פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ז
מתני' המקום נוולה. שמגלה כהן את ראשה ומבזה אותה:
היא גלתה את עצמה. ישבה בפרשת דרכים וגלתה עצמה לנואף:
המקום גלה עליה. שכהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל:
בירך התחילה כו'. בדרך תשמיש הירך נהנה בתחילה בקירוב בשר:
לפיכך תלקה הירך תחילה. לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה כדמפרש בגמ':
ושאר כל הגוף לא פלט. שאר איברי הגוף אינם פליטים מן החולי ואע"פ שלא הוזכרו במקרא אלא בטן וירך:
גמ' בסאסאה. בשלחה תריבנה כתיב ודרשינן בסאה סאה באותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה:
אין לי אלא סאה. עבירה גדולה:
תרקב. חצי סאה תרי וקב דהיינו ג' קבין:
תומן ואוכלא. משקלות קטנות הם כלומר שאף עבירות קטנות נפרעין ממנו:
סאות הרבה. כלומר מידות הרבה:
אחת לאחת. אפי' אותן שאינם של מידה אלא קטנות מאד נפרעין ממנו:
למצוא חשבון. דריש לה על העונש דבמעט מעט שנפרעין הימנו החשבון מתמצה כדמסיק בנוהג שבעולם כו' וכעין דאמר בבבלי ערבי פסחים עשיר בשורו כו':
דבר אחר אחת מתארעה. מתעורר ומצטרף ועל העבירו' קאי שהעבירות קטנות מצטרפות והחשבון מתמצה ואז נפרעין ממנו וכן דריש לה בבלי הכא וכדפרש"י שם:
עד אחת. אפילו עבירה קלה אין מוותרין:
כשם שיש דיעות במאכל ובמשתה. יש אדם שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש אדם שאינו איסטניס כל כך ויש שאינו איסטניס כלל כך יש דיעות באנשים חלוקות לענין פריצות יש שמקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל:
שפורח זבוב כו'. כלומר אפילו לא ראה שום פריצות אלא כפריחת הזבוב בעלמא מקפיד וזהו חלק רע כו' ובבבלי שלהי גיטין לא גריס לה להאי חלוקה:
ומניחו כמות שהוא. ואינו שותהו:
נהיגין. וכי כך היו נוהגין אבותיך שמדה שאינה הוגנת היא דמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו:
פורשים מן המזנה כו'. כלומר שפורשין ממנה שלא לישא אותה ואין פורשין מבתה כדאמרי' ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה וכדמסיק ואתייא כו':
מקרא אחד מכריע שני מקראות. קושיא היא כלומר היאך אנו מקיימין שני המקראות דכתיב בהו בטן ברישא והדר ירך:
כאן למעשה. המים בודקין כי אורחייהו בטן ברישא והדר ירך. וכאן לתנאין. הא דכתיב בתת ה' את ירכך וגו' לתנאי דמתנה הכהן ומלייט לה לייט הירך ברישא והא דכתיב גם בקללה לצבות בטן ולנפיל ירך ההוא דמודע לה הכהן דיבדקו לבטן ברישא שלא להוציא לעז על מי המרים לומר אין פורענות זו על ידן וכן מפרק לה אביי בבבלי דף ט'. אמר ר' אבין. פליג עלה דאפי' תימא שניהם למעשה או לתנאי כלומר דקראי לאו דוקא וליכא קפידא בבדיקה זימנין הכי וזימנין הכי ולא קשיא דלפ"ז תרי קראי דכתיב בהו בטן ברישא למה לי דצריכי חד לבועל וחד לאשה:
הדעת מכרעת. ר' אבין הוא דמסיק למילתיה למאי דאמר דקראי לאו דוקא וקרא יתירא איצטריך לבועל א"כ מ"ט אמרו במתני' תלקה הירך תחילה והילכך מפרש דהדעת מכרעת אמרו לפי שהתחילה הירך בעבירה תחילה ולא מדרש המקרא:
אפטרה. סילוק הדרשה כשהיו החכמים מתקבצין ונפטרין משם היו רגילין לדרוש בענין המקראות:
מדת הטובה המרובה. אם זכה באחד מאבריו עאכ"ו שיתנו לו שכר בכל אבריו: