אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ה

הלכה ד

מתני' אילו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדי' והנך דלא כתיבא בהו סקיל' כתיב בהו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם:

והנותן מזרעו למולך. קסבר האי תנא מולך לאו ע"ז הוא אלא חק עכו"ם בעלמא הוא מדתני ע"ז ותני מולך:

והמקלל אביו ואמו. חמור ממכה הוא משום דאיכא תרתי קלון אביו ואמו ומוציא שם שמים לבעלה דהא תנן אינן חייב עד שיקללם בשם:

והמסית. את היחידים:

והמדיח. עיר הנדחת:

והמכשף. דכתיב מכשפה לא תחיה וסמך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשף בסקילה:

מתני' הבא על האם. בשוגג חייב עליה שתי חטאות דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חילוק חטאות ואפילו בגוף אחד וכן הלכה:

גמ' לכן צריכה ב' העלם אחד. לאו הכא קאי אלא על מתני' דריש כריתות דקתני התם להני דחשיב להו במתני' הבא על האם ועל אשת אב וכו' ומפרש לה אגב למתני' דהתם והדר מהדר למתני' דהכא כדרך ש"ס הזה:

בהעלם אחד. הא דמני התם לשלשים ושש כריתות בתורה להכי אתא מניינא לאשמועינן שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:

אבל בשני העלמות שכן אפי' באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל א' וא' גרסינן. ול"ג בהעלם אחת וכלומר דאלו בשני העלמות אפי' בערוה אחת משכחת לה חלוקי חטאות דהעלמו' מחלקין אפי' בגוף אחד. ולגי' הספר יש לפרש דה"ק דאלו בשני העלמות אפי' בגוף אחד הוי כמו בגופות מחולקי' בהעלם אחת דחייב על כל אחת ואחת ועיקרא דמילת' דקמ"ל במתני' דכריתות דגופין מחולקין וכן שמות מחולקין מחלקין לחטאות אפי' בהעלם אחת וכדלקמן:

מתניתא באשה אחת שיש לה שמות הרבה. כלומר ממתניתין דהכא לא שמעינן אלא דשמות מחולקין מחלקין לחטאות כדקתני הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב:

אבל אם היו נשים הרבה והעלימות הרבה בהעלם אחד הוא. כלומר אלא הא דמיבעי לי דאם יש כאן גופין מחולקין והן שם אחד כגון חמש נשים נידות וכן להעלמות מחולקות באשה אחת אם כמו בהעלם אחד הוא ואינן מחלקין לחטאות או דילמא מחלקין כמו דשמות מחולקין מחלקין:

א"ל לכן צריכה בהעלם אחד. הא עיקרא דמתני' דכריתות דתני מנינא להכי הוא דצריכא דאשמועינן אפי' עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וש"מ דטעמא דגופין מחולקין מחלקין לחטאות וממילא שמעינן דהעלמות מחלקות אפי' באשה אחת:

דאיתפלגון. וכן שמעינן מפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דכ"ע סבירא להו דהעלמות מחולקות מחלקין לחטאות:

הוא בהעלם אחד. הבא על הערוה ביאות הרבה והוא לא נודע לו בנתיים אבל היא היתה לה ידיעה בנתיים ועשתה בחמשה העלמות:

הוא מביא קרבן אחד. על כל הביאות כיון דבהעלם אחד היו והיא מביאה על כל העלם והעלם דמחלקות הן:

כשם שאינו מביא וכו'. דס"ל שניהם שוין בחילוק העלמות בעינן ועכ"פ שמעינן דתרוייהו ס"ל דהעלמות מחלקין:

שלא תאמר. אסוקי מילתא דר' הילל בן פזי הוא דקאמר לכן צריכה מתני' דכריתות שלא תאמר יעשו גופין מחולקין משם אחד ובהעלם אחת או העלמות הרבה בגוף אחד כמו בהעלם אחד בגוף ושם אחד ואינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר מתני' דהתם למנינא לאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת:

תני ר' ישמעאל כן. הך מילתא גרסינן לה בשבת בפ' כלל גדול והתם קאי דלעיל מינה קאמר דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולקו אם יצא מן הכלל לאיזה צורך דבר ללמוד לא יצא לחלקו ושלא לצורך חולק אם לא ללמוד איזה דבר לחלק הוא דיצא. שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין. אין מלמדין על הכלל לחלק דהוי שני כתובים ואין מלמדין. וכר' ישמעאל חולקין ולר' ישמעאל ס"ל דאף הן חולקין ועלה מייתי הא דתני ר' ישמעאל ואגב דלקמן דדריש לחלק בעריות מייתי לה הכא:

והלא הניחוש והעינון בכלל. מכשפים היו ולמה יצאו מן הכלל:

לחלוק על הכלל. ללמד חילוקי לאוין על הכלל כולו ולחייב על כל אחת ואחת בפני עצמו כדחשיב קוסם קסמים וגו':

כלל בהיכרת ופרט בהיכרת מקום שנאמר כרת על הכלל ויצא דבר אחד בפרט ונאמר בו כרת כגון בפרשת עריות דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות וגו' ופרט לך הכתוב באחותו דכתיב בפ' קדושים ואיש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם ופליגי בהאי מילתא לקמיה:

מילתיה דר' יוחנן אמרה כלל ופרט הוא. שמענו בשם ר' יוחנן דאמר דכל כי האי גוונא כלל ופרט הוא ולאו דאמרינן אין בכלל אלא במה שבפרט דהאי דרשה לא שייכא הכא ועוד דלאו כלל ופרט הסמוכין הן אלא כעין מידה דיצא מן הכלל דרשינן דהפרט יצא ללמד על הכלל כולו ולחלק דמה אחותו חייבין עליה כרת בפני עצמה אף כל העריות כלן אם עשאן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת:

והכתיב ערות אחות אמך וגו'. ולמה יצא זה הלא כבר נאמר בפרשת עריות:

לידון בערייה. ללמד שחייב בהעראה כדכתיב התם כי את שארו הערה וגו':

והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה. ולמה יצאת ופרט בה הכתוב העראה תיפוק ליה מקרא דלעיל ערות אחות אמך דהא אמרת דכה"ג ללמד על הכלל כולו יצא:

לידון בעריה. ללמד גם כן על העראה שלא תאמר דאין אנו למדין נדה משאר עריות דאין חייבין עליה אלא משום טומאת ערוה ולא דמי להנך ומהו דתימא דלא נעשה בה המערה כגומר קמ"ל:

והכתיב ואיש אשר ישכב את דדתו וגו'. וכבר נאמר בפ' עריות דדתך היא:

לידון בערירי. כדכתיב התם חטאם ישאו ערירים ימותו. הווין בלא ולד. שלא יהיה להן ולד כלל:

וכל אתר דאת אמר ערירים ימותו. אפילו היה להם קוברין את בניהם ולכך נאמרו שתיהן ללמד מזה על זה:

למעט אשת אחיו מאמו. מערירי:

מה דודו שנ' להלן באחי אביו מאביו. דמשפחת האב הם הקרובי' לגאולה:

אף אשת אחיו לימדה מדודתו. כלומר מעיקרא ילפינן דודתו מג"ש דבאשת אחי אביו מן האב הכתוב מדבר והדר ילפינן אשת אחיו דכתיב בתרה ואיש אשר יקח את אשת אחיו וגו' דג"כ באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר והילכך ממעטינן אשת אחיו מאמו מערירי:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דלמדין דודתו מג"ש ואשת אחיו מדודתו:

כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל אשכחן דדריש מקרא אחרינא למעוטי אשת אחיו מאמו דכתיב נדה היא כדלקמיה:

אף אשת אחיו. דמיירי קרא הכא בגוונא דלפעמים יש לה היתר לאחר איסורה וזהו באשת אחיו מן האב דאם אין לו בנים מותרת להתייבם:

והא ר' יוחנן מקשי לה. אמילתי' דר' יוחנן דלעיל קאי דדריש לכך יצאת כרת באחותו לחלק וקאמר הש"ס דלהאי מילתא ר' יוחנן גופיה מקשי עלה הא לא איצטריך וכדמפרש ואזיל מנן תיתי ליה וקאמר דנפקא לן כדאמר ר' אבהו בשם ר' לעזר ולקמיה מתרץ לה:

שני לאוין וכרת אחד. מקום שאתה מוצא שיש בו שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את הכרת ליתן לכל לאו ולאו כרת בפני עצמו ואם עשה שתיהן חלוק חטאות ביניהן כדמפרש ואזיל לקראי דמפטם וסך בשמן המשחה:

לאוין חולקין את הכרת. וחסר כאן עד ועוד מן הדא וה"ג בפ' כלל גדול בתריה מה עבד לה ר' יוחנן. כלומר דהשתא מאי מתרץ לה ר' יוחנן למה לי כרת באחותו לחלק הרי יש בעריות חילוקי לאוין וכל מקום שיש חלוקי לאוין אפי' אין כאן אלא כרת אחת חלוק חטאת ביניהן. ומשני התם באנשים הכתוב מדבר ובאת אחותו ללמד על כל הנשים. אי מהאי קרא לא הוי ידעינן כרת אלא על האנשים ויצאת כרת באחותו ללמד אף על הנשים לחלק. והדר פריך ולית לר' אלעזר כן. ללמד על הנשים. אית לי' לא תקרבו אחד האיש ואחד האשה במשמע ומה עבד לה ר' יוחנן פתר לה ואינו מחוור ועוד מן הדא שמואל בר אבא וכו' כדהכא. וכלומר פתר לה ותירץ להאי קרא אבל אינו מחוור ובלאו הכי עוד קשה לדברי רבי יוחנן דאמר יצאת כרת באחותו לחלק א"כ קשיא כדבעא שמואל בר אבא:

ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. דבשלמים כתיב בפ' צו והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו וכתיב בפ' אמור אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו' ודרשינן האי אשר יקרב אשר יאכל הוא דאי לנגיעה לא מצינו כרת בנגיעה ולמה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליו משום טומאה עד אשר יוכשר ליקרב ושמעינן מיהת דיצאו שלמים ללמד ואמאי לא נדרוש ה"נ כו דיצאו שלמים ללמד. לחלק על כל הקדשים שאם אכלן בטומאה בשוגג לחייב על כל אחת ואחת ואנן לא תנן הכי כדלקמן:

א"ל. משלמים לא קשיא דלצורך דבר אחר יצאו ללמד מה שלמים קדשי המזבח אף כל קדשי המזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא וכלומר דהא דאין חייבין עליהן משום טומאה מהכא הוא דנפקא לן ולית לן למילף לחלק על כלל כולו:

ולא מתניתא היא. סיומא דמילתיה דר' זעירא היא שהשיב לו לצורך יצאו ועוד וכי לא תני במתני' דריש פ"ד דמעילה קדשי המזבח מצטרפין וכו' מכיון שהן מצטרפין אינן חולקין כצ"ל כלומר דאי ס"ד דחילוק לאוין וחטאות ביניהן א"כ לא היה להן להצטרף זה עם זה ומכיון דמצטרפין הן ש"מ דאין חילוק חטאת ביניהן:

אמר ר' חנינא מאי ראיה מייתית מהאי מתני' וכן היא צריכה ליה דהיא גופה קשיא והכי מיבעיא ליה לשמואל בר אבא דאמאי מצטרפין הן ויחלוקו ולא יצטרפו דנימא דקרא אתא ללמד על חילוק חטאת ביניהם ולא יצטרפו זה עם זה:

כלל בעשה. מקום שאתה מוצא שהכלל נאמר בעשה ואח"כ פרע לך הכתוב את הפרט בלא תעשה כדלקמן פליגי בה אם אמרינן בכה"ג כלל ופרט הוא כדמפרש ואזיל ולענין מאי:

מילתי' דר' לעזר אמרה. מדברי ר' אלעזר שמענו דאית ליה כלל ופרט הוא לענין דאמרינן דיצא הפרט ללמד על הכלל כולו דר' לעזר ס"ל דלוקין על חרישה בשביעית וכדקאמר טעמא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור יצאו מן הכלל להקיש וללמד על הכלל כולו דדבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עבד לה ר' יוחנן. ומ"ט אמר אין לוקין:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור:

ושני דברים שיצאו מן הכלל חלוקין. בתמיה דאית לי' כהאי מ"ד דאמר התם ובפ' כלל גדול והבאתי לעיל דשני דברים שיצאו אין מלמדין על הכלל לענין לחלק ואכתי לא מסיק טעמייהו הכא עד לקמיה:

על דעתיה דר' אלעזר אינן חולקין. ושואל הש"ס אם ר"א מודה בהא דאין שני דברים שיצאו מלמדין על הכלל לחלק דכשני כתובין הן או דפליג וס"ל כתני ר' ישמעאל לעיל דחולקין וקאמר הש"ס ואית ליה לר"א נמי כת"ק דר' ישמעאל דאין חולקין אלא דשאני ליה בין לחלק ובין להקיש דלענין ללמד על הכלל ולחלק שיהא חייב על כל א' וא' אין אנו למדין משני דברים שיצאו הא ללמד על הכלל לענין להקיש להפרט כדאמר מה הפרט מפורש שמיוחדין מהן עבודה בארץ וכו' בהא ס"ל דמלמדין:

על דעתי' דר' יוחנן אינן מלמדין. וכי ס"ל לר' יוחנן דאפי' לענין להקיש אינן מלמדין:

שנייה היא. בעלמא ס"ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת וכן ל"ת אין מלמד על עשה:

על דעתיה דר' אלעזר עשה מלמד וכו'. ובפ' כלל גדול גריס אמר ר' אלעזר ועשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. ובלשון תמיה מיתפרשא וכן הכא וכלומר וכי עשה מלמד כאן על ל"ת דבשלמא אם היה הפרט בעשה והכלל בלא תעשה שפיר קאמרת דאין העשה דקילא מלמד על לא תעשה דחמירא אבל היאך אנו אומרים דהפרט דהוא בלא תעשה כמו כאן אינו מלמד על עשה דקילא מיניה בתמיה. ובריש פ"ח דכלאים איתא ג"כ להאי סוגיא ולא גריס להא מידי:

על דעתי' דר' יוחנן ניחא. דפשיטא לן דמותר לחפור בשדהו בשביעית בורות שיחין ומערות דהא אפי' חרישה שהיא לצורך הקרקע קאמר דאינה אסורה מן התורה:

על דעתיה דר' אלעזר. דאמר חרישה אסורה מה"ת מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות מי אמרינן דכל עבודה בקרקע אסור או דילמא דלמדין אנו מן הפרט דדוקא דומיא דהני שהן עבודה לצורך הקרקע הוא דאסור:

כשם שאין מלמדין וכו'. כלומר דהש"ס מהדר דאדרבה לר' אלעזר טפי פשיטא לן דמותר דאלו לר' יוחנן איכא למיפרך דכשם שאין מלמדין מן הפרט לענין איסור דלא קאי בלא תעשה על החרישה כך לענין היתר חפירת בורות לא ילמדו דאימר ושבתה הארץ הקפידה התורה כל שהוא עושה בארץ ואפ"ה אמרת דלר' יוחנן מותר ומכ"ש לר' אלעזר דכשם שמלמדין לענין איסור כך ילמדו לענין היתר:

א"ר בא וכו'. ר' בא פליג אהא דקאמר טעמיה דר' יוחנן דאין לוקין על החרישה משום דהכלל בעשה והפרט בל"ת אלא דטעמיה דבהדיא גילתה לנו התורה במקומו דעל שאר עבודת הקרקע בעשה הוא דעובר ואינן בל"ת:

שש שנים תזרע שדך. ומשמע ולא בשביעית ושש שנים וכו' וא"כ הוי לאו הבא מכח עשה והוי עשה ולגופיה לא איצטריך דהא כתיב שדך לא תזרע וגו' וא"ת לעבור עליו בעשה ול"ת הא כבר כתיב עשה ושבתה הארץ אלא ללמדך דעל שאר עבודת קרקע דאינו עובר עליהן אלא בעשה וכן אמר רבי ירמיה דעובר בעשה:

רבי יוסי אומר אפילו בעשה אין בו. לחרישה ולשאר עבודת קרקע ואין איסור אלא מדבריהן:

והכתיב מלא. כלומר סתם ומקרא מלא הוא:

לענין לא תעשה שבו. המפורש בקרא לא תזרע ולא תזמר ולעבור עליו בעשה ולא תעשה:

יהו לוקין. ובכלאים ובכלל גדול גרסינן יכול יהו לוקין על תוספות. וברייתא היא ופליגי בפירושה דר' יוחנן מפרש לשיטתיה דיכול יהו לוקין על החרישה וקרי לה תוספת על המפורש בכתוב ואסיקו לה לפטורא ורבי אלעזר מפרש דעל איסור הנשנה בשני פרקים ראשונים דמסכת שביעית קאי ובתוספת שביעית ממש מיירי התם וקאמר דאין לוקין עליהן:

הרי. כמו וכו' כדמסיים אית תניי וכו':

אית תניי תני ושש שנים וכו'. כלומר דמדייק האי קרא ולמדין דאינו עובר אלא בעשה לשאר עבודת קרקע ומסייעא לר' יוחנן:

ואית תניי. דמדייק קרא דשדך לא תזרע וגו' ודוקא בשביעית ולא בתוספת וכן נמי ס"ל למידק מהאי קרא ללמד על הכלל ומסייע לר' אלעזר:

מתניתא פליגא על רבי לעזר. צ"ל וכן הוא בכלאים ובפ' כלל גדול וטעות דמוכח הוא כאן:

מתניתא. ברייתא בסיפרי השמר בלא תעשה ופן בלא תעשה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו':

וכתיב. בתריה כי אם במקום וגו' שם תעלה ושם תעשה ודרשינן לתעשה זו השחיט' והזריקה והרי זה לעבור עליהן בעשה בחוץ דשם תעלה וגו' ולא במקום אחר והוי לאו הבא מכלל עשה והקישן בכתוב אחד מה העליה שהיא בעשה ובל"ת דכתיב השמר פן תעלה אף לשחיטה וזריקה שהן בעשה לעבור עליהן גם בלא תעשה:

בגין דכתיב. טעמא דהקישן הכתוב בחד קרא הא לא הקישן. הכתוב לא הוי ידעינן דקאי על שחיטה וזריקה בל"ת ואמאי נימא דבא פרט העשה ומלמד על לא תעשה מה בעשה שחיטה וזריקה בכלל אף בלא תעשה כן אלא ש"מ דאין עשה מלמד על ל"ת ואין ל"ת מלמד על עשה ודלא כר"א:

מה עבד לה ר' יוחנן. בכלאים לא גרסינן להא דלר' יוחנן ניחא והאי שינויא לא איצטריך אלא לר"א ולגי' דכלל גדול ודהכא יש לפרש דר' יוחנן אליבא דרבי אלעזר הוא דמשני לה דאיצטריך שם תעלה ושם תעשה שלא תאמר וכו':

כמה דתימר גבי שבת וכו' אינו חיוב אלא אחת. דכולן מעין מלאכה אחת הן ודכוותה שחט והעלה בחוץ אינו חייב אלא אחת לפום כן צריך מימר שם תעלה ושם תעשה לחייבו על השחיטה בפני עצמה ועל העלייה בפני עצמה:

זומר כנוטע. דעל ידי שכורת הענפים הן מתגדלין ביותר:

על דעתיה דכהנא חייב שתים. דנוטע חייב משום זורע וזומר לאו בכלל נוטע וחייב עליו בפני עצמו:

על דעתי' דר' זעירא אינו חייב אלא אחת. קס"ד דר' זעירא זומר כנוטע וכן נוטע כזומר ואינו משום זורע קאמר ואם נטע וזמר חדא הוא דמיחייב ודחי לה הש"ס כלום אמר ר"ז אלא זומר כנוטע הוי ודילמא נוטע נמי כזומר ואין בו משום זורע בתמיה:

להחמיר על עצמה. ולהתחייב אף בזומר וכי משום שיצאת זמירה להחמיר את פוטרו לנוטע משום זורע אלא הוי לא שנייא וכו' דלכ"ע חייב שתים דנוטע משום זורע הוא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה