פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ג
הלכה א
מתני' היה נוטל. ב ע ל ה את מנחתה שאין מצות כהונה אלא מקמיצה ואילך והגש' נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה במנחות הטעונות שמן כשר בזר:
ונותנה על ידיה. להניף:
וכהן מניח ידו תחתי'. כדיליף בבבלי דתנופות צריכי יד בעלים ויד כהן ובעלים דמנחי' סוטה היא האשה:
והגיש. לקרן מערבית דרומית:
והשאר נאכל לכהנים. שכל הנקמצות שיריהן נאכלין:
גמ' כתיב ולקח הכהן וגו' והניף את המנחה וכי על ידו. בלבד הוא מניף ולא על ידה כו' דהא צריך נמי ידה דקי"ל תנופה בבעלים דגמר יד יד משלמים והתם כתיב ידיו תביאנה:
אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול. שהיתה שם המנחה כדאמרינן בריש פ"ב ועלה קאי ולקח הכהן וכשנותנה בכלי שרת מניח כהן את ידו תחתיה ומניפה והוי נמי תנופה בבעלים:
ואין הדבר כאור. דדבר מכוער הוא שיתן הכהן ידו תחת יד האשה:
מביא מפה. להפסיק בין ידו לידה:
ואינה חוצץ. בתמיה:
ומביא כהן זקן. ולעולם בלא מפה דבזקן אין הדבר מכוער כ"כ:
והדר קאמר ואפי' תימר. כהן ילד ואין חוששין שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת כזו:
שני כהנים מניפין על ידיה. בשבילה:
בכל אתר הדא היא מילתא צריכין לרבנן. בכל מקום שאמרו הגשה במנחה מספקא להו לרבנן דבר זה דמה הוא מגיש גופה של מנחה או גופה של כלי. ובבבלי ריש פ"ב דף י"ד פשיט ליה דגופה של כלי הוא מגיש דאמר קרא והקריבה אל הכהן וגו' והגישה אל המזבח מה הקרבה אצל הכהן בכלי אף הגשה אצל המזבח בכלי:
תנופות כו'. דתנן במנחות פ"ה דף ס"א דתנופות קודמות להגשות:
מסוטה למדו. דאמרינן לקמן דתנופה קודמת להגשה:
סוטה. מנחת סוטה לחידושה יצאת דלברר עון קאתייא ואין למידין הימנה דחשיבא היא:
זאת תורת המנחה הקרב. דהיינו הגשה והיכן הוזכרה תנופה אלא שכבר קדמה:
אמר ר' יוסי. דאין מכאן ראיה דתיפתר קרא במנחות שאינן טעונות תנופה כו' כגון מנחת הסולת והמחבת סי' כדחשיב שם במנחות:
ויידא אמרה דא. אלא מהיכן למדנו זה:
מדין. מהאי קרא דכתיב והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ודרשינן והבאת לרבות מנחת העומר להגשה כדאמר שם וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם:
והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה. וכן הוא אומר והקריב אותה אל המזבח:
וכתיב שם. בתריה והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והיכן הוזכרה תנופה התם דהרי אלו השתי מנחות טעונות תנופה והגשה אלא שכבר קדמה:
מניין ששיריה נאכלין. לכהנים דלא מפורש בה בהדיא:
ולא כן אמר ר"י. בפרקין דלעיל דגמרינן ג"ש מנחת העומר ממנחת סוטה דבאה מן השעורין וכן נמי ילפינן ממנחת סוטה דשיריה נאכלין:
מן דקיימין. כשקמו ממקום שהיו יושבין והלך לו ר' שמואל ונשאר ר' בא עם ר' ירמיה:
חמית היך אפרחי הדין דידך. ראית היאך היה מפריח אותך בדבר שאין בו ממש על שאלתך דמנחת סוטה עצמה מנין דנמי לא כתיב בה:
אייתי ר"ז. אדברי' ותנא ליה מהכא דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:
מה אנן קיימין. מקרא זה למה נאמר:
אם במנחת בלולה של חטין כבר הוא אמור. לעיל והרים וגו' מסלת המנחה ומשמנה וגו' והנותרת ממנה יאכלו וגו':
תנהו ענין לבלול של שעורין. מנחת העומר דהיא נמי בלולה בשמן:
וחרנה אמר. תניא אידך מה כו' האי תנא וחריבה דריש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
אם בחרב של חטין. שאין בה שמן כגון מנחת מאפה:
כבר הוא אמור. דאיתרבי מזאת תורת המנחה וגו' והנותרת וגו' ובמנחת סלת משתעי:
תנהו ענין לחרב של שעורין. מנחת סוט' דאינה טעונה שמן ומהכא ילפינן דמנחת העומר ומנחת סוטה שיריהן נאכלין:
דאמר ר' יוסי בבלול של חטין ובחרב של חטין אנן קיימין גרסינן. כלומר דר' יוסי פליג על מה דדריש לעיל אם אינו ענין כו' דלעולם בין בלול וחרב בשל חטין מיירי קרא כדכתיב לעיל מינה וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו' דאותן מנחות של חטין הן ולא תיקשי הרי כבר אמור:
ולצורך איתאמרת. דלגופן צריכי לדרשה דלקמיה:
לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. סיפי' דהאי קרא וכל מנחה בלולה וגו' ודרשינן האיש חולק לעולם ואפילו בעל מום ולא קטן אע"פ שהוא תמים כדאמרינן בריש פ' טבול יום והילכך ליכא למידרש מהאי קרא מידי באם אינו ענין:
אמר ר"י בר' בון מפני כו' אדלעיל קאי דבעי למילף מנחת העומר לשיריה נאכלין מג"ש מנחת מנחת הואיל ואשכחן דילפינן מהאי ג"ש דמשל שעורין היא וע"ז קאמר דבלאו הכי לא מצית למילף מידי ואפי' היה מפורש במנחת סוטה דשיריה נאכלין דכי מפני שרבתה תורה בדבר אחד למנחת העומר אתה מרבה אותה לכל הדברים:
אלא. כלומר דמעתה אין אנו יודעים למנחת העומר דשיריה נאכלין וכן למנחת סוטה אלא מהכא דיליף אזכרה אזכרה נאמר בשאר מנחות והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה ונאמר במנחת העומר ואם תקריב מנחת ביכורים וגו' והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה וילפינן בג"ש דשיריה נאכלין:
ויידא כו'. מאיזה פסוק אתה למד ונילף נמי למנחת סוטה:
דא. שנא' והבאת את המנחה וגו' לעיל מהאי קרא והרים וגו' את אזכרתה כתיב דדרשינן לעיל מהאי קרא לרבות הגשה למנחת העומר ולמנחת סוטה וכתיב בתריה דהאי קרא והנותרת וגו':
הלכה ב
מתני' היה משקה ואחר כך מקריב. בבבלי פריך הא תנא לי' רישא והקטיר ומפרש דה"ק סדר מנחת סוטה הניף כו' ובהשקאה גופה פליגי בה ר"ש ורבנן:
ר"ש אומר כו'. טעמייהו מפרש בגמ':
גמ' מ"ט דרבנן ובאו בה. דכתיב בוהשקה קמא ובאו בה המים וגו' ובתריה כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וגו' וקסברי האי קרא דוקא שמשקה קודם שהקריב:
ואחר ישקה. יקמץ הכהן וגו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה וקסבר האי קרא דוקא כדמפרש ואזיל:
מה מקיים. ר"ש קרא דרבנן:
ובאו בה כו'. דצריך שתשתה כל המים ולא מקצתן ודייק מדכתיב המים כל המים ולא שתשתה קודם הקרבה:
ע"כ שלא בטיבתה. לומר דמערערין אותה לשתות אם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה:
מודה כו'. דבדיעבד מודין זה לזה דאינו מעכב כי פליגי למצוה לכתחילה וקמ"ל דכמו דתנן במתניתין דר"ש מודה לרבנן בדיעבד כן רבנן מודים נמי לר"ש:
רבנן אמרי. השתא מפרש טעמייהו במאי פליגי דמר סבר והשקה קמא דוקא ומר סבר ואחר ישקה דוקא:
מנחה היא. דמשמע שהיא בודקת לפיכך צריכה שתשתה קודם ואחר הקרבה תבדוק אותה:
המים הן בודקין אותה גרסינן. מיד אחר ששתת כדיליף לקמיה לפיכך הקרבה קדמה:
מ"ט דרבנן. דאמרי דאחר הקרבה מיד נבדקת:
מנחת זכרון וגו'. כתיב שהיא מזכרת עונה לבדוק אותה מיד:
ובאו בה. המים המאררים למרים וצבתה וגו' דמשמע אחר שתיית המים תיכף נבדקת:
מלמד שהן מתחלחלין כו'. ולא לומר שתיכף בודקין אלא אחר הקרבה:
מלמד שכל עונות כו'. שעשתה מקודם:
רבנן אמרי כו'. השתא מפרש הסדר לתרווייהו דלרבנן כותב כו' אבל כ"ע מודים דמחיקה סמוך להשקייה בעינן כדכתיבי קראי וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים והשקה את האשה וגו':
כר"ש. אתייא דמשכחת לה אליביה דאחר הקרבה מערערין אותה:
אנן תנינן. במתני' לקמן אינה מספקת לשתות עד שפניה כו'. דמשמע תיכף אחר שתיית המים נבדקת:
אית תניי. בברייתא דתני לא היתה זזה משם עד כו':
כר"ש. כדאמרן דכבר מנחתה קרבה ואינה מספקת לשתות עד שהמים בודקין:
רבנן. דהמים אין בודקין עד שתקרב מנחתה ועכ"פ לא זזה משם עד שתיבדק:
הלכה ג
מתני' מגילתה נגנזת. כדמפרש בגמ':
ומנחתה מתפזרת. היינו שנשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששם שורפין פסולי קדשי קדשים דהואיל וקדשה בכלי שרת טעונה שריפה בעזרה:
ואין מגילת' כשירה להשקות סוטה אחרת. דבעינן כתיבה לשמה דכתיב ועשה לה הכהן כל עשייתה לשמה:
המים נשפכין. דכיון דאמרה טמאה אני בדוקה ועומדת היא ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק:
מערערים אותה. דדילמא טהורה היא ומחמת ביעתות' קאמרה:
גמ' תחת צירו. של דלתות היכל:
בשביל לשחקה. שיהא נשתק הכתב ולא יתבזה:
לול קטן היה שם. שבו המים נשפכין:
תני. ברייתא חדא דאין במים משום קדושה. מהו לגבל בהן את הטיט. להך תנא וקאמר מה בכך דהואיל והמים נשפכין מותר לגבל בהן דאין בהן משום קדושה:
תני. אידך דסברה דיש בהן משום קדושה ואסור לגבל בהן:
הדא אמרה כו'. כלומר דדייק דלא תלינן קדושת המנחה בכתיבת המגילה דהרי נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני הוי כמי שלא נכתבה כלל דהרי אינה נבדקת ואפ"ה טעונה שרפה בעזרה כשאר פסולי קדשים:
א"ר יוסי דרובה. כמו רבה בשם ר' חייא דאפי' עד שהוא בדרך קדשה מיד לאחר שהפרישה:
מתני'. דלקמן אמרה כן דקתני ואלו שמנחותיהן נשרפות שבעלה בא עליה בדרך והרי אינה נבדקת דלאו מנוקה מעון הוא ואפ"ה נשרפת:
למה. מערערין מפני שגרמה כו':
כמה ימחוק. מן המגילה ויהיו מערערין אותה:
אחת. באות אחת הוי מחיק' ושוב מערערין:
כדי לכתוב יה. כלומר אם כתב שתי אותיות מהשם הוי מחיקה לשיהו מערערין אותה דגרמה למחוק מהשמות שאינן נמחקין:
אמר לו ר"ע. אתנא דמתני' קאמר דכי מפני מה מערערין ומשקין את זו אחר שאינ' רוצה לשתות דכבר בדוקה ומתוקנת היא והדברים ניכרין שמודה שהיא טמאה כדמסיק אלא כו' והמים נשפכין:
ושואל הש"ס ולית לר"ע כו'. אם לר"ע לעולם אין כופין אותה לשתות:
וקאמר אית ליה כשהתחילה לשתות. ושוב אינה רוצה דאז מערערין ולא כשאומרת איני שותה כלל דאז בדוקה ועומדת היא:
הלכה ד
מתני' אינה מספקת לשתות. מפרש בגמרא:
מתמלאה גידים. מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים:
שלא תטמא העזרה. שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם. ובבבלי מפרש דלאו מטומאת מת קאמר שהרי עד שער נקנור הוא מחנה לויה ומת מותר להכניסו במחנה לויה אלא שלא תפרוס נדה מחמת ביעתותא וזב וזבה אסורין ליכנס שם:
אם יש לה זכות. בבבלי מפרש זכות דתורה הוא דתולה לה בשכר שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה:
יש זכות כו'. כדמפרש בגמרא:
תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמד פרשת סוטה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע ונקתה ע"י זכות כדי זריעת זרע ט' חדשים כדאמר בבבלי:
מלמדה תפלות. בבבלי קאמר כאלו מלמדה תפלות חבור משכב אנשי' שמתוך התורה היא מבינה ערמומית ועושה דברים בהצנע כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה:
רוצה חשה בקב. מזונות מועטים ותפלות שיהיה תשמיש מצוי לה:
מתשעה קבין ופרישות. לפרוש מן התשמיש הילכך אין טוב שתלמד תורה:
חסיד שוטה כו'. מפרש בגמ':
גמ' ולא כן סברין מימר כו'. והלא אמרינן לעיל דצריך שתשתה כולן ואז נבדקת והיכי קאמר במתני' אינה מספקת לשתות:
כאינש כו'. לאו אינה מספקת לשתות כולן קאמר אלא לישנא בעלמא הוא כאדם האומר לא הספיק פלו' לשתות עד שנתחלחל כלומר תיכף ומיד אחרי ששתת:
לקצת ירחין תרי עשר. ועד הנה הועילה לו עצת דניאל שאמר לו וחטיך בצדקה פרוק וכן עשה כל הי"ב חודש:
מאמנון. כדלקמן:
כל אותן י"ב חודש. ובתוס' דף כ' ד"ה יש זכות גרסי כל אותן שלש שנים היה עוסק במצות ועל אחאב קאי כדלקמיה:
וכל איתן ב' שנים. של אמנין:
ויידא אמרה. היכן מצינו זה במקרא באחאב וקאמר דזה הוא מדקאמר וישבו ג' שנים כנומר וישבו דייק דהוי לי' למימר ותשקיט המלחמה כו' הילכך דריש שישב ועסק במצות כל הג' שנים והיה מגין עליו אחר שנגזרה הגזירה:
מנחת זכרון. מזכרת עון כתיב ודרשינן לקמן מנחת זכרון לטובה אם יש לה זכות מזכרת עון אם אין לה זכות והיינו דקפריך אימא מנחת זכרון כלל ומזכרת עון פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דעל זכרון עין לבד נאמר ומנא לן למילף זכרון זכות:
לא נמצאת מדת הדין מקופח'. לקתה מדת הדין דמדת הטובה מרובה היא אלא ע"כ דלא דרשינן לה בכלל ופרט אלא מנחת זכרון אם יש לה זכות כו':
תני ר"ט אומר. ר"ט פליג וס"ל אין בכלל אלא מה שבפרט ואין כאן לטובה:
אמר לו ר"ע כו'. כדאמרי' לעיל:
סוף המקום פורע. לה שכר טוב תחת ניוולה והיינו דקאמר וטהורה היא שידעו הכל שטהורה היא:
ילכו כל הנשים ויתקלקלו. בסתירה ועוברות על יחוד:
ולית לר' שמעון ונקתה ונזרעה זרע. בתמיה דמפורש בהדיא בקרא דנפקדת היא:
אית ליה זרע כשר כו'. כלומר דאית ליה כדדרשינן לקמן פ' ארוסה הלכה א' דאלמנה לכ"ג לא שותה דנזרעה זרע כתיב זרע כשר לא זרע פסול:
ובן עזאי. דקאמר במתני' חייב אדם ללמד בתו תורה לא ס"ל כראב"ע דדריש לקמן והנשים באות לשמוע דמשמע לשמוע לקיים המצות לבד ולא משום שידעו שזכות תולה:
מעשה כו'. בבלי ריש חגיגה:
מי שבת שם. שבת של מי היתה בדרשה:
מפני מה חטא אחת במעשה העגל. שכל עבודותיו שוין לאיסור:
שלש מיתות. מיתת סייף כדכתיב שימו איש חרבו ומיתת מגפה ויגף ה' את העם ומיתת הדרוקן וזו היא דקרי לה לקמן נבדק כסוטה כדאמרינן בבבלי ע"ז דף מ"ד ויזר על פני המים לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן:
איבדת ממני כו'. שהיתה רגילה ליתן לו בכל שנה:
זיבח קיטר ניסך. הן עבודות שחייבין עליהן מיתות ב"ד:
טפח. טפח בידו ריקד כו' דאין בהן מיתות ב"ד:
איזה. חסיד שוטה. דקתני במתני'.
במי שאפגע בו תחלה אתננה לו. שלא ליהנות ממנה כביכורים וזה שטות הוא דבזמן הזה אין ביכורים.
והי' רץ איש אחריה גרסינן. שראה אחד רץ אחריה וניתן להצילה בנפשו הוא כדתנן בסנהדרין הרודף אחר נערה המאורסה מותר להורגו והוא לא רצה להורגו שלא לשפוך דם וזהו חסיד שוטה.
כהדא דתני כו'. דהנוהג בקולות נקרא רשע והכא רשע ערום נקרא שעושה בערמה ומחמיר לאחרים שלת ירגישו בו:
ומלעב' בד"ת. מלעגת על המקראות וקשה לה הענין שנכתב כך ומחזקת עצמה לצניעו' בשביל זה:
כביכול היה במחשבה כו'. איידי דנקט להני קראי מפרש לה דהכתוב מעיד עליה שלא היתה דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים ולכך נאמר היא:
להבריח מזונות. שמשיא עצה להיתומים שיגרמו לה לתבוע כתובתה ומתוך כך תפסיד מזונותיה כדלקמן ובבבלי קרא להני גוונא רשע ערום:
הוות מבזבזא. שהיתה מוציאה יותר מדאי למזונות:
וקרבון. היו צועקין:
ומה נעביד לכון ואתם שוטים נפק כתובה. כלומר דדעתו היה שיפרעו לה הכתובה אולי תתרצה בזה ויפטרו מהמזונות:
אמר לון נימר לכם מימר כו'. איש אחד שהיה שם כשאמר ר"א זה אמר להיתומים אני אומר לכם מה כוונת ר"א בזה:
עיבדון גרמיכון. תעשו עצמיכם כאלו אתם מכירים הנכסים ומחמת זה תתבע כתובתה מכם ואז תאבד מזונותיה כדין האלמנה התובעת כתובתה דאין לה מזונות משעת התביעה:
ברומשא. לעת ערב באת האשה לפני ר"א וצעקה:
זו מכת פרושין נגעו בה. באותה עצה יבא עלי כך וכך אם נתכוונתי לזה אלא דעתי היתה שישלמו לה הכתובה ברצונה. מאתים זוז חסר דינר. דאז מותר לקבל מעשר עני והיה רבי רגיל לתת לו בשנה השלישית שהוא זמן מעשר עני:
חד זמן. נתנו התלמידים בו עין הרע ומלאו לו הדינר למאתים ואז אסור לקבל:
אתא. היה רבי רוצה לזכות עמו כפי שהיה רגיל ואמר לו יש לי כפי השיעור ומעתה אסור לי לקבל:
רמז. רבי לתלמידיו והכניסוהו לקפילין והוא חנות שמוכרין שם מיני מאכל וחסרו ממנו ע"י הוצאה. חד קרט. מטבע רובע דינר וחזר ונתן לו מעשר עני:
הוסיפו עליהן. על הא דחשיב במתני'. בתולה ציימנית עושה עצמה צנועה ומתענה ובתוך כך מזנת ואובדת בתוליה ובבבלי גרם צלייני':
ואלמנה שובבית מיחגלה נסבת שם ביש. מיחגלה מלשון יחוגו וינועו שנעה והולכה תמיד לשכנותיה לבקר אותן ומתוך כך עושה להן שם רע בדברים שמקבלת מהן א"נ מירגלה גרסי' מורגלת בכך:
ותינוק שהוא עולהי לחדשיו. כלומר שלא כלו ועדיין עולה הוא לחדשיו וכדמפרש ואזיל:
ואיבריו נראין כבן י"ב כו'. וזה נמי מכלה עולם הוא שאינו חושש לבא על העריות הואיל ופטור הוא ומביא לאחרים לידי מיתה:
הלכה ה
מתני' אתה מדהה את המים. מחסר ומחשיך בלשון משנה נקרא הגוון החסר דיהה כדמצינו זה הרבה במסכת נגעים ונדה:
מתנוונה והולכת. נחלית והולכת:
גמ' המתניונה מותרת לביתה. ואין חוששין שמא טמאה היא וזכות תלה לה כדמסיק:
אפי' טהורה ששתת. מתנוונת ומתה כו' על שהכניסה עצמה לספק מרובה הזה בסתירתה:
ואם לא נטמאה האשה וטהירה היא. ונקתה ונזרעה זרע והוי ליה למכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשה. זו טהורה. היא דונקתה וגו' ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה דאין המים בודקין אותה כדאמרינן בפ"ק:
אם לא נטמאה האשה וטהורה. וי"ו יתירא למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע:
ואתייא כמ"ד כו'. לאו אסיפא קאי דפשיטא היא דסיפא לא אתייא אלא כמ"ד אינה ניכרת אלא ארישא קאי שבאו לה עדים כו' וה"פ דהא ע"כ מיירי שבאו לה עדים אחר דשתיא דאי מעיקרא צריכה למימר דטמאה היא אלא ודאי הא קמ"ל דאין המים בודקין אפי' יש לה עדים במדינת הים ולא אמרינן הא דלא בדקוה מפני שיש לה זכות וא"כ לא אתייא אלא כרבנן דאמרי הזכות תולה ואינה ניכרת דלא מתנוונה כלל וקמ"ל דלא תלינן בזכות. ברם. אלא לר' דא' הזכות תולה וניכרת דמתנוונה היא קשיא מאי קמ"ל דפשיטא דלא תלינן בזכות דהרי לא הוכרה וקס"ד דלעדי שקר לא חיישינן כלל:
א"ר יצחק כן אנן קיימין. דלעולם אפי' כמ"ד דניכרת אתייא ולא בא למעט דלא תלינן בזכות אלא היא גופה קמ"ל דלא תאמר מאחר ששתת ולא בדקוה דעדי שקר הן וטהורה היא קמ"ל דהיינו טעמא דלא בדקוה שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לבעלה שהרי יש לה עדים ואפי' לא היו כאן כששתת:
א"ר יודא ואתייא כו'. כלומר דר' יודא פליג אאוקמתא דר' יצחק דס"ל דלעדי שקר לא חיישינן כלל כדאמרינן מעיקרא ולא איצטריך לאשמועינן היא גופה שלא תאמר כו' ולא אתייא אלא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת כדאמרן:
ולמה לא הוכרה. כלומר דלא תימא דלמה לא בדקוה ולא הוכרה כלל מפני שתלת לה זכות קמ"ל דלא תלינן בזכות ובעיקרא דדינא לא פליגי רבי יצחק ורבי יודא אלא תרווייהו ס"ל דאין המים בודקין לסוטה אפי' יש לה עדים במדה"י כדמוכח מהאי ברייתא:
ונקה האיש מעון. כתיב ופשיטא דמנוק' מעון דאיהו מאי קעביד ולפיכך דריש דמנוקה מעון אח"כ הוא ואינו חושש לה לאסור על עצמו דשמא הא דלא בדקוה מפני שתלת לה זכות:
יכול אף היא לא תחוש. אם יודעה בעצמה שטמאה היא אלא שתלת לה זכות:
ואתייא כמ"ד דאינה ניכרת. והילכך שפיר אשמועינן דאינו חושש:
הלכה ו
מתני' הרי היא ככל המנחו'. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי כדתנן ריש פ' י"ב דמנחות דיש להן פדיון:
ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת: