אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה· רבי משה מרגלית

פרק א · הלכה א

פרק א

המקנא לאשתו. לישנא דקרא נקיט. ובבבלי מסיק דאע"ג דקתני המקנא דיעבד אין לכתחילה לא הלכה דחובה היא לאדם לקנא לאשתו אם היא צריכה לכך אבל בזמן הזה לא לימא איש לאשתו אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני דיש לחוש לדברי רבי יוסי ברבי יהודה דאמר בגמרא מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו ואם נסתרה אחר שקינא לה בינו לבין עצמה נאסרה עליו איסור עולם שאין לנו מי המרים לבודקה ולהתירה:

מקנא לה ע"פ שני'. אם בא להשקותה מי מרים צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה:

ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו. אפי' אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקנאתי לה נאסרה בסתירתה עד שתשתה כדיליף בבבלי ריש פ' ה' מקראי דסתירתה אוסרתה עליו מספק:

ר' יהושע אומר כו'. דצריך שני עדים אף לסתירה ובגמ' מפרש טעמא דפלוגתייהו והלכה כרבי יהושע:

גמ' כתיב ועבר עליו וגו'. ודריש רוח קנאה דנכנסה בו רוח טהרה לקנא את אשתו ולא שיקנא לה מתוך שחוק כו':

עבר וקינא לה בא' מן הדברים הללו. מהו:

מה איתאמרת כו'. לענין מה נאמרו הדברים דלא יקנא לה מתוך שחוק כו' למצוה אבל בדיעבד הוי קינוי או לעיכוב:

ופשיט לה אתייא כהדא. דאמרינן בעלמא:

כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב. והכא דכתיב זאת תורת הקנאות לעכב:

הקינוי ר' יהושע כו'. ור' יהושע מטעמא דנפשיה אמר רשות וטעמייהו מפרש לקמן. ובבבלי פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע היא:

דר' ליעזר כב"ש דאמרי בשלהי גיטין לא יגרש כו' ואם מצא בה דברים כאורין. מכוערין ולאו דבר ערוה ממש וכהאי דאמרינן בפ"ב דיבמות דף כ"ד רוכל יוצא כו' דלגרשה אינו יכול כו':

לפום כן. אמר ר' ליעזר חובה היא לקנאות כדי לברר הדבר:

והא תני משום ב"ש כו'. ברייתא היא שם:

מפורמין. קרועין ומגולין ובפ' המדיר קרי לה כה"ג דת יהודית:

ת"ל כי מצא בה ערות דבר. ודרשי דבר המביא לידי ערוה אלמא אפי' בדברים מכוערין כה"ג יכול לגרשה. קיימתיה. הא דקתני דאפילו בדברים כאלו יכול לגרשה שיש עדים על זה:

אפילו הקדיחה תבשילו. יכול לגרשה ומכ"ש בדברים כאורין:

לפום כן הוא אומר רשות כו'. דהרי אם רצה יכול לגרשה:

ומ"ט דר' ליעזר. אמתני' קאי דאמר מקנא ע"פ שנים כו':

כי מצא בה ערות דבר. ואע"ג דהאי קרא לאו בסוטה כתיב מ"מ דריש ליה אקינוי וסתירה הואיל ותליא קינוי בגירושין למאי דדריש לעיל:

ערוה זו סתירה. שמביאה לידי ערוה:

דבר זה קינוי. שבא ע"י דיבור וילפינן קינוי מג"ש דבר דבר דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר:

ומשקה כו'. אפי' אין כאן אלא עד א' בסתירה או ע"פ עצמו דכתיב ומעלה בו ודריש בו אפי' הוא עצמו ראה שנסתרה:

בתנאים כו'. כלומר אפי' אין כאן עדים אלא ע"פ עצמו קרינן ביה ומעלה בו להשקותה ע"פ תנאים שהתנה עמה בקינוי ע"פ אחרים שאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני:

תני ר' יוסי בר"י משום ר' ליעזר. איפכא דמקנא ע"פ עד אחד כו' וכן מייתי בבבלי להא דר"י בר"י והתם דריש לה מטעמא אחרינא:

נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר. ואסתירה קאי:

ואין מציאה בכ"מ אלא בעדי'. בכ"מ שנאמר בתורה כי ימצא איש שוכב וגו' וכדומה. דדוקא בעדים הוא וה"נ צריך שיהיו ב' עדים בסתירה:

מה מקיים ר' ליעזר דבר. האי ר"א דאמר ר"י בר' יודה משמי':

דבר שהוא מרגיל כו'. זו הסתירה ולא דריש לה אקינוי:

עד אחד מהו שישקה. השתא מהדר לעיל אדר"א דמתני' דקאמר משקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ויליף לה ע"פ עצמו דכתיב ומעלה בו ועד כאן שמענו ע"פ עצמו עד א' מנלן:

וקאמר דק"ו הוא מה אם פיו שאינו זוקקו לשבועת ממון. בכופר בכל דמן התורה פטור משבועה:

עד א' שהוא זוקקו לשבועת ממון. מן התורה להכחיש העד:

לכ"ש. שיהא נאמן בסתירה להשקותה:

קרוב. מהו שיהא נאמן בסתירה להשקותה אליבא דר"א:

מי קרוב מבעלה. ואפ"ה נאמן:

מה בינו כו'. כלומר דמתמה מ"ש קרוב דפסול לעדות הוא ואפ"ה נאמן בסתירה וה"נ בעד מפי עד ומאי מספקא ליה:

קרוב כו'. ודחי לה דלא דמי דקרוב מצינו שהוא כשר לאחר זמן כגון בקרוב ונתרחק אבל עד מפי עד אינו כשר לעולם ולא איפשיטא:

מ"ט דר' יהושע. דאמר מקנא ומשקה ע"פ שנים:

כי מצא בה ערות דבר. ודריש כי מצא אסתירה ודבר זה הקינוי וכי מצא אכולה מילתא קאי דצריך שיהיה ע"פ שני עדים דאין מציאה בכל מקום אלא בעדים כדלעיל:

ומקנא ע"פ עד א' או ע"פ עצמו לא גרסי' הכא:

ומעלה בו בקינוי. כלומר דלא דרשינן בו דקרא אבעל כדדריש ר"א אלא אקינוי קאי שמעלה אחר שקינא לה ונסתרה. והיותר נראה דהאי ומקנא ע"פ כו' עד בקינוי גרסי' לה לעיל בדברי ר' יוסי ברבי יהודה והתם שייכה אחר תיבת אלא בעדים וטעמיה דר"י בר' יודה מפרש דאמר מקנא לה ע"פ א' או ע"פ עצמו דדריש ומעלה בו אקינוי קאי והיינו דבעלה עצמו מקנא לה ולא כר"א דדריש לה אסתירה ועד א' מק"ו:

מה מקיים ר' יהושע ערוה. דלהי מילתא דריש לה:

וקאמר דהכי דריש לה ערוה שהיא באה מכח דבר. כלומר דלא דרשינן לערוה בפני עצמה דחדא קאמ' קרא כי מצא בה ערות שהיא סתירה הבאה מכח דבר אחר הקינוי וקאי כי מצא אתרווייהו דצריך להיות ע"פ שנים דאין מציאה אלא בעדים והשתא נמי אתי שפיר הא דלא יליף ר' יהושע ג"ש דדבר דבר דלא איצטריך לדידיה:

השיבו חכמים על דברי ר' יוסי ב"י כו' הכל ממנו לקנאות לה בשנייה גרסינן. והוא כמו בשנאה כלומר דלדבריו דמקנא לה על פי עצמו אם כן אין לדבר סוף דכשישנאה יהא לעולם נאמן לומ' קנאתי לה מפלוני ויביא עדים שנסתר' דהואיל ובאמת לא קינא לה לא נזהרת היא ויבא לפוסלה מכתובתה כשלא תרצה לשתות:

מה טיבה להיסתר. כלומר דר' יוסי מקשי ע"ז דחששו שתפסיד כתובתה בחנם הי' לה להזהר בסתירה דבלאו הכי יחוד אסור מן התורה. ה"ג די לא אתיא אלא על דמתני'. הך קושיא דלא יהיה לדבר סוף על המתני' אליבא דר"א הוא דשייכא שפיר להקשות דאמר משקה לה ע"פ עצמו דהוא נאמן לו' שנסתרה:

הכל ממנו לקנות לה מפיו כו'. כלומר כשירצה יקנא לה בפני שנים ואז יהא נאמן לעולם לומר שנסתרה:

ורבי מנא אמר אפילו כו'. דאפילו תימא כהאי תנא כר"י ב"י דאמר לר"א מקנא לה ע"פ עצמו והסתירה צרוך להיות ע"פ שנים אתייא נמי שפיר הך קושיא דכמ"ד לקמן הלכה ב' דמקנא לה מאביה או מבנה וא"כ הכל ממנו כו' דהרי מותרת להתייחד עם אביה ועם בנה ולא קשיא מה טיבה להיסתר דהתורה התירה וכדמסיק וכן קאמר בבבלי ד"ב דלדברי שניהם קשה אלא דהתם משמע דעיקר הקושיא לדברי ר"י בר' יהודה כדקאמר התם אף למשנתינו אין לדבר סוף ולא נחית להא דאמר הכא:

דאמר ר"י כו'. וכדדריש לה בבלי קידושין דף פ' וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו:

בתך. דכתיב בהאי או בנך או בתך:

בתך בסתר אמך בסתר. כלומר שדיבר הכתוב בהוה לפי שהן מצויין זה אצל זה דמתייחד אדם עם אמו ועם בתו:

עם אחותו. מתייחד עמה לפרקים באקראי בעלמא ואינו דר עמה בקביעו'. וכרב אסי שם דף פ"א ולא קיימא המסקנא כן אלא כדתני בתוספתא פ"ה דקידושין אחותו וחמותו ושאר כל עריות שבתורה לא יתייחד עמהן:

לוקין. משום לא תענה:

אתה אמרת לוקין. כלומר דזה פשיטא הוא דלוקין מכ"ש מעידי קינוי אלא הא מיבעיא לן מהו שישלמו. לה שרצו להפסיד כתובתה וכמ"ד לוקה ומשלם:

או ייבא כיי דמר רב בא כו'. או דנימא דאתיא כהאי דאמר שמואל דאין למדין דבר דבר מעדים זוממין כלומר דעדים זוממין חידוש הוא ואין לך. בו אלא חידושו כאותה שאמרו בריש מכות היכא דמעידין בפירוש שחייב לחבירו ר' זוז ונמצאו זוממין דמשלמין ואין למדין דבר אחר ממנו ולא איפשיטא:

נסתרה בעד אחד כו'. לר' יהושע דמתני' בעי דמצריך שני עדים בסתירה ואם אחד ראה שנסתרה בשחרית וא' בין הערבים מהו שיצטרפו:

ייבא כהדא. אתיא הא כדתני' בתוספתא פ"ה דגיטין גבי המגרש את אשתו ואח"כ נתייחדה עמו בפני ב' עדים צריכה ממנו גט שני דחיישינן שמא בא עליה:

באחד. אם לא היה אלא עד אחד:

אין זה ייחוד. דאין מצטרפין וה"נ אין מצטרפין עדי סתירה:

קינא לה בעד א' כו' מאחר שהוא איש והיא אשה. לישנא דקינוי נקט הכא שאל תסתר עם פלוני מאחר שהוא איש כו' ולישנא יתירא היא:

אין קינויו קינוי. דאין מצטרפין:

ייבא כהדא. הא דאמרי' דאין מצטרפין אתיא בפלוגתא דהני תנאי דתני' לקמיה:

אין מקבלין כו'. פלוגתא זו מבואר בהרבה מקומות בבבלי ועיקרה בפ' זה בורר דף ל"א. ולר' יהושע בן קרחה הכא נמי מצטרפין:

מודין כו' בעדי בכורה. שמעידין ששמעו מאביו שאמר זה פלו' בני בכור הוא דמצטרפין זה אחר זה אפי' לא שמעו שניהם כאחד. כן פירשו התוס' שם ע"ב ד"ה בעדות בכור. ובעידי החזקה. שמעידין שאכלה שלש שנים מהשדה בחזקה שהיא שלו מצטרפין אפי' זה מעיד שאכל שלש ראשונות של שמיטה וזה מעיד על שלש אחרונות דאחד קרקע מסהדי:

אף בעידי סימנין כן. כשמעידין על ב' שערות וכדמפרש ואזיל. והגירסא משובש' בכאן והעיקר כדגריס בסנהדרי' שם וכן הגהתי כאן:

מה דפשיטא. זה הוא פשיטא לנו כשא' אמר ראיתי ב' שערות בגבו וא' אומר ראיתי שתי שערות בגפו דאמרי' במס' נדה דף נ"ב שתי שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה אחת ע"ג קשרי אצבעות של יד ואחת ע"ג קשרי אצבעו' של רגל. גבה וכריסה שתיהן במקום הערוה וגבה הוא למעלה במקום התפוח וכשזה מעיד על ב' שערות בגבו וזה על ב' שערות בקשרי אצבעותיו לאו כלום הוא דחצי עדות הוא:

זה אומר ראיתי שערה אחת בגבה וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסה. דהוי חצי עדות וחצי דבר עד אחד ושער א' פשיטא דלאו כלום היא:

כ"ש גבו וגפו. בא' מעיד על שערה אחת בגבו וא' על שערה אחת בגפו דרחוקין הן זה מזה ונלמד במכ"ש מגבו וכריסו דלאו עדות הוא:

שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו גרסי'. דעדות שלם הוא וחצי דבר בזה פליגי ר' יוסי. כו':

מאן דאמר פסול כמעיד על חצי סימן. דכל כת על שערה אחת מעידין ולא מצטרפין:

אני אומר שמא נשרו. שהיתה שם עוד שערה אחת ונשרה. ובבבלי פ' מרובה דף ע' ובכמה מקומות מסיק כמאן דאמר פסול דממעט לה מדבר ולא חצי דבר:

אחד אומר ראיתי שתי שערות בגבו וא' אומר ראיתי שתי שערות בכריסו גרסי':

דברי הכל פסול. דלר' חגיי עדיפא ליה. חצי דבר ועדות שלם מדבר שלם וחצי עדות והילכך אפי' מאן דמכשיר לעיל מודה הכא דפסול:

ור' בא אומר ד"ה כשר. דהואיל וכל א' מעיד על סימן שלם ואפילו חצי עדות הוא מצטרפין ולר' בא דבר שלם וחצי עדות עדיפא ליה ולא דמיא לדלעיל א' אומר ב' שערות בגבו וא' אומר ב' שערות בגפו דהכא במקום אחד הן:

במחלוקת. כמחלוקת דלעיל כן פליגי הכא וכן אמר ר' יוסי:

והא ר' יודן סבר כוותי. ומ"ט פליגת בהא:

על רביה אנא פליג. על ר' יוסי קאמר כלומר עליך אני חולק ומכ"ש על ר' יודן:

יאות. שפיר אומר ר' חגיי דד"ה מודים בזה דאין מצטרפין דמה אלו שטר כו':

וקרא עליו ערער. לומר שהוא מזויף ובאו עדים להעיד על חתימתן זה מעיד כו'. שמא כלום הוא. בתמיה:

ואין כל כו':

דאפי' כל אחד מעיד על שני' מהחתומי' לאו כלום הוא דהואיל וכל הארבעה חתמו צריך ב' עדים על כל חתימה כדין שטר שחתמו עליו ב' עדים:

וכה. והכא נמי כל סימן כו':

יליף לה משני חזקה. מחזקה מייתי ראיה דאין מצטרפין כדמסיק:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה