אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית

פרק ב · הלכה ב

הלכה א

מתני' היה מביא. הכהן:

פיילי. כוס בל' יוני:

מן הכיור. דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי:

כשם שממעט. ר' יהודה בכתב המגילה לקמן במתני'. כך הוא ממעט במים ואין הלכה כר' יודה:

ומקום הי' שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל:

וטבעת קבועה בה. לאחזה בטבעתה ולהגביהה מבין הריצפה:

כדי שיראה. צריך ליתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים:

ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן:

גמ' תני חדשה. שצריך שיהא כלי חרס חדש ול"ג במתני' חדשה וכן הוא בנוסחת הבבלי:

מתני' דר"א. דאמר במצורע צריך חדשה וילפינן נמי הכא מכלי חרס דמצורע כדלקמן:

דתנינן תמן. נגעים פי"ד:

אל כלי חרש על מים חיים. כתיב במצורע ודרשינן מה מים שלא נעשו בהן מלאכה דהא חיים כתיב:

הכא מאי אית לך הכא מנלן דחדשה בעינן. חסר כאן והכי צריך לגרוס כגי' הבבלי. כלי כלי אי מה להלן מים חיים אף כאן מים חיים א"ר יוחנן דו סבר כר' ישמעאל כו'. כלו' דגמר כלי כלי ממצורע אי מה להלן במצורע מים חיים כו' א"ר יוחנן דו סבר כרבי ישמעאל. דבאמת גם הכא מים חיים בעינן. דר"א סבר כר' ישמעאל דמי כיור מי מעיין הן דתני מי כיור כו'. והא דר"א כרבי ישמעאל במים. כלומר הא ודאי פשטינן דר"א סבר כר' ישמעאל דמי כיור מים חיים בעינן:

ור' ישמעאל כר"א בכלי חדש. לשון בעיא היא אם רבי ישמעאל נמי סבר בהא כר"א דהכא כלי חדש בעינן דילפינן ממצורע:

אשכח תני בכלי חרש חדשה ר' ישמעאל אומר. דאשכחן ברייתא דקתני בהדיא לר' ישמעאל בעינן חדשה:

אית תניי תני בכלי חרש ולא במקיד'. שברי כלי חרס ודריש מדכתיב בכלי משמע כשהוא שלם:

הוון. בני הישיבה בעו מימר דאתיין הני ברייתא כהני תנאי דלר"א דדריש בכלי צריך שיהא חדש וכן נמי שיהא שלם ומ"ד אפי' במקידה כרבנן:

כולה רבנן. ודחי לה הש"ס דאפי' תימא כולה כרבנן וכאן כשרובה קיים כאן כשניטל רובה דלאו כלי כלל הוא:

לא במפוחם. שהושחרו פניו ע"י האור:

כולה דרבנן. תרווייהו אליבא דרבנן דאע"ג דלא בעי חדש במפוחם מודו דלכתחילה לא והא דמכשרי במפוחם היינו בדיעבד:

תמן תנינן. בפ' י"א דפרה:

אזוב שהזה בו. מי חטאת כשר למצורע:

זו להוציא מדר"א. דלא אתיא מתני' כר"א:

דתני. בתוספתא פ"ח דנגעים וה"ג התם אזוב שהזה על החטאת כשר למצורע ר"א אומר עץ ארז ואזוב כו' האמור בתורה שלא נעשית בו מלאכה:

והלא ק"ו. כלומר ק"ו מעתה שאם הזה על החטאת שפסול לחטאת אחרת:

מה אם המצורע. שלא מצינו שהמלאכה פוסלת בהאמור בו:

מהו שיכשר למצורע אחר. אם נימא דהוי כהזה על החטאת דפסול למצורע או דילמא שאני חטאת דרחמנא אחשבה בה מלאכה:

מה דמר כשר. כלו' דאשכחן דפליגי בה ומ"ד כשר הדא היא כר' יודא דלקמן וכן ר"א מודי בה דשאני חטאת כדאמרן:

תני כו' בתוס' שם:

שבתי. שבת שלי היתה:

אחר ר"ט לביתו. ור"ט כהן היה:

תן לי סנדלי. ללמד שגדולה שימושה:

מקל. של ארז שבו מטהרין את המצורעין:

שליברות. וכן הוא בתוספתא ובת"כ פ' מצורע פ' א' גריס של ברות והוא ברוש א' מעשר' מיני ארז בפ"ב דר"ה:

וראשה טרף. ובראשה עלה א' כמו עלה טרף בפי':

אחת לשנים כו'. כלומר אחר שמחלקין לארבעה כרביע כרעי המטה זהו עובי' של ארז וכן הוא במשנה פי"ד דנגעים:

ומזין ושונין כו' כדאמר במקל זה טיהרתי ג' מצורעין ור"ט שלא בפני הבית ובגבולין היה:

מי. מי המרים כתיב אחר נתינת העפר:

יכול מראה מים. שאפי' לאחר נתינת העפר יהיה בו רק מראה מים:

ת"ל ארד. פירושא דעפר דקרא נקט:

יכול מראה דיו. שצריך שלא יהא ניכר בו שום מראה מים:

מראה מים ומראה ארד. שיהא העפר על פני המים ולא כמראה דיו ממש:

ושיערו חכמים כו'. ולפי שיעור המים יקח שיעור עפר:

והא תני ר' יודא אומר רביעי' ר' יודא כו'. ואע"ג דבמתני' מפרש הכי בהדיא ס"ד דהמקשה דר"י פליג נמי אהא דלדידיה צריך שיהא כמראה דיו דהוא ממעט במים ודרך בעיא נקט לה לר"י ומשני ר"י כדעתיה כו' כלומר דאפי' ר"י מודה בזה אלא שהוא ממעט במים לפי שהוא ממעט בכאב ואליביה דר"י צריך שלא יקח עפר אלא לפי שיעור רביעית כדי שיהיה מראה מים ומראה עפר:

תמן תנינן. סוף פ' ג' דיומ':

שזרחה החמה. והגיע זמן ק"ש לכל:

אל"ף בי"ת. בראשי תיבות של הפרשה:

והא תני בכתב שבו כאן כתב שכאן כו'. שהיה כותב במגילה ורואה בכתב שבטבלא אלמא דכל הפרשה כתובה עליה:

פתר לה באל"ף שכאן מאל"ף שכאן כו'. כלומר לעולם ר"ת כתוב בה ועל התחלת התיבה היה רואה ממה שכתוב בטבלא. ובבבלי שם מסיק דבסירוגין היתה כתובה תחלת התיבות אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות וכו':

תני ר' הושעיא. ופליג דכל הפרשה היתה כתובה:

ולמה מים ועפר וכתב. בסוטה:

מים כו'. שתשים לב לאלו הדברים ותודה:

בארך. לשון מעיינך:

וכתב לה. בגט ועשה לה הכהן בסוטה וחפשה לא ניתן לה בגט שיחרור שאלו כלן צריכין שיהיו כתובין לשמה וכן משמע בבבלי דף י"ח שצריך. שיהיה הכתיבה והמחיקה לשמה ומדכתיב ועשה לה דרשינן שיהי' כל מעשיה לשמה וכן הוא בתוספתא פ"ב דגיטין:

אפר פרה. כדיליף בבבלי בג"ש מעפר סוטה:

ורוק יבמה. דכתיב לעיני הזקנים:

אף דם צפור מצורע. צריך שיהא נראה וניכר במים:

שיערו לומר כו'. כלומר לפיכך אמרו רביעית דהוא שיעור לכל הצפרים שיהא דמן ניכר במים ולא מבטלין לגמרי המים מפני שצריך שיהא מראה דם ומראה מים כהדא דתני כו':

יכול דם וודאי. שיהא רק מראה דם:

נפסלין בלינה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' סוטה הל' י"ב כר"י דהוא מארי' דגמרא:

יכול מן המזבח לקופה. כלו' אפי' מעפר המזבח יקח ויתן לכלי א"נ מן המונח לקופה גרסינן כלומר שיביא מבחוץ מקופת עפר שלו ויתן אל המים:

עד שיחפור בדקל. כמו בדקר שצריך דווקא לחפור מקרקע המשכן ולא יביא עפר אחר מבחוץ ליתן שם:

אשר יהי'. אם יהיה הבא משם ואם אין שם תן שם:

ור' אבין פליג דלת"ק אם אין שם עפר אינו כשר כשחפר בקרקע המשכן אלא יביא מבחוץ ור' אבין ס"ל דכשר:

ואכן אתאמרת. כן נאמרה מלימוד המקרא דיכול בקרקע המשכן לעכב שצריך לחפור מקרקע המשכן ת"ל יהי' מ"מ ואפי' מבחוץ אבל בדיעבד אם חפר מקרקע המשכן נמי כשר. וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם:

המשכן לרבות נוב וגבעון כו'. וכן הוא בבבלי שם לפי גי' התוס' דנוב וגבעון צריך לרבות דבמה הוו וכר' יודא בשלהי דזבחים וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה