אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית

פרק ח

פרק ז

הלכה א

מתני' משוח מלחמה. כהן שנתרבה לכך:

ודבר אל העם בלשון הקודש. כדיליף בגמ':

גמ' משיח מלחמה למה. בלשון הקודש דמנלן:

בגין דכתיב ודבר. וילפינן בג"ש דכתיב משה ידבר וגו' מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלה"ק:

הרי כתיב ודברת. ולא ילפינן בג"ש מהתם אלא ע"כ דלא ילפינן ג"ש אם לא היכי דמיות' הוא כדלקמן:

אלא בגין דכתיב בה אמירה. ואמר אליהם וכרבי יודה דאמר בפרקין דלעיל דאמירה לחוד נמי בלה"ק הוא:

ונאמר להלן. בעגלה ערופה ונגשו וגו' מה להלן בלה"ק דכתי' וענו ואמרו דמיותר הוא וילפינן מלת הכפל בג"ש דכתיב להלן וענו הלוים ואמרו מה להלן כו':

עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויין הן. בכ"מ שתמצא במקרא כפל הענין כמו הכא וענו ואמרו לרבות הוא:

כר"י. אלא לרבי ישמעאל דאמר בכ"מ לשונות כפולין הן ודברה תורה כלשון בני האדם מנלן דבלשון הקדש. פלוגתא דר"ע ור"י בפרקין דלעיל ובהרבה מקומות:

נאמר כאן נגישה. וילפינן נגישה נגישה מקרא גופיה דבמשה וכן בעגלה ערופה:

מה נגישה שנאמר להלן. היה הדיבור שם בל' הקודש:

לא מסתברא דלא ופקדו כו'. אקרא דייק דכתיב והיה כקרבכם וגו' ונגש הכהן וגו' ובסוף הפרשה והיה ככלות השוטרים וגו' ופקדו שרי צבאות בראש העם ולא מסתברא אלא איפכא דמקודם ופקדו שרי צבאות ואח"כ ונגש הכהן וכדמפרש ואזיל:

מאן די מתקון לון. לאחר שמתקן להן מערכות המלחמה ולפקוד שרי צבאות אז צריך שישמיע להן ולדבר מענייני מלחמה ולא מקודם שעדיין לא תיקן להם עיקר המערכות:

אין מקרא אמור על סדר. דאין מוקד' ומאוחר בתורה ובאמת מתחילה פקדו שרי צבאות:

בספר את אמר כו'. דשנינו בתוספתא פ"ז והובאה בבבלי ריש פרקין פעמיים מדבר עמם אחת בספר כשיצאו מארצם ואחת בערכי המלחמה והילכך קאמר דבספר שוטר שומע מפי כהן דהא דכתיב ודברו השוטרים וגו' הכהן אמר להן והשוטרים משמיעים להעם:

בכל לשון. דהכהן לבד צריך שיאמר בלה"ק והשוטרים משמיעים בכל לשון שהם מביני':

אבל בערכי מלחמ'. מה שהכהן אומר בערכי מלחמה אל ירך לבבכם וגו' הוא לבדו אומר ואין השוטרים משמיעים מפני שאין שהות כ"כ במלחמה לפי שעוסקין בסיפוק מים ומזון כו' ואין להם פנאי:

ואמור אף בערכי המלחמה כן. דהכהן מדבר ושוטר משמיע כמו בספר ומנא לך האי טעמא דאמרת מפני שמספקין כו':

התיב רבי חייה בר אדא. על דברי ר' חגיי לא מסתברא דלא כו' כלומר דאתה כמסתפק ושואל למה לא נאמר כן בערכי המלחמה טפי היה לך להקשות דע"כ הכי הוא דאל"כ לא מסתברא דלא היה צריך לכתוב בפסוק אלא כן מתחילה והיה ככלות השוטרים וגו' ואחר כך ונגש הכהן ודבר וגו' דהרי הכהן לבדו הוא מדבר בערכי המלחמה אחרי שכבר פסקו השוטרים מלהשמיע לעם דבריהן אלא ע"כ דגם בערכי המלחמה היו משמיעים דברי הכהן אל העם:

א"ל מכיון. דאמרי' לעיל אין מקרא על הסדר אין את יכול לשמוע מן המקרא כלום ולדייק למה לא נאמר כן במקרא ולפיכך שואל אני בלשון בעיא דנימא אף בערכי המלחמה כן:

הלכה ב

מתני' כמה שנאמר להלן. גבי פקח בן רמליהו שנלחם עם אחז דכתיב וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף וגו' ושם היה נביא עודד שמו והוכיחן לבני ישראל ואמר להם בחמת ה' על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע ועתה אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות וגומר שמעוני והשיבו השביה וגו':

גמ' כל שאינו כגון אילו. דכתיב התם ויקמו אנשים מראשי אפרים עזריהו וברכיהו וגו' על הבאים מן הצבא ויאמרו להם לא תביאו את השביה הנה וגו' שהיתה סיפוק בידם למחות אבל מי שאין סיפוק בידו למחות אל ימחה ביד עושי רשעה ולומר דמוטל עלי מצות הוכח תוכיח דלא נאמר אלא על מי שסיפוק בידו ולפיכך פרטן הכתוב להאנשים אשר נקבו בשמות ללמדך דדוקא כגון אלו:

כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה. להוכיח למי שמקבל הימנו. וכן אמרי' בבבלי יבמות דף ס"ה:

כשם שאסור כו'. איידי דקאמר להא דלעיל נקט נמי להאי:

כך אסור לטמא את הטהור. שלא לומר לא אטריח את עצמי לעמוד על הדבר והואיל ומסופק אני אם הוא טמא או טהור אטמאנו שאסור לעשות כן:

ר' בא כו'. פליג על ר' לעזר שאם באת הלכה תחת ידיך ומסופק אתה מה דינו אם בשריפה או לתלות לעולם הוי רץ אחר השריפה ואף שבתליית הדבר עדיין אפשר לעמוד על ודאו ולטהרו. א"נ דמילתא אחריתא היא דאם אינו יכול לעמוד על הדין ונשאר בספק הוא אם טמא ודאי ודינו בשרפה או דינו לתלות לעולם הוי רץ אחר השריפה ואפי' הספק בקדשים הוא:

שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפים. שדמן נכנס לפנים והן בשריפה ור' יוסי בעי על זה וכי למדין דבר שאין מצותו לכך ולשרוף קדשים מספק מפרים ושעירים הנשרפין דעיקר מצותן בכך:

הלכה ג

מתני' צהלת סוסים. צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא:

הגפת תריסין. הכאת מגינים זו בזו להשמיע קול ולאיים על שכנגדם:

ושפעת. לשון ריבוי:

הקלגסים. חיילות. והרמב"ם פירש העמדת השרביטין שראשיהן עקומין והם מקלות מכין בהן האבנים וע"י כך קופצין ומכין בקרסולי האנשים והסוסים ומפילין גבורתן וכחן:

והם נפלו עמו. ובנוסחת הבבלי מוסיף בני עמין באו בנצחונו של שובך מה היה סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו:

זה מחנה הארון. בגמ' מפרש:

גמ' כתיב מנוגה וגו'. איידי דאיירי במתני' בדרשת קרא מענייני מלחמות אייתי להאי קרא דדריש נמי להכי ובמכילתא דריש לה על המצריים:

כנגד טומיות שלהן. במוסף הערוך גריס טורמיות ופי' בלשון רומי כת של פרשים:

עברו כנגד הכותים. רובי החיילות שלהן:

בליצטירא. אבני בליסטראות:

טרמנטן. אבנים הנתונים בקנה סוללות ונזרקית ע"י אש והנפט מה שנדלק בתוכן ועל ידי כן האבנים יוצאות בכח והולכות למרחק:

כנגד הלפידים שלהן. והיא כמו רעם היוצא ממנו ברק:

מלמד שהיו. חציו מפזרין אותן למצרים:

תיבות תיבות. כמו כיתות כיתות והחצים מפזרין אותן והברקים באים כנגדם ובורחין מהן ומכניסין אותן והכל כדי להמם ולערבבם:

כנגד החרבות שלהן צחצוח. החרבו' שלהן מתלהטין כברק:

סיגנם. אות ודגל שלהן ובערוך גרי' סגניות ופי' חכמה וישוב הדעת שלהן:

זה השם שהיה נתון בארון. כדאמר בבבלי דף מ"ד השם וכל כינויו מונחים בארון היוצא עמהן במלחמה. דתני ר' יודא בן לקיש כו'. מדריב"ל מייתי ראיה שהיה ארון הנכנס ויוצא עמהן במלחמה והוא הארון שהיו שברי לוחות מונחין בתוכו כדלקמן:

שהיתה התורה. לוחות השניות וס"ת נתונה בו. הדא הוא דכתיב וארון וגו'. גבי מעפילי' כתיב כלומר דמביא ראיה שהיה שם ארון. אחר שהיה נכנס ויוצא עמהן במלחמה ובאותו פעם לא זז מקרב המחנה מפני שהלכו למלחמה נגד רצון משה:

אחד היה. והלוחות ושברי הלוחות מונחין בתוכו ולא היה יוצא עמהן במלחמה כ"א פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה:

קרייא. זה הקרא מסייע להן לרבנן דאחד היה ולא יצא עמהן:

מי לא דלא חמין מן יומיהון. דבר שלא ראו מימיהן שיהא הארון במלחמה ולפיכך נבהלו עכשיו:

והלא ארון בקרית יערים היה. כדכתיב (שמואל א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה עד שהעלהו דוד משם כדכתיב (שמואל ב ו) אלא ודאי ארון אחר היה וזה היה עם שאול במלחמה:

הגישה אלי הציץ. כלומר דהארון הזה היה ארון שבו החשן ואפוד ואורים ותומים שהוצר' לשאול בהם ואין נשאלין אא"כ לבוש הכ"ג בשמנה בגדים וזכר כאן הציץ לפי שהוא החשוב שבהן:

היה נכנס. ל"ג וכן ליתא להא בשקלים:

וקרא. ועוד קרא אחר מסייע לריב"ל דשתי ארונות היו:

והלא ארון בציון היה. דודאי דוד לא היה משלחו עמהן למלחמה אחרי שכבר נענשו בימי עלי ע"ז אלא דארון אחר היה. סכך שהיה בקירוי כלומר בסוכות דקאמר לא שהיה עמהן במלחמה אלא שהוא יושב בסכך קירוי דרך עראי שעדיין לא נבנה בית המקדש וכיון דאיכא תרתי לריעותא דישראל היו במלחמה יושבין בסוכות וגם הארון אינו במקדש היה אוריה רוצה להחמיר על עצמו ולפרוש מן האשה:

משנגנז הארון. ברייתא הובאה בבבלי יומא דף נ"ב:

צנצנת המן. כדדריש שם בג"ש שמה שמה כתיב בארון אשר אועד לך שמה וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר:

וצלוחית שמן המשחה. אתייא דורות דורות כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם וכתיב בצלוחית שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:

ומקלו של אהרן. אתיא במשמרת משמרת מצנצנת דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי:

וארגז כו'. דכתיב באשם אשר השיבו תשימו בארגז מצדו ומדמצינו דארגוז בצד ארון קאי שמעינן דבהדי ארון נגנז:

יולך ה' אותך. ודאג שמא יגלה הארון לבבל:

תנו את ארון הקדש בבית. והרי התם קאי אלא גניזה היא:

אין אתם מחזירין אותו למקומו. אם יגלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירין אותו בכתפיכם לפי שאפשר שהמלך יעכב את הארון מפני חשיבותו ולפיכך גנזו:

פיטום שמן המשחה. איידי דאיירי לעיל משמן המשחה מייתי לה הכא:

שהן אלף ות"ק מנים. כדכתיב מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקדה חמש מאות:

שהן שנים עשר לוג. דהין הוא י"ב לוגין:

את העיקרין. שרשים של בשמים האמורים בפרשה:

שולקן היה במים. דאלו בשמן לא היה מספיק אפי' לסוך את העיקרין כדמסיק:

ונותן. ואח"כ היה נותן שמן ע"ג כדי לקלוט את הריח:

הדא היא דכתיב כו'. דזה יהיה כתיב ומתחיל' לא היה אלא י"ב לוגין ולא היה בו כשיעור אפי' לסוך העיקרין אלא במים היה שולקן ור"מ ס"ל דמעשה ניסים היו בו כדלקמיה:

כל שבעת ימי המילואים. כדמפרש בפ"ק דיומא דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם ואיתקש משיחה לריבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

אפי' עד עשרה דורות. לאו דוקא אלא כלומר עד עולם טעונין משיח' כדקאמר התם דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו ונימא והכהן תחתיו מבניו מאי המשיח אלא הא קמ"ל דאפי' מבניו ההוא דמשח הוי כ"ג ואי לא משח לא הוי כ"ג:

זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא י"ב לוגין וכולו קיים לדורותיכם:

אלא ע"ג המעיין. שתמשך מלכותן כמעיין דסימנא מילתא היא:

אין מושחין מלך בן מלך. דירושה היא לו:

לא כן כתיב כו'. ויהוא מלך ישראל הוה ואע"ג דלעיל דריש מיניה שאין מושחין מלך בן מלך תרתי ש"מ דזה הוא דוק' דטעון משיח':

אלא יהואחז. לא תימא יהוא מפני יורם אלא יהואחז מפני מחלוקתו של יהויקי':

שהיה גדול ממנו ב' שנים. דכתיב בן כ"ג שנה יהואחז במלכו ולא מלך אלא ג' חדשים ומיד מלך יהויקים וכתיב בי' בן כ"ה שנה במלכו:

ולא יאשיהו. אביהם גנזו לשמן המשחה ואיך נמשח יהואחז:

באפרסמון. בשמן אפרסמון בעלמא נמשח ולא בשמן המשחה:

מלכותן מלכות קיימת. כדאמר שם דכתיב רמה קרני ולא רמה פכי:

אין מושחין כהנים מלכים. אין מעמידין מהן מלכים כדמפרש ר' יודן דכתיב לא יסור וגו':

ור' חייא. יליף מסמיכו' הכתוב דאילו מקרא דמייתי ר' יודן אף משאר שבטים אין מעמידין:

והכתיב הבכור יוחנן. ולעיל אמרי' דיהויקים גדול מיהואחז היה:

בכור למלכות. שמלך ראשון וממלא מקום אבותיו הוה ולפיכך מלך קודם יהויקים:

רביעי למלכות. יהואחז יהויקים יכניה צדקיהו:

שצידק עליו את הדין. כדמסיק דנבוכדנצר הסיב את שמו צדקיהו ע"ש יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי כדאמר בהוריות שם:

כל האמות. אפי' של כלים היו בבינוניות באמה בת ששה טפחים דאיכא אמה בת חמשה ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע כדתנן פי"ז דכלים:

אמה אשתא. כל אמה ששה טפחים:

אשר שברת. ושמתם בארון. מלמד שהלוחות ושברי הלוחות מונחים בארון:

תן רחבן של לוחות לארכו של ארון. שהיו מונחות ארבעתן זו אצל זו רחבן על פני אורך הארון ולא השבורין תחת שלימין וכל אחד רחבה ג' טפחים ונמצאו אוכלות בארון י"ב טפחים:

ה"ג נשתיירו שם שלשה טפחים תן מהן חצי טפח לכל כותל נשתיירו שם שני טפחים לס"ת. וכן הוא בשקלים:

לס"ת. כדדריש בהשותפין דף י"ד לר"מ מדכתיב אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט לרבות ס"ת שמונח בארון:

חנם לאיסטווה. לרחבו של ארון כלומר פירנסת לארכו של ארון צא ופרנס לרחבו ורחבו של ארון כו':

ותן ארכן של לוחות לרחבו של ארון כו' וה"ג נשתייר שם שלשה טפחים תן חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לכותל וטפחים לשילוט מקום שהס"ת מונח. וה"פ שהרי הס"ת מונח ארכו לרחבו של ארון כדלעיל באותן ב' טפחים שנשתיירו באורך הארון ולפיכך צריך מקום ריוח ברחבו של ארון טפח מצד הלוחות מכאן וטפח מכאן לשילוט הידים להוציא הס"ת כשיצטרך לתקן הס"ת כדי שלא יתעפש ויתקלקל:

ור"ל אמר באמה של חמשה טפחים. כר' יודא דאמר שם אמת הבנין של חומת הבית ומזבח העולה היה של ששה טפחי' ושל כלים חמשה והרי ארון כלי הוא:

אצבע לכותל. דר"מ סבר עובי הכותל חצי טפח ולר' יודה אצבע:

וחצי טפח מכאן לשילוט. לריוח ששם העמודים עומדים שנאמר עמודיו עשה כסף שהיו ב' עמודי. כסף כמין עמודי ס"ת שוכבין לארכו של ארון והלוחות ביניהם כדאמר בב"ב שם לר' יודא ולר"מ קאמר שם דמבראי הוו קיימי עמודים וס"ל לרבי יודא דהס"ת לא היה מונח בארון אלא על הארגז ששיגרו פלשתים ואין בארון רק לרבות שברי לוחות שמונחים בארון כדאמר שם. וכל זה הוא לפי מה שהגהתי מקצת הגי' הכתובה בשקלי וכן בפי' לשילוט הוא ג"כ לפי גי' הנזכרת וכפי פי' היפ"מ שם אבל היותר נראה ונכון לקיים כל הגי' דהכא שהיא עיקרית לפי שיטתא דהאי תלמודא אחר שחפשתי ובדקתי בכל המקומות והוא דלא גרסינן לס"ת בראש דברי ר"מ אלא נשתיירו שני טפחים תנם לאיסטוו' והן העמודים והנה המלך עומד על העמוד ת"י על איסטוונה. ובפרנסת רחבו של ארון גרסי' נשתייר שם ג' טפחים חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לכתלים ומקום שמניחין בו ס"ת טפחיי' דהס"ת היה מינח ברחבו של ארון ארכו על פני ארכו של ארון ובדברי ר' יהוד' חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט היינו לריוח מקום לשילוט הידים בעת הנחת הלוחות משום דארכן ששה היו ולפיכך הניחו מקום פנוי חצי טפח מכאן ומכאן ולא הוצרך למקום פנוי לארכו של ארון כשיש מקום שילוט לרחבו ולפי זה צריך לומר ג"כ לר"מ עמודים מבפנים הוו ולר"י עמודים מאבראי הוו קיימי ואיפכא ממאי דקאמר בהשותפין שם אליבייהו:

ושל עץ בשל זהב. וכדאמר נמי בבבלי יומא דף ע"ב דאמצעי הי' של עץ והיינו דכתיב וצפית וגו' שהיה מצופה בשני ארונות של זהב מבית ומחוץ ותצפנו יתירא. לרבות שפתו העליונה שיהא מצופה בזהב:

מה ת"ל תצפנו. לר"ש בן לקיש דהרי מוצפית אותו דריש שיהא הכל מצופה בזהב:

להביא בין נסר לנסר. דלא תימא שלא יעשה הציפוי אלא כמדת שיעור הנסר:

עשרה על לוח זה כו' עשרת הדברים. וסיפא דקרא ויכתבם על שני לוחות אבנים דמשמע שנכתבו כל עשרת הדברים על כל לוח ועוד מדכתיב ויגד וגו' משמע כשם שהגיד כל עשרת הדברים יחד כן כתבם על כל לוח ולא חלקן לחמשה ע"ז וחמשה ע"ז:

עשרים על לוח זה כו' דכתיב ויגד וגו'. דתרי קראי כתיבי כתיב הכא ויכתבם על שני לוחות אבנים וכתיב עוד להלן את הדברים האלה וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים וכמו דויכתבם גבי ויגד משמע עשרת הדברים על כל לוח כן אידך ויכתבם לרבות עוד עשרה על כל לוח:

ארבעים כו'. דס"ל כר"ש בן יוחי דעשרים מרבינן מהני תרי קראי וכתי' מזה ומזה הם כתובים הרי ארבעים לכל רוח:

טטרגונה. מרובע בלשון יון ועיין הציור בע"י לדעת הכותב שם ואין להאריך:

בין כל דיבור כו'. דכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבה של תרשיש וכדמסיק ר"ל מה הים הזה כו':

איתקשיית. הקשיתי לפני ר' פינחס דקרא דלקמי כר"י אתיא ולא כר"מ וכדמפרש ואזיל מ"ט דר' יודה דא' דלא היה הס"ת מונח בארון:

לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. דמשמע מצד הוא מונח ולא בתוכו וקשיא לר"מ:

ע"ד דר"י. ומפרש לר"י דאמר דלא היה הס"ת בתוך הארון היכן היה מונח:

כמין גלוסקוס. כמין תיבה:

מ"ט דר"מ דכתיב ונתת את הכפרת וגו'. ואל הארון תתן. את העדות אשר אתן אליך וס"ל דס"ת נמי עדות הוא כדכתיב והיה שם בך לעד והיה לו להקדים מתחילה נתינת העדות אל הארון ואח"כ נתינת הכפרת על הארון אלא דאין מוקדם כו' וכדמסיק ע"ד דר"מ דאמר אין מוקדם ומאוח' בתורה דהכי קאמר קרא ואל הארון תתן את העדות שהוא ספר תורה והוא עדות לישראל ואח"כ ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואע"ג דקדים בקרא אין מוקדם ומאוחר בתורה:

ה"ג בשקלים התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה. וכאן הגי' כמו שהיא במדרש תנחומא עורה אש לבנה חרותה באש שחורה והיינו הך דכתובה באש שחורה על הקלף אש לבנה ודרך משל הוא להורות על מעלת התורה כי רבה היא:

היא אש מובללת באש. מורה על עניינים דקים ורוחניים שבה:

חצובה מאש. מתחת כסא הכבוד שהוא מקום קדוש הרוחני:

ונתונה מאש. שאצולה היא מחכמתי יתברך כי ה' אש אוכלה הוא:

מימינו אש וגו'. וקאי אש על מימינו:

הלכה ד

מתני' בית האוצרות. לאוצר יין ושמן ותבואה:

ואחד הלוקח. בית בנוי שהרי אצלו הוא חדש וכולהו יליף לה בגמרא:

גמ' ת"ל האיש מי האיש. דמצוי למיכתב מי אשר בנה וכתיב האיש לרבות את כלן:

ת"ל אשר בנה. מדלא כתיב אשר בית בנה דרוש ביה בנה מכל מקום והאי דכתיב בית למעוטי הא דלחמן אתא. וכן אמר בבבלי דף מ"ג:

ת"ל בית. שמיוחד לבית דירה יצאו אלו שעשוין לדריס' הרגל ולא לבית דירה:

בית שער. אצל שער החצר להסתופף שם שומר הפתח:

יצא בית שאין בו כו'. דלאו בית מיקרי כדלקמן:

דתני כו'. בריית' הובא בבבלי סוכה דף ג':

פטור מן המעקה כו'. דבכולהו בית כתיב בהו:

ומן העירוב. אין צריך ליתן פת לעירובי חצירות כדרך שאר בתים הפתוחין לחצר ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה וכן פטור מליתן לשיתוף מבואות אם בית זה פתוח לחצר שבמבוי ואין בית אחר פתוח לו אין צריך ליתן לשיתוף כדרך שאר חצרים הפתוחים למבוי אבל מניחין בו שיתוף מבואות לאחר שגבו כדאמר התם דלא גרע מחצר שבמבוי:

ואין. טובל למעשרות. דאין חובת הטבל חלה עד שיראה פני הבית והאי לאו בית הוא:

לפני פתחו. כגון שנים שקנו מן ההפקר ובנו שם זה בנה לו בית ופתח בו שני פתחים וזה בנה לו בית ופתח בו פתח אחד ואח"כ הקיפו אותם עד שנעשה להם חצר וכן בחולק נכסיו על פיו ונתן לא' מבניו בית עם שני פתחים ולאחד עם פתח אחד דקי"ל שנותנין לכל פתח ופתח ארבע אמות כנגדן חלק בחצר והשאר חולקין בשוה ובית קטן זה אין לפתחו ד' אמות:

ואין עושין אותו חיבור לעיר. דבית העומד תוך שבעים אמה ושיריים לעיר מתחברת עמה ומודדין תחומי העיר מן הבית ולהלן אלפים אמה ובית קטן זה אין עושין אותו חיבור לעיר דלאו בית מיקרי:

והנודר. מליכנס לבית או לישב בו מותר בבית קטן זה דלא הוי בכלל:

ואינו צמית ביובל. כלומר שאינו נחלט כדין בתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ואם לא גאלו יוצא ביובל כשאר שדה מקנה:

חוזרין לו. בשבילו אם בנה בית חדש ואין בו ארבע אמות אינו חוזר:

מה ת"ל אשר בנה כו'. אליבא דר' יודה קאי דקאמר במתני' דלקמן הבונה בית על מכונו אינו חוזר דדריש אשר בנה דהוי מצי למיכתב מי האיש אשר לו בית דהרי אפי' לקח וירש בכלל פרט לשנפל ביתו ובנאו דאינו חוזר והכי איתא בתוספתא פ"ז ונפל ביתו ובנאו ה"ז חוזר ר' יודא אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר:

זאת אומרת כו'. כלומר מדר' יהודה נשמע נמי טעמא דמחזיר גרושתו לא היה חוזר דדמי לנפל ביתו ובנאו ורבנן דלא ס"ל כרבי יודא בנפל ביתו ובנאו ילפי טעמא דמחזיר גרושתו אינו חוזר מדכתיב אשה חדשה כדלקמן הל' ו':

את שמצוה לחנכו. בא"י משום ישוב פרט בח"ל דאין מצוה לחנכו:

הקדים לו שכרו. בנה בית והשכירו לאחרים והקדים לו זה שכרו ה"ז כמי שמחנכו ואינו זז ממקומו כדתנן לקמן:

נתן לו שכרו לאחר י"ב חדש. ה"ז כל הי"ב חדש כמי שלא חנכו וחוזר מערכי המלחמה:

נעלו. בנה בית ונתן בו חפציו ונעל עליהם:

את שדרכו ליבטל עליהן. כלומר שהיה צריך לבטל על שמירתן ה"ז כמי שחנכו והתחיל לישב בו:

ואם לאו. שאינו צריך לישב עליהן ולשומרן ה"ז כמי שלא חנכו:

הלכה ה

מתני' ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאות זנב ואפי' הן מחמשה מינין מצטרפין:

המבריך. כופף את הזמורה בארץ ומכסה אותה בעפר:

המרכיב. מביא ענף של אילן ומרכיב אותו על גב אילן אחר:

גמ' מי האיש. ריבוייא הוא:

ת"ל אשר נטע. מדלא כתיב אשר כרם נטע דרוש ביה נמי נטע מכל מקום ואפי' אינו כרם שהרי עדיין לא הזכיר כרם:

ת"ל כרם. דדמי לכרם ופחות שבכרם חמשה גפנים הן:

שהיין מגיתו. מימרא בפני עצמה היא ואיידי דאיירי בכרם נקט לה הכא:

שהיין. יין שהוא מגיתו ולא שהה ארבעים יום:

שהיין קוסס. יין שהוא רע ואין סופו להיות שכר יין:

מערבין בו. עירובי תחומין דאלו ערובי חצירות אין מערבין אלא בפת:

ומשתתפין בו. שותף מבואו' וכלומר דאשמעינן דחשיב משקה ולא אמרי' כמיא בעלמא הוא וכדתנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים כו':

ומברכין עליו. בורא פרי הגפן:

ונאמנין עליו. ברכת המזון שהיא צריכ' כוס:

ומקדשין בו את הכלה. מברכין עליו ברכת אירוסין דלכתחילה טעונה כוס:

ומנחמין כו'. דדינו כיין גמור בכל אלו:

ונמכר בחנות לשם יין. ואין כאן משום מקח טעות כדאמרינין פ' המוכר פירות דסתם יין חנות יין קוסס הוא אבל המוכר לחבירו יין סתם לא מכר לו יין קוסס דיין סתם יין המתקיים הוא כדאמרינן שם:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה