אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי משה מרגלית

פרק ז · הלכה ב

הלכה א

מתני' על המת. אע"פ שאינו שלם אלא שיש בו רוב בנין שהם ב' שוקים וירך אחד או רוב מנין שהם קכ"ה אברים אפילו אין בהם רובע הקב מטמא באהל והנזיר מגלח עליו ואם אין במת לא רוב מנין העצמות ולא רוב בנין אין הנזיר מגלח על אהלו עד שיהיה בעצמות חצי קב:

ועל כזית. בשר מן המת:

ועל כזית נצל. מוהל היוצא מן המת כמין לחה היוצאת מעפוש הבשר:

מלא תרווד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת ואין הרקבון מטמא אלא כשנקבר המת ערום בארון של שיש וכיוצא בו שאין שם רקבון אחר מעורב בו אלא מגופו של מת בלבד ושנקבר המת כלו שלם שלא נחסר ממנו אבר. תרווד כף גדולה שמחזקת מלא חפנים:

על השזרה. אפילו אין בה בשר כלל וכן על עצם הגולגולת של ראש אפילו אין בה בשר כלל:

ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. כל שאלו היה האבר מחובר באדם חי והיה יכול לעלות ארוכה על ידי אותו בשר הוא נקרא כראוי והוא פחות מכזית:

ועל חצי קב עצמות. ואע"ג דרובע קב עצמות מטמא באהל הלכה למשה מסיני שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וכן על חצי לוג דם אע"ג דרביעית דם מטמא באהל אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ועל כל אלו מגלת על מגען ועל משאן ועל אהלן חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. ולא על אהלו שאין עצם כשעורה מטמא באהל:

וסותר את הקודמים. כדכתיב והימים הראשונים יפלו:

עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי:

ויביא את קרבנותיו ביום השמיני. והאי סתמא כרבנן היא דסברי נזירות טהרה לא חיילא עד יום השמיני:

גמ' כולו לא כל שכן. ולמה לי למיתני על המת:

להביא את הנפל. על המת דקתני בנפל מיירי שעדיין אין בו כזית בשר ומטמא לפי שהוא שלם:

חזר ושאל. דאכתי קשה אבר מן המת קתני דמטמא לכ"ש כולו:

שלא קרשו איבריו. שלא נתקשרו עדיין אבריו בגידין ומנפל כזה אין אבר ממנו מטמא כיון שאין עליו גידין שאין האבר מטמא עד שיהא עליו בשר וגידין ועצמות אבל כשהוא שלם כלו מטמא אע"פ שאין עליו גידין:

חכים הוא ההן סבא. בלשון תמיה וכי זה חכם נקרא שלא היה יודע לשאול כהוגן וכסדר דמכיון דשאיל לשאלה הראשונה והשיבו רבי יוחנן בנפל שאין עליו כזית בשר מיירי תו לא הוה צריך למישאל שאלה השניה דכיון שאין עליו כזית בשר דבר ברור הוא שלא נתקשרו אבריו בגידין ולא קשיא מידי:

ואי בעי מישאול תרתיהון. היה לו לשאול מתחלה שאלה השניה ולחזור ולשאול לראשונה וכלומר אע"פ שהיה משיבו רבי יוחנן על שאלה השניה בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין מיירי מ"מ היה לו מקום לשאלו מכזית מן המת דאפשר יש עליו כזית בשר אע"פ שלא קשרו אבריו בגידין אבל כשהשיבו שאין עליו כזית בשר פשיטא שלא נתקשרו עדיין אבריו:

שאלון תינייתא ולא שאלון קדמייתא. כלומר מחמת שלא שאלו קושיא הראשונה מכזית מן המת היה להם מקום לשאול לקושיא השניה דאלו שאלו לראשונה בתחלה תו לא הוי קשיא להו מאבר מן המת דהא פשיטא לון דבר זה מכיון שאין בו כזית כו' א"נ דאיפכא גרסינן שאלון קדמייתא ולא שאלון תנייתא:

א"ר מנא לרבי חזקיה נהיר את. זכור אתה שהיה גם רבי יעקב בר אחא עומד כאן כששאל זה הסבא אלו שתי השאלות כשהיינו עומדים במתני' דאהילות ריש פ"ב אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת כו' ואבר מן המת:

ואף תרתין שאילתא דהן סבא באהילות להדא מילה לא. בלשון תמיה כלומר מי לא שייכי נמי הני תרי שאלות להדא מילה דמתני' דחשיב שהנזיר מגלח עליהן על המת כו' וקשיא נמי כולו לכ"ש והכא לא שייכא תירוצא דר' יוחנן כדמסיק שהיה סבור שאין הנפלים תורה שאין להם טומאה מן התורה שיהא נזיר מגלח עליהם ולהביא קרבן טומאה:

ועוד מן הדא דא"ר יוחנן. שהשיב לההוא סבא להביא את הנפל מזה הלשון ג"כ הייתי סבור שאין הנפלים תורה מדקאמר להביא אלא דהתם החמירו חכמים שיהא מטמא כמו שאר המת אבל לענין שיהא הנזיר מגלח עליהן ולהביא קרבן לא ולפיכך היה קשה לי הנך קושיות על מתני' דהכא:

ממה שהוא מושיב את אימן ימי טוהר. אחר זה חזרתי בי ולמדתי ממתני' דפ"ג דנדה דתנן המפלת שפיר מרוקם שיש עליו צורת ולד ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה דמספק שמא נקבה היא נותנין לו ימי טומאת נקבה ושמא זכר אין לו אלא ימי טוהר של זכר ועכ"פ שמעינן מדאימן של הנפלים יושבות עליו ימי טוהר כולד מעליא מן התורה הוי וכן לענין טומאת מת והנזיר מגלח עליהן ותשובה שהשיבו רבי יוחנן שייכא נמי על מתני' דהכא:

מפני שהשרץ. והוא החומט תחילת ברייתו כעדשה:

רבי יודן בעי. מעתה נימא נמי המת יטמא פחות מכזית בשר דהא תחלת ברייתו פחות מכזית כדאמר רבי יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית בשר ונבילה נמי יהא מטמא כאפון כגריס של אפונים דא"ר חנינא אני ראיתי עגל קטן כאפון בשפיר שנוצר בה:

מה כדון תשובת רשב"י היא שהשיבו ומה אתה מתמה על זה מדרשות אמינא לסמך דרש חכמים שאמרו השרץ מטמא בכעדשה ואף שאין זה גוף הטעם שהרי במת ובנבילה אינו כן מ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ודרוש וקבל שכר:

בשר המת שנתוק. שניתך ונימוח והמוהל מים היוצאין מבשר המת שקרש וקס"ד האי שקרש אתרווייהו קאי:

הא עודהו מחוי לא. דדוקא בשר המת שניתך וקרש מיטמא הא בעודהו מחוי לא מיטמא בתמיה ולא כן אר"ח המת שהתיכו לאו דוקא אלא כזית מן המת שהתיכו טמא:

חתכו. ולא היה שם כזית ביחד אע"פ שחזר והתיכו טהור דאין חבורי אדם חבור:

ר' יודן ור' יוסי. מתרצין להאי בריית' דנצל חד אמר הא דקתני שקרש לא קאי על בשר המת שהתיכו אלא על המוהל לחוד ולהוציא מי הבשר שבו והיינו מוהל דדוקא בשקרש:

וחרנה אמר. דהכא בשאין ידוע אם היה בו כזית בתחלה מיירי והיינו דקאמר שקרש כדי לשער בו אם יש שם כזית ואם ידוע שאם יקרש ויהא בו כזית מטמא ואפילו מחוי:

תנינן. בריש פרק ז' דנדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואינו יכול להשרות שאם ישרהו בפושרין מעת לעת אינו יכול לחזור לכמות שהיה טהור:

ולא מן הנבלה למד. דהא דמת מטמא במשא מנבלה אנו למדין ומה נבלה אם יבשה ואינה יכולה להשרות ולחזור לכמות שהיתה טהורה כדאמרינן בפרק דם הנדה דכי ימות מן הבהמה כתיב כעין מיתה אף המת אם יבש טהור:

אי מה נבלה אם נסרחת טהורה. כדדרשינן מלגר וגו' הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לא וה"נ במת כן ומעתה מי נימא דאין נצל לרבי יוסי:

אשכח תני. בברייתא בהדיא דאית ליה לר' יוסי נצל דס"ל דלהא לא איתקוש:

אי מה נבילה אין לה רקב. דלא גמירי אלא באדם:

לא למד. רבי יוסי מת מן הנבלה אלא לענין טומאת בשר ולא לענין עצמות ואין רקב לבשר שאין הרקב בא אלא מן העצמות כהדא דתני בר קפרא דילפינן מדכתיב ורקב עצמות קנאה:

או בקבר. וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר אפילו נגע בקבר אדם הראשון כלומר אפי' בקבר בני נח מטמא במגע:

מסרס קרייא. סרס המקרא ודרשהו או בקבר או ברקב הוא ומכאן רמז לרקב שמטמא באהל דבהאי קרא טומאת אהל נמי כתיב:

האדמה. משמע הנזכרת במקום אחר והיינו מזבח:

קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון. דקא סלקא דעתך דוהיו ימיו אלשעבר קאמר לא ידון רוחי בו לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו וגו' כלומר שהרי אינם חוזרים בתשובה אף כי והיו ימיו מאה ועשרים שנה בכל זאת לא שב לבו ולפיכך מתמה קרוב לאלף שנים היה אדם הראשון חי וכן בני דורו היו מאריכין ימים ביותר ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

אלא. מכאן רמז לק"כ שנה אחר מותו חוזר האדם למלא תרווד אחד רקב ורמז זה כאן לפי שנגזר עליהם המבול לק"כ שנה אם לא ישובו ואז יגועו וספו תמו יחדיו ויהיו לתרווד רקב כטבע המת שנעשה תרווד רקב לאחר ק"כ שנה:

וקשיא. על שיעור הזה עוג מלך הבשן נרקב לאחר ק"כ שנה ונעשה לתרווד רקב ותינוק בן יומו ג"כ בשיעור הזה דסתם התנא ולא מחלק כלום. ולא חש הש"ס לקושיא זו דכל מדות חכמים כן הוא:

ישנו. כפי השיעור אם היה נוטל בידו כמקשרי אצבעותיו ולמעלה:

מחוי הדא דר"מ הכין. שהראה להם השיעור הוא כזה כלומר דמקשרי אצבעותיו ולמעלה דקאמר כלפי ראשן הוא ושיעור דחכמים הוא מלא היד הגדולה:

הנקבר ערום. דהלכה למשה מסיני הוא שאין הרקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערוב' מדבר אחר עמו:

אין זה רקב. אלא זה עפר קברות ג"כ עמו וצריך מלא תרווד ועוד כדתנן פ"ב דאהלות מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא ואפילו אם נקבר בתחלה. בכסותו ויש כאן מלא תרווד ועוד טמא שאי אפשר למלא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלא תרווד רקב מהמת עצמו:

רבי יוחנן אמר. כל שנקבר עמו בתחלה אפילו גילגלין תערובת דבר קטן כל שהוא אין זה רקב והא דקתני התם מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא כשנקבר ערום בתחלה מיירי אלא שאח"כ נתערב עמו מסיד הקבר עם הרקב שהיה כבר טמא בהא אמרינן מלא תרווד רקב ועוד יש לו דין רקב:

ב' מתים שקברן זה בצד זה. אפי' שניהם ערומים ובארון של שיש אין זה רקב דכל אחד נעשה תערובת לחבירו דממ"נ גילגלין לזה ולא לזה כלומר דמי מצית אמרת דעם זה נתערב החבירו ועם זה לא ומכיון שאין אנו יודעין כ"א נעשה גילגלין לחבירו ואין זה רקב:

התיב אבא בר נתן. לר' יסא הגע עצמך אם הביא חצי תרווד רקב מב' מתים בעלמא וערבן זה בזה אם נמי נימא שאין זה רקב בתמיה:

והוה עיינן. והיה רבי יסא מעיין על שאלתו:

ואיתחמי גחיך. היה נראה לו על אבא בר נתן שהוא שוחק עליו שאינו יכול להשיבו ואיקפד עלוי רבי יסא ונענש אבא בר נתן ומית:

הא אזיל גוברא. קובל היה שהלך זה לעולמו ולא שמענו ממנו כלום תשובה על הקושיא זו:

מאי כדון. וקאמר הש"ס דבאמת מ"ט ומאי שנא מרקב משני מתים:

תמן. שנקברו שניהם ביחד אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב שבתחלה נעשו תערובת זה לזה אבל הכא ברקב הבא מב' מתים שבתחלה נקבר כל אחד לבדו והיה ראוי למלא תרווד רקב מצטרפין חצי תרווד רקב מזה וחצי מזה:

מארכובה ולמעלה. עד השוק והוי ליה חסר אבר אחד אין לו רקב שאין רקב עד שיהא המת שלם ואם נחתכה מארכובה ולמטה לא מיקרי חסר אבר ויש לו רקב:

נקברה עמו מארכובה ולמטן. לאחר שנחתכה ממנו ונרקב נקברה עמו היא נעשית לו תערובת כדמפרש לקמיה שעיקר התערובת הוא מארכובה ולמטה לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ואין לו תורת רקב:

קשר גילגלין מן הארכובה ולמטן. כלומר אם העיקר והשורש של גילגלין מדבר הנעשה תערובת לרקב הוא מן הארכובה ולמטן ואמר לון אין כן הוא לדבריכם אפי' לא נחתכה הארכובה לא יהא לו רקב לפי שאנו רואין כאלו נחתכה ותיעשה לו גילגלין:

מכיון שהיא מחוברת לו. שאני היכא דלא נחתכה כיון שנקבר שלם כולו גוף אחד הוא וכי אמרינן דנעשית לו גילגלין דוקא אם נחתכה ונקברה עמו שאז אין לזה האבר תורת רקב ונעשית לו גילגלין:

חסר מהו שיהא לו רקב. האי בעיא אם לא חסר אלא מקצ' ולא חסר אבר אחד אם מיקרי חסר או לא:

נישמעינה מן הדא. דתניא דאין לו רקב:

ואין לו תפוסת קבר. כדתנן בפרק בתרא המוצא מת מושכב נוטלו ואת תפוסתו מן הקרקע עמו וזה אין צריך ליטול התפוסה עמו:

ואין לו שכונת קברות. דאמרינן שם אם מצא שלשה ה"ז שכונת קברות וקוברו במקומו וזה לא קנה מקומו:

ויבא כהאי דתנינן תמן. בפ"ב דאהלות דבגולגולת נקרא חסרון שלא תטמא באהל אם חסרה כדי שינטל מן החי וימות ושיערו חכמים בכסלע והכא נמי כן דבהכי הוי חסרון ואין לו רקב:

הגע עצמך שניקב וושטו. והרי ביה אינו חסר כלום ואי אפשר לחיות ואם דהכא נמי כמת חסר חשבינן ליה משום שאין יכול לחיות בתמיה:

לית לך אלא כהדא. דתנינן בברייתא דלעיל דלא מיקרי חסר אלא כשנחסר אבר אחד:

נפלים מהו שיהא להן רקב. מי אמרינן דוקא בולד מעליא גמירי או לא:

מאן דאמר דמן מטמא ברביעית יש להן רקב. כלומר ודאי להאי מ"ד דס"ל דדם נפלים ברביעית כתורת רביעית דם בשאר מת יש להן רקב דכמת גמור חשבינן להו ופלוגתא דר"ע ורבנן היא בפ"ב דאהלות דם קטן שיצא כלי ר"ע אומר כל שהוא אע"פ שאין לו שיעור רביעית וחכ"א רביעית ואליבא דחכמים לא קמיבעיא לן:

ומ"ד אין דמן מטמא ברביעית. כי קא מיבעיא לן אליבא דר"ע דאמר אין שיעור טומאת דמן ברביעית:

אין להן רקב. מי אמרי' דנמי אין להן רקב דכחסר דמן חשבינן להו וכדאמרינן בנדה דף כ"ז דהרוג אין לו רקב הואיל ונחסר דמו:

נישמעינה מן הדא עפר תלוליות. דתנן בפ' ט"ז דאהלות התלוליות הקרובות בין לעיר בין לדרך טמאות תלוליות לשון תל ומפרש טעמא בתוספתא למה הוא טמא מפני שהנשים קוברות שם נפליהן וכן מפרש לה בבבלי כתובות דף כ' וקס"ד דמשום תורת רקב מטמינן להו אלמא יש לנפלי' דין רקב:

לא מסתברא וכו'. מי לא מסתברא נמי טעמא אלא משום דמוכי שחין קוברין שם אבריהן הנופלין מהן כדקתני התם נמי האי טעמא דמטמינן להו משום זה ואית לך למימר משום רקב באברין בתמיה הא באברין ודאי דאין להן רקב דמת שלם בעינן:

לא משום מגע כשעורה. ע"כ דטעמא דמטמינן בתלוליות משום חשש אברין לא הוי אלא משום מגע עצם כשעורה דדילמא נגע בהן ולאו אדעתיה וה"נ בטעמא דנפלים ולעולם אין להן דין רקב:

יהא תני התם נטל ממנו. מן התלוליות עפר וסמכו לו עפר אחר טהור ואי ס"ד דטעמא כדקאמרת משום מגע עצם כשעורה אמאי טהור אלא דע"כ משום רקב הוא והלכך אם סמכו לו עפר אחר שלא מן הקברות טהור:

תיפתר. האי ברייתא דסמכו לו כהדין תנייא כרשב"ג:

דתני עקרו. לעפר תלוליות ממקומו טמא ורשב"ג מטהר דקסבר אינו מטמא אלא במקומו דלא גזרי חכמים אלא במקומו אבל כשעקרו משם טהור שא"א שלא יתערב בו מעפר אחר והאי ברייתא דסמכו לו נמי כרשב"ג היא דכעקרו ממקומו דמיא ולעולם דטעמא לאו משום רקב הוא אלא דלא גזרי חכמים כי אם במקומו וכשהוא לבדו:

וירדו בשיטת רבי שמעון. אמתני' קאי דקתני על השדרה ועל הגולגולת ומפרש דאו או קתני ובשיטת רבי שמעון היא דקתני בתוספתא השורה והגולגולת אפילו מכותתין ומפורקין ומונחין בקבר טמא שהקבר מצרפן לטמא באהל ומדקתני מפורקין מטמא משום צירוף קבר משמע הא אי לא מפורקין הן לא בעי צירוף קבר וכל אחד ואחד טמא בפני עצמו:

מתני'. דקתני על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם:

דתני אמר רבי אלעזר גרסינן. וכן הוא בתוספתא:

מקצתן אומרים רביעית דם רובע עצמות. לכל בין לשיהא הנזיר מגלח עליהן בין לתרומה ולטומאת מקדש ומקצתן אומרים חצי וכו' לכל ולפיכך הכריעו במתני' לנזירות חצי לוג דם וחצי קב עצמות ולטומאת מקדש וקדשיו ברביעית כדמסיים התם ב"ד שאחריהן אמרו רביעית דם ורובע עצמות לתרומה ולקדשים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר ולמקדש וכך צריד לגרום הכא:

מדרש אמרוה. כך קבלו מפי המדרש והשמועה מפי חגי זכריה ומלאכי דחצי לוג דם וחצי קב עצמות השיעור לנזירות ולאו הכרעת אחרונים היא:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה