום תגלחת זקנו דלקמיה הוי:
וכתיב בשלום וגו'. אלמא דהיו נוהגין כן בשריפה ואמאי קתני דיש בה ע"ז:
כיני מתניתא וכו'. כלומר דמפרש דמאי שריפה דקאמר דהוי ע"ז זהו עישון ושריפה ששורפין עליו כל כליו שלא ישתמש בהן אחר ומקטירין קטורת לע"ז והיינו עישון ושריפה:
הלכה ג
מתני' יום תגלחת זקנו. שאינו זמן קבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד:
ובלוריתו. שמניח בלורי' מלאחריו כל השנה ואינה מגלחה אלא משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד:
יום שעלה בו מן הים. ומקריב זבחים לע"ז על שניצל בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו דלא חשיבי כולו האי:
ואותו האיש. לאפוקי עם משעבדיו מותר:
גמ' מה. כלומר דבעי הש"ס אותו היום דקתני מהו אם אותו היום שגילח בלבד הוא דאסור או אותו היום בכל שנה ושנה אסור לישא וליתן עם אותו האיש:
והתני תגלחתו ותגלחת בנו. והאי ברייתא ליכא לפרש דבכל שנה ושנה ביום תגלחתו קאמר דא"כ הוה ליה למיתני יום תגלחת ויום תגלחת בנו דהוה משמע ביום תגלחת שלו שהוא עושה בכל שנה וכן ביום תגלחת בנו ועוד דאם בכל שנה עושה לו יום איד ביום שגילח מסתמא היה מגלח גם תגלחת בנו באותו יום איד הקבוע לו וא"כ תגלחת בנו היינו תגלחתו אלא ש"מ דלא הוי יום איד כ"א ביום שגילח בלבד:
תיפתר שגילחו שניהן כאחת. ביום אחד ומש"ה נמי לא קתני יום בכל חד וחד ולעולם איכא למימר בכל שנה ושנה אסור בו ביום:
והתני משתהו וכו'. וש"מ באותו יום דוקא וכדלעיל:
תיפתר שגלחו שניהן כאחת שנשאו נשים. כלומר כמו דמפרשינן בברייתא קמייתא שגלחו שניהן ביום אחד ה"נ שנשאו נשים הוא ובנו ביום אחד וקבעו להם יום איד ליום זה מחמת שהיתה להם שמחה כפולה ולעולם בכל שנה ושנה אסור:
והתני לידתו ולידת בנו. וכי אית לך למימר שנולדו שניהן כאחת והשתא בהני ברייתות נמי לאו שגלחו או שנשאו נשים ביום א' מיירי וא"כ ש"מ דאינו אסור אלא אותו היום בלבד מדלא קתני יום בכל אחד ואחד:
תיפתר. הא נמי ל"ק דנוכל לומר דיום איד שקבעו הי' ביום אחד וכגון שלא הספיק לעשותו יום איד לו עד שנולד לו הבן ועשה יום איד בשביל עצמו ובשביל בנו כאחד והלכך הוא דקתני לידתו ולידת בנו שבשביל האיד הכפול לו קבעו. ולא איפשיטא:
תני. בתוספתא פ"ז דב"ק והכי תנינן שם שבעה גנבים הן הראשון שבכולן גונב דעת הבריות והמסרב בחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו והמרבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל והמפתח לו חבית שמכורות לחנווני ע"כ מה דשייך להא דקאמר הכא ואגב דאמרי בענין משתה מייתי לה וכן הך ברייתא דלקמן:
מכורות לחנווני. וזה עושה כשולח לו ופותח בשבילו ולכבודו אינו חושש אם תתקלקל החבית יין מחמת שפותח אותה וטענת חנם הוא טוענו כלומר שגונב דעתו מפני שמכרה לחנווני ולא יהא מפסיד כלום בשביל שפותחה:
בשעה שאינו רוצה. לפי התוספתא עליו קאי ויש לפרשו גם על האורח:
מהו בתקרובת. מאי לשון תקרובת דקתני ולא קאמר מתנות:
רחיץ בזווי אוחרי. כלומר דאפי' דבר כזה אסור כגון שיש לו הרבה אורחים שזימן אותם לסעודה וכבר אין מקום פנוי לזה לישב ומסרב בו ואומר רחוץ ידך ושב בזוית אחרת שאני עשה לך מקום פנוי בשביל כבודך וזהו גניבת דעת והוא אינו מבקש לזה ובפ"ד דדמאי איתא נמי להא וגריס מהו בתקרובת ידע דהוא רחוץ והוא מטרח עלוי והיינו דקאמר הכא רחיץ בזווי אוחרי אע"פ שידע דרחיץ:
ובירושלם. היה מנהג יפה שכשזימנו אורחים לסעודה והיה שם מפה פרוסה לסימן לידע שכל זמן שהוא פרוסה כהוגן היו אורחים נכנסין וכשהיו מהפכין דימין לשמאל היו יודעין שכבר נתמלאו המקומות ולא היו נכנסין וכדי שלא יתביישו המתאחרים לבוא ואין להם מקום לישב לפי כבודם: