פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק י · הלכה ו
מתני' אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעה"ב. דכתיב בני בליעל בלי על בנים שאינם עולים בתחיית המתים ונדחין כמדיחין:
מאותה העיר. דכתיב וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת:
ומאותו השבט. דכתיב מקרבך מקרב השבט עצמו:
עד שיודח רובה של עיר דכתיב יושבי עיר דמשמע ישובה של עיר והיינו רובה:
הרי אלו כיחידים. שעבדו עבודת כוכבים וידונו בסקילה וממונם פלט:
צריכים. אנשי עיר הנדחת היו צריכים שני עדים והתרייה לכל אחד וא' שהיו מרבין להם בתי דינין וכל מי שנמצא שעבד עבודת כוכבים בעדים ובהתראה מפרישין אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר מביאים אותן לב"ד הגדול וגומרים דינם שם והורגין אותן בסייף וממונם אבד ואם לא נמצאו רובה של עיר דנין אותן בסקילה וממונן פלט:
גמ' עיר. ולא כפר קטן ולא כרך גדול שאינה נקראת עיר אלא כרך:
מחמשה. לא פחות מחמשה בני אדם ולא יותר מעשרה:
שנים שהדיחו את שנים. מהו לפי שמדיחי עיר הנדחת צריך שיהיו שנים דכתיב יצאו אנשים וגו' ואם לא הדיחו אלא שנים והשאר הדיחו אחרים אותן שנים שהדיחו מה תהא עליהן אם נותנין עליהם תורת מדיחין שהן בסקילה או דילמא תורת הנידחין עליהן דהואיל ולא הדיחו אלא שנים מהעיר אין תורת מדיחי עיר הנדחת להן אלא בכלל כל הנידחין ובסייף הן:
גרים ותושבין מהו שישלימו. הגרים להתושבים לרוב:
היו שם ביברים וכו'. שהם בחפירה תחת הארץ אי נמי עוף שהוא טס בקינו למעלה מעשרה מהו שיהו נחשבין בכלל שללה ויהו אבודין כשאר ממונן:
ר"ש אומר וכו'. לעיל בפרק ט' ובריש פ"ז ואיידי דאיירי במתני' בסקילה וסייף מייתי לה הכא: