פני משה על תלמוד ירושלמי עבודה זרה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' לפני אידיהן של נכרים. שם כינוי הוא לחגיהם ולמועדיהם:
אסורין מלשאת ומלתת עמהן. למכור ולקנות משום דאזלי ומודו לעכו"ם ביום אידם:
מלהשאילן. בהמה וכלים מידי דהדרי בעינא:
מלהלוותם. מעות דלא הדרי בעינא דמלוה להוצאה ניתנה:
מלפורעם. דכשהן נפרעין אזלי ומודו לע"ז ביום אידם וכן כשפורעין:
מפני שהוא מיצר לו. על מעותיו שאינם חוזרים לו ולא אזיל ומודה:
שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו אזיל ומודה והלכה כחכמים. ודוקא במלוה בשטר אסור הוא להפרע מהן אבל במלוה על פה שרי מפני שהוא כמציל מידם:
ר' ישמעאל וכו'. טעמא מפרש בגמרא:
לאחר אידיהן מותר. וכן הלכה. ורבנן בתראי לטפויי קאתו דאפי' בדיעבד אסור ואין הלכה בזה כוותייהו אלא כת"ק. ובגולה שאין אנו יכולין לעמוד על עצמינו מלישא וליתן עמהן שעיקר פרנסתינו מהם ועוד משום יראה אינו אסור אלא יום אידם בלבד והאידנא נהוג עלמא היתר אפי' ביום אידם משום דקים להו לרבנן בגוייהו דלא אזלי ומודו דכל הני דאיתסר בזו המסכת מיירי בעובדי עכו"ם וע"ז ממש. וכדאמרינן בפ"ק דחולין דעכו"ם שבחוצה לארץ לאו עובדי עכו"ם הן אלא מנהג אבותיהם בידיהם:
גמ' שמע כולהון מהכא. לכל דאמרינן שלשה ימים לפניהן שמע להן להביא סמך מן המקרא הזה שהנביא הוכיחם ואמר באו בית אל ופשעו וגו' והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימי' מעשרותיכם אלמא דמדרך עובדי ע"ז להקדים בשלשת ימים לפניהם:
אין כיני. אם כן הוא דיש סמך לזה מן המקרא אפי' בגולה יהי' הדין כן אלמא פליג נחום המדי בתוספתא ריש פ' א' וקאמר דבגולה יום אחד בלבד לפני אידיהן הוא דאסור:
מאי כדון. הש"ס הוא דקאמר ומ"ט דנחום המדי:
תמן. היינו טעמא דבדקו התם בגולה ומצאו שהן עושין צרכיהן לע"ז ליום אחד ולפיכך לא אסרו אלא יום אחד לפניהן:
מה מקיים רבי יוסי. האי קרא והביאו וגו' דמשמע דר' יוסי לית ליה כלל להסמך מהמקרא בזה:
במלכות ירבעם הכתוב מדבר. והנביא מגיד בתוכחתו בהפיתוי הדברים שהי' מפתה את ישראל ואמר להו ראו ע"ז וותרני' היא שהיא מתרת לכם מה שאסרה התורה כדמסיים לקמיה שהיא עושה טובה וכו' והתורה אמרה וכו':
וקטר מחמץ תודה. אע"פ שיש עדיין מחמץ קטר התודה:
וקראו נדבות השמיעו. אינו מקפיד עליכם מתי תביאו רק קראו נדבות והשמיעו אותן ולכשתרצו תביאו:
לא בא הכתוב. דמייתי לקמיה אלא להזכיר גנותן של ישראל ואיידי דאיירי בירבעם דריש לה לקראי דהושע דמספר בגנותן ביום אשר הקימו אותו למלך עליהם:
אפתי רמשא הוא. עתותי ערב הוא ואני כשיכור ולא שיכור וכן רוב העולם שתו שיכור המתינו עד הבקר והיה מתכוין שיסכימו לזה בנפש חפיצה ושלא יאמרו אנוסים מחמת שיכרות היינו:
כל הלילה ישן אופיהם. בתמיה וכי סבורי' אתם ישן אופיהם והוא היצה"ר המחממם לע"ז בודאי כל הלילה לא היה ישן אופיהם לחשוב מחשבות רשע עד בוקר הוא בוער וגו' לגמור הדבר:
כדון. עכשיו יודע אני שבלב שלם אתם חפצים להדבר אבל מתירא אני מדין הסנהדרין שלכם:
ואכלו את שפטיהם. שכילו אותם מן העולם:
רבי לוי. וכן דרש ר' לוי שהרגום ומקרא דהחלו שרים הוא דדריש מלשון חלל היך מה דאת אמר כי ימצא חלל:
ור' לא. דריש לה מלשון חולין יום מלכנו נעשו השרים חולין שהורידן מגדולתן ולא הרגום:
מי גרם להן. לשמוע לעצת ירבעם:
חמת מיין. גרם להן:
שהיו להוטים וכו'. שעשה להן ירבעם משתה והושיב איש כשר בין שני לצנין ורשעים כדמסיים ואזיל:
והינון אמרין ליה חשי. שתוק אחרי אשר הדברים כן תדע שגם המלך רוצה לעשות כן ורוצה להוסיף ולעשות שני עגלי ע"ז כדכתיב וישם וגו':
היא החליטתו. החליטה דעתו לעשות כך. א"נ טמאתו ומלשון מצורע הוא:
במוצאי שמטה. והוא זמן הקהל הה"ד מקץ שבע שנים במועד וגו' ולפיכך נתן בלבו לזה ואמר אם נעלה לרגל ועומד אני לקרות במשנה התורה יאמרו מלכא דאתרא הוא קודם ואם אקרא שני לו זה הוא גנאי לי ואם לא אקרא כלל ביזיון הוא לי. גנאי נקרא מה שמתגנה אדם על פי מעשיו ודבריו ובזיון מה שמתבזה מאליו בפני הבריות ואינם חוששין לכבודו:
ואין מרפינון אזלון סלקון. ואם אני מניח את העם לעלות לבדם לירושלים בודאי יעזבוני וילכו אצל רחבעם אדוניהם:
והרגוך. לרמז להמלך אשר יקום אחריו שיסתכל בזה כי עיקר עצת הרשע הזה שלא ימרדו בו ויהרגוהו:
אמר ר' חונה. היינו דכתיב חובר חברים מחוכם ורישיה דקרא אשר לא ישמע לקול מלחשים כלומר שאינו צריך לשמוע מקול הלוחש באזניו אלא שזה מרמז בדבר וחובר ומחכים את חבירו וכל מי שהיה חוברו ובא אחריו למלוך היה חוברו לזה ומבין ברמיזת המלה והרגוך ונעשה לו חבירו ללכת בחטאתו אשר החטיא את ישראל:
ושחטה שטים העמיקו. ושחטה מלשון חץ שחט לשונם ושהעמיק ברשע למען הסטות אותם מן הדרך ואמר כל דמפרסם כוונת המלה אנא קטיל ליה והמון העם היו סבורים כי הכוונה על הע"ז שמי אשר לא יעבוד אותה והרגוך:
אף שבתות וכו'. ודריש ליה מן הכתיב מלבד:
כמה דאת אמר מלבד שבתות ה'. והכוונה לבלבל את העם בחשבון הימים ויהיו נבוכים גם במספר ימי החדש מחמת זה למען לא ישימו אל לבם לעלות לרגל בזמנו:
תני. בברייתא:
עבר ונשא ונתן עמו מותר. ליהנות לו באותן מעות דלא אסרו חכמים אלא לכתחילה:
ואפילו ביום אידו. מותר בדיעבד:
ותני כן. תניא נמי הכי דהקילו בדיעבד כמו שהקילו בעכו"ם המכירו אפי' לכתחילה:
מפני שהוא כמחליף להן. דלא מיחזו מה דנושא ונותן עמו אלא כמו טובה וחנופה מפני שהוא מכירו ועוד אם לא ישא ויתן עם עכו"ם המכירו יעזוב אותו וילך לישא וליתן עם אחר והוה כמחניף לו שישא ויתן עמו תמיד:
כמחניף להן. שמצאן שמחין ולא משום יום אידן הוא שמח:
חד דוקינר. קסדור אחד כיבד לר' יודן נשיאה ביום אידו תיבה אחת מלאה דינרין וקיבל ממנו אחד ושלח לו השאר בחזרה:
שאל לר"ל. בשביל דינר אחד שקיבל ממנו והורה לו שיוליך הנאה לים המלח:
ופריך הרי במכירו הוה עובדא עוד הרי לשעבר דבדיעבד שכבר קבל הוה ואמאי אמר לו ר"ל יוליך הנאה לים המלח:
א"ר אבהו. תדע דגם בדידי הוה עובדא ששאל אותי ר"ג ברבי מהו לילך ליריד של עכו"ם לשאת ולתת עמהן ואסרתי לו ואע"ג דהתני בתוספתא פ"א הולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם עבדים ושפחות מפני שהוא כמציל מידם ור"ל אמר לא סוף דבר וכו':
מאי כדון. והשתא מאי טעמא דר"ל דאסר לרב יודן נשיאה את הדינר:
ר"ג אדם קטן היה. כלומר ניחא הא דר' אבהו דר"ג קטן היה באותה שעה וביקש רב אבהו לגודרו שלא ירגיל עצמו לשאת ולתת ביום אידם אבל ר' יודן נשיאה אדם גדול היה ומ"ט דר"ל:
וביקש. אע"פ כן ביקש גם ר"ל לגדור הדבר שלא יראו אחרים וירגילו עצמן בכך ויבאו להתיר אפי' לכתחיל' ובעכו"ם שאינו מכירו:
ניחא מלהשאיל. דאסרו חכמים דמהני ליה ואזיל ומודה:
מלשאול מהן. מאי טעמא:
מפני שהוא כמשיאו שם. שהוא גומל חסד והאי בר ישראל צריך ליה ואזיל ומודה:
מליפרע מהן. מאי טעמא דת"ק דאסר:
שלא יאמר ע"ז שלו סייעה. אותו לפרוע חובו ואזיל ומודה:
ותני כן. תניא נמי הכי וכדמפרש לה בברייתא דמלוה אובדת היינו אפי' אם היא בעדים אלא שבע"פ היא מותר מפני שהוא כמציל מידו:
אין מלוה אובדת. אם היא בשטר ואסור וקאמר הש"ס דלפעמים אפי' היא בשטר אובדת היא שלא בכל שעה אדם זוכה לפרוע חובו:
מאי כדון. והשתא במאי איירי במתני' דלמאי קרינן מלוה שאינה אובדת ואסור:
מלוה אובדת שלא במשכון. ובין בע"פ ובין בשטר מותר:
אין מלוה אובדת. אם היא במשכון ואסור:
אשכח תני על קדמיותא. אשכח ברייתא דתני לה כמו דתנינן בקדמייתא דמלוה שאינה אובדת בשטר היא ואסור:
תמן תנינן. בפ"ק דמ"ק ועושה אשה תכשיטיה במועד ר' יהודה אומר אשה לא תסוד. לא תתן סיד על פניה במועד דאע"פ כשנוטלתו מאדימה ומצהיל פניה כיון דהנאה שבאה לאחר זמן הויא ובמועד ניוול הוא לה אסור:
ר' חנינא ור' מנא. פליגי במה נחלקו ר' יהודה וחכמים:
בסיד שהוא מתירתו במועד נחלקו. שהיא נוטלתו מעל פניה לאחר יום או יומים ובתוך המועד בהא הוא דשרי ת"ק מכיון דאיכא הנאה במועד גופיה ורב יהודה אוסר דלפי שעה היא מצטערת במועד כל זמן שהוא על פניה:
אבל בסיד שמתירתו לאחר המועד אסור. לדברי הכל כיון דבמועד אין לה הנאה כ"א ניוול:
ואחרינא אמר דל"פ אלא במתירתו עד לאחר המועד ובהא הוא דר' יהודה אוסר ולת"ק אפי' בכה"ג שרי מפני ששמחה לאחר זמן:
מותר. אפי' לר' יהודה:
ולא ידעין. אנו מאן מינייהו דר' חנינא ור' מנא אמר דא ומאן אמר דא:
מן מה דאמר ר' חנינא וכו' ר' יהודה כדעתיה. דלשיטתיה אזיל כמה דקרי ליה התם ניבול שעה ניבול וכן הוא אמר הכא דצרת שעה צרה היא ואע"פ ששמח לאחר זמן מותר להפרע ממנו מפני שהוא מיצר לו עכשיו:
הווי דהוא אמר וכו'. ש"מ דרב חנינא הוא דמוקי פלוגתייהו דפליגי בסיד שהיא מתירתו בתוך המועד ואסר ר' יהודה משום דס"ל ניבול שעה הוי ניבול בשעה שמניחתו על פניה במועד:
אומנין ישראל. תוספתא בפ"ק דמכלתין ובספרי הדפוס נשתבשה הגי' שם והגי' נכונה כדמייתי האי ש"ס בפ"ק דשבת ושם היא שנויה והסוגיא דהכא:
בתוך ביתו. של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:
א"ר שמעון בן אלעזר במה דברים אמורים בקבולת אבל בשכיר יום אסור. והכי הוא בתוספתא ובפ"ק דשבת. דלא התירו בתוך בתיהן אלא א"כ קיבל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעד כל המלאכה כך וכך וכיוצא בו שאינו ניכר לפי שמובלע שכר יום אידם בהן אבל בשכר יום אסור שניכר שכר יום אידם שנותן לו:
בד"א בתלוש מן הקרקע. הא דהתירו בקבולת בבית הנכרי בתלוש מן הקרקע דוקא:
אבל במחובר לקרקע. כגון שעושה לצורך מחובר לקרקע שמסתת אבנים לשקען בבנין אסור אפי' בביתו של נכרי:
בין כך ובין כך. כדמפרש ואזיל:
בין בתלוש בין במחובר בין בשכירות בין בקיבולת. דכיון דבעיר אחרת הוא ואינן יודעין שהמלאכה של ישראל הוא מותר אפי' בשכירות ובמחובר:
רבי לא. פליג ומפרש דהאי בין כך ובין כך לא קאי אסיפא במה דברים אמורים בתלוש וכו' ובעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת אבל בשכירות אפי' בעיר אחרת אסור:
טעמא דר' ישמעאל. במתני' דאסר אף לאחריהן:
משום בריה דמועדא. בריה לשון סעודה כמו הביאי הבריה ולא ברה אתם לחם. וכלומר שלאחר החג שלהם ג"כ עושין שמחה ומתענגין בסעודת המועד שלהן שנשאר והלכך אסור ר' ישמעאל אף לאחריהן דהם שייכים להחג וכיום איד הן:
כיון שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו. אפי' לאחריהן הוא ממעט בשמחת אידו לפי שהוא דואג שלא יבא לו איזה ריוח מיד אחר יום אידו וממעט בשמחתו להשאיר לו אחרי כן עד שירויח במשא ומתן:
מה מפקה מביניהון. מאי בינייהו דחברייא ובין טעמא דר' בא כדי שימעט בשמחת אידו:
למכור לו דברים שאינן מתקיימין. ליום אידו ולמכור לו קודם יום אידו איכא בינייהו:
על דעת חבריי אסור. דכמו דחיישינן ביום שלאחר אידו מטעמא דמכל מקום מתענג הוא בבריה דמועדא ושמח אף ביום שלאחריו ה"נ בדברים שאין מתקיימין אסור מהאי חששא שיכול הוא לתקנם לסעודה ולהכין לו מיום אל יום ויהא שמח בזה ביום אידו:
על דעת רב בא. דס"ל דלא חיישינן להכי ומטעמא אחרינא הוא דאסר רבי ישמעאל לאחריהן א"כ בדברים שאינן מתקיימן ליכא למיחש שיהא שמח בהן ביום אידו ומותר למכרן לו. א"נ למכור לו דברים שאינן מתקיימין לאחריהן לרב ישמעאל איכא בינייהו דלדעת חברייא אסור דאע"פ שאינו שמח באלו דברים שאינן מתקיימין מ"מ שמח הוא מבריה דמועדא וכיון דיום שלאחריו כיום אידו דמי אסור למכור לו אפי' דברים שאינן מתקיימין אבל לר' בא דס"ל מטעמא כדי שימעט בשמחת אידו לפי שאסור לישא וליתן עמו גם לאחריהן מותר למכור לו דברים שאינן מתקיימין דבשביל שנתיר למכור לו דברים אלו לא יהא מרבה בשמחת אידו שאינו חושש להן לפי שאין הריוח מצוי בהן ועכ"פ ימעט בשמחת אידו לפי שיודע שאסור לישא וליתן עמו בדברים שהריוח מצוי בהן:
קרייא מסייע למה דאמרי חברייא. דיום שלאחר המועד כמועד הוא ורגילין לשמוח בו ולהתענג בבריה דמועדא:
וביום עשרים וארבעה לחדש וגו'. בנחמיה כתיב ויקרא בספר תורת אלהים וגו' ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט וביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו וגו':
ולמה לא אמר בעשרים ושלשה. ולמה לא נאספו ביום כ"ג והלא לאחר החג הוא אלא משום בריה דמועדא מפני שרגילין לשמוח גם ביום שלאחר החג ולנוח בו אלמא יום שלאחריו כמו דשייך לחג דמי:
אין נימר. וכי תימא דיום כ"ג שבתא הוה ולא היו יכולין לבא:
לית יכול. אי אתה יכול לומר כן דיום כ"ג בתשרי יהיה בשבא לפי שאת מחשב דאם כ"ג בשבת אתה מוצא שהיה יום הכיפורים בחד בשבתא ואנן לא עבדינן תרי שבי בהדדי ואם ב"ד רואין שיבא יה"כ באחד בשבת מעברין לאלול כדי שידחה יה"כ לשני בשבת אלא ודאי לאו בשבת היה ומשום בריה דמועדא לא נאספו לבא:
ומה בה. ופריך הש"ס דאי משום הא לא אריא דמה בכך שיהא חל יה"כ להיות בא' בשבת:
ולית רב חוניה מיקל. וכי לא היה ר' חוניה מגנה למי שרוצה בשביל זה להעביר י"ה ממקומו ולדחותו ליום שלאחריו דס"ל דאע"ג דאיקלעו תרי שבי בהדדי אין מעברין לאלול ואכתי נוכל לומר דיום כ"ג בשבת הי':
אנא חשביתה. חשבתי לפי חשבון קביעות השנים ולא היה באותו הזמן בימי עזרא כ"ג בתשרי בשבת אלא טעמא משום בריה דמועדא: