אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית

פרק ט

פרק ח

הלכה א

מתני' עגלה ערופה בל' הקודש. נאמרה מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו' הכל בלשון הקודש הוזקקו לאמרן:

שנאמר כי ימצא וגו'. בגמרא פריך לה היכי יליף מהכא:

היו יוצאים. ובאים שם ומודדין מן החלל לצד העיירו' שסביבותיו לידע איזו קרובה:

אין ב"ד שקיל. אין ב"ד עשוין שיהא אפשר לחלקן שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד א' לקיים אחרי רבים להטות. לא מסתברא דלא וענו ואמרו. כלו' דפריך על דיליף במתני' דבלה"ק שנא' כי ימצא וגו' ולא מסתברא דכן הי' צריך להביא המקרא שנאמר וענו ואמרו וילפינן מלוים מה עני' ואמירה שנאמר להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק:

בא להתחיל. כלומר דאין ה"נ דמכאן ילפינן אלא דבא להתחיל מתחילת הפרשה הואיל ודריש לי' לכולה לק' וכן במתני' ויצאו כו' ולפיכך נקט לה הכא נמי מתחילתה וסמיך על וענו ואמרו דכתיבא לקמי':

כי ימצא. כתיב ולא בשעה שהן מצוין החללין דרבו הרוצחין כדתנן לקמן משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה ובבבלי דריש לה אנמצא סמוך לספר דכתיב כי ימצא פרט למצוי וכן אפשר לפרש הכא ולא בשעה שהן מצוין ליהרג מן העכומ"ז כדאמר לקמן הלכה ב':

כי ימצא. ועוד דרשינן כי ימצא מעצמו ולא שתהא חוזר ומצותת עליו לחזור ולפשפש אם יש כאן חלל:

כי ימצא אין מציאה בכ"מ אלא בעדים. כדכתיב כי ימצא איש שוכב וגו' וכה"ג דבעדי' הוא וה"נ צריך שיהי' עדים בדבר וקס"ד שיהו עדים רואין:

ופריך לא נודע מי הכהו כתיב. ודרשינן הא נודע מי הכהו אפי' מפי עבד או שפחה לא היו עורפין כדתנן לקמן בפירקין:

וכא. והכא את אומר כן דצריך עדים בדבר בתמיה:

כאן להורג. אם יש עדים שראו ההורג ואפי' עד א' לא היו עורפין דהרי נודע מי הכהו:

כאן לנהרג. דצריכין עדים שיראו בשעת מציאת הנהרג אם ראוי הוא שיהא עורפין עליו כדמצינו כמה דברים המונעין את העריפה כגון צף על פני המים ותלוי באילן וכה"ג וצריך לראות אחר הסימנים כדאמרינן לקמן:

ודא דאת אמר כו'. זה שאמרנו דאפי' עבד אפי' שפחה נאמנין ולא היו עורפין בכה"ג דוקא שאמרו אם היו רואין אותו אנו מכירין אותו בזה הוא דלא היו עורפין:

אבל כו'. ואם אמרו שלא היו מכירין אותו דמרחוק ראוהו:

היו עורפין. דלא נודע מי הכהו קרינן ביה. (חסר כאן וצריך להגיה כמו דגרסי' בר"ה) ב"ד שראו את ההורג ואמרו אם אנו רואין אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב כו':

דכתיב. בבית דין ועינינו לא ראו והרי ראו מכל מקום:

ובית דין שראו את ההרוג גרסינן דצריך שיראו עדים את ההרוג כדלעיל ובבית דין של כ"ג מיירי:

יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני אותו בית דין שראו את ההרוג:

יעמדו כלן ויעידו במקום אחר. כלומר דכלן אינן ראוין עכשיו להיות בית דין הואיל והן עדים בעצמן וצריכין שנים מהן להעיד בפני ב"ד אחר:

כשם שהן חלוקין. הני תנאי דברייתא הכא כך הן חלוקין בעדות החדש אם ראוהו ב"ד בלבד דתנא דברייתא קמייתא סבירא ליה כתנא דמתני' ריש פ' ראוהו בית דין דיעמדו שנים כו' ותנא בתרא פליג אמתני' וסבירא ליה דכולן אינן ראוין לבית דין דאין עד נעשה דיין:

חלל. כי ימצא חלל כתיב ודרשינן בשעת מציאה צריך להיות חלל ולא שהוא עדיין מפרכס דאין מודדין עד שימות:

ראוהו מפרפר כאן. ואמדוהו למיתה ואחר כך באו ולא מצאו אין עורפין דשמא נסים נעשו לו וחיה והלך לו:

מודדין ממקום שנמצא. מת דכי ימצא חלל כתיב:

לרשתה. דריש לשון חלוקה פרט לירושלים שאינה מביאה עגלה ערופה שלא נתחלקה לשבטי':

וכר' ישמעאל. דאיהו נמי דריש לרשתה לשון חלוקה כדאמר לעיל פ"ז דכל מקום שנא' כי תבאו וגו' לאחר ירושה וישיבה היא ויליף מדפרט לך הכתוב באחת מהן בפרשת המלך וירשתה וישבתה בה הה"ד כל מקום שנאמר ביאה בתורה:

ושבע שחילקו. דוירשתה מפרש לאחר שחלקת:

מצוינין היו. להיות עוסקין בכיבוש ובחלוקה ולפיכך לא נתחייבו במצות שתלה הכתוב בביאת הארץ עד לאחר י"ד שנה:

כיצד היו עושין. כשמצאו החלל:

ומלקטין את סימניו. רואין חאריו אם מת הוא ויש בו סימנין הראוין שיהו עורפין עליו ולאפוקי טמין וכה"ג וכדאמרי' לעיל וכן צריך לראות מקום שמונח חוטמו שמודדין ממנו ועושין סימן לזה:

ומוכרין. וקוברין אותו כמו בקברי אשר כריתי לי לשון חפירה כמו כי יכרה איש ובתוספתא גריס חופרין וקוברין שצריך לקברו שם דמת מצוה קנה מקומו כדלקמן הלכה ד':

ומציינין. בסימן על קברו כדי שיבאו ב"ד הגדול מירושלי' וידעו למדוד ממקום קברו:

מניין לציון קברות. רמז מן התורה דתנן בריש פרק ה' ממעשר שני דמציינין על הקברות בסיד שלא יכנס כהן ונזיר לשם וגרסי' להאי סוגי' התם ואיידי דקאמר מציינין על קברו נקט לה הכא:

רבי ברכיה. אמר ר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם רבי חונייא ורבי יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה דר' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל המקרא:

שתהא טומאה קוראה לך. כלומר שיהו עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגי' ופורש. ועברי העוברי' בארץ. ביחזקאל כתיב שהי' מתנב' לעתיד לבא שיעשו ישראל ציוני' על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתיב אלא להזהיר וללמד שיהיו עושין ציון. על העצמות. רובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין שמטמאין באהל כדתנן פ"ק דאהלות. על השדרה או על הגלגולת. שהן מטמאין באהל כשהן שלימין:

ובנה מיכן שמציינין על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל טעמא שאם את אומר ע"ג אבן חלושה אף היא הולכת ותגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה חנם במקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהור:

אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שהציון הוא במקום טהרה ולא ממש על מקום הטומאה כדמפרש טעמא בבבלי מ"ק דף ה' שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא פתאום על הציון ויטמאו הטהרים ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם. מיכאן לציון. של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:

מצא אבן מצויינת. בסיד על גבה:

אע"פ שאין מקיימין כן. שאין עושין אבן לסימן בתחילה:

המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת קמצוץ. טומאה קמוצה וטמונה תחתיה דאע"ג שאין עושין ציון על מקום טומאה היינו אם עושה הציון על פני השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שנוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות ולפיכך חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה וציין עליה:

היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:

היה חורש בנתיים. שנחרש מקום הקרקע שביניהן:

הרי הן כיחידיות. דודאי אין שום טומאה ביניהן שהרי הלך שם אדם לחרוש ולפיכך ביניהן טהור. א"נ דמיירי כגון שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהון ואי איכא מקום הנחרש בנתיים תלינן דמחמת חורש הות דנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם ולא היה שם טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא:

אין מציינין על הבשר. ובבבלי שם גריס על כזית בשר אם הוא מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:

לא נמצא מטמא טהרות למפרע. כשימצא ועדיין לא נתעכל:

מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקל בו לעולם דודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ ע"ג כל הטהרות בחנם:

תמן תנינן. פ"ק דסנהדרין:

סמיכת זקנים. על פר העלם דבר של ציבור צריך שיהא בשלשה דיינים:

בחמשה. כדמפרש ואזיל פלוגתייהו:

מה טעמא דרבי שמעון וסמכו זקני שנים גרסינן:

נראין דברי רבי שמעון בסמיכה. דלא דרש וסמכו. אלא דנפקא ליה שנים מזקני וסמכי לגופיה איצטריך ולפיכך נראין דבריו בזה דלר"י ע"כ וסמכו נמי דרשינן:

ודברי רבי יהודה בעריפה דלא דרש ויצאו כלומר בעריפה טעמא דנראין דברי ר"י משום דאיהו סבר נמי דויצאו לגופי' איצטריך כמו וסמכו לר' שמעון ואכתי אייתר זקניך ושופטיך והוו להו חמשה ולרבי שמעון שופטיך קשיא. אין תימר נראין כו'. כלומר דאי תימא דהיינו טעמא דרבי יהודה בעריפה משום דדריש ויצאו כמו שהוא דורש התם וסמכו והילכך קאמר נמי רבי נראין דברי רבי יהודה בעריפה משום דמסתבר טעמיה ושפיר דרשינן הכא ויצאו דהוי ליה למיכתב ומדדו זקניך וגו' אבל התם נראין דברי רבי שמעון דוסמכו לאו מיותר הוא א"כ קשה אשכחת אמר כו' דלפ"ז שבעה הן לר"י אם אמרינן דדריש נמי ויצאו הכא אלא ע"כ דלא דריש הכא ויצאו כמו דרבי שמעון לא דריש וסמכו והיינו טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי יהודה בעריפה דויצאו נמי איצטריך:

מה מקיים רבי שמעון זקניך כו' גרסינן. וכן הוא התם:

זקניך שהן שופטיך. מיוחדים שבשופטיך והן סנהדרי גדולה. ושופטיך זה מלך. שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ וכ"ג דכתיב ובאת אל הכהן ואל השופט וגו' כדאמר בבלי ריש פירקין:

הלכה ב

מתני' בגל. גל של אבנים:

סמוך לספר. אצל גבול העכומ"ז וכן בנמצא סמוך לעיר שיש בה עכומ"ז לא היו מודדין שהרי זה בחזקת שהרגוהו עכומ"ז:

או לעיר שאין בה בית דין. דבעינן זקני העיר וליכא:

אלא מעיר שישיבה ב"ד. היו מודדין דלא תימא דאין מודדין כל עיקר כמו ברישא קמ"ל דבנמצא לעיר שאין בה בית דין אין מודדין לה אלא לעיר אחר' שיש בה ב"ד מודדין דכתיב זקני העיר ההיא מכל מקום:

מכוון. מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפי' כמלא חוט:

ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות. אלא יביאו עגלה אחת בשותפות וכן הל' וטעמייהו מפרש בגמ':

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דכתיב לרשתה פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים אלא מודדין משאר העיירות הסמוכות לו:

נמצא סמוך לספר. קתני במתניתין לא היו עורפין:

גמ' נמצא חנוק ותלוי באילן. דתרתי לריעותא הוי לא היו עורפין אבל אם היה הרוג אע"פ שתלוי באילן ס"ל לר"א דהיו עורפין דחלל יתירי כתיבי בפרשה לומר אחלל קפיד קרא:

אצ"ל חנוק ותלוי באילן. דבזה פשיטא דלא היו עורפין. מנין אפילו מושלך בארץ והוא חנוק דלא היו עורפין:

ת"ל חלל גרסינן. דאין נקרא חלל אלא מכלי ברזל כחרב:

מה ת"ל נופל גרסינן. וכן הוא בתוספתא דנופל אתי למעוטי אפי' הרוג הוא אם תלוי באילן לא היו עורפין:

נמצא עומד על מטתו. ואפי' הסכין תקועה בלבו דחלל הוא לא היו עורפין דלאו נופל הוא:

תני. בשם רשב"י דהיו עורפין דחלל הוא ועומד ליפול והוי כנופל:

דהדא דרשב"י. סתמא דהש"ס קאמר לה דדברי רשב"י מן אילין דהכין הכין דהכין לשון לועגים ילעיגו לי תרגומו ידהכון לי הערוך וירצה על הבבליים לומר כן דרך גנאי דא"ר יוחנן כל דבריו של רשב"י מן אילין דהכין שאומרים כן ויחידין אינון ולא סמכין עליהון דלית הילכתא כוותייהו:

בעליל לעיר. במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו:

היו עורפין. נראה דהיו מודדין גרסינן דאע"פ כן היו מודדין כדי לקיים מנות מדידה וכן היא גי' הבבלי ריש פירקין ובתוספתא שם גריס לא היו עורפין שמצות עיסוק במדידה:

לתמן. לבבל:

אנא הוא בן עזאי דהכא. הרי אני מוכן להשיב דבר להשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי דכאן. וכן הוא בבבלי בהרבה מקומות כשהיה דעתם צלולה אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא:

שני הרוגין. מונחין זה על גב זה מהו:

סבר רב שהן עורפין גרסינן. וכן הוא שם כלומר דרב סבר בדעתו שעורפין בזה אלא דהשאלה היא מהיכן מודדין מהעליון או מהתחתון ורצה לפשוט לו ענין מדידה:

א"ל. ההוא סבא דאין עורפין כלל בכה"ג כדמפ' טעמא:

התחתון משום טמון. דקסבר אע"ג דמין במינו הוא הוי כטמון באדמה ואין עורפין עליו:

והעליון. אין עורפין עליו משום דצף הוא על התחתון ולאו בשדה הוא:

כד סלק. רב לא"י ואמר זה לרבי משמיה דהאי סב אמר ליה רבי שפיר קאמר לך דאין עורפין כלל בשני הרוגים אבל לא מטעמי' אלא מדכתיב כי ימצא ולא ימצאו לשון רבים דגזירת הכתוב הוא דאין עורפין בשני הרוגים:

לא מסתברא דלאו באדמה כו'. אמתני' קאי דדריש באדמה ולא טמון בגל בשדה ולא צף על פני המים וקאמר הש"ס דלא מסתברא אלא איפכא דמבאדמה ממעטינן ולא צף ומשדה ולא טמון דבשדה משמעותיה טפי בגלוי ממשמעות באדמה וכמו דדריש ר' יהוד' גבי שכחה פרט לטמון משדך וכן לרבנן לקמן אלא דמרבו התם ממיעוט אחר מיעוט כדלקמי'. ותני דבית רבי כן. התלמידים של ר' היו גורסי' במתני' כן באדמה לא צף כו':

מחלפא שיטתון דרבנן. דתנן פ"ו דפיאה כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר' יהודה אומר אין להם שכחה וחכמים אומרים יש להן שכחה וכדמפ' טעמייהו בברייתא היבאה בבבלי פירקין דר"י דריש ושכחת עומר בשדה פרט לטמון וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמון וקשיא דרבנן אדרבנן מסתמא דמתני' הכא:

תמן אינון אמרין כי'. הכא במתני' ודרך הש"ס הזה לומר כן וכעין דפריך התם ממתני' דב"ק:

וכא. והכא בשכחה אמרי בשדה לרבות:

תמן. בשכחה כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת וגו' דשני מיעוטי' הן שדך משמע בגלוי וקצירך בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון. ברם הכא. דאין כאן אלא מיעוט אחד בשדה דבאדמה איצטריך לדרשה ולא צף על פני המים והילכך אתי בשדה למעט את הטמון:

שאני אומר סרקיים. ישמעאלי' הרגוהו וע"ש שהישמעאלים מתפארין בעצמן שנולדו מן בן שרה הגבירה ומכנין לעצמן סארקאיים קורא בכ"מ לישמעאל סרקי וכן מסתמא מהם היה הרוצח שהן מהעומדים על הספר ולארוב אחר ישראל לומר להם ניתנה הארץ שהם בני אברהם ודאי כלומר טעמא דמתניתין דכנודע מי הכהו הוא וכדפרישי' לעיל במתני' וכן לעיר שיש בה עכומ"ז דעכומ"ז ממנה הרגוהו וכנודע הוא ובזה לא היו עורפין:

או לעיר שאין בה ב"ד כו'. כלו' אבל סיפא לא תאמר דבזה נמי לא היו עורפין דאע"ג דתני להו בחד בבא לאו בחדא מחתא מחתינן להו אלא דלא היו מודדין לזו העיר אבל מודדין לעיר שיש בה ב"ד:

דכתיב ידינו וגו'. דצריך שיהיו שם ב"ד שיאמרו זה במקום עריפת העגלה:

מ"ט דרבנן. במתני' דאמרי אין שתי עיירות מביאות שתי עגלות:

דכתיב והיה העיר הקרובה. אחת ולא שתים:

הערים. ל' רבים ומיעוט רבים שתים:

ערי מקלט מה הן. לעגלה ערופה בנמצא סמוך להן אם דינן כשאר עיירות או כירושלים דקתני במתניתין דאינה מביא' מפני שיש לכל השבטים חלק בה:

אין תימר כו'. ופשיט לה הש"ס דבפלוגתא דאשכחן דפליגי בה תנאי בעלמא תליא והאי פלוגתא איתא בהאי תלמודא לקמן סוף פ"ב דמכות והגי' נשתבשה שם וה"ג התם תני רבי יוסי אומר למחלוקת ניתנו ר' מאיר אומר לבית דירה ניתנו ואתייא דר' יוסי כר' יודא ודר' מאיר כדעתיה דתנינן מעלות היו שכר ללוים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לא היו מעלות להן שכר ע"כ. כלומר לרבי יוסי דסבר למחלוקת ניתנו היינו שניתנו ערי המקלט ללוים להיות להן לחלקן ממש תחת אחוזת' בארץ והילכך אתייא דר' יוסי כרבי יודא דאמר שם במתניתין דהרוצחים היו צריכין להעלות שכר ללוים בעד דירת ביתם ודר"מ דאמר לבית דירה לבד ניתנו הערים ללוים דדריש ערים לשבת ולא שיהיו כנחלת אחוזתם ממש והילכך ס"ל נמי דלא היו צריכין הרוצחים להעלות להם שכר מפני שיש לכל ישראל חלק בהן. והשתא קאמר נמי הכא דלמ"ד למחלוקת ניתנו שהן חלקן ואין לשאר השבטים חלק בהן מביאות עגלה ערופה:

ואין כו'. ולמ"ד דלבית דירה לבד ניתנו להם ויש לכל השבטים חלק בהן אינן מביאות עגלה ערופה כירושלים:

הלכה ג

מתני' ר"א אומר מטיבורו. בבבלי מפרש דקסבר עיקר חיותי' בטיבורו הוא:

ר"ע אומר מחוטמו. עיקר חיותו מחוטמו הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והכא בגמ' מפרש טעמא אחרינא:

ממקום שנעשה חלל מצוארו. כדמפרש בגמרא והלכה כר"ע:

גמ' מטיבורו ממקום שהולד נוצר. דהולד ממציעתיה מיתצר כדקאמ' בבבלי:

ממקום הכרת פנים. של אדם שהוא החוטם כדמייתי עובדא לקמי':

מאן דבעי. הרוצה שלא יהא ניכר בפניו יתן אספלנית של חוטמו ולא יהא ניכר:

הוון צפוראי. היו אנשי ציפורי נתבעין ומתבקשין מן המלכות והיו נותנין איספלנית על נחיריהון שלא יוכרו. ובסופא. ובסוף נאמר עליהם לשון הרע ונתפסו כלם מיד:

לתת וגו'. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר כדכתיב על צוארי חללי הרשעים הילכך ממנו היו מודדים דכתיב אל החלל:

הלכה ד

מתני' נמצא ראשו במקום אחד. כדמפרש בגמרא דלא מיירי תנא לענין מדידה דהא כבר תני ברישא מאין היו מודדין אלא לקבור' נחלקו דקי"ל מת מצוה קנה מקומו לקבורה ואם נמצא הראש במקום אחד וגופו במקום אחר:

מוליכין הראש אצל הגוף. וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף דקסבר ר"א גופא בדוכתי' נפל ורישא הוא דנייד:

ר"ע אומר מוליכין הגוף אצל הראש. דקסבר רישא היכא דנפיל נפיל וגופא הוא דרהיט ואזיל והלכה כר"ע:

גמ' לקבורה נחלקו. כדפרישית במתני':

מה פליגין. במה פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבה בשהיה מקום מדרון ונמצא הראש מלמעלן והגוף מלמטה ואפ"ה סבר רבי אליעזר מוליכין הראש אצל הגוף דהראש הואיל והוא קל מהגוף נוח לנוד ולהתגלגל הוא אפילו מלמטה למעלה ולר"ע הגוף אצל הראש דגופא מיתגנדר ואזיל מלמעלה למטה:

אבל. בנמצא הראש מלמטה והגוף מלמעלה אפילו רבי עקיבה מודה שמוליכין את הראש אצל הגוף דגופא ודאי לא מיתגנדר מלמטה למעלה אלא הראש הוא דנתגלגל מלמעלה למטה וקוברין אותו במקום הגוף:

היה מנדרן. כמו מדרון. כלו' במקום גבוה ולו מדרון מכאן ומכאן וכגון שנמצא הראש במדרון מצד זו והגוף במדרון מצד האחר:

אנא אמר כו'. כלומר דיש כאן שתי ספיקות או שאני אומר דהראש הלך לו למקום אחד והגוף למקום אחר ושניהן לאו במקומן שנפלו מתחילה הן ואין אתה יכול להוליכן זה אצל זה דלא ידעינן מקום נפילתן בראשונה:

או הראש כו'. אי נמי דיש כאן חשש שהן משני חללים והראש הזה אין לו גוף שאבד מכאן:

או הגוף. כלומר והגוף הזה אין לו ראש וכל אחד ואחד נקבר במקומו:

היה שוה. נמצאו במקום שוה והראש במקום אחד והגוף במקום אחר:

כל מקום. רואין אם הן קרובין זה לזה כ"כ מקום שדרכו ליתזו זה מזה גוף אחד הוא ותליא בפלוגתא דר"ע ור"א במתני':

ואם לאו. דרחוקין הן זה מזה יותר ממקום שדרכו ליתזו בזה חיישינן נמי לומר הראש הזה כו' וכל א' ואח' נקבר במקומו:

הלכה ה

מתני' נפטרו זקני ירושלי'. שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:

אשר לא משכה בעול כו'. בגמרא מפרש:

אע"פ שאין איתן כשר. שלא נאמר איתן לעיכובא אלא למצוה:

מקופיץ. כמין סכין גדול:

מאחריה. ממול ערפה:

אסור. לעולם:

ומותר לסרוק כו'. שהן עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בבבלי דכתי' אשר לא יעבד בו ולא יזרע מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל העבודה שהיא בגופה של קרקע:

ולנקות. לסתת שם אבנים:

גמ' אשר לא עבד בה. כתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת הבקר אשר לא עבד בה וקרינן לא עובד ודרשינן מה עבד דניחא ל' אף עובד דניחא לי' והיינו לדעת דאפילו ממילא צריך שיהא ניחא לדעתיה. אשר לא משכה בעול. דמשכה משמע אפי' ממילא דאעגלה קאי הילכך אין חילוק בזה דבין לדעת בין ממילא ולא ניחא ליה פוסל בה משיכ' העול ופליגי ר' יונה ור' יוסי בפירושא דסיפא דהאי ברייתא:

ר' יונה פתר מתניתא כו' והוא שימשוך. אותה בעול כלומר שתטלטל המשא מעט דבעגלה אין העול פוסל עד שתמשוך כמלא העול כדאמר לקמן וקאמר ר' יונה דאפי' לדעת צריך עד שתמשוך:

ר' יוסי פתר מתניתא. דהא דקאמר בין לדעת בין שלא לדעת לומר שהכל פוסל בעול אבל מ"מ יש חילו' בענין הפסול דלדעת אם הניח עליה עול אפי' לא משכה פסולה ושלא לדעת אם עלה עליה ממילא צריך עד שתמשוך:

ואתייא דר' יונה כו'. פלוגתייהו אזלא בפלוגת' דר"י ורבנן:

דר' ישמעאל אמר כו'. שנינו בברייתא דר"י כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתו' לכללו בפירוש. ופליגי בזה בפ' איזהו מקומן דף מ"ט דאיכא למ"ד התם דנעקר לגמרי מהכלל דלא כללא גמיר מיניה ולא הוא גמר מכלל':

נעקר מכללו כו'. דר"י סבר דאין לך בו אלא חידושו ולא גמרינן מידי מהכלל והכא נמי דאשר לא עבד בה הוי כלל כל העבודות פוסלין בה סתם ויצא עול מן הכלל ולידון בדבר החדש דכתיב ביה אשר לא משכה וצריך עד שתמשוך:

לפום כן צריך מימר כו'. הילכך צריך לפרש הברייתא דה"ק דבעול בין לדעת בין שלא לדעת פוסלין בה ולעולם צריך עד שתמשוך דלא גמרינן מידי מכללא:

דרבנן אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו. דסברי לא נעקר לגמרי מן הכלל אלא גמרינן מיניה למקצת והילכך צריך לפרש דאפילו בעול אם הוא לדעת פוסל אפי' לא משך דבזה גמרינן מהכלל הואיל ולדעת הוא כוותיה ושלא לדעת הוא דצריך עד שימשוך:

כמה ימשוך. בעול ותפסול:

כמלואו. כמלא עול לארכו:

מלא העול לרחבו. והוא טפח כדאמר בבלי פירקין. אשר לא עבד בה כלל. כל העבודות:

אין בכלל אלא מה שבפרט. ונימא עול אין מידי אחרינא לא:

אילו הוה כתי'. אלו היו הכלל והפרט שוין דהוה כתיב אשר לא עובדה ואשר לא משכה ומינה הוי דרשינן דבשניהם לא צריך שיהו לדעת שפיר תיקשי דנדרוש לה במדת כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט:

לית כתיב. השתא דלא כתיב אלא אשר לא עבד בה ודרשינן עובד דומי' דעבד דדוקא שיהא לדעת ובפרטא כתיב לא משכה דאפי' ממילא כדלעיל והיכא דאין הכלל והפרט שוין לא דרשינן להו במדת כלל ופרט אלא ריבויין הוא דאשר לא עבד בה ריבויי' הוא וריבה כל העבודות:

עול עול לג"ש. נאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול ולא מפורש בה שאר עבודות וילפינן גזירה שוה עול עול מעגלה דמפורש בה אף שאר העבודות:

מה העול האמור בעגלה עבודה פוסלת בה כו'. דילפינן נמי בגזירה שוה דעול דפרה פוסל בה אף שלא לדעת מעגלה כדאמר לעיל דעול פוסל בה אפי' שלא לדעת:

מה עול האמור בפרה העול פוסל בה. כלומר דפוסל בה לעולם ואפי' שלא בשעת עבודה אלא שהניח עליה להקל משא מעליו דכתיב אשר לא עלה עליה עול מ"מ:

אף עול האמור בעגלה העול פוסל בה. אפי' שלא בשעת עבודה אבל מ"מ צריך עד שתמשוך דכתיב אשר לא משכה וכדלעיל. אי מה עול האמור בפרה המומין פוסלין בה. כלומר דנילף נמי בג"ש מעול עול דהמום פוסל בעגלה כמו בפרה:

ת"ל אשר אין בה מום. בה מיעוטא הוא דבה פוסל מומין ואינן פוסלין בעגלה:

ואמר אשר לא עבד בה כו'. השתא דאמרת בה מיעוטא הוא ואימר נמי דבה בעגלה למעוטי שאר עבודות דאינם פוסלין בפרה ולא נילף מג"ש דרחמנא מיעטה:

ומשני הכא אשר לא עבד בה בה עבודה פוסלת אין עבודה פוסלת במוקדשין גרסינן. כלומר לעולם בה מיעוטא. הוא אלא דבה דעגלה אתי למעוטי קדשים דלא פסלי בהו עבודה:

אית לך מימר תמן. אבל בה דפרה אם יש לך לומר דבה דנאמר אצלה למעוטי דבה המומין פוסלין ואין המומין פוסלין במוקדשין בתמיה דהא בכולהו תמימים כתיבי בהו והילכך ע"כ למעוטי עגל' אתי דאין המומין פוסלין בה:

מחוסרי אבר מהו שיפסלו בה. בעגלה דגרע טפי משאר מומין או דילמא אין פוסלין כמו דאין פוסלין בה מומין:

ומתמה הש"ס דמאי תיבעי לך הא אפי' בקרבנות בני נח דהמומין כשירין בהן אבל מחוסרי אבר אינם כשרין דלא כן אמר ר' יסא דר"א קאמר בפשיטות לחברייא דאסורין לבני נח דכתיב ומכל החי וגו' שלימין באיבריהן דאמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה דהזהיר הקב"ה לנח מלהביא מחוסר אבר בתיבה מפני שעתיד להביא מהם קרבן:

תמן. וקאמר הש"ס דמשם אין ראיה דהתם יש מהן למזבח כלומר להקריב בבמה דכמזבח שלהן הוא ולפיכך אסורין:

ברם הכא. הא אין העגלה קריבה למזבח היא:

וקאמר ר' חונה. דלא קשיא מכיון דמצינו דנאמר בה כפרה כקדשים כדכתיב ונכפר להם כמי שיש ממנה למזבח דמי ומחוסרי אבר פוסלין בה:

טריפה. דאין מחוסר אבר מהו שתפסל בה ופשיט לה מכיון דאת אמר כמי שיש ממנה למזבח דמיא טריפה נמי פוסלת בה כקדשים:

בהי. כמו בהא פשיטא כו' כלומר זה ודאי פשיטא לך דהטרפה פוסלת בה מהאי טעמא דאמרן אבל הא קמיבעיא לן:

היתה רגלה קלוטה כשל חמור מה את עבד לה. לאיזה דבר את מדמית לה כמחוסרת אבר או כבעלת מום וכדמפ' ואזיל:

אין תעבדינה כמחוסרת אבר פסולה גרסינן ואין תעבדינה כבעלת מום כשירה גרסי'. דמומין אימעיטו בעגלה מבה ולא איפשיטא:

דמה מהו שיכשיר. את הזרעים לקבל טומא' אם נפל עליהן מי נימא דלכולה מילתא איתקש לקדשים ודם קדשים אינו מכשיר או לא:

מן מה דתני ר' חייא. נוכל לפשוט זה דר"ח תני דמה טמא ותני מקבל טומא' הוא ש"מ דלא איתקש לקדשים לגמרי דהא קי"ל דם קדשים דכן ואינן מכשירין וא"כ כמו כן דמה מכשיר:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה