פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ב
מתני' מתרפין מהן ריפוי ממון. בהמתו:
רפוי נפשות. גופו ואם אומר לו סם פלוני יפה לך אפי' ריפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו לפי שהוא מתירא שמא שואל לאחרים ג"כ ולא מרע נפשיה:
אבל לא בינו לבינו. כלומר במקום שאין בני אדם מצויין כל כך דבינו לבינו ממש בלאו הכי אסור להתייחד עמהן והלכה כחכמים ואם מסתפר במראה מותר דמימר אמר הואיל ומסתפר בהכי אדם חשוב הוא ומתיירא להורגו:
גמ' אם היה נחמם אסור. אם רואה שנתחממה המכה מחמת רפואה שנתן לו הנכרי אז לעולם אסור ואפי' מרופא אומן ולא יעסוק עוד יותר ברפואה שלו כדלקמיה:
כהדא. עובדא שר' אמי עלה עם ר' יודן נשיאה לחמתה דגרר ולקה באצבעו ונתן עליו אספלנית מרופא נכרי אומן שהיה שם:
חמיתה מחלחלה. ראה אח"כ שהמכה נתחלחלה וירדה בעומק יותר:
וקלמה. כמו וקנפה והסירה להאספלנית וחבטה מאצבעו:
ולא שמיע כהאי דאמר וכו'. אם היה רופא אומן מותר ואמאי לא סמך על שהיה זה הנכרי רופא אומן:
ולא דמייא תמן נחמם מותר. בתמיה כלומר דלא דמיא להא דהתיר ר' יוחנן ברופא אומן דלא התיר אלא בסתמא אבל אם נראה לעין שנגרעה והוחמה המכה מחמת רטיה ואספלנית שלו כמו הכא שראה שנתחלחלה המכה ודאי לא התיר ואסור להשתמש עוד ברפואתו דהא חזינן דמרע האומן נפשיה א"נ נחמם כמו נהמם ומלשון גדר ושרט הוא. לא תתגודדו תרגומו לא תתהממון. ורב יהודא מפרש דהא דאמרינן ריפוי גופו אסור היינו אם היה אפי' נהמם גדר ושרט בעלמא אסור להתרפאות ממנו כהדא וכו' ולא היה כ"א איזה גדר בעלמא מחמת שלקה באצבעו ואפ"ה הסיר הרטיה שנתן לו הנכרי ופריך ולא שמיע וכו' וה"נ רופא אומן הוה ומשני תמן נחמם מותר כלומר ר' יוחנן מיירי באין בו סכנה ונחמם כזה הוא מותר אבל הכא שראה המכה מתחלחלה ויש בה סכנה ונחמם כזה אסור אפי' מרופא אומן:
מהו מיכחול מינהון. אם מותר לכחול העינים מרופא נכרי:
מאן דבעי מיסתמיא איסתמי. מי שרוצה לסמות עיניו יכחול מהנכרי ויסתמא כלומר דנהי דסכנת מיתה ליכא סכנת סמיות עינים מיהא איכא:
לוי אמר מאן וכו'. דאפי' סכנת מיתה איכא כשיתן עכו"ם זה סם חריף בתוך הכחול:
רב לא עבד עינא כחל לה. וקאמר הש"ס דרב לא היה נוהג לכחול את עיניו ולא נגלה לו טוב הכחול שיכול להמית אם משימים בתוכו סם המות ולפיכך לא אמר אלא חשש סמיות עינים אבל לוי היה נוהג לכחול עיניו והיה יודע מכח הכחול עד היכן הוא הולך ולפיכך קאמר שאם משימין בתוכו סם המות אע"פ שאינו בולע לתוך גופו מ"מ יכול הוא להמית:
והא אנן חמיי לון. והרי אנחנו רואין אותן שטועמין בפיהם להקילורית שמשימין בתוך העינים לכחול לרפואה ובכה"ג נימא דליכא חששא מידי:
נימר. אפ"ה אין לסמוך עליהן דסוף סוף איכא חששא דאיכא למימר שעושה זה בכוונה וכשהקילורית היא טובה הוא טועם אותה כדי שיסמכו עליו וכד לית היא טבא וכו' כלומר ולאחר כן יעשה את שלו וישים בתוכה סם חריף ורע והיא עומדת ומסמא את עינים:
אהן אופיון סכנה. אופיון. פי' הערוך מלשון יוני הוא והוא מין עשב הנקרא פרגין ועושין אותו לרפואה ואם לא נותן בכמות הראוי סם המות הוא ולפיכך סכנה הוא ליקח מרופא נכרי:
הדא תורייקי. טרייאקו הוא בלעז:
מותרת. ואין חשש סכנה ליקח מהן:
כל שהוא מן השפה ולפנים. כל מכה שהיא לפנים מן השפה יש בה סכנה ומרפאין אותה בשבת. וגרסינן לכל הסוגיא בפ' שמנה שרצים הל' ד':
לא מן השפה ולפנים הן. ואמאי לא התירו:
ר' זעירא לא אמר כן. כדאמרי חברייא כל שהוא מן השפה ולפנים וכדקשיא ליה ממתני' אלא הכי אמר בשם ר' אבא בר זבדא דוקא כל מכה שהוא מחלל הגוף ולפנים מרפאין אותה בשבת:
עצם של ראש. כשהוא נחלש וגורם לכאב הראש מעלין אותו לקשרו ולחזקו:
בנות אזנים. גידי אזנים לפעמים נופלין מחמת פיסוק שפותח האדם פיו בכח ומעלין אותן אפי' בשבת מפני שהוא סכנה:
עין שמרדה. שרוצה לצאת כאדם המורד ויוצא:
נבות ידים ורגלים סכנה. מכה שעל גב היד והרגל. הרי הן כמכה של חלל ומרפאין אותה בשבת:
ר' אבהו. אמר דהכי אמר ר' יוחנן אהן סומקה סכנה אם נתאדם המכה שעל גב היד והרגל אז היא סכנה:
לוקטין לו עוקץ עקרב. אם עוקצו עקרב לוקטין לו העשבים לרפואה בשבת מפני שסכנה הוא:
חמרא. יין שמשימין לרפואת העין מותר לתת אותו מחוץ לעין בשבת והוא נכנס מאליו לתוכו אבל להשים בתוך העין אסור:
ואהן רוק תפל. דמרפא אסור למשוח בו לעין בשבת:
מיניה את יליף לחזיזתיה. לחזזית שבתוך העין ומכאן אתה למד מה שהוא מותר בשבת ברפואתו ומה שהוא אסור ובבלי גיטין דף ס"ט לחזיזתא משמע מתרגום גרב או ילפת בהרן וחזיזן ואינו ענין לכאן:
הדא עורדענא. צפרדעים תרגומו עורדעוניה ולפעמים עולה מכה בגופו של אדם כצורת צפרדע וסכנה היא ומרפאין אותה בשבת:
עכשבוניתא. עכביש וזהו ג"כ מכה כצורת עכביש וכן גומרתא כצורת הגחלת והיא בועה אדומה וכולן סכנה ומותר לרפאותן בשבת:
נותנין עליה חמץ בפסח. מרטיה שעושין עליה ואפי' חמץ בפסח הוא ואסור בהנאה מותר מפני הסכנה:
אהן בלעא. מורסא הזה ועל שם שהליחה מכונסת ובלועה בתוכה:
שרי. לכתחילה להוציא הליחה ממנה בשבת:
מתניתא אמרה כן. ממתני' שמענו דמותר לכתחילה הוא דתנינן בפ' כל הכלים מחט של יד ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ שנכנס בבשרו וה"ה שמותר להפיס את המורסא:
דלא כן. דאם לא כן אלא דלהפיס את הבלע והיא המורסא אסור אם כן מה בין קוץ שהתירו לכתחילה ומה בין בלע שאסרו אלא ודאי בשתיהן מותר לכתחילה:
אהן עיימא דעינא. עין שהוכהה. והנה כהה הנגע תרגומו והא עמיא מכתשא:
ושרא לון. לעשות לו רפואה בשבת:
אוף אנא שרי. אם ר' בא מתיר אף אנא כוותיה סבירא ליה:
אהן צפדונא. חולי השינים סכנתא לפי שמתחיל בפה וגו' בבני מעי' ומרפאין אותה בשבת:
והוה מיתסי קומי דתימטיניס. ובפ' שמנה שרצים קמי ברתיה דדמיטיניס. שהיה עוסק ברפואה מלפני בתו של הנכרי דימתינוס בטיברייא:
בערובתא. בערב שבת בא לפניה ושאל אותה אם יצטרך למחר לעשות הרפואה ואמרה ליה לא צריכת ואם תצטרך קח גרעיני תמרה וא"ד גרעינין של הפרי נקליבס ושרוף אותם לחציין וקליפת שעורין וצואת קטן נגובה ושחוק אותם ביחד ותטפול על המכה ולא תגלה רפואה זו לשום אדם:
וחנקת גרמה. על שגילה הרפואה וא"ד לא עלתה לה כך אלא נתגיירה היא:
ש"מ אהן צופדנא סכנה. מדעשה הרפואה בשבת:
אם היה רופא אומן מותר. להתרפאות מן הנכרי:
הוה ליה קולוס. חולי בני מעיים שקורין קוליקוס בלע"ז:
מישחוק תחלוסין. לשחוק שחליים בשבת. במדרש איכה יעיב ולמה קורין אותה כפר שחליים דהוו מרבין בניהון כאילין תחלסייא:
בר בריה. דריב"ל הוה ליה בלע מורסא בתוך גרונו א"נ שבלע נימא ושרץ:
ולחש ליה. ונתרפא:
מי נפק. כשהיה רוצה זה לצאת שאלו מה הלחש הזה אשר אמרת וא"ל ממלה פלוני ופלוני אמר מה עשית מוטב היה לו שימות ולא ישמע הדבר הזה:
עד כדון כשאמר לו. בפירוש הבא לי עלים מע"א להתרפאות:
סתם והביא לו מע"א. מהו:
נישמעינה מן הדא. דאפי' באמר לו סתם והביא מע"א אסור כדאמר ר' מנא אילו הוה ידע וכו':
צמרמורין. חמימות. בפ"ט דנידה כמין צמרמורות אוחזין אותה:
מן זכרותיה דדוהי. מן המעיין המקלח דרך ע"ז ששמה דוהי. א"נ דוהי כינוי לגנאי כדלקמן בהל' ד' דוהין של מימי רגלים זכרותיה הוא מקור המעיין של המים כדאמרינן בבכורות דף נ"ה זכרותיה דירדנא ממערת פמייס והביאו לו מים מהמקלחין דרך ע"ז זו שהיו מחזיקין אותה לרפואה ולא שתה:
א"ר הונא זאת אומרת. אברייתא דלקמיה קאי ובפ' שמנה שרצים גריס הכי בהדיא אמר רב הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגילוי עריות כלומר דמייתי סייעתא מברייתא לדברי ר' יוחנן דלעיל וכן לקמן גבי שפיכות דמים:
שבת שהותרה מכללה. לענין מאי לאו להתרפאות קאמר דפיקוח נפש דוחה את השבת ודכוותיה הא דקאמר נערה המאורסה לא הותרה מכללה ואפי' להתרפאות קאמר ש"מ שאין מתרפאין בגילוי עריות:
הבא לי אשת איש. ויתרפא מחולי אהבה אשר לו אלא אפי' אינו רוצה כ"א לדבר עמה ולשמוע את קולה בלבד אין שומעין לו:
רחם איתא. אהב אשה אחת:
וסכן. נסתכן מחמת חולי אהבתה:
ימות ולא כן. אפי' ימות ולא יעשה כן בישראל ואפי' להעביר אותה לפניו בלבד:
מהו דישמע קולה וייחי. ואם הוא מתרצה לשמוע קולה בלבד ואף שלא יראנה ומחמת זה יחיה מחליו:
ומה הוות. אותה האשה שהחמיר ר"א כל כך:
ומ"ד פנויה. מאי כולי האי היה לו לישא אותה:
והא בר כוחא נגרא. כך שמו:
וסכן ושרא ליה ר' אליעזר. וכן הוא בשבת שם:
כאן בפנויה. מי נימא הא דהתיר בפנויה והא דאסר באשת איש:
ואפי' תימא כאן וכאן בפנויה גרסינן וכן הוא שם :
תיפתר. הא דאסר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש ומש"ה לא רצה ר"א להתיר אע"פ שמת בעלה אח"כ ונעשית פנויה:
ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא שאשה גדולה וחשובה היתה ולא היתה נשמעת לו שישאנה בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך לא רצה להתירה לו:
זאת אומרת. אמתני' דמייתי לקמיה קאי והכי הוא בהדיא בשבת שם כלומר ומהאי מתני' שמעינן כר' יוחנן דאין מתרפאין משפיכות דמים:
דתנינן תמן. פ"ז דאהלות האשה המקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים מפני שחייה קודם לחייו יצא רובו אין נוגעים בו שאין דוחין נפש מפני נפש:
בנפשו של קטן. אם היה קטן רודף אחר הגדול להורגו מהו שמצילין את הגדול בנפשו של קטן כדין רודף או דילמא הואיל ולאו בר עונשין הוא לא וגרסינן להא לעיל סוף פ' בן סורר ומורה:
התיב ר' ירמיה. ומאי קמיבעיא ליה והתנינן וכו' אלמא דאע"פ שקטן זה רודף הוא אין מצילין אותו בנפשו:
שנייא היא תמן. דלא קרינן ליה רודף שהרי אין אתה יודע מי הוא ההורג והרודף את מי דאיכא למימר נמי שהיא רודפת אחריו דכמו שהיא מסוכנת למות כך הולד מסוכן למות הלכך מניחין הדבר כמות שהוא ואין נוגעין בו כי קא מיבעיא לן כגון שהקטן רודף אחר הגדול ואינו נרדף ממנו ולא איפשיטא:
ולא נחש נשכו. בתמיה הא מת עכ"פ מנשיכת נחש:
ומה הוה ליה למימר. הראיה שרצה להביא שמותר:
עד שמגיע לבלורית. שער אחוריו שמגדלין אותו לשם ע"ז:
הרי זה רואה במראה. כדי שיתראה כאדם חשוב ויהא הנכרי מתיירא להורגו:
מן הכותי. שאינו חשוד על שפיכות דמים לא התירו לראות במראה ולהסתפר ממנו:
התירו לבית רבי שיהו רואין. במראה מפני שהיו זקוקין למלכות והיו צריכין להתראות ביופי והידור:
ושיהו מספרין קומי. כדרך שמסתפרין הם להשערות מלפניו:
חד גיור. הוה ספר בעודו בגיותו והיה חוזה כוכבים וראה באיצטרוגליא שלו שהיהודים יהיו שופכין את דמו וכסבור היה שיהרגו אותו ובאמת לא הוה אלא אמגיירתיה שהראו לו שעתיד להתגייר ויהו שופכין את דמו והוא לפי טעותו היה הורג כל היהודים הבאים להסתפר ממנו:
כמן. כמה מהן קטל:
ובסוף. לאחר שנתגייר אחר זה ונודע להם שהרג יהודי' כל כך התפללו עליו שיחזור לסורו ואל יתערב זר הרוצח הזה עמהן:
אין לוקחין ממנו. דבעינן כתובה לשמן:
בגר שחזר לשיאורו היה. והיה יודע דבעי לשמן וכגון שחזר לסורו מחמת יראה שלא יהרגוהו הנכרים דאל"כ כ"ש דהוי ליה מין: