פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה א
מתני' עגלה ערופה בל' הקודש. נאמרה מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו' הכל בלשון הקודש הוזקקו לאמרן:
שנאמר כי ימצא וגו'. בגמרא פריך לה היכי יליף מהכא:
היו יוצאים. ובאים שם ומודדין מן החלל לצד העיירו' שסביבותיו לידע איזו קרובה:
אין ב"ד שקיל. אין ב"ד עשוין שיהא אפשר לחלקן שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד א' לקיים אחרי רבים להטות. לא מסתברא דלא וענו ואמרו. כלו' דפריך על דיליף במתני' דבלה"ק שנא' כי ימצא וגו' ולא מסתברא דכן הי' צריך להביא המקרא שנאמר וענו ואמרו וילפינן מלוים מה עני' ואמירה שנאמר להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק:
בא להתחיל. כלומר דאין ה"נ דמכאן ילפינן אלא דבא להתחיל מתחילת הפרשה הואיל ודריש לי' לכולה לק' וכן במתני' ויצאו כו' ולפיכך נקט לה הכא נמי מתחילתה וסמיך על וענו ואמרו דכתיבא לקמי':
כי ימצא. כתיב ולא בשעה שהן מצוין החללין דרבו הרוצחין כדתנן לקמן משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה ובבבלי דריש לה אנמצא סמוך לספר דכתיב כי ימצא פרט למצוי וכן אפשר לפרש הכא ולא בשעה שהן מצוין ליהרג מן העכומ"ז כדאמר לקמן הלכה ב':
כי ימצא. ועוד דרשינן כי ימצא מעצמו ולא שתהא חוזר ומצותת עליו לחזור ולפשפש אם יש כאן חלל:
כי ימצא אין מציאה בכ"מ אלא בעדים. כדכתיב כי ימצא איש שוכב וגו' וכה"ג דבעדי' הוא וה"נ צריך שיהי' עדים בדבר וקס"ד שיהו עדים רואין:
ופריך לא נודע מי הכהו כתיב. ודרשינן הא נודע מי הכהו אפי' מפי עבד או שפחה לא היו עורפין כדתנן לקמן בפירקין:
וכא. והכא את אומר כן דצריך עדים בדבר בתמיה:
כאן להורג. אם יש עדים שראו ההורג ואפי' עד א' לא היו עורפין דהרי נודע מי הכהו:
כאן לנהרג. דצריכין עדים שיראו בשעת מציאת הנהרג אם ראוי הוא שיהא עורפין עליו כדמצינו כמה דברים המונעין את העריפה כגון צף על פני המים ותלוי באילן וכה"ג וצריך לראות אחר הסימנים כדאמרינן לקמן:
ודא דאת אמר כו'. זה שאמרנו דאפי' עבד אפי' שפחה נאמנין ולא היו עורפין בכה"ג דוקא שאמרו אם היו רואין אותו אנו מכירין אותו בזה הוא דלא היו עורפין:
אבל כו'. ואם אמרו שלא היו מכירין אותו דמרחוק ראוהו:
היו עורפין. דלא נודע מי הכהו קרינן ביה. (חסר כאן וצריך להגיה כמו דגרסי' בר"ה) ב"ד שראו את ההורג ואמרו אם אנו רואין אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב כו':
דכתיב. בבית דין ועינינו לא ראו והרי ראו מכל מקום:
ובית דין שראו את ההרוג גרסינן דצריך שיראו עדים את ההרוג כדלעיל ובבית דין של כ"ג מיירי:
יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני אותו בית דין שראו את ההרוג:
יעמדו כלן ויעידו במקום אחר. כלומר דכלן אינן ראוין עכשיו להיות בית דין הואיל והן עדים בעצמן וצריכין שנים מהן להעיד בפני ב"ד אחר:
כשם שהן חלוקין. הני תנאי דברייתא הכא כך הן חלוקין בעדות החדש אם ראוהו ב"ד בלבד דתנא דברייתא קמייתא סבירא ליה כתנא דמתני' ריש פ' ראוהו בית דין דיעמדו שנים כו' ותנא בתרא פליג אמתני' וסבירא ליה דכולן אינן ראוין לבית דין דאין עד נעשה דיין:
חלל. כי ימצא חלל כתיב ודרשינן בשעת מציאה צריך להיות חלל ולא שהוא עדיין מפרכס דאין מודדין עד שימות:
ראוהו מפרפר כאן. ואמדוהו למיתה ואחר כך באו ולא מצאו אין עורפין דשמא נסים נעשו לו וחיה והלך לו:
מודדין ממקום שנמצא. מת דכי ימצא חלל כתיב:
לרשתה. דריש לשון חלוקה פרט לירושלים שאינה מביאה עגלה ערופה שלא נתחלקה לשבטי':
וכר' ישמעאל. דאיהו נמי דריש לרשתה לשון חלוקה כדאמר לעיל פ"ז דכל מקום שנא' כי תבאו וגו' לאחר ירושה וישיבה היא ויליף מדפרט לך הכתוב באחת מהן בפרשת המלך וירשתה וישבתה בה הה"ד כל מקום שנאמר ביאה בתורה:
ושבע שחילקו. דוירשתה מפרש לאחר שחלקת:
מצוינין היו. להיות עוסקין בכיבוש ובחלוקה ולפיכך לא נתחייבו במצות שתלה הכתוב בביאת הארץ עד לאחר י"ד שנה:
כיצד היו עושין. כשמצאו החלל:
ומלקטין את סימניו. רואין חאריו אם מת הוא ויש בו סימנין הראוין שיהו עורפין עליו ולאפוקי טמין וכה"ג וכדאמרי' לעיל וכן צריך לראות מקום שמונח חוטמו שמודדין ממנו ועושין סימן לזה:
ומוכרין. וקוברין אותו כמו בקברי אשר כריתי לי לשון חפירה כמו כי יכרה איש ובתוספתא גריס חופרין וקוברין שצריך לקברו שם דמת מצוה קנה מקומו כדלקמן הלכה ד':
ומציינין. בסימן על קברו כדי שיבאו ב"ד הגדול מירושלי' וידעו למדוד ממקום קברו:
מניין לציון קברות. רמז מן התורה דתנן בריש פרק ה' ממעשר שני דמציינין על הקברות בסיד שלא יכנס כהן ונזיר לשם וגרסי' להאי סוגי' התם ואיידי דקאמר מציינין על קברו נקט לה הכא:
רבי ברכיה. אמר ר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם רבי חונייא ורבי יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה דר' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל המקרא:
שתהא טומאה קוראה לך. כלומר שיהו עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגי' ופורש. ועברי העוברי' בארץ. ביחזקאל כתיב שהי' מתנב' לעתיד לבא שיעשו ישראל ציוני' על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתיב אלא להזהיר וללמד שיהיו עושין ציון. על העצמות. רובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין שמטמאין באהל כדתנן פ"ק דאהלות. על השדרה או על הגלגולת. שהן מטמאין באהל כשהן שלימין:
ובנה מיכן שמציינין על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל טעמא שאם את אומר ע"ג אבן חלושה אף היא הולכת ותגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה חנם במקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהור:
אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שהציון הוא במקום טהרה ולא ממש על מקום הטומאה כדמפרש טעמא בבבלי מ"ק דף ה' שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא פתאום על הציון ויטמאו הטהרים ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם. מיכאן לציון. של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:
מצא אבן מצויינת. בסיד על גבה:
אע"פ שאין מקיימין כן. שאין עושין אבן לסימן בתחילה:
המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת קמצוץ. טומאה קמוצה וטמונה תחתיה דאע"ג שאין עושין ציון על מקום טומאה היינו אם עושה הציון על פני השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שנוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות ולפיכך חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה וציין עליה:
היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:
היה חורש בנתיים. שנחרש מקום הקרקע שביניהן:
הרי הן כיחידיות. דודאי אין שום טומאה ביניהן שהרי הלך שם אדם לחרוש ולפיכך ביניהן טהור. א"נ דמיירי כגון שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהון ואי איכא מקום הנחרש בנתיים תלינן דמחמת חורש הות דנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם ולא היה שם טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא:
אין מציינין על הבשר. ובבבלי שם גריס על כזית בשר אם הוא מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:
לא נמצא מטמא טהרות למפרע. כשימצא ועדיין לא נתעכל:
מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקל בו לעולם דודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ ע"ג כל הטהרות בחנם:
תמן תנינן. פ"ק דסנהדרין:
סמיכת זקנים. על פר העלם דבר של ציבור צריך שיהא בשלשה דיינים:
בחמשה. כדמפרש ואזיל פלוגתייהו:
מה טעמא דרבי שמעון וסמכו זקני שנים גרסינן:
נראין דברי רבי שמעון בסמיכה. דלא דרש וסמכו. אלא דנפקא ליה שנים מזקני וסמכי לגופיה איצטריך ולפיכך נראין דבריו בזה דלר"י ע"כ וסמכו נמי דרשינן:
ודברי רבי יהודה בעריפה דלא דרש ויצאו כלומר בעריפה טעמא דנראין דברי ר"י משום דאיהו סבר נמי דויצאו לגופי' איצטריך כמו וסמכו לר' שמעון ואכתי אייתר זקניך ושופטיך והוו להו חמשה ולרבי שמעון שופטיך קשיא. אין תימר נראין כו'. כלומר דאי תימא דהיינו טעמא דרבי יהודה בעריפה משום דדריש ויצאו כמו שהוא דורש התם וסמכו והילכך קאמר נמי רבי נראין דברי רבי יהודה בעריפה משום דמסתבר טעמיה ושפיר דרשינן הכא ויצאו דהוי ליה למיכתב ומדדו זקניך וגו' אבל התם נראין דברי רבי שמעון דוסמכו לאו מיותר הוא א"כ קשה אשכחת אמר כו' דלפ"ז שבעה הן לר"י אם אמרינן דדריש נמי ויצאו הכא אלא ע"כ דלא דריש הכא ויצאו כמו דרבי שמעון לא דריש וסמכו והיינו טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי יהודה בעריפה דויצאו נמי איצטריך:
מה מקיים רבי שמעון זקניך כו' גרסינן. וכן הוא התם:
זקניך שהן שופטיך. מיוחדים שבשופטיך והן סנהדרי גדולה. ושופטיך זה מלך. שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ וכ"ג דכתיב ובאת אל הכהן ואל השופט וגו' כדאמר בבלי ריש פירקין: