אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה י

הלכה ט

מתני' עד שימסור למולך. מוסרו ביד משרתי עובדי כוכבים ע"מ להעבירו:

ויעביר באש. ואח"כ מעבירו הוא באש מצד זה לצד זה:

עד שימסור למולך ויעביר באש. שנאמ' לא תתן להעביר משמע נתינה הבאה לכלל העברה וכתיב התם לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מה העברה האמורה שם אש אף העברה שנאמר כאן באש:

זה הפיתום. שם המכשף ולוקח גלגולת של מת לאחר שנתעכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנ' עתידות והיא משיבה:

והמדבר משיחיו. יש שמושיב לו בשחיו תחת זרועותיו ומדבר המת משחיו:

וידעוני זה המדבר בפיו. חיה אחת ששמה ידוע וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד והיא נקראת בלשון חכמים בר נש דטור. ומכניס עצם ממנה לתוך פיו והעצם מדבר מאיליו ע"י כשפים. הרי אלו בסקילה. דכתיב באבן ירגמו אותם:

והנשאל בהן. שבא ושואל בהן להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה. לא ימצא בך וגו' וחובר חבר ושואל אוב וידעוני:

גמ' עונש. למיתת ב"ד:

ומזרעך לא תתן יכול אפי' מסר וכו'. כך שנויה הברייתא בת"כ פ' קדושים וחסר שם הבבא יכול אפי' מסר והעביר שלא למולך וכו':

שלא למולך. אלא לע"ז אחרת:

עד שימסרנו לכומרים. על מנת להעבירו ואח"כ יטלנו מידן ויעבירנו הוא בעצמו לבנו:

העבירו כדרכו. ברגליו מהו אם זה כדרכה של מולך:

תני. בברייתא דלקמיה שמעינן כך הוא דרכה היה מושכו ומעבירו דרך העברה מצד זה לצד זה ולא העברה ברגל כדמסיק לקמן:

תני. בתוספתא פ"י. וחסר כאן בהעתקה וה"ג שם העביר ברגלו פטור ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו המעביר את אביו ואת אמו ואת אחיו ואת אחותו פטור המעביר עצמו פטור ור' אלעזר בר"ש מחייב אחד מולך ואחד שאר ע"ז חייב ר"א בר"ש אומר אינו חייב אלא משום מולך בלבד:

טעמא דר"א בר"ש. דמחייב בהעביר עצמו דבך כתיב בגופך לא ימצא מעביר:

והכרתי אותו מקרב עמו. וכתיב לקמיה ושמתי אני את פני וגו' והכרתי אותו וגו' לזנות אחרי המולך וגו':

לרבות שאר ע"ז בהיכרת. ודרשינן להאי קרא קמא לע"ז לשלא כדרכה דאלו עבודות כדרכה כתיב בפ' שלח לך כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו':

עונש מנין. לשלא כדרכה:

מזרעו נתן למולך. כתיב בהאי קרא והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך ומיותר הוא דהא כתיב לעיל אשר יתן מזרעו למולך אלא לרבות עונש לשלא כדרכה כתיב הכא כי מזרעו נתן למולך וכתיב לעיל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת:

והוא שהעביר בעצמו. השתא מסיק לה דהיה מושכו ומעבירו הוי כדרכה דהרי אם הוא העביר בעצמו פטור והעברת עצמו לא ברגליו הוא צריך לעבור ולהכי פטור הוא דלאו העברה הוי וטעמא מפני שהעביר את עצמו ולא משכחת לה בדרך העברה אבל אם היה מושך בו בבנו והעבירו חייב אלמא דכך הוי דרך העברה. א"נ והוא שהעביר בעצמו לשון קושיא היא והרי הוא שהעביר בעצמו לא ברגליו הוא עובר וא"כ תיפוק ליה דבלאו הכי פטור דהא קתני העברה ברגל לאו העברה הוי ומשני דהיינו נמי טעמא דפטור דמפני שהעביר את עצמו והעברה ברגל לאו כלום הוא אבל וכו' דכך הוא דרך העברה. והיינו הך:

מה הוא דאמר ר"א בר"ש העבירו ברגלו פטור. השתא קשה לדידיה דהא לא פליג אהא ומודה דהעבירו ברגלו פטור והיכי משכחת לה לדידיה להעביר עצמו שיהא חייב:

בההוא דאעבריה מזקר. לר"א בר"ש משכחת לה דהעביר עצמו חייב כגון שעבר בקפיצה מצד זה לצד זה דזהו ג"כ כדרכה הוא ולא הוי העברה ברגל:

בעא קומי ר' זעירא. אמאי לא נימא דמסר ולא העביר תליא בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן:

טבח ולא מכר. פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בטבח ע"י שליח הוא אם מתחייב המשלת על ידי השליח ולחזקיה דאמר חייב דס"ל דמקשינן טביחה למכירה מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר והיינו דקאמר ולא מכר כלומר דבמכירה לא פליגי דע"כ ע"י אחר היא אלא אי מקשינן טביחה למכירה פליגי ור' יוחנן אמר פטור דלא מקשינן וה"נ דכתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך ואם מסר ע"י אחר להעבירו למ"ד בטביחה חייב על ידי אחר אע"ג דוטבחו כתיב כמאן דעביד איהו גופיה דמי ה"נ מיחייב ולמ"ד התם פטור דוטבחו דוקא ה"נ עד שיעביר הוא לזרעו דוקא:

ראה לשון שלימדתיך התורה וכו'. מילתיה באנפי נפשה היא כלומר דסבר כמ"ד לעיל דדוקא מולך ולא מעביר שאר ע"ז דהקפידה התורה עליה ועל שמה ואפי' קיסם או צרור שהמליכו עליהם מולך הוא ומיהו שם מולך דוקא:

והכרתי אותו וכו'. כמו אמר מר הוא ור' נסא פליג ארבי יוחנן דס"ל כת"ק דלעיל וכתנא דברייתא דלקמיה דאחד המולך ואחד שאר ע"ז ואתא האי קרא לרבות למעביר זרעו לשאר ע"ז דחייב:

בין שעבדה באבות ובאמהות. כדמפרש לקמיה:

בשאין עבודתה לכן. הא דקתני בין שעבדה באבות ואמהות חייב אשאר ע"ז קאי ובשאין עבודתה לכך להעביר לפניה באש ומתחייב משום דהתורה רבתה למעביר לשאר ע"ז ולא חילק בין יוצאי יריכו לאביו ואמו בשאר ע"ז דדוקא במולך הוא דכתיב ומזרעך וכו' דהקפידה התורה דוקא על יוצאי יריכו:

אבל אם היתה עבודתה של ע"ז זו לכך. להעביר לפניה א"כ הוי כמולך ופטור על אביו ואמו דהקפידה התורה במולך על זרעו דוקא:

א"ר הילא אפי' עבודתה לכן. ר' הילא ס"ל דדוקא בשם מולך הוא דהקפידה התורה על יוצאי יריכו אבל אם אין לה שם מולך אפי' עבדה בעבודת מולך מיתחייב הוא באינו יוצאי יריכו כדלקמן והיינו דקאמר אפי' עבודתה של שאר ע"ז בכך חייב הוא ואפי' שתים הוא חייב בשאר ע"ז חדא דעבדה דרך עבודתה ואידך דעבדה בעבודת מולך ומתחייב ג"כ משום מולך דרבתה התורה לשאר ע"ז בהאי קרא:

מתני'. ברייתא דלקמיה מסייע לר' הילא וגרסינן אמר ר"ש מולך בכלל וכו' וכן מוכח מדלקמן:

בכלל עובדי ע"ז היה. דכתיב איכה יעבדו הגוים וכל חוקותיהם במשמע באיזו עבודה ואיזה חוק שעובדין חייב הוא למה יצא חוק של מולך בפני עצמו לידון ולהקל עליו דגזירת הכתוב הוא במולך שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו וזה מסייע לר' הילא דס"ל בשם מולך בלבד הוא דהקפידה התורה על יוצאי יריכו אבל בשאר ע"ז דאיתרבי לעבודת מולך חייב הוא על אביו ואמו:

אתיא דר"א בר"ש בשיטת ר"ש אביו. הא דקאמר ר"א בר"ש לעיל דאינו חייב אלא משם מולך בלבד. מפרש לה דה"ק דעל יוצאי יריכו שהקפידה התורה במולך בהא הוא דאינו חייב אלא בשם מולך בלבד ובהא פליגי עם ת"ק דתוספתא דלעיל דת"ק ס"ל א' מולך וא' שאר ע"ז שוין הן ועלה קאמר ר"א בר"ש דדוקא בשם מולך הוא דחייב ביוצאי יריכו אבל לא בשאר ע"ז על יוצאי יריכו אבל בשאין יוצאי יריכו מחייב הוא בשאר ע"ז והיינו בשיטת רבי שמעון אביו דכמו דאמרינן דהקפידה התורה בשם מולך דאינו חייב אלא על יוצאי יריכו כן נמי אמרינן דעל יוצאי יריכו הוא דהקפידה התורה במולך דוקא אבל בשאר ע"ז דלאו בשם מולך מתחייב הוא על אינו יוצאי יריכו:

אף על גב דר"א בי רבי שמעון אמר זיבח וקיטר וכו' עד כל לה' אלהיכם לא תעשון כן גרסינן בהלכה דלעיל ושם מפורש. ואיידי דאיירי במילתיה דר"א בר"ש מייתי נמי להא:

היתה עבודתה בבנים ובבנות וכו'. לקמי' מפרש לה:

והוה ר' זעירה חדי בה. דסבר מימר דלר"א בר"ש קאמר וכדאמרן לעיל לשיטת ר' הילא ואליבא דרבי אלעזר בי רבי שמעון דמפרשינן הא דקאמר דאינו חייב אלא משם מולך בלבד היינו דוקא ביוצאי יריכו דבשאר ע"ז אינו חייב אבל בשאין יוצאי יריכו מתחייב הוא בשאר ע"ז ור' פנחס הכי קאמר היתה עבודתה של שאר ע"ז בבנים ובבנות והוא עבדה באבות ובאמהות חייב שתים וטעמא דכי איתרבו שאר ע"ז לעבודת מולך ולא ליוצאי יריכו איתרבו דעל יוצאי יריכו אינו חייב אלא במולך כדאמרינן לר"א בר"ש ואלו בשאר ע"ז לא הקפידה התורה אלא כל שהוא מעביר חייב הוא ודרך עבודתה מיקרי ואפי' עבודתה בבנים ובבנות והוא העביר אחרים מתחייב והשתא מתחייב שתים חדא מאיכה יעבדו דכל שהעביר עבודתה וחקה היא וחדא מאזהרת מולך דהא איתרבי עבודת מולך לשאר ע"ז דעכ"פ עבודות מולך בענין העברה היא ולפיכך היה ר"ז שמח דמצא סיוע לשי' ר' הילא רבו ואליבא דר"א בר"ש וכדמפרש לה ר' הילא לעיל דלא פליג ר"א בר"ש אלא ביוצאי יריכו דוקא ובהא הוא דקאמר אינו חייב אלא משם מולך בלבד:

א"ל. ר' פנחס ומה בידך ומפני מה אתה שמח בזה ואני לא קבלתי מרב חסדא אלא אליבא דרבנן דסברי דגם בשאר ע"ז חייב ועלה הוא דאיתאמרת דחייב שתים חדא משום דעבודתה בהעברה היא ומתחייב בשם עבודת עצמה ובשאר ע"ז אין קפידא במה שהעביר וחדא משום עבודת מולך דאיתרבי לשאר ע"ז מקרא ואלו לר"א בר"ש לא קאמינא דסבירא לי דר"א בר"ש פליג את"ק לגמרי ולא ביוצאי יריכו לבד אלא דס"ל דאינו מתחייב כלל בעבודה זו בשאר ע"ז ודוקא בשם מולך הקפידה התורה:

אמר ליה ולהדא צורכת. בתמיה וכי אליבא דרבנן צריך אתה להשמיענו דבר זה דפשיטא הוא דרבנן סבירא להו הכי ולפיכך הייתי סבור דדבריך אליבא דר"א בר"ש הן ולהשמיענו חידוש בפירוש דבריו ואם דבריך אליבא דרבנן לא צריכנא לך:

ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות. כמו שהתנא שונה כאן לשניהם ואלו בכריתות לא תנא אלא בעל אוב לחוד:

מפני שנכללו כולם בלאו אחד. שניהם בלאו אחד נאמרו אל תפנו אל האובות ואל הידעונים ולא חשיב התם להכריתות אלא באותן שיש חילוק חטאות ביניהן ולאשמועינן דאי עביד כולהו בהדדי אפי' בהעלם אחת חייב על כל או"א ומכיון דאוב וידעוני בלאו אחד הן אינו מתחייב על שתיהן אלא חטאת א' דלאוין הן דמחלקין לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו וגו' הלכך לא תני התם לתרווייהו ותנא לאוב הואיל ופתח בו הכתוב תחילה:

שהוא בלא תעשה שבא מכח עשה. קסבר הואיל דאל תפנה אצל האובות הוא דכתיב לא קאי הלאו אלא על האובות וידעונים דכתיב בתריה כלאו הבא מכח עשה הוא ולא הוי אלא עשה ומתמה ר' זעירא עלה כדלקמיה:

הכן. הוא דאמרת א"כ לטעמא דידך לא היה שום אחד צריך לשנות ידעוני בכריתות אלא אתה כלומר דטעמא דאמרת לאו מילתא הוא כלל דודאי אל תפנה אתרווייהו קאי והרי ע"כ אחד מהן צריך שיכתוב בתחלה ואי משום הא אתה מיבעי למיתני גם ידעוני בכריתות:

א"ל. ר"ז אלא היינו טעמא דכמה דאישתעי קרא אישתעיית ג"כ המתני' דקרא כתיב אוב או ידעוני או בזה או בזה מתחייב מיתה וכיון דקרא מחלקם גבי מיתה דכתיב כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו שנה התנא הכא דמישתעי בחיוב מיתה ג"כ לתרווייהו אבל בכריתות לא משתעי אלא בחיוב חטאות:

ודורש אל המתים. סיומא דקרא דאזהרה לנשאל הוא לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים:

זה הנשאר בגולגולת. של מת ע"י כשפים:

הנשאל בזכורו. מעלה ומושיב את המת בזכרותו. ובתוספתא פ"י כולל לשניהם אחד הנשאל בגולגולת ואחד המעלה בזכורו וכן תנא לה התם:

וההדיוט מעלה את המלך. אפי' למלך יכול להעלותו ולשאול בגולגלתו:

אינו עולה כדרכו. אלא רגליו למעלה:

מה טעמא. מדלא כתיב קסמי באוב והעלי נא לי וקאמר קסמי נא לי באוב וכדמסיק דמה את שמע מינה מהכא אלא מיכן שהיתה יודעת הרבה דברים במיני כישוף והוא ביקש ממנה שתעשה באוב ובהעלאה בזכורו הוא ולפיכך אמר קסמי נא לי לפי שאשה היא:

מאי כדון. דאכתי לא שמעינן מהכא דמעלה בזכורו הוא דלי לצרכי הוא דקאמר אלא מהכא דכתיב והיה כאוב מארץ קולך וש"מ דקולו של אוב ממקום תחתית שהוא סמוך לארץ:

מסייען לר' יסא. דאמר ר' הילא בשמיה לקמן:

מפני שהן מקטרין לשדים. אדלעיל מהדר דאמאי לא קתני ידעוני בכריתות דהיינו טעמא משום דלא קתני התם אלא מילתא דאית ביה מעשה וכדר' הילא בשם ר' יסא דמפני שנכללו כולן דחשיב להו במתני' התם בזה שהן על ידי מעשה ומשום דאינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה דכתיב ועשה אחת וגו' וידעוני לית ביה מעשה דמה שמכניס העצם בפיו לאו מעשה הוא שאינו מדבר כלום בשעת מעשה אלא לאחר המעשה כשהוא בפיו מדבר העצם מאיליו אבל בעל אוב אית ביה מעשה דס"ל בעל אוב זה המקטר לשדים כדי לחברן ולהביאן אצלו לסייע אותו בכשפיו והלכך תני התם לאוב ולא תני לידעוני:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה