אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית

פרק ז

פרק ו

הלכה א

מתני' ארבע מיתות. סקילה שריפה הרג וחנק. דוקא נקט סידרא סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא אינה למי שנתחייב שתי מיתות דקי"ל נידון בחמורה:

ר"ש אומר שריפה וכו'. ואין הלכה כר"ש:

זו מצות הנסקלין. מה דמפורש בפרק דלעיל ומשום דבעי למיתני מצות הנשרפין והנהרג' והנחנקין הדר ונקיט להאי:

גמ' ולרשות. להמלכות לא ניתן לו לדון אלא בדין הרג בלבד:

נאמר כאן נקימה. נקם ינקם:

חנק לית משכח ליה. אי אתה מוצא בפירוש בתורה:

אמרת. מכאן למדו דמיתה סתם בכל מקום אינה אלא חנק לפי שתלו חכמים בהקלה:

ר"ש דריש. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו:

כל שם בת כהן בשריפה. אחת ארוסה ואחת נשואה ומדהוציא הכתוב לארוסה בת כהן לדונה בשריפה ולא סקילה כארוסה בת ישראל ש"מ ששריפה חמורה:

ורבנן אמרין כל שם ארוסה בסקילה. אחת בת ישראל ואחת בת כהן ואין שריפה לבת כהן אלא בנשואה ומדהוציא הכתוב לארוסה בת כהן מכלל נשואה לסקילה ש"מ שסקילה חמורה:

ר"ש דריש. השתא קאמר מאי דמהדרי להו חד לחבריה ומפרש נמי טעמא למילתיה דר"ש דקאמר כל שם בת כהן בשריפה דמנא ליה דגם נשואה בת כהן בשריפה דהא לטעמא דידיה דשריפה חמורה וניתנה לבת כהן א"כ דייך שתאמר דארוסה דחמירא בשריפה היא אבל לא נשואה והלכך דריש וקאמר דאי לא תימא הכי אלא דנשואה בת כהן דאקילא מארוסה כמו שמצינו בבת ישראל דנשואה קילא ואם כן הוא דיינו שנאמר דנשואה בת כהן תהא בסקילה דקילא משריפה דלעולם בת כהן חמירא היא מבת ישראל וכמו דהחמירה התורה בארוסה בת כהן מארוסה בת ישראל כן נאמר ונחמיר בנשואה ומעתה קשה ג"כ דמנא לן דנשואה בת ישראל בחנק היא דילמא בהרג היא דקילא יותר לדידי והייכי דדריש ופריך להו דעל כרחך דאחת ארוסה ואחת נשואה בת כהן יצאת לשריפה דאי לאו הכי קשיא נימא ק"ו כדמסיק:

היקלה בנשואה שתהא בסקילה. כדפרישית דלפי דבריהם קאמר וכלומר דאי לא תימא הכי כדקאמינ' א"כ דיינו שנאמר שתהא נשואה בת כהן בסקילה ומעתה גם בבת ישראל נימא דהיקילה תורה בארוסה יותר מבת כהן שהרי בסקילה היא ולדידי קילא משריפה אינו דין שנקל עליה גם בנשואה ושתהא בהריגה דקילא מחנק לדידי אלא על כרחך דאחת ארוסה ואחת נשואה בת כהן בשריפה היא ושוב לא מצינו למילף לבת ישראל מידי:

רבנן דרשי וכו'. כלומר דמהדרו ליה איפכא דלדבריך לפי שאתה דורש איכא למידק איפכא לדידן ומה ארוסה בת ישראל שהחמירה בה התורה לדונה בסקילה ומעתה נאמר דנשואה בת ישראל דקילא דיינו שנאמר בה שתהא בשריפה דאנן סבירא לן דשריפה קילא מסקילה ומעתה נאמר גם בבת כהן דאין נשואה בשריפה דהא ארוסה בת כהן קילא היא ואינה אלא בשריפה וא"כ גם נשואה בת כהן נקל עליה ואינה אלא בחניקה דהיא אחר. מיתת שריפה וא"כ אין לדבר סוף דכשאתה דורש כן א"כ נקשי איפכא ונלמוד מק"ו דבת כהן קילא היא בתמי' אלא ע"כ דנשואה בת כהן היא דיצאת לשריפה דהיא חמירה מבת ישראל דאינה אלא בחנק וארוסה דחמירה לעולם בסקילה היא בין בבת כהן בין בבת ישראל ואין לך להשיב כלום:

כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה בשריפה. את אביה קא דריש ואליבא דרבנן דקסברי נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה וה"ק כל שהיא למטה ממיתת אביה וכלומר אם היתה בת ישראל ודין מיתתה היא למטה ממה שהיתה אם זינתה עם אביה דאז היה דינה בשריפה ועכשיו למטה היא דאינה אלא בחנק בהא הוא דבת כהן בשריפה וממילא שמעינן דבת כהן הנשואה היא שדינה בשריפה:

כשהיא אצל אביה. וכלומר אבל אם היא ארוסה ועדיין אצל אביה היא לא נשתנית מיתתה מבת ישראל אלא דינה כמוה דעם אביה זינתה בשריפה היא ואם עם חמיה זינתה בסקילה כדין שאר בת ישראל דבתו בשריפה וכלתו בסקילה:

את אביה וכו'. וכלומר דכן מצינו שדרש ר' אלעזר הכי וכדאמרן דלמעט ארוסה בת כהן משריפה אלא דינה כשאר בת ישראל עם אביה בשריפה ועם חמיה בסקולה:

היא. למעוטי בועלה וזוממיה הוא דאתא דלא בועלה ולא זוממיה בשריפה אלא בחנק:

כיוצא בהן בשריפה. תוספתא היא בסוף מכלתין ואהעדים זוממין קאי וה"ג שם כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה אם לסקילה סקילה אם לשריפה שריפה בד"א שהוא כיוצא בהן באותה מיתה כיוצא בהן בסקילה הוא והן בסקילה כיוצא בהן בשריפה הוא והן בשריפה כיוצא בהן בחנק היא בשריפה והן בחנק. ובסוף מכילתין הכא גריס כיוצא בהן בחנק הוא והן בחנק כלומר דוקא במקום שהבועל הוא כיוצא בהן באותו מיתה שהיא נתחייבה נתחייב גם הוא אם לסקילה אם לשריפה בכה"ג גם העדים זוממין מקדימין לאותה מיתה אבל אם הוא כיוצא בו שהבועל בחנק ואינו באותו מית' שהיא נתחייבה כגון בת כהן גם הזוממין מקדימין למיתתו ולא למיתתה והוא בשריפה והן בחנק. ולגי' הש"ס דסוף מכלתין הוא והן בחנק אבועל ואעדים זוממין קאי וכן צריך לגרוס גם כאן:

רבנן דרשי וכו'. טעמייהו בפלוגתא דחנק חמור או סייף חמור מפרש והכי קאמרי רבנן לר"ש לדידך דסבירא לך דחנק חמור מסייף א"כ קשה באנשי עיר הנדחת דאמרה תורה מיתתן בסייף כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב ואמאי הרי הן ככל עובדי עכו"ם שדינן בסקילה:

יצאו לידון בקלה שבמיתות בשריפה. כלומר אם כן היה מן הדין לומר שאם נוציאם לדונם במיתה קלה דייך שיצאו לידון בקלה ובשריפה:

לא דייך שאת מוציאה לידון בקלה וכו'. וכלומר והשתא אי תימא דחנק חמור מסייף קשה דלא דייך שאתה מוציאן מן הדין הזה וממעט אותן מהקלה מבסקילה והיא שריפה אלא שאתה ממעט ומוציאן גם מהקלה מהשריפה והיא חנק בתמיה דייך שהיה לך לומר בהן בחנק ולא בקלה שבקלות לדידך שהיא בסייף אלא ודאי מדמצינו דנתנה להן התורה סייף ולא חנק ש"מ סייף חמור:

ר"ש דריש נביא השקר וכו'. ר"ש משיב להן עד שאתם משיבין מעיר הנדחת אשיב לכם מנביא השקר שדינו בחנק וא"כ אי ס"ד סייף חמיר תיקשי ג"כ הלא בכלל עובדי עכו"ם הוא כדכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו' נלכה אחרי אלהים אחרים וגו' ולא דייך שאתה מוציאו משריפה שהיא חמורה והי' בדין שתוציאנו לקלה והיא סקילה ואתה מוציאו מדין הסקילה ועוד תוציאנו גם מהריגה בתמיה הא סייף חמיר לדידכו ומ"ט תדיננו בקלה שבקלות אלא ש"מ חנק חמיר:

מחלף. דרשת דרבי שמעון ורבנן ולא דרשי שאת רוצה להוציאן אלא שאת מוציאן באמת קאמרי והלכך מחליף להו דמר דריש מעיר הנדחת ורבנן הוא דמהדרי מנביא שקר ואיפכא קאמרי מדרשה קמייתא:

יצא לידון בקלה שבמיתות בשריפה. כלומר דבדין היה שיצא לידון בקלה מן הסקילה והיא שריפה:

לא דייך וכו'. וכלומר מדחזינן דאמרה התורה לידון אותו בחנק ש"מ דרצתה התורה באמת לדונו בקלה שבקלות דאי בקלה מן הסקילה לבד היה לו לדונו בשריפה אלא ודאי דרצתה התורה דוקא בקלה שבכולן ואי ס"ד חנק חמור מסייף היה לו לדונו בקלה שהיא בסייף אלא שמע מינה סייף חמיר:

ור' שמעון הוא דדרש מעיר הנדחת נמי כה"ג:

היו בשריפה. כלומר בדין היה שיהיו בשריפה כדלעיל:

יצאו לידון בקלה וכו'. בדין היה כך שיהיו נידונין בסקילה וכלומר דמדחזינן דצותה התורה לדונן בסייף ואי ס"ד דלא הקפידה התורה אלא בקלה מן היותר חמורה א"כ היה לדונם בסקילה שהיא קלה מן השריפה אלא ודאי שרצתה התורה לדונם בקלה שבכולן וכיון שכן ע"כ לא דייך אלא שאתה אומר שתוציאן לידון בקלה מכולן והוא הריגה וש"מ חנק חמיר:

הלכה ב

מתני' היו משקעין אותו. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו:

קשה לתוך הרכה. קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגן על בשרו בשעת חנקו כדמפרש בגמרא שאם בקשה לחוד ימות בשעת חניקה:

את הפתילה. פתילה של אבר ומתיך לתוך פיו:

וחומרת. מלשון חמרמרו מעי כווצת. ושריפת נשמה וגוף קיים ילפינן שריפה שריפה ימבני אהרן שנאמר בהו יבכו את השריפה ולא נשרפו גופתם דוישאו בכותנותם כתיב והכא נמי מתקיימת מצות שריפה אע"פ שאינו נשרף אלא בני מעיו בלבד והכי עדיף טפי דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

אף הוא אם מת בידם. כלומר אם מת בידם על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימים מצות שריפה לפיכך לא היו חונקין אותו אלא פותחין את פיו בצבת ואין הלכה כר' יהודה:

מפני שלא היה ב"ד שבאותו שעה בקי. צדוקין היו שאין להם ג"ש אלא קרא כמשמעו:

מתני' ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה. שלא לנוולו אם היו חונקין אותו בקשה לבד:

גמ' ויתן קשה בפני עצמו. ולמה הוצרכו לכורכו בתוך סודר הרכה:

אמרי שלא ימות. מחמת הקשה בשעת החניקה ולא יקיימו מצות שריפה:

שכן מצינו. סמך לדבר שכשסתם חזקיהו מימי גיחון העליון כדאמר בפ' מקום שנהגו לא היה סותם בדבר קשה וחזק בתחלה שאין הקשה יכול לעמוד נגד הקשה והמים החזקים אלא סתמן במנים דקין וה"נ כורכין לתוך הרכה שהוא מגין על הקשה שלא יתגבר החניקה וימות תחת ידם:

בפתילה של בעץ. בדיל:

מהו בפתילה של בעץ. הרי אין הבדיל לבדו ניתך מהר כל כך:

אבר וקסטיטרון אבר עם הבדיל מעורבין יחד. את הבדיל ואת העופרת. תרגום ירושלמי ית קסטרא וית אברא:

אתיא כמאן דאמר. לאו מ"ד ממש דלא מצינו דפליגי בה ומתני' לתרוייהו קתני אלא כלומר להא דאמר במתני' מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו שפיר אתיא האי פירושא דפתילה של אברי היתה דשייכא בה זריקה אבל למאי דאמר ומסיים יורדת לתוך מעיו היה לנו לפרש דמתני' בפתילה של נפט מיירי דשייכא שפיר יורדת לתוך מעיו דאלו פתילה של אבר אינה יורדת מהר למטה כל כך ושורפת חכו וגרונו בתחלה:

קודם לארבעים שנה וכו'. גרסינן לה בפ"ק הלכה א' ובימי שמעון בן שטח ביטלו דיני ממונות גרסינן וע"ש:

ואין עדות לתינוק. כדמסיק דבאותו שעה בן עשר שנים היה:

כד הוה מהלך וכו'. איידי דקאמר כמה היה באותו שעה שראה מסיים כמה היה בשעה שהלך עם רבו:

ותני כן. שהיה מהלך עם רבו ביחד ובזמן שנתגדל ודן לפני חכמים היה:

הלכה ג

מתני'. סדן. עבה תקוע בארץ כמות של נפחים:

אין מיתה מנוולת מזו. ובגמרא מפרש מאי דאהדר להו ר' יהודה והלכה כחכמים:

גמ' מודה ר' יהודה שאין מיתה מנוולת מזו. אלא דטעמיה דחוקת העובד כוכבים היא ואמרה תורה ובחוקותיהם לא תלכו וטעמייהו דרבנן דלאו מינייהו גמרינן אלא דסייף באורייתא כתיבא כדדריש בריש פרקין נאמר כאן נקימה וכו' וכדלקמן:

ותני כן. אמילתייהו דרבנן קאי דחרב באורייתא כתיבא:

יטלינו מבין האגפיים. מבין כתיפיו:

הבער' הבער' עריפ' עריפה. כלומר לענין זה למדנו ג"ש מעגלה ערופה מה הבערה שנאמר שם במול עורף הוא דכתיבא בה עריפה אף כאן מול העורף ולא מבין האגפיים והיינו מן הצואר כדאמרינן בחולין מול הרואה את העורף:

עריפה עריפה. כלומר והתם מנלן דמול העורף הוא גמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף דכתיב בה ומלק את ראשו ממול ערפו מה להלן התזת הראש וכו' והדר גמרינן הבערה הבערה:

הלכה ד

גמ' חנק לית משכח. בהדיא בתורה אמרת וכו' כדלעיל בהלכה א':

לא מפני שהיא קלה. ר' יונתן כר"ש סבירא לי' דחנק חמור מסייף ולא מפני שהיא קלה מכולן קאמר אלא כל מקום שאמרו חנק היינו טעמא מפני שכל מיתה סתם אי אתה רשאי למשוך ולהחמיר במיתות החמורות והן שריפה סקילה אלא להקל ודייך שתקל ותתלה אותו במיתת חנק ולא בסייף הקלה מכולן:

תמן את אומר. משנה פ"ג דזבים מפשילין בחבלים הזב עם הטהור יכולין להיות יחדיו גודלין בחבלים ואפילו שניהם מצד אחד וחכמים אומרים עד שיהיה זה מושך הילך וזה מושך הילך זה עומד למזרח ומושך אליו וזה עומד למערב ומושך אליו דבכה"ג אינם נשענין זה על זה:

וכא את אומר זה מושך אצלו. ואמאי שני תנא בלישניה והוה ליה למינקט ה"נ זה מושך הילך וזה מושך הילך:

וא"ל תמן. שפיר שייכא לישנא דהילך דזה עומד מלפניו וזה מלאחריו כדפרישית אבל הכא מצדו הן עומדין ושייכא שפיר. לישנ' דאצלו זה מושך לצד זה וזה מושך לצד זה:

הלכה ה

מתני' אילו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדי' והנך דלא כתיבא בהו סקיל' כתיב בהו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

והנותן מזרעו למולך. קסבר האי תנא מולך לאו ע"ז הוא אלא חק עכו"ם בעלמא הוא מדתני ע"ז ותני מולך:

והמקלל אביו ואמו. חמור ממכה הוא משום דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבעלה דהא תנן אינן חייב עד שיקללם בשם:

והמסית. את היחידים:

והמדיח. עיר הנדחת:

והמכשף. דכתיב מכשפה לא תחיה וסמך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשף בסקילה:

מתני' הבא על האם. בשוגג חייב עליה שתי חטאות דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות ואפילו בגוף אחד וכן הלכה:

גמ' לכן צריכה ב' העלם אחד. לאו הכא קאי אלא על מתני' דריש כריתות דקתני התם להני דחשיב להו במתני' הבא על האם ועל אשת אב וכו' ומפרש לה אגב למתני' דהתם והדר מהדר למתני' דהכא כדרך ש"ס הזה:

בהעלם אחד. הא דמני התם לשלשים ושש כריתות בתורה להכי אתא מניינא לאשמועינן שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:

אבל בשני העלמות שכן אפי' באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל א' וא' גרסינן. ול"ג בהעלם אחת וכלומר דאלו בשני העלמות אפי' בערוה אחת משכחת לה חלוקי חטאות דהעלמו' מחלקין אפי' בגוף אחד. ולגי' הספר יש לפרש דה"ק דאלו בשני העלמות אפי' בגוף אחד הוי כמו בגופות מחולקי' בהעלם אחת דחייב על כל אחת ואחת ועיקרא דמילת' דקמ"ל במתני' דכריתות דגופין מחולקין וכן שמות מחולקין מחלקין לחטאות אפי' בהעלם אחת וכדלקמן:

מתניתא באשה אחת שיש לה שמות הרבה. כלומר ממתניתין דהכא לא שמעינן אלא דשמות מחולקין מחלקין לחטאות כדקתני הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב:

אבל אם היו נשים הרבה והעלימות הרבה בהעלם אחד הוא. כלומר אלא הא דמיבעי לי דאם יש כאן גופין מחולקין והן שם אחד כגון חמש נשים נידות וכן להעלמות מחולקות באשה אחת אם כמו בהעלם אחד הוא ואינן מחלקין לחטאות או דילמא מחלקין כמו דשמות מחולקין מחלקין:

א"ל לכן צריכה בהעלם אחד. הא עיקרא דמתני' דכריתות דתני מנינא להכי הוא דצריכא דאשמועינן אפי' עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וש"מ דטעמא דגופין מחולקין מחלקין לחטאות וממילא שמעינן דהעלמות מחלקות אפי' באשה אחת:

דאיתפלגון. וכן שמעינן מפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דכ"ע סבירא להו דהעלמות מחולקות מחלקין לחטאות:

הוא בהעלם אחד. הבא על הערוה ביאות הרבה והוא לא נודע לו בנתיים אבל היא היתה לה ידיעה בנתיים ועשתה בחמשה העלמות:

הוא מביא קרבן אחד. על כל הביאות כיון דבהעלם אחד היו והיא מביאה על כל העלם והעלם דמחלקות הן:

כשם שאינו מביא וכו'. דס"ל שניהם שוין בחילוק העלמות בעינן ועכ"פ שמעינן דתרוייהו ס"ל דהעלמות מחלקין:

שלא תאמר. אסוקי מילתא דר' הילל בן פזי הוא דקאמר לכן צריכה מתני' דכריתות שלא תאמר יעשו גופין מחולקין משם אחד ובהעלם אחת או העלמות הרבה בגוף אחד כמו בהעלם אחד בגוף ושם אחד ואינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר מתני' דהתם למנינא לאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת:

תני ר' ישמעאל כן. הך מילתא גרסינן לה בשבת בפ' כלל גדול והתם קאי דלעיל מינה קאמר דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולקו אם יצא מן הכלל לאיזה צורך דבר ללמוד לא יצא לחלקו ושלא לצורך חולק אם לא ללמוד איזה דבר לחלק הוא דיצא. שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. אין מלמדין על הכלל לחלק דהוי שני כתובים ואין מלמדין. וכר' ישמעאל חולקין ולר' ישמעאל ס"ל דאף הן חולקין ועלה מייתי הא דתני ר' ישמעאל ואגב דלקמן דדריש לחלק בעריות מייתי לה הכא:

והלא הניחוש והעינון בכלל. מכשפים היו ולמה יצאו מן הכלל:

לחלוק על הכלל. ללמד חילוקי לאוין על הכלל כולו ולחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו כדחשיב קוסם קסמים וגו':

כלל בהיכרת ופרט בהיכרת מקום שנאמר כרת על הכלל ויצא דבר אחד בפרט ונאמר בו כרת כגון בפרשת עריות דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות וגו' ופרט לך הכתוב באחותו דכתיב בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם ופליגי בהאי מילתא לקמיה:

מילתיה דר' יוחנן אמרה כלל ופרט הוא. שמענו בשם ר' יוחנן דאמר דכל כי האי גוונא כלל ופרט הוא ולאו דאמרינן אין בכלל אלא במה שבפרט דהאי דרשה לא שייכא הכא ועוד דלאו כלל ופרט הסמוכין הן אלא כעין מידה דיצא מן הכלל דרשינן דהפרט יצא ללמד על הכלל כולו ולחלק דמה אחותו חייבין עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות כלן אם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:

והכתיב ערות אחות אמך וגו'. ולמה יצא זה הלא כבר נאמר בפרשת עריות:

לידון בערייה. ללמד שחייב בהעראה כדכתיב התם כי את שארו הערה וגו':

והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה. ולמה יצאת ופרט בה הכתוב העראה תיפוק ליה מקרא דלעיל ערות אחות אמך דהא אמרת דכה"ג ללמד על הכלל כולו יצא:

לידון בעריה. ללמד גם כן על העראה שלא תאמר דאין אנו למדין נדה משאר עריות דאין חייבין עליה אלא משום טומאת ערוה ולא דמי להנך ומהו דתימא דלא נעשה בה המערה כגומר קמ"ל:

והכתיב ואיש אשר ישכב את דדתו וגו'. וכבר נאמר בפ' עריות דדתך היא:

לידון בערירי. כדכתיב התם חטאם ישאו ערירים ימותו. הווין בלא ולד. שלא יהיה להן ולד כלל:

וכל אתר דאת אמר ערירים ימותו. אפילו היה להם קוברין את בניהם ולכך נאמרו שתיהן ללמד מזה על זה:

למעט אשת אחיו מאמו. מערירי:

מה דודו שנ' להלן באחי אביו מאביו. דמשפחת האב הם הקרובי' לגאולה:

אף אשת אחיו לימדה מדודתו. כלומר מעיקרא ילפינן דודתו מג"ש דבאשת אחי אביו מן האב הכתוב מדבר והדר ילפינן אשת אחיו דכתיב בתרה ואיש אשר יקח את אשת אחיו וגו' דג"כ באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר והילכך ממעטינן אשת אחיו מאמו מערירי:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דלמדין דודתו מג"ש ואשת אחיו מדודתו:

כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל אשכחן דדריש מקרא אחרינא למעוטי אשת אחיו מאמו דכתיב נדה היא כדלקמיה:

אף אשת אחיו. דמיירי קרא הכא בגוונא דלפעמים יש לה היתר לאחר איסורה וזהו באשת אחיו מן האב דאם אין לו בנים מותרת להתייבם:

והא ר' יוחנן מקשי לה. אמילתי' דר' יוחנן דלעיל קאי דדריש לכך יצאת כרת באחותו לחלק וקאמר הש"ס דלהאי מילתא ר' יוחנן גופיה מקשי עלה הא לא איצטריך וכדמפרש ואזיל מנן תיתי ליה וקאמר דנפקא לן כדאמר ר' אבהו בשם ר' לעזר ולקמיה מתרץ לה:

שני לאוין וכרת אחד. מקום שאתה מוצא שיש בו שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את הכרת ליתן לכל לאו ולאו כרת בפני עצמו ואם עשה שתיהן חלוק חטאות ביניהן כדמפרש ואזיל לקראי דמפטם וסך בשמן המשחה:

לאוין חולקין את הכרת. וחסר כאן עד ועוד מן הדא וה"ג בפ' כלל גדול בתריה מה עבד לה ר' יוחנן. כלומר דהשתא מאי מתרץ לה ר' יוחנן למה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חילוקי לאוין וכל מקום שיש חלוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חלוק חטאת ביניהן. ומשני התם באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. אי מהאי קרא לא הוי ידעינן כרת אלא על האנשים ויצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק. והדר פריך ולית לר' אלעזר כן. ללמד על הנשים. אית לי' לא תקרבו אחד האיש ואחד האשה במשמע ומה עבד לה ר' יוחנן פתר לה ואינו מחוור ועוד מן הדא שמואל בר אבא וכו' כדהכא. וכלומר פתר לה ותירץ להאי קרא אבל אינו מחוור ובלאו הכי עוד קשה לדברי רבי יוחנן דאמר יצאת כרת באחותו לחלק א"כ קשיא כדבעא שמואל בר אבא:

ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. דבשלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו וכתיב בפ' אמור אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' ודרשינן האי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה ולמה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ושמעינן מיהת דיצאו שלמים ללמד ואמאי לא נדרוש ה"נ כו דיצאו שלמים ללמד. לחלק על כל הקדשים שאם אכלן בטומאה בשוגג לחייב על כל אחת ואחת ואנן לא תנן הכי כדלקמן:

א"ל. משלמים לא קשיא דלצורך דבר אחר יצאו ללמד מה שלמים קדשי המזבח אף כל קדשי המזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא וכלומר דהא דאין חייבין עליהן משום טומאה מהכא הוא דנפקא לן ולית לן למילף לחלק על כלל כולו:

ולא מתניתא היא. סיומא דמילתיה דר' זעירא היא שהשיב לו לצורך יצאו ועוד וכי לא תני במתני' דריש פ"ד דמעילה קדשי המזבח מצטרפין וכו' מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין כצ"ל כלומר דאי ס"ד דחילוק לאוין וחטאות ביניהן א"כ לא היה להן להצטרף זה עם זה ומכיון דמצטרפין הן ש"מ דאין חילוק חטאת ביניהן:

אמר ר' חנינא מאי ראיה מייתית מהאי מתני' וכן היא צריכה ליה דהיא גופה קשיא והכי מיבעיא ליה לשמואל בר אבא דאמאי מצטרפין הן ויחלוקו ולא יצטרפו דנימא דקרא אתא ללמד על חילוק חטאת ביניהם ולא יצטרפו זה עם זה:

כלל בעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ואח"כ פרע לך הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה"ג כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:

מילתי' דר' לעזר אמרה. מדברי ר' אלעזר שמענו דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דאמרינן דיצא הפרט ללמד על הכלל כולו דר' לעזר ס"ל דלוקין על חרישה בשביעית וכדקאמר טעמא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור יצאו מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דדבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עבד לה ר' יוחנן. ומ"ט אמר אין לוקין:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור:

ושני דברים שיצאו מן הכלל חלוקין. בתמיה דאית לי' כהאי מ"ד דאמר התם ובפ' כלל גדול והבאתי לעיל דשני דברים שיצאו אין מלמדין על הכלל לענין לחלק ואכתי לא מסיק טעמייהו הכא עד לקמיה:

על דעתיה דר' אלעזר אינן חולקין. ושואל הש"ס אם ר"א מודה בהא דאין שני דברים שיצאו מלמדין על הכלל לחלק דכשני כתובין הן או דפליג וס"ל כתני ר' ישמעאל לעיל דחולקין וקאמר הש"ס ואית ליה לר"א נמי כת"ק דר' ישמעאל דאין חולקין אלא דשאני ליה בין לחלק ובין להקיש דלענין ללמד על הכלל ולחלק שיהא חייב על כל א' וא' אין אנו למדין משני דברים שיצאו הא ללמד על הכלל לענין להקיש להפרט כדאמר מה הפרט מפורש שמיוחדין מהן עבודה בארץ וכו' בהא ס"ל דמלמדין:

על דעתי' דר' יוחנן אינן מלמדין. וכי ס"ל לר' יוחנן דאפי' לענין להקיש אינן מלמדין:

שנייה היא. בעלמא ס"ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת וכן ל"ת אין מלמד על עשה:

על דעתיה דר' אלעזר עשה מלמד וכו'. ובפ' כלל גדול גריס אמר ר' אלעזר ועשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. ובלשון תמיה מיתפרשא וכן הכא וכלומר וכי עשה מלמד כאן על ל"ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בלא תעשה שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על לא תעשה דחמירא אבל היאך אנו אומרים דהפרט דהוא בלא תעשה כמו כאן אינו מלמד על עשה דקילא מיניה בתמיה. ובריש פ"ח דכלאים איתא ג"כ להאי סוגיא ולא גריס להא מידי:

על דעתי' דר' יוחנן ניחא. דפשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דהא אפי' חרישה שהיא לצורך הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:

על דעתיה דר' אלעזר. דאמר חרישה אסורה מה"ת מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דהש"ס מהדר דאדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בלא תעשה על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימר ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ואפ"ה אמרת דלר' יוחנן מותר ומכ"ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר טעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת אלא דטעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודת הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת:

שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית ושש שנים וכו' וא"כ הוי לאו הבא מכח עשה והוי עשה ולגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא"ת לעבור עליו בעשה ול"ת הא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ללמדך דעל שאר עבודת קרקע דאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר רבי ירמיה דעובר בעשה:

רבי יוסי אומר אפילו בעשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודת קרקע ואין איסור אלא מדבריהן:

והכתיב מלא. כלומר סתם ומקרא מלא הוא:

לענין לא תעשה שבו. המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמר ולעבור עליו בעשה ולא תעשה:

יהו לוקין. ובכלאים ובכלל גדול גרסינן יכול יהו לוקין על תוספות. וברייתא היא ופליגי בפירושה דר' יוחנן מפרש לשיטתיה דיכול יהו לוקין על החרישה וקרי לה תוספת על המפורש בכתוב ואסיקו לה לפטורא ורבי אלעזר מפרש דעל איסור הנשנה בשני פרקים ראשונים דמסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית ממש מיירי התם וקאמר דאין לוקין עליהן:

הרי. כמו וכו' כדמסיים אית תניי וכו':

אית תניי תני ושש שנים וכו'. כלומר דמדייק האי קרא ולמדין דאינו עובר אלא בעשה לשאר עבודת קרקע ומסייעא לר' יוחנן:

ואית תניי. דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' ודוקא בשביעית ולא בתוספת וכן נמי ס"ל למידק מהאי קרא ללמד על הכלל ומסייע לר' אלעזר:

מתניתא פליגא על רבי לעזר. צ"ל וכן הוא בכלאים ובפ' כלל גדול וטעות דמוכח הוא כאן:

מתניתא. ברייתא בסיפרי השמר בלא תעשה ופן בלא תעשה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו':

וכתיב. בתריה כי אם במקום וגו' שם תעלה ושם תעשה ודרשינן לתעשה זו השחיט' והזריקה והרי זה לעבור עליהן בעשה בחוץ דשם תעלה וגו' ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה והקישן בכתוב אחד מה העליה שהיא בעשה ובל"ת דכתיב השמר פן תעלה אף לשחיטה וזריקה שהן בעשה לעבור עליהן גם בלא תעשה:

בגין דכתיב. טעמא דהקישן הכתוב בחד קרא הא לא הקישן. הכתוב לא הוי ידעינן דקאי על שחיטה וזריקה בל"ת ואמאי נימא דבא פרט העשה ומלמד על לא תעשה מה בעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בלא תעשה כן אלא ש"מ דאין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה ודלא כר"א:

מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים לא גרסינן להא דלר' יוחנן ניחא והאי שינויא לא איצטריך אלא לר"א ולגי' דכלל גדול ודהכא יש לפרש דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר הוא דמשני לה דאיצטריך שם תעלה ושם תעשה שלא תאמר וכו':

כמה דתימר גבי שבת וכו' אינו חיוב אלא אחת. דכולן מעין מלאכה אחת הן ודכוותה שחט והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר שם תעלה ושם תעשה לחייבו על השחיטה בפני עצמה ועל העלייה בפני עצמה:

זומר כנוטע. דעל ידי שכורת הענפים הן מתגדלין ביותר:

על דעתיה דכהנא חייב שתים. דנוטע חייב משום זורע וזומר לאו בכלל נוטע וחייב עליו בפני עצמו:

על דעתי' דר' זעירא אינו חייב אלא אחת. קס"ד דר' זעירא זומר כנוטע וכן נוטע כזומר ואינו משום זורע קאמר ואם נטע וזמר חדא הוא דמיחייב ודחי לה הש"ס כלום אמר ר"ז אלא זומר כנוטע הוי ודילמא נוטע נמי כזומר ואין בו משום זורע בתמיה:

להחמיר על עצמה. ולהתחייב אף בזומר וכי משום שיצאת זמירה להחמיר את פוטרו לנוטע משום זורע אלא הוי לא שנייא וכו' דלכ"ע חייב שתים דנוטע משום זורע הוא:

הלכה ו

בין מן האירוסין. דכיון שקדשה אשתו היא דכתיב ואיש כי יקח אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קדושין הן דגמר קיחה קיחה משדה עפרון:

גמ' אזהרה לבא על האם מנין וכו'. עונש למיתת ב"ד מנין:

מות יומתו שניהם דמיהם בם. וגמרינן מאוב וידעוני דכל מקום שנאמר דמיהם בם בסקילה הוא:

הבא על כלתו וכו' עונש. דבסקילה מנין:

ואיש אשר ישכב את כלתו וגו' מות יומתו וגו' דמיהם בם. תניתה הכא. לכל הני דקאמר חייב שתים ותנינן נמי להני בכריתות ופריך ניחא בכריתות דשם בשוגג מיירי ומני לכולהו משום חילוק חטאות אלא אית לך מימר הכא בסנהדרין דבחייבי מיתות מיירי דנסקל וחוזר ונסקל בתמיה ולענין מאי קאמר חייב שתים:

להתרייה איתאמרת. לענין התראה נשנית שצריך להתרות בו משום איזה איסור שהוא עובר ואם התרו בו משום אם או התרו בו משום אשת אב לוקה כלומר חייב מיתה הוא ונלקה ונלכד במיתתו ולענין זה הוא דקתני חייב עליו משום אם ומשום אשת אב:

ויתרו בו משום אשת איש. ואמאי לא קחשיב גבי אם דחייב ג"כ משום אשת איש ולענין אם התרו בו משום אשת איש דחייב:

תיפתר בפנויה. שמת בעלה:

תמן. בבבל תנינן להאי ברייתא:

אם לא היתה אמו ראויה לאביו. כגון שהיתה מחייבי לאוין וקסבר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא קרינן בה אשת אב בהא הוא דאמרי' לר' יהודה דאינו חייב אלא אחת משום אם בלבד:

הא אם היתה אמו ראויה לאביו. מודה ר' יהודה דחייב שתים:

לא שנייא. היא לר' יהודה דלעולם פליג וס"ל דאינו חייב אלא אחת כדקאמר במתני':

טעמא דר' יוחנן. אליבא דר' יהודה דאמך היא כתיב מיעוטא משום אמו לבד אתה מחייבו ואורע כל הפרשה לאם בלבד והלכך אין חילוק אליביה בין אם היתה ראויה לאביו או לא:

מה ראה ר' יוחנן לתפוש את האם ולהניח את אשת האב. כלומר מה ראה למידרש אליבא דר' יהודה היא דכתיבא גבי אם למיעוטא דאינו חייב משום אשת האב והא גבי אשת אב נמי היא כתיבא ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ומעתה נדרוש היא למיעוטא דמשום אשת אב אתה מחייבו ולא משום אם וא"כ קשו קראי אהדדי:

א"ל דהוא סבר כר' ישמעאל. ואליבי' דרשינן לקמן מהיא דכתיבא גבי ערות אביך לחייבו על אשת אב אפילו לאחר מיתה ולא נפקא לן למיעוטא:

דר' ישמעאל דרש ערות אביך בזכר הכתוב מדבר כצ"ל. כלומר רישא דקרא דכתי' ערות אביך וערות אמך לא תגלה דריש לי' ערות אביך ממש ולא משתעי האי קרא באשת אב אלא בזכר וכדמפרש ואזיל לחייבו על אביו בשתים משום ערות אביך ומשום את זכר לא תשכב וגו' וערות אשת אביך דבתריה היינו אשת אב וכדמסיק ואזיל לקמן לדרשת ר' ישמעאל:

דתני. כן דהבא על אביו חייב שתים:

וניתני. בכריתות שלשים ושבע כריתות דקתני התם הבא על הזכר והשתא לדידך ניתני הבא על אביו דחייב עליו שתים:

כל שם זכר אחד. כלומר דהא כבר חשיב התם לענין כריתות לשם זכר ובא על אביו היינו זכר ואי עביד לכולהו בהדדי שם זכר אחד הוא אבל באמת בא על אביו מיחייב עוד א' משום ערות אביך:

ערות אשת אביך באשת אביך הכתוב מדבר. סיומא דדרשה דברייתא היא וכלומר דקרא דבתריה הוא דמישתעי באשת אב ושאינה עמו לאזהרה:

ערות אמך. דכתיבא ברישא דקרא זו אמו שהיא אשת אביו כלומר פשטיה דקרא בהכי מישתעי ואי לא הוי כתיב אלא ערות אמך לא תגלה לא הוי ידעינן אלא אמו שהיא אשת אביו:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה