פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק א
הלכה א
המקנא לאשתו. לישנא דקרא נקיט. ובבבלי מסיק דאע"ג דקתני המקנא דיעבד אין לכתחילה לא הלכה דחובה היא לאדם לקנא לאשתו אם היא צריכה לכך אבל בזמן הזה לא לימא איש לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני דיש לחוש לדברי רבי יוסי ברבי יהודה דאמר בגמרא מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו ואם נסתרה אחר שקינא לה בינו לבין עצמה נאסרה עליו איסור עולם שאין לנו מי המרים לבודקה ולהתירה:
מקנא לה ע"פ שני'. אם בא להשקותה מי מרים צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה:
ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו. אפי' אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה נאסרה בסתירתה עד שתשתה כדיליף בבבלי ריש פ' ה' מקראי דסתירתה אוסרתה עליו מספק:
ר' יהושע אומר כו'. דצריך שני עדים אף לסתירה ובגמ' מפרש טעמא דפלוגתייהו והלכה כרבי יהושע:
גמ' כתיב ועבר עליו וגו'. ודריש רוח קנאה דנכנסה בו רוח טהרה לקנא את אשתו ולא שיקנא לה מתוך שחוק כו':
עבר וקינא לה בא' מן הדברים הללו. מהו:
מה איתאמרת כו'. לענין מה נאמרו הדברים דלא יקנא לה מתוך שחוק כו' למצוה אבל בדיעבד הוי קינוי או לעיכוב:
ופשיט לה אתייא כהדא. דאמרינן בעלמא:
כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. והכא דכתיב זאת תורת הקנאות לעכב:
הקינוי ר' יהושע כו'. ור' יהושע מטעמא דנפשיה אמר רשות וטעמייהו מפרש לקמן. ובבבלי פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע היא:
דר' ליעזר כב"ש דאמרי בשלהי גיטין לא יגרש כו' ואם מצא בה דברים כאורין. מכוערין ולאו דבר ערוה ממש וכהאי דאמרינן בפ"ב דיבמות דף כ"ד רוכל יוצא כו' דלגרשה אינו יכול כו':
לפום כן. אמר ר' ליעזר חובה היא לקנאות כדי לברר הדבר:
והא תני משום ב"ש כו'. ברייתא היא שם:
מפורמין. קרועין ומגולין ובפ' המדיר קרי לה כה"ג דת יהודית:
ת"ל כי מצא בה ערות דבר. ודרשי דבר המביא לידי ערוה אלמא אפי' בדברים מכוערין כה"ג יכול לגרשה. קיימתיה. הא דקתני דאפילו בדברים כאלו יכול לגרשה שיש עדים על זה:
אפילו הקדיחה תבשילו. יכול לגרשה ומכ"ש בדברים כאורין:
לפום כן הוא אומר רשות כו'. דהרי אם רצה יכול לגרשה:
ומ"ט דר' ליעזר. אמתני' קאי דאמר מקנא ע"פ שנים כו':
כי מצא בה ערות דבר. ואע"ג דהאי קרא לאו בסוטה כתיב מ"מ דריש ליה אקינוי וסתירה הואיל ותליא קינוי בגירושין למאי דדריש לעיל:
ערוה זו סתירה. שמביאה לידי ערוה:
דבר זה קינוי. שבא ע"י דיבור וילפינן קינוי מג"ש דבר דבר דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר:
ומשקה כו'. אפי' אין כאן אלא עד א' בסתירה או ע"פ עצמו דכתיב ומעלה בו ודריש בו אפי' הוא עצמו ראה שנסתרה:
בתנאים כו'. כלומר אפי' אין כאן עדים אלא ע"פ עצמו קרינן ביה ומעלה בו להשקותה ע"פ תנאים שהתנה עמה בקינוי ע"פ אחרים שאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני:
תני ר' יוסי בר"י משום ר' ליעזר. איפכא דמקנא ע"פ עד אחד כו' וכן מייתי בבבלי להא דר"י בר"י והתם דריש לה מטעמא אחרינא:
נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר. ואסתירה קאי:
ואין מציאה בכ"מ אלא בעדי'. בכ"מ שנאמר בתורה כי ימצא איש שוכב וגו' וכדומה. דדוקא בעדים הוא וה"נ צריך שיהיו ב' עדים בסתירה:
מה מקיים ר' ליעזר דבר. האי ר"א דאמר ר"י בר' יודה משמי':
דבר שהוא מרגיל כו'. זו הסתירה ולא דריש לה אקינוי:
עד אחד מהו שישקה. השתא מהדר לעיל אדר"א דמתני' דקאמר משקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ויליף לה ע"פ עצמו דכתיב ומעלה בו ועד כאן שמענו ע"פ עצמו עד א' מנלן:
וקאמר דק"ו הוא מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון. בכופר בכל דמן התורה פטור משבועה:
עד א' שהוא זוקקו לשבועת ממון. מן התורה להכחיש העד:
לכ"ש. שיהא נאמן בסתירה להשקותה:
קרוב. מהו שיהא נאמן בסתירה להשקותה אליבא דר"א:
מי קרוב מבעלה. ואפ"ה נאמן:
מה בינו כו'. כלומר דמתמה מ"ש קרוב דפסול לעדות הוא ואפ"ה נאמן בסתירה וה"נ בעד מפי עד ומאי מספקא ליה:
קרוב כו'. ודחי לה דלא דמי דקרוב מצינו שהוא כשר לאחר זמן כגון בקרוב ונתרחק אבל עד מפי עד אינו כשר לעולם ולא איפשיטא:
מ"ט דר' יהושע. דאמר מקנא ומשקה ע"פ שנים:
כי מצא בה ערות דבר. ודריש כי מצא אסתירה ודבר זה הקינוי וכי מצא אכולה מילתא קאי דצריך שיהיה ע"פ שני עדים דאין מציאה בכל מקום אלא בעדים כדלעיל:
ומקנא ע"פ עד א' או ע"פ עצמו לא גרסי' הכא:
ומעלה בו בקינוי. כלומר דלא דרשינן בו דקרא אבעל כדדריש ר"א אלא אקינוי קאי שמעלה אחר שקינא לה ונסתרה. והיותר נראה דהאי ומקנא ע"פ כו' עד בקינוי גרסי' לה לעיל בדברי ר' יוסי ברבי יהודה והתם שייכה אחר תיבת אלא בעדים וטעמיה דר"י בר' יודה מפרש דאמר מקנא לה ע"פ א' או ע"פ עצמו דדריש ומעלה בו אקינוי קאי והיינו דבעלה עצמו מקנא לה ולא כר"א דדריש לה אסתירה ועד א' מק"ו:
מה מקיים ר' יהושע ערוה. דלהי מילתא דריש לה:
וקאמר דהכי דריש לה ערוה שהיא באה מכח דבר. כלומר דלא דרשינן לערוה בפני עצמה דחדא קאמ' קרא כי מצא בה ערות שהיא סתירה הבאה מכח דבר אחר הקינוי וקאי כי מצא אתרווייהו דצריך להיות ע"פ שנים דאין מציאה אלא בעדים והשתא נמי אתי שפיר הא דלא יליף ר' יהושע ג"ש דדבר דבר דלא איצטריך לדידיה:
השיבו חכמים על דברי ר' יוסי ב"י כו' הכל ממנו לקנאות לה בשנייה גרסינן. והוא כמו בשנאה כלומר דלדבריו דמקנא לה על פי עצמו אם כן אין לדבר סוף דכשישנאה יהא לעולם נאמן לומ' קנאתי לה מפלוני ויביא עדים שנסתר' דהואיל ובאמת לא קינא לה לא נזהרת היא ויבא לפוסלה מכתובתה כשלא תרצה לשתות:
מה טיבה להיסתר. כלומר דר' יוסי מקשי ע"ז דחששו שתפסיד כתובתה בחנם הי' לה להזהר בסתירה דבלאו הכי יחוד אסור מן התורה. ה"ג די לא אתיא אלא על דמתני'. הך קושיא דלא יהיה לדבר סוף על המתני' אליבא דר"א הוא דשייכא שפיר להקשות דאמר משקה לה ע"פ עצמו דהוא נאמן לו' שנסתרה:
הכל ממנו לקנות לה מפיו כו'. כלומר כשירצה יקנא לה בפני שנים ואז יהא נאמן לעולם לומר שנסתרה:
ורבי מנא אמר אפילו כו'. דאפילו תימא כהאי תנא כר"י ב"י דאמר לר"א מקנא לה ע"פ עצמו והסתירה צרוך להיות ע"פ שנים אתייא נמי שפיר הך קושיא דכמ"ד לקמן הלכה ב' דמקנא לה מאביה או מבנה וא"כ הכל ממנו כו' דהרי מותרת להתייחד עם אביה ועם בנה ולא קשיא מה טיבה להיסתר דהתורה התירה וכדמסיק וכן קאמר בבבלי ד"ב דלדברי שניהם קשה אלא דהתם משמע דעיקר הקושיא לדברי ר"י בר' יהודה כדקאמר התם אף למשנתינו אין לדבר סוף ולא נחית להא דאמר הכא:
דאמר ר"י כו'. וכדדריש לה בבלי קידושין דף פ' וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו:
בתך. דכתיב בהאי או בנך או בתך:
בתך בסתר אמך בסתר. כלומר שדיבר הכתוב בהוה לפי שהן מצויין זה אצל זה דמתייחד אדם עם אמו ועם בתו:
עם אחותו. מתייחד עמה לפרקים באקראי בעלמא ואינו דר עמה בקביעו'. וכרב אסי שם דף פ"א ולא קיימא המסקנא כן אלא כדתני בתוספתא פ"ה דקידושין אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה לא יתייחד עמהן:
לוקין. משום לא תענה:
אתה אמרת לוקין. כלומר דזה פשיטא הוא דלוקין מכ"ש מעידי קינוי אלא הא מיבעיא לן מהו שישלמו. לה שרצו להפסיד כתובתה וכמ"ד לוקה ומשלם:
או ייבא כיי דמר רב בא כו'. או דנימא דאתיא כהאי דאמר שמואל דאין למדין דבר דבר מעדים זוממין כלומר דעדים זוממין חידוש הוא ואין לך. בו אלא חידושו כאותה שאמרו בריש מכות היכא דמעידין בפירוש שחייב לחבירו ר' זוז ונמצאו זוממין דמשלמין ואין למדין דבר אחר ממנו ולא איפשיטא:
נסתרה בעד אחד כו'. לר' יהושע דמתני' בעי דמצריך שני עדים בסתירה ואם אחד ראה שנסתרה בשחרית וא' בין הערבים מהו שיצטרפו:
ייבא כהדא. אתיא הא כדתני' בתוספתא פ"ה דגיטין גבי המגרש את אשתו ואח"כ נתייחדה עמו בפני ב' עדים צריכה ממנו גט שני דחיישינן שמא בא עליה:
באחד. אם לא היה אלא עד אחד:
אין זה ייחוד. דאין מצטרפין וה"נ אין מצטרפין עדי סתירה:
קינא לה בעד א' כו' מאחר שהוא איש והיא אשה. לישנא דקינוי נקט הכא שאל תסתר עם פלוני מאחר שהוא איש כו' ולישנא יתירא היא:
אין קינויו קינוי. דאין מצטרפין:
ייבא כהדא. הא דאמרי' דאין מצטרפין אתיא בפלוגתא דהני תנאי דתני' לקמיה:
אין מקבלין כו'. פלוגתא זו מבואר בהרבה מקומות בבבלי ועיקרה בפ' זה בורר דף ל"א. ולר' יהושע בן קרחה הכא נמי מצטרפין:
מודין כו' בעדי בכורה. שמעידין ששמעו מאביו שאמר זה פלו' בני בכור הוא דמצטרפין זה אחר זה אפי' לא שמעו שניהם כאחד. כן פירשו התוס' שם ע"ב ד"ה בעדות בכור. ובעידי החזקה. שמעידין שאכלה שלש שנים מהשדה בחזקה שהיא שלו מצטרפין אפי' זה מעיד שאכל שלש ראשונות של שמיטה וזה מעיד על שלש אחרונות דאחד קרקע מסהדי:
אף בעידי סימנין כן. כשמעידין על ב' שערות וכדמפרש ואזיל. והגירסא משובש' בכאן והעיקר כדגריס בסנהדרי' שם וכן הגהתי כאן:
מה דפשיטא. זה הוא פשיטא לנו כשא' אמר ראיתי ב' שערות בגבו וא' אומר ראיתי שתי שערות בגפו דאמרי' במס' נדה דף נ"ב שתי שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה אחת ע"ג קשרי אצבעות של יד ואחת ע"ג קשרי אצבעו' של רגל. גבה וכריסה שתיהן במקום הערוה וגבה הוא למעלה במקום התפוח וכשזה מעיד על ב' שערות בגבו וזה על ב' שערות בקשרי אצבעותיו לאו כלום הוא דחצי עדות הוא:
זה אומר ראיתי שערה אחת בגבה וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסה. דהוי חצי עדות וחצי דבר עד אחד ושער א' פשיטא דלאו כלום היא:
כ"ש גבו וגפו. בא' מעיד על שערה אחת בגבו וא' על שערה אחת בגפו דרחוקין הן זה מזה ונלמד במכ"ש מגבו וכריסו דלאו עדות הוא:
שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו גרסי'. דעדות שלם הוא וחצי דבר בזה פליגי ר' יוסי. כו':
מאן דאמר פסול כמעיד על חצי סימן. דכל כת על שערה אחת מעידין ולא מצטרפין:
אני אומר שמא נשרו. שהיתה שם עוד שערה אחת ונשרה. ובבבלי פ' מרובה דף ע' ובכמה מקומות מסיק כמאן דאמר פסול דממעט לה מדבר ולא חצי דבר:
אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבו וא' אומר ראיתי שתי שערות בכריסו גרסי':
דברי הכל פסול. דלר' חגיי עדיפא ליה. חצי דבר ועדות שלם מדבר שלם וחצי עדות והילכך אפי' מאן דמכשיר לעיל מודה הכא דפסול:
ור' בא אומר ד"ה כשר. דהואיל וכל א' מעיד על סימן שלם ואפילו חצי עדות הוא מצטרפין ולר' בא דבר שלם וחצי עדות עדיפא ליה ולא דמיא לדלעיל א' אומר ב' שערות בגבו וא' אומר ב' שערות בגפו דהכא במקום אחד הן:
במחלוקת. כמחלוקת דלעיל כן פליגי הכא וכן אמר ר' יוסי:
והא ר' יודן סבר כוותי. ומ"ט פליגת בהא:
על רביה אנא פליג. על ר' יוסי קאמר כלומר עליך אני חולק ומכ"ש על ר' יודן:
יאות. שפיר אומר ר' חגיי דד"ה מודים בזה דאין מצטרפין דמה אלו שטר כו':
וקרא עליו ערער. לומר שהוא מזויף ובאו עדים להעיד על חתימתן זה מעיד כו'. שמא כלום הוא. בתמיה:
ואין כל כו':
דאפי' כל אחד מעיד על שני' מהחתומי' לאו כלום הוא דהואיל וכל הארבעה חתמו צריך ב' עדים על כל חתימה כדין שטר שחתמו עליו ב' עדים:
וכה. והכא נמי כל סימן כו':
יליף לה משני חזקה. מחזקה מייתי ראיה דאין מצטרפין כדמסיק:
הלכה ב
מתני' כיצד הוא מקנא לה אמר לה כו'. האי אמר לה לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני וה"ק אם אמר לה אל תדברי כו' לאו כלום הוא ועדיין מותרת אלא דוקא כשאמר אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר כו' כדמפרש בגמ':
ומותרת לאכול בתרומה. אם אשת כהן היא:
ושהת כדי טומאה שיעור שהיי' מפרש בגמ':
ואם מת. בעלה קודם שישקנה:
חולצת ולא מתייבמת. כדדריש לה בבבלי מדכתיב גבי אשה שמצא בה ערות דבר והלכה והיתה לאיש אחר ודרשינן לאיש אחר ולא ליבם ואע"פ כן אינה פטורה מן החליצה כשם שאם היה בעלה חי דלא היתה מותרת בלא גט:
גמ' סוף דבר עד שתדבר עמו. אם אנו צריכין שתדבר נמי עם הסתירה הא אם נסתרה בלא דיבור לא תחשב הסתירה כלום בתמיה:
דיברה אתא מימר לך. דצריך להשמיענו דדיבור בלא סתירא לאו כלום הוא ואפילו הקפיד הבעל ואמר לה אל תדברי והאי אל תדברי דמתני' מפרשים אל תסתרי כדמסיק לשון נקי היא מתני' כו' ומיהו דיברה דסיפא על כרחך אית לן למימר דדיבור ממש הוא:
מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחד. אל תסתרי עם פ' ופ' הואיל ומותר להתייחד עם שנים דבסתמא בכשרים מחזקינן להו או דילמא בקפידא דבעל תלא רחמנא והא קפיד:
במחלוקת. היא דלמ"ד לעיל דמקנא לה מאביה ובנה ואע"פ שמותרת להתייחד עמהם ס"ל נמי דמקנא לה משני בני אדם כאחד:
ר' יוסי בעי. אם אמרי' נמי דמקנא לה אפי' ממאה בני אדם כא' ואע"ג דאמרינן בעלמא תרי כמאה היינו היכא דמדינא צריך תרי כגון בעדים תרי ומאה חד דינא אית להו אבל הכא דמדינא מותר להתייחד עם שנים אלא דהואיל וקפיד הבעל מי אמרינן אפי' במאה הוי קפידי' קפידא או דילמא בקפידא כ"כ אמרי' בטלה דעתו אצל כל אדם א"נ שאני בשני' דאיכא למימר קים ליה לבעל בהו דפרוצים הם ואסורה להתייחד עמהן אבל במאה אי אפשר דלית בהו תרי כשירי:
אמר ר' יוסי אמר לה אל תכנסי כלו'. כלומר דר' יוסי בר בון פשיט לי' בעיא דר' יוסי דלא הוי קינוי דאטו אם אמר לה אל תכנסי לבה"כ שיש שם אנשים הרבה מי הוי קינוי דודאי נכנסת:
עמו. לבית הסתר קתני במתני':
אמר ר' מנא. דדוקא עמו שנכנסו שניהם כאחד:
הא זא"ז. שנכנס הוא או היא תחלה לא:
אפי' זא"ז. הוי סתירה דמ"מ יש רגלים לדבר:
לפלטיא. רה"ר בלילה הוי סתירה כשנתייחדו במקום מיוחד:
לחורבה. הוי יחוד אפילו ביום וכן למבואות אפילות:
סוטה מה היא. ודאי או ספק:
אמרו ליה ספק גרסי' וכן הוא בתוספתא שם וכן מה שהגהתי לקמן ומכאן כו' כן סיים שם והיינו דקאמר עלה מיליהון דרבנן דלקמן פליגין על בן זומא דאמר הא דספק רה"י טמא דוקא בדבר שיש בו דעת לשאול דגמרינן מסוטה דאלמא בסוטה כל שיש בה דעת לשאול אסורה ולדידהו מצינו דאפי' יש בה דעת לשאול מותרת:
דאמר ר"ז כו' אין לה רצון. דפיתוי קטנה אונס היא. והא תנינן כל שאין בה כו'. כלומר דגם במשנה שם שנינו דאין בו דעת לשאול ספיקו טהור דמשמע ביש דעת לשאול ספיקו טמא:
ברם הכא. כלומר ולדברי בן זומא דמסוטה ילפי' הרי מצינו דקטנה אע"פ שיש בה דעת לשאול ספיקה טהור הילכך ע"כ הנך רבנן פליגי עלי' וס"ל דלא ילפינן מסוטה:
מפני מה ספק רה"ר כו'. סיום הברייתא דלעיל הוא דשאלו לבן זומא:
שהציבור עושין פסחיהן בטומאה גרסי'. תמן תנינן. בכריתות דכל העריות כו' דחייב על העראה חוץ משפחה חרופה דאינו חייב על העראה כדדרי' לקמן:
החמיר בשפחה. כלומר זה בלבד החמיר בשפחה שעשה בה המזיד כשוגג לענין קרבן כדדריש התם דכתיב וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו והדר כתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות מזיד כשוגג:
שכבת זרע. כתיב בשפחה חרופה ואינו חיי' עד שיגמור ויפלו':
הכא כו'. דבסוטה נמי כתיב שכבת זרע וא"כ נימא נמי דלא נאסרה לה בהעראה:
ומשני רבי יוסי שאני בסוטה דכתיב ונסתרה. בסתירה לבד קראה. הכתוב טמאה ואסירה עד שתשתה:
ליידא מילה כתיב ש"ז. וא"כ לאיזה דבר נאמר בסוטה שכבת זרע הואיל ולא הקפיד הכתוב על כך:
ומשני לשיעורין. לשיעור סתירה:
כהדא דתני כו' וכמה היא ביאה. באיזה שיעור ביאה ובבבלי מפרש דכל הני דחשיב למעוטי שיעור ארצותה דלא צריך:
כדי חזירת דקל. בבבלי מפרש חזרה דר"א היינו ברוח:
גירדי. אומן גרדי את הנימא:
אע"פ שאין ראיה. גמורה לדבר דקרא לאו הושטת ידו לסל כתב ביה יש זכר ורמז במקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:
לאחר התרת הסינר. כלומר דמלבד שיעור התרת סינר הוא:
בעצמו שיער. כמה שהוא היה שוהה בביאתו:
ובן עזאי נשא אשה מימיו. הא מצינו דאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה כו':
נתחמם בלילה:
לתרומה. בתמיה מצינו אשה שהיא אסורה לבעלה ותהא מותרת בתרומה ול"ל קרא:
למה לא. ופריך אלמה לא מצינו הרי אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה ואם בת כהן היא פסולה מן התרומה כדאמרינן ביבמות בסוף ארבעה אחין ומדחזינן דלא תלינן תרומה באיסור בעלה הה"ד נמי איפכא:
לא מצינו כו'. דאף דמצינו מותרת לבעלה ואסורה בתרומה איפכא לא מצינו דהרי חזינן דמחמרינן בתרומה אפילו כשהיא מותרת ומכ"ש כשהיא אסורה לבעלה והדרן קושיין לדוכתיה:
א"ר אבין כן איתאמרת כו' גרסינן. דבאמת כך אמרו וא' ליבם דלתרומה לא איצטריך:
מתניתא אמרה כן. דאסורה ליבם ומנא לן אלא דילפינן מונטמאה:
פרט לאונסין. דאינה נבדקת:
מה את שמע מינה. היכן שמענו זה מכאן:
מה תחת אישך לרצון. אם היתה לרצון. כמו שהוא תחת אישך:
סוטה כשם שהיא אסורה לבעל כו'. סוגיא כתובה לעיל מס' יבמות פרק עשירי סוף הלכה א' ושם ביארתי היטיב ע"ש:
הלכה ג
מתני' אלו אסורות לאכול בתרומ'. לעולם ואפילו היא בת כהן ואלו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות:
האומרת טמאה אני לך. מפרש בגמ':
ושבאו לה עדים שהיא טמאה. ואפי' לאחר שתשתה ולא בדקוה המים לפי שאשה שיש לה עדים שנטמאה ואפילו הן במדינת הים אין המים בודקין אותה כדדריש בבבלי דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה והה"ד לעד אחד דכל מקו' שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים:
ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקין אותה דכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון שלא בא עליה מאחר שנאסרה עליו לאחר סתירה אז האשה ההיא תשא את עונה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:
שני תלמידי חכמי'. שיודעי' להתרות בו:
שמא יבא עליה בדרך. שצריך להשקותה בירושלים בב"ד הגדול כדלקמן:
בעלה נאמן עליה. שלא יבא כדמפרש טעמא בגמרא ואין הלכה כר' יהודה:
גמ' מתני' לא כמשנה הראשונה. דודאי כמשנה ראשונה אתייא דהא תנינן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים דאלו שלש נשים נאמנות האומרת טמאה אני לך וכדמוקי התם באשת כהן שאומרת נאנסתי דיוצאת ונוטלת כתובה ואסורה בתרומה דהא זונה היא ואפי' באונס והתם אמרינן חזרו לומר שאינה נאמנת ואוכלת בתרומה וכרב ששת בבבלי שם ומתני' דקתני האומרת טמאה אני אסורה בתרומה כמשנה ראשונה ולא כמשנה אחרונה היא בתמי':
ואפי' ואפי' תימא כמשנה האחרונה. ושאני הכא דיש רגלים לדבר שנסתרה אחר הקינוי:
פרט לשקדמה שכבת זרע אחרת לאישך. כגון שנטמאה בעודה ארוסה:
כענין שנאמר מלבד עולת הבוקר. כלו' האי מבלעדי דרשי' על קודם כמו מלבד וגו' דפרשינן על תמיד שיהא קודם למוסף:
והא תנינן. על מתני' פריך דקאמר אם בא עליה בעלה בדרך אין המים בודקין אותה:
שהיא מקבלת את בעלה. דאלמא דהמים בודקין אותה ואפי' לאחר ביאת הבעל:
כאן בשאינו יודע. בשעת ביאה שנסתרה דמנוקה מעון קרינן ביה:
שלח בתר אתתי'. שנשבית ושלח להביאה. תלת תלמידין. דבדרך לא סגי בשנים עד דאיכא שלשה דוקא כדרב בבבלי דף ז':
ובעלה. עמהם שהרי הוא מעלה אותה:
ולא היה מתייחד עמה. לפי שהיה כהן ושבויה אסורה לכהן:
יגעתי באנחתי. להוציאה מבית השביה ומנוחה וגו':
הרי הוא נאמן עליה. ואין צריך להעמיד עדים אצלו:
זו שאין חייבין עליה כרת. אלא בלאו כדדריש ביבמות פ"ק לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה:
שיש לה היתר לאחר איסורה. ואין יצרו תוקפו:
שאין לה היתר. אם תמצא טמאה ולפיכך לבו רודף אחריה:
מים גנובים. כלומר דבר האסור לו יצרו רודף אחריו:
גזירת הכתוב הוא. דבעלה מביאה כדכתיב והביא האיש וגו' ונאמן עליה:
ובלבד בעדים. עמו דוהביא האיש דרשינן דהאיש משקה ולא הב"ד:
הלכה ד
מתני' היה מעלה אותה לב"ד הגדול. כדדריש בבבלי כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם ע"פ התורה אשר יורוך מה להלן בב"ד הגדול אף כאן בב"ד הגדול:
ומאיימין עליה. כדי שתודה:
כדרך שמאיימין. באיום גדול על עדי נפשות כדאמרי' פ"ד דסנהדרין דהוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו':