פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק ז · הלכה יב
מתני' המסית זה ההדיוט. דוקא הדיוט שהסית מיתתו בסקילה אבל נביא שהסית מיתתו בחנק והמסית את ההדיוט. כלו' ליחיד ולאפוקי מסית את הרבים כגון מדיחי עיר הנדחת שמיתתן בחנק והאי כר"ש היא אבל רבנן פליגי וס"ל דבין הדיוט שהסית ובין נביא שהסית ובין שהסית את היחיד או את הרבים מיתתו בסקילה אלא אם הסית את רוב אנשי העיר נקרא מדיח ונ"מ דעד שיאמר בלשון רבים נלך ונעבוד כדקתני בסיפא:
מכמינין. לשון מארב:
והוא אומר לו יש לי חבירים. הניסת צריך שישיב יש לי חבירים רוצים בכך בא ואמור לי בפניהם:
אם היה ערום. המסית ואינו מדבר בפניהן כלומר שהוא אומר לניסת שאינו יכול לדבר בפניהם מפני יראת ב"ד:
ביחוד. כלומר אין איש עכשיו עמנו ויכול אתה לומר מה שאמרתי לי:
האומר אעבוד וכו'. כלומר בין שהסית בלשון יחיד או בלשון רבים ובכל א' מן העבודות מסית הוי ובסקילה:
המדיח. זה שאומר בלשון רבים:
גמ' הא חכם לא. בתמיה ומאי שנא הדיוט דנקט:
מכיון שהוא מסית וכו'. כלומר אין ה"נ דאין חילוק ומתני' לישנא דהדיוט נקט מפני שעכשיו הוא הדיוט:
כיצד עושין לו וכו'. וגרסינן להא בפ' בתרא דיבמות הלכה ו':
וכא את אמר הכין. על מתני' דהתם קאי דקתני משיאין על פי בת קול ומעשה באחד וכו' שהיו שומעין את קולו אני איש פלוני בן פצוני מת והשיאו את אשתו והרי במסית עושין לו כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והכא את אומר הכן דבשומעין את קולו סגי:
שנייא היא. התם דאמר אני איש פלוני וכו' והלכך אין צריך שיראוהו ויכירוהו דבהכי סגי. ואמר אוף הכא אני. אף במסית ליסגי נמי באומר אני הוא שאומר לך דבר זה ואמאי צריך להערים עליו ולעשות כן שיראוהו דוקא:
שלא יערים. אלא טעמא אחרינא איכא במסית שהיו עושין כן שלא יערים לברוח:
ויערים. ומה בכך וקאמר שצריכין אנו לחוש לזה שלא יברח וילך ויסית עצמו עוד וגם אחרים עמו ועושין כך כדי לתפסו ולהביאו לב"ד:
בלשון גבוה. כלומר בהעזה ובאריכות דברים כדתנן במתני' שמשיב כך הוא חובותינו כך הוא יפה לנו:
בלשון נמוך. כדתנן נלך ונעבוד ובהכי סגי ונקרא מדיח:
נעשה מדיח. כלומר דין מדיח לו אם אמר לרבים:
מסית אומר בלשון הקדש וכו'. כלומר דדריש מדמצינו דבראש הפרשה כי יסיתך כתיב והדר קאמר כי בקש להדיחך וגו' ופעם קוראו מסית ופעם קוראו מדיח ומפרש דהיינו הך אלא דמסית על שם דיבורו נקרא שהסית בלשון הקדש והסתה לשון הטעה הוא ואם אמר בכל לשון ודאי חייב הוא כדכתיב להדיחך דלשון הדחה בכל לשון שמדיח משמע: