פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית
פרק ז · הלכה ז
מתני' הבא על הזכר ועל הבהמה. הא דהדר נקט ליה התנא הכא הבא על הזכר משום דבאזהרת הנשכב להזכר ולבהמה מחד קרא נפקא לן לחד תנא כדאמר בגמרא לר' ישמעאל מלא יהיה קדש הלכך נקט ליה הכא:
תקלה. מכשול עון:
דבר אחר וכו'. וחסה התורה על כבוד הבריות:
גמ' את יליף דמיהם בם. כלומר ומנלן דבסקילה משום דאת יליף בג"ש דמיהם בם מדמיהם בם הנאמר באוב וידעוני וכתיב בהו באבן ירגמו אותם:
עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דיליף מהאי קרא גופיה אזהרה לנשכב:
כרבי ישמעאל. אבל ר' ישמעאל דריש לאזהרה מלא יהיה קדש בבני ישראל ואף הנשכב במשמע:
כרת לנשכב כר' ישמעאל מנין. דהא איהו לא דריש לנשכב מקרא דכתיב בפרשת עריות:
ונאמר להלן וגם קדש היה בארץ. עשו ככל התועבות הגוים וגו' ואתה למד קדש מקדש וקדש מתועבה דהוי כאלו כתיב תועבה בלא יהיה קדש דיליף מקדש דהתם דכתיב ככל התועבות הגוים ואף הנשכב במשמע והדר ילפינן תועבה מתועבה דכתיב גבי משכב זכר תועבה היא וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו':
מתניתא אמרה כן. תניא בברייתא בהדיא הכי דילפינן תועבה דכתיבא גבי כרת כמתועבה דהתם דשניהם במשמע כמו דשניהם בעונש:
עד כדון כר"ע. ולמדנו לר"ע אזהרה וכרת גם לנשכב כדלקמיה:
כרבי ישמעאל. לר' ישמעאל אזהרה לנשכב מנא לן:
רבי ישמעאל מן אתריה ור"ע מן אתריה. ר' ישמעאל יליף אזהרה לנשכב לבהמה מלא יהיה קדש דילפינן מקדש היה בארץ דכל התועבות במשמע כי היכי דיליף מהתם לנשכב בזכר וכן ר"ע דריש אזהרה לנשכב לבהמה מהאי קרא גופיה דלא תתן שכיבתך קרינן כי היכי דדריש גבי נשכב לזכר:
כרת לנשכב על דעתי' דרבי ישמעאל לית משכח. דאין אתה יכול לדרוש מתועבה דקדש לענין כרת כהאי דדריש לעיל גבי נשכב לזכר דשאני התם דכתיב תועבה במשכב זכר גופיה וגמרינן מכל אשר יעשה מכל התועבות וגו' אבל גבי בהמה לא כתיב בה תועבה בגופה הלכך אין אתה מוצא לדרוש מכאן אליביה דבשלמ' לר"ע הואיל דכתיבא בהאי פרשה לא תתן שכבתך וגו' קאי כל אשר יעשה וגו' אכולהו אבל לר' ישמעאל לא כתיב נשכב התם:
עונש לנשכב בין על דעתי' דר' ישמעאל בין על דר"ע לית משכח. דהא לא כתיב אלא ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ואי אפשר למידרש אליבא דרבי עקיבא כדדריש גבי זכר דאשר יתן בבהמה כתיב ואין אתה מוצא לדרוש מכאן אלא כדלקמיה מדכתי' וזובח לאלהים יחרם וכתיב לעיל מיניה כל שוכב עם בהמה מות יומת ואם אינו ענין לשוכב דלא איצטריך דהא כתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת תנהו ענין לנשכב והקישו הכתוב לזובח וגו' מה זה בסקילה וכרת וכו' ונפקא לן עונש לתרוייהו וכרת אליבא דר' ישמעאל:
מה מפקא מביניהון. מאי בינייהו בהני דרשות:
שכב את הזכר ונשכב ממנו על דעתיה דר' ישמעאל חייב שתים ועל דעתיה דר"ע אינו חייב אלא אחת. כצ"ל וחלופי טעות דמוכח הן דלר' ישמעאל נפקא ליה מתרי קראי ולר"ע מחד קרא:
שכב את הבהמה וכו' חייב שתים. הואיל דלענין עונש לנשכב לתרוייהו מתרי קראי נפקי:
שכב וכו' חייב שתים. לכולי עלמא:
לא עשו בו קטן כגדול. כדמפרש ר' אלעזר דאינו מתחייב עליה כלומר על השכיבה משום משכב זכר עד שתהא הביאה עם הנשכב שהוא בן שלש שנים ויום אחד והא דנקט בת משום דמביאת בת שלש שנים ויום אחד יליף לה דפחות מכאן אינה ביאה להתחייב להגדול הבא עליה וכשהיא בת שלש ויום אחד מתחייב והה"ד לענין משכב זכר:
מה ראה ר' ישמעאל ור' עקיבא ליחלק בזכר ובהמה. דמר דריש לה מהאי קרא לכרת ואזהרה לנשכב ומר דריש מהאי קרא ומה ראו לחלוק כאן יותר משאר כל העריות למצוא להן דרשות ממקום אחר ולא אמרינן דאחד השוכב ואחד הנשכב בכלל כדאמרינן בכל העריות:
שבכל העריות כתוב בהן שאר בשר. כלומר דשאר בשר דכתיבא בפרשת עריות איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' הא לא שייכא אלא על העריות דשאר בשר ועליהן הוא דשייך לומר דאחד השוכב ואחד הנשכב בכלל קירוב שאר בשר ועל שניהם נאמרה אזהרה וכרת בפרשה אבל זכר ובהמה אין דרכן בקירוב שאר בשר ולא הוו בכלל שאר בשר הכתוב במקרא ועל השוכב הוא דנאמרה בהדיא בפרשה אבל הנשכב לא הוי ידעינן אי לאו מהני קראי דדרשי:
הרי נדה. דאין איסור' משום קורבה דשאר בשר ולא קאי שאר בשר הכתוב בפרשה עליה ונחלקו עליה בתמיה כלומר דהא לא מצינו דנחלקו עליה למצוא דרש ממקום אחר על הנשכב אלא שניהם במשמע כשאר כל העריות:
מכיון דכתיב קריבה קריבה. מכיון דכתיב הכא אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו' וכתיב בנדה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו' ילפינן קריבה קריבה וכמי שכולהם כאן וכו' כמאן דכתיבא שאר בשר בה ונכלל נדה בקרא דריש הפרשה:
ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וגו'. כתיב וכלומר דר' חייא בר אדא פריך דהא לא תקרב כתיב דמשמע דלא נאמר' אזהרה אלא עליו ואכתי מנלן אזהרה עליה ואפי' אי ילפת קריבה קריבה נימא דבהדיא לאו הזהירה התורה אלא עליו מדכתי' לא תקרב והתם לא תקרבו כתיב:
היא בל תקרב היא בל תגלה. כלומר דמשני מדמצינו גבי עונש דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' והיא גלתה את מקור דמיה למדנו מכאן דהיא ג"כ בכלל הא דכתיב באזהרה לגלות ערותה ומוזהרת על בל תגלה כמו דהוא מוזהר על בל תקרב והיינו בל תקרב והיינו בל תגלה:
את יליף הריגה מהריגה סקילה מסקילה. כלומר דמכאן למדנו דגם הרובע לבהמה דשניהם בסקילה דנאמר כאן ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו וכתיב ואשה אשר תעמוד וגו' והרגת את האשה וגו' וילפינן הריגה דרובע מהריגה דאשה ואת הבהמה מה הריגה דהכא בסקילה אף הריגה דהתם בסקיל' והכא גופה מנלן דילפינן דמיהם בם מדמיהם בם דאוב וידעוני:
ר' בא בר ממל בעי. אמתני' קאי דקתני לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה לפיכך אמר הכתוב תסקל ומשמע דוקא היכא דאיכא תקלה הגע עצמך שבא עליה שוגג שכסבור מותר הוא ואין כאן תקלה ואפ"ה היא נסקלת על ידו ואע"פ שהוא פטור ועל כרחך דאקלון קפדינן שעכ"פ קלון איכא שעשה מעשה מגונה ואמאי קתני תקלה במתני':
ר' שמעון בעי. אי אמרת דתקלה דוקא נקט הגע עצמך שאם חרש בה בשבת במזיד הרי הוא נסקל על ידה ויש כאן תקלה ואפ"ה היא ודאי פטורה:
לית לך אלא כהדא דאמר ר' שמואל וכו' כלומר אלא ודאי דמתני' דקתני תקלה היינו דוקא תקלה בכה"ג דאיכא תקלה וקלון ובהא הוא דצותה התורה שגם הבהמה תסקל שהיא גרמה לו וכעין דדריש רב שמואל בר יצחק דלמען יכרת כתיב לשון יחיד ומקלל הע"ז שגרמה להם כאדם המקלל ואומר ישתחקו עצמותיו של פלוני שהוא גרם לבנו שיצא לתרבות רעה וזה לא שייך אלא במזיד וה"נ דוקא במזיד אמרינן שתסקל ול"ק נמי מחרש בה בשבת דתקלה וקלון בעינן וליכא: