פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק ב
הלכה א
מתני' היה מביא. הבעל את מנתתה. כדכתיב והביא את קרבנה עליה:
בכפיפה מצרית. סל העשוי מצורי הדקל הרך הגדל סביבות הדקל:
כדי לייגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים ובגמ' מפרש:
תחילתן וסופן בכלי שרת. בגמרא מפרש דלאו בכלי שרת ממש קאמר שאין אדם מביא מנחתו מביתו בכלי שרת אלא בקלתות של כסף ושל זהב הראויים לכלי שרת קאמר:
וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת:
כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בבבלי פריך והאיכא מנחת חוטא דכתיב בה לא יתן עליה שמן וגו' וכן הא דתנן כל המנחות באות מן החטים והרי מנחת העומר באה מן השעורים ומשני דכרוך ותני וה"ק כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותם שאינן טעונות שמן ולבונה באות מן החטים ובאות סולת כגון מנחת חוטא ומנחת העומר אע"פ שבאה מן השעורי' טעונה שמן ולבונה ובאה גרש וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח:
גרש. מבורר ומנופה בי"ג נפה כעין סולת בחטים:
קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:
מעשה בהמה. שהפקירה עצמה למי שאינו בן זוגה:
גמ' כתיב וביד הכהן יהיו מי המרים. ובהאי קרא גופיה כתיב ונתן על כפיה את מנחת הזכרון וביד הכהן וגו' דמשמע אחר שנמחקה המגילה ונקראו מי המרים הוא נותן המנחה על ידיה הילכך פריך מעתה כדי לייגעה בתמיה דקס"ד לייגעה כדי שתודה ולאימתה השם והרי כבר נמחק:
אלא כדי להטיל אימה עליה. האי לייגעה לאו משום מחיקת השם הוא כדאמרינן בפרקין דלעיל שעושין בה כל המעשים האלו שלא ימחה אלא הכא ה"ט דהתורה חסה עליה שלא תמות מיתה מנוולת ומטילין אימה עליה שתודה ותאמר טמאה אני ולא תשתה ואע"פ שנמחקה המגילה:
מנחתה. ל' המשנה הוא דבקרא לא כתיב אלא קרבנה אלא דל' משנה נמי כל' המקרא וכדלקמן ולפיכך דריש לה מלמד כו' כלומר הא דאמר מנחתה לאו דמשלה היתה קריבה אלא שתהא קדושה בכלי שרת לשמה:
כך היא קדשה לשמו. שצריך לקדשה נמי לשמו של בעל:
ותני כו'. השתא מדייק ל' מנחתה דנקט דעל כרחך לא משלה היתה קריבה:
דתני ר' חייא ופליג. לקמן פ"ג סוף הלכה ו' על הא דאמרינן כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות וקאמר התם דאין שריפה בראש המזבח ומקשה עלה מדר' חייא דאמר בכהנת לוי' וישראלית הנשואות לכהנים כיצד עושין דליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפתה של אשה כלומר דלכפרתה היא באה ואין מנחתה קריבה כליל בלא קמיצה ולאכול אינה יכולה מפני שותפותו של איש שהיא קריבה משלו וכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו':
אלא הקומץ כו' גרסינן. ועכ"פ ש"מ דמשל בעל היתה קריבה ואת אמר מנחתה בתמי':
ואלא מה דאישתעי קרא. כפי לשון המקרא כך הוא לשון המשנה דכתיב והביא את קרבנה עליה:
בעלה מהו כו'. הואיל ויש לו חלק בה אם יכול להפריש מליה חוץ מדעתה:
אחר. את"ל בעלה מפריש חוץ מדעתה כדאמרן אחר מהו:
ייבא כהאי דא"ר יוחנן. דמחוסרי כפרה אינן צריכין דעת. בבלי נדרים דף ל"ה:
שכן אדם מפריש על בנו הקטן. ואף על פי שאין בו דעת וכדדריש התם דכתיב זאת תורת הזב בין גדול ובין קטן:
ניחא זב וזבה כו'. דמרבינן אף קטן:
ויולדת. אלא יולדת היכי משכחת לה דנימא דרבי רחמנא זאת תורת היולדת אפי' קטנה ויש קטנה יולדת בתמיה:
לא כן אמר ר' רדיפה כו'. לעיל פ"ק דיבמות ולא משכחת לה דחיה ואם הביאה ב' שערות גדולה היא:
מאי כדון שכן כו'. מסקנת הקושיא היא כלומר מאי אמרת בה טעמא אי משום שכן אדם מפריש על בתו קטנה והא אי אפשר לה שתלד וחי' אלא משהביאה סימנין וא"כ כבר יצאת מרשות אביה:
אלא שכן אדם כו'. ההוא זאת תורת היולדת לא מרבי לה לקטנה אלא בגדולה מיירי ומרבי לה אפי' יולדת חרשת שאין בה דעת:
וכאן. ופריך השתא דאכתי סוטה לא מצינו למילף מהתם דאינה צריכה דעת דתרווייהו לא משכחת לה בסוטה ואי אתה יכול לומר שכן אדם מביא על אשתו סוטה כשהיא קטנה או חרשת:
קטנה אין אתה יכול. לומר בסוטה דהאמר ר"ז כו' אין לה רצון דפיתוי קטנה אונס היא כדאמרינן סוף פ' ארבעה אחין:
דכתיב ואמרה האשה וגו'. דריש לה סוף פ"ד פרט לאילמת ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת:
וא"ר ר' אבין. היינו טעמא דסוטה אינה צריכה דעת מכיון דמעוכב מלשמוח עמה ברגל דכתיב ושמחת וגו' מפריש עליה חוץ מדעתה אפי' מקודם:
ר' אחא בשם ר' אילא. פליג על דר' יוחנן דאמר בקרבן יולדת מפריש עליה חוץ מדעתה משמע כל קרבנה ור' אילא ס"ל דאינו מפריש עליה אלא חטאת העוף מפני שהוא עיקר המכשרתה לאכול בזבחים כדאמרינן פ"ו דכריתו' ובודאי איהי ניחא לה:
תני כו' אלא דבר שהוא מאירה לה בזה. לאכול קדשים והיינו נמי כדר' אילא:
אין לך אלא זה. ולא קרבן אחר ור' יוסי פליג אהא דלעיל דמפריש עליה קרבן סוטה כדדייק מההיא ברייתא:
תני אידך מה זה כו'. הך ברייתא פליגא אברייתא דר' יוסי וס"ל כר' אבין דמפריש עליה קרבן סוטה וה"ג מה זה מעכבה מלאכול בזבחים אף הכא מעוכב מלשמוח עמה מכיון שהוא מעוכב כו':
תני אפילו הקפת נזירות על ראשה אפי' קרבן נזירות שעליה יכול להפריש חוץ מדעתה ואע"פ דאין כאן עיכוב מלאכול בקדשי' דהרי הנזיר אוכל בקדשים:
מעכבה היא מלאכול בזבחים. בתמיה הא תניא לעיל דאינו מפריש עליה חלא דבר שהוא מתירה לאכול בזבחים:
מכיון והיא מנוולת. מחמת עיכבת גילוח ואינו שותה יין והוא מעוכב מלשמוח עמה כמו שהיא מעכבה בזבחים הוי ומפריש עליה:
תני ר' יודה אומר כו'. מפורש לעיל ביבמות פ' ט"ו הל' ג':
והתני. על מתני' פריך דתני כל המנחות תחלתן בכלי שרת והתני סדר מנחות מביאין מתוך ביתו כו' דאלמא לא בעינן כלי שרת:
ומשני ראויה ליקרב בכלי שרת. כלומר בכלי הראוי לעשות ממנו כלי שרת קאמר:
שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר. ומהאי טעמא נמי אין מנחת חוטא טעון שמן ולבונה וכדאמר בבבלי בהדיא הכא:
הרי חטאתו ואשמו של מצורע. וטעונת נסכים כדאמרינן בפ"ט דמנחות ומצורע נמי חוטא הוא כדאמר ר' יצחק זאת תהיה כו' דהנגעים על לשון הרע הן באין:
מכיון שנתייסר. מנגעו איכפר ליה מחטאי כדכתיב ונקלה וגו' וכדדרשינן כיון שלקה הלך לו חטאו והרי הוא כאחיך וקרבן דבעי לאישתרויי בקדשים הוא:
מנחת מנחת. לג"ש נאמר במנחת העומר ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב קלוי וגו' ונאמר להלן בסוטה מנחת קנאות היא מה להלן שעורים דכתיב בה קמח שעורי' אף מנחת העומר שעורין:
אר"א. ברייתא היא בת"כ ויקרא פ' י"ג:
נאמר כאן אביש. קלוי וגו':
ונאמר במצרים. כי השעורה אביב:
הבא ביכורים בפסח. מנחת העומר:
והבא ביכורים בעצרת. שתי הלחם כדכתיב והניף הכהן אותם על לחם הביכורים:
אם מצינו. מה מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו והוא מן החטין הציבור מביאין חובתן מהן בעצרת:
מאיזה מין. וכן מצינו שהיחיד מביא חובתו מן השעורין והיא מנחת קנאות אף הציבור לא יביאו חובתן בפסח אלא מן השעורין:
אם תאמר. כמו דבר אחר הוא וכן גרסי' בהדיא במנחות דף ס"ק דאם תאמר עומר מן החטין אין שתי הלחם ביכורים ורחמנא קרינהו ביכורים דכתיב וביום הביכורים:
תמן. חסר כאן וצ"ל תמן תנינן החילקא הטרגיס והטסני טמאים בכ"מ ומשנה היא בפ"ו דמכשירין ומפרש ר' יונה החילקא לשנים נחלק כל גרעין החטה לשנים:
טרגיס כו'. וכן מפרש בבבלי מועד קטן דף י"ד:
ר' יוסי בר' בון בעי. אם נאמר דמכאן ואילך בכלל קמחין הן ואין צריך להפריש הסלת מתוכן ונ"מ לפרושי קמח דמתני' אם נחלק הגרעין לחמשה אם זה כבר נקרא הוא קמח ולא איפשטא:
הלכה ב
מתני' היה מביא. הכהן:
פיילי. כוס בל' יוני:
מן הכיור. דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי:
כשם שממעט. ר' יהודה בכתב המגילה לקמן במתני'. כך הוא ממעט במים ואין הלכה כר' יודה:
ומקום הי' שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל:
וטבעת קבועה בה. לאחזה בטבעתה ולהגביהה מבין הריצפה:
כדי שיראה. צריך ליתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים:
ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן:
גמ' תני חדשה. שצריך שיהא כלי חרס חדש ול"ג במתני' חדשה וכן הוא בנוסחת הבבלי:
מתני' דר"א. דאמר במצורע צריך חדשה וילפינן נמי הכא מכלי חרס דמצורע כדלקמן:
דתנינן תמן. נגעים פי"ד:
אל כלי חרש על מים חיים. כתיב במצורע ודרשינן מה מים שלא נעשו בהן מלאכה דהא חיים כתיב:
הכא מאי אית לך הכא מנלן דחדשה בעינן. חסר כאן והכי צריך לגרוס כגי' הבבלי. כלי כלי אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים א"ר יוחנן דו סבר כר' ישמעאל כו'. כלו' דגמר כלי כלי ממצורע אי מה להלן במצורע מים חיים כו' א"ר יוחנן דו סבר כרבי ישמעאל. דבאמת גם הכא מים חיים בעינן. דר"א סבר כר' ישמעאל דמי כיור מי מעיין הן דתני מי כיור כו'. והא דר"א כרבי ישמעאל במים. כלומר הא ודאי פשטינן דר"א סבר כר' ישמעאל דמי כיור מים חיים בעינן:
ור' ישמעאל כר"א בכלי חדש. לשון בעיא היא אם רבי ישמעאל נמי סבר בהא כר"א דהכא כלי חדש בעינן דילפינן ממצורע:
אשכח תני בכלי חרש חדשה ר' ישמעאל אומר. דאשכחן ברייתא דקתני בהדיא לר' ישמעאל בעינן חדשה:
אית תניי תני בכלי חרש ולא במקיד'. שברי כלי חרס ודריש מדכתיב בכלי משמע כשהוא שלם:
הוון. בני הישיבה בעו מימר דאתיין הני ברייתא כהני תנאי דלר"א דדריש בכלי צריך שיהא חדש וכן נמי שיהא שלם ומ"ד אפי' במקידה כרבנן:
כולה רבנן. ודחי לה הש"ס דאפי' תימא כולה כרבנן וכאן כשרובה קיים כאן כשניטל רובה דלאו כלי כלל הוא:
לא במפוחם. שהושחרו פניו ע"י האור:
כולה דרבנן. תרווייהו אליבא דרבנן דאע"ג דלא בעי חדש במפוחם מודו דלכתחילה לא והא דמכשרי במפוחם היינו בדיעבד:
תמן תנינן. בפ' י"א דפרה:
אזוב שהזה בו. מי חטאת כשר למצורע:
זו להוציא מדר"א. דלא אתיא מתני' כר"א:
דתני. בתוספתא פ"ח דנגעים וה"ג התם אזוב שהזה על החטאת כשר למצורע ר"א אומר עץ ארז ואזוב כו' האמור בתורה שלא נעשית בו מלאכה:
והלא ק"ו. כלומר ק"ו מעתה שאם הזה על החטאת שפסול לחטאת אחרת:
מה אם המצורע. שלא מצינו שהמלאכה פוסלת בהאמור בו:
מהו שיכשר למצורע אחר. אם נימא דהוי כהזה על החטאת דפסול למצורע או דילמא שאני חטאת דרחמנא אחשבה בה מלאכה:
מה דמר כשר. כלו' דאשכחן דפליגי בה ומ"ד כשר הדא היא כר' יודא דלקמן וכן ר"א מודי בה דשאני חטאת כדאמרן:
תני כו' בתוס' שם:
שבתי. שבת שלי היתה:
אחר ר"ט לביתו. ור"ט כהן היה:
תן לי סנדלי. ללמד שגדולה שימושה:
מקל. של ארז שבו מטהרין את המצורעין:
שליברות. וכן הוא בתוספתא ובת"כ פ' מצורע פ' א' גריס של ברות והוא ברוש א' מעשר' מיני ארז בפ"ב דר"ה:
וראשה טרף. ובראשה עלה א' כמו עלה טרף בפי':
אחת לשנים כו'. כלומר אחר שמחלקין לארבעה כרביע כרעי המטה זהו עובי' של ארז וכן הוא במשנה פי"ד דנגעים:
ומזין ושונין כו' כדאמר במקל זה טיהרתי ג' מצורעין ור"ט שלא בפני הבית ובגבולין היה:
מי. מי המרים כתיב אחר נתינת העפר:
יכול מראה מים. שאפי' לאחר נתינת העפר יהיה בו רק מראה מים:
ת"ל ארד. פירושא דעפר דקרא נקט:
יכול מראה דיו. שצריך שלא יהא ניכר בו שום מראה מים:
מראה מים ומראה ארד. שיהא העפר על פני המים ולא כמראה דיו ממש:
ושיערו חכמים כו'. ולפי שיעור המים יקח שיעור עפר:
והא תני ר' יודא אומר רביעי' ר' יודא כו'. ואע"ג דבמתני' מפרש הכי בהדיא ס"ד דהמקשה דר"י פליג נמי אהא דלדידיה צריך שיהא כמראה דיו דהוא ממעט במים ודרך בעיא נקט לה לר"י ומשני ר"י כדעתיה כו' כלומר דאפי' ר"י מודה בזה אלא שהוא ממעט במים לפי שהוא ממעט בכאב ואליביה דר"י צריך שלא יקח עפר אלא לפי שיעור רביעית כדי שיהיה מראה מים ומראה עפר:
תמן תנינן. סוף פ' ג' דיומ':
שזרחה החמה. והגיע זמן ק"ש לכל:
אל"ף בי"ת. בראשי תיבות של הפרשה:
והא תני בכתב שבו כאן כתב שכאן כו'. שהיה כותב במגילה ורואה בכתב שבטבלא אלמא דכל הפרשה כתובה עליה:
פתר לה באל"ף שכאן מאל"ף שכאן כו'. כלומר לעולם ר"ת כתוב בה ועל התחלת התיבה היה רואה ממה שכתוב בטבלא. ובבבלי שם מסיק דבסירוגין היתה כתובה תחלת התיבות אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות וכו':
תני ר' הושעיא. ופליג דכל הפרשה היתה כתובה:
ולמה מים ועפר וכתב. בסוטה:
מים כו'. שתשים לב לאלו הדברים ותודה:
בארך. לשון מעיינך:
וכתב לה. בגט ועשה לה הכהן בסוטה וחפשה לא ניתן לה בגט שיחרור שאלו כלן צריכין שיהיו כתובין לשמה וכן משמע בבבלי דף י"ח שצריך. שיהיה הכתיבה והמחיקה לשמה ומדכתיב ועשה לה דרשינן שיהי' כל מעשיה לשמה וכן הוא בתוספתא פ"ב דגיטין:
אפר פרה. כדיליף בבבלי בג"ש מעפר סוטה:
ורוק יבמה. דכתיב לעיני הזקנים:
אף דם צפור מצורע. צריך שיהא נראה וניכר במים:
שיערו לומר כו'. כלומר לפיכך אמרו רביעית דהוא שיעור לכל הצפרים שיהא דמן ניכר במים ולא מבטלין לגמרי המים מפני שצריך שיהא מראה דם ומראה מים כהדא דתני כו':
יכול דם וודאי. שיהא רק מראה דם:
נפסלין בלינה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סוטה הל' י"ב כר"י דהוא מארי' דגמרא:
יכול מן המזבח לקופה. כלו' אפי' מעפר המזבח יקח ויתן לכלי א"נ מן המונח לקופה גרסינן כלומר שיביא מבחוץ מקופת עפר שלו ויתן אל המים:
עד שיחפור בדקל. כמו בדקר שצריך דווקא לחפור מקרקע המשכן ולא יביא עפר אחר מבחוץ ליתן שם:
אשר יהי'. אם יהיה הבא משם ואם אין שם תן שם:
ור' אבין פליג דלת"ק אם אין שם עפר אינו כשר כשחפר בקרקע המשכן אלא יביא מבחוץ ור' אבין ס"ל דכשר:
ואכן אתאמרת. כן נאמרה מלימוד המקרא דיכול בקרקע המשכן לעכב שצריך לחפור מקרקע המשכן ת"ל יהי' מ"מ ואפי' מבחוץ אבל בדיעבד אם חפר מקרקע המשכן נמי כשר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם:
המשכן לרבות נוב וגבעון כו'. וכן הוא בבבלי שם לפי גי' התוס' דנוב וגבעון צריך לרבות דבמה הוו וכר' יודא בשלהי דזבחים וכו' ע"ש:
הלכה ג
מתני' בא לו לכתוב את המגילה. בגמ' פליגי בה אימתי הוא כותב:
אם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם שכב לא הנקי:
ואת כי שטית תחת אישך וגו'. וכל המקראות הסדורי' בפרשה כדחשיב לקמן אלא דקרא והשביע הכהן וגו' מפסיק ואינו כותב שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה וגם במקרא ובאו המים וגו' אינו כותב סוף המקרא ואמרה האשה וגו' שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות ובבבלי דרי' לה דכתיב וכתב את האלות האלה אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות:
ר' יוסי אומר לא היה מפסיק משהתחיל לכתוב אם לא שכב וגו' היה כותב הכל והשביע הכהן וגו' ואמרה האשה וגו' דדריש את לרבות צוואות וקבלות:
כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא קללו' בלבד ולא קללות הבאות מחמת ברכות ולא צוואות וקבלות דדריש האלות ולא קללות הבאות מחמת ברכות האלה למעוטי צוואות וקבלות:
גמ' איתפלגון. פליגי בסדר הכתיבה והשבועה:
היון. בני הישיבה בעי מימר דבהא פליגי:
היך מה דהוא קרייא. כמו שנאמר במקרא והשביע ואח"כ וכתב:
כדי לסמוך שבועה להשקיי'. דאחר שמשביעה מוחק המגילה ומשקה וסומכין שבועה להשקייה כדי שתשים על לבה ביותר בשעת השקייה והילכך לא היה מפסיק בכתיבה:
בין תניין. התנאים וכל המעשים שנאמרו בסוטה ובין השבועות הכל מעכבין:
הוון. בני הישיבה מתחילה בעי למימר דמ"ד הכל מעכב אית ליה כ"מ שנאמר חוקה או תורה לעכב וכאן נאמר זאת תורת הקנאות:
ומ"ד שבועות מעכבות. אבל לא שארי הדברים כגון פריעת ראשה וכיוצא דחשיב לה בפרקין דלעיל:
לית ליה. חוקה או תורה לעכב ואפ"ה השבועות מעכבין דהן עיקר המעשה השייך להשקייה:
עוד הוא חית ליה. ודחי לה הש"ס דכ"ע אית ליה חוקה או תורה לעכב:
אלא שאינן על הסדר. כלומר הא דאמר דשארי דברים אינן מעכבין על הסדר המקרא הוא דאינן מעכבין דס"ל לא נאמרו מקראות על הסדר אבל המעשים גופן מעכבין ולמ"ד דהכל מעכב אפילו על הסדר הן מעכבק:
ואתיין אילין פלוגתא. דתנאי דפליגי אם הסדר מעכב:
כהכין פלוגתא. דפליגי ר"י ור"ל לעיל:
דמ"ד בין כו' מעכבין. ואפי' על הסדר ס"ל כמ"ד משביע ואח"כ כותב כסדר המקרא:
ותניין אינן מעכבין. על הסדר:
הלכה ד
מתני' לוח. של עץ:
נייר. של עשבים שכותשין אותם ומדבקין אותן בדבק שקורין גלי"ד ועושים כמין עור:
דפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו דמליח וקמיח ולא עפיץ שהיו מעבדין הקלפים בעפנים שקורין גלי"ש:
בספר. בקלף:
קומוס. שרף האילן ומתוכו כמים. קלקנתום. אדרימונ"ט והוח צבע הרצענין:
ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחוק וקומוס וקנקנתום עבדי רושם:
אלא בדיו. שהוא בלא קנקנקום ויכול להמחות:
גמ' מהו שתטמא את הידים. אם יש בה משום קדושה ודמי לשאר ספרים שגזרו חכמים שיטמאו את הידים:
הרי זה שאלה. בניחותא וצריך להתיישב בדבר:
אינה שאלה. דודאי לא מטמאה דכלום גזרו כו' לא מפני קדושתן כדמפרש עעמא בי"ח דבר שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת ואמרו האי קדש והאי קדש כיון דקחזו דאתו לידי פסידא גזרו ביה רבנן טומאה:
וזו למחיקה ניתנה. מתחילה ואין בה משום קדושה:
לא צורכה דלא הואיל וניתנה למחיקה. דלא כמו אלא כלומר דמהאי טעמא קא מיבעיא ליה הואיל וניתנה למחיקה ואפ"ה אפשר דאית בה משום קדושה חלא גזירת הכתוב הוא על המחיקה ואי לא הוי ניתנה למחיקה לא הוה מספק' ליה דודאי יש בה משום קדושה:
כמה אותיות כו'. אם כתב הכהן במגילת סוטה אותיות שלא לצורך כמה הן שיהא חייב על המחיקה דבחנם נמחקו:
טעמון דב"ה. דצריך שתי אותיות כדי לכתוב יה מהשם כלומר דאינו חייב אלא על מחיקת השם והילכך צריך שתים:
ר' יודן בעי כתב מפיו. שלא היה פרשת סוטה כתובה לפניו כדאמרינן לעיל שצריך שיהא קורא ממה שכתוב לפניו אלא מפיו כתב מאי: