פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר· רבי משה מרגלית
פרק ז
הלכה א
מתני' כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן. אבל מיטמאין למת מצוה דדרשינן לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
היו מהלכין בדרך. לאו דוקא בכהן גדול פליגי דהוא הדין בכהן הדיוט עם הנזיר נמי פליגי דחד טעמא הוא:
שקדושתו קדושת שעה. ולא משכחת ביה קדושת עולם כדמפרש בגמרא:
גמ' כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. בכהן גדול כתיב:
אם לאוסרו על הרחוקים. מלהטמא להן הרי הוא בכלל כהן הדיוט וכבר נאמר בהן לנפש לא יטמא בעמיו:
תניהו עניין לקרובים. שלא יטמא להן ואע"ג דבהדיא כתיב ביה לאביו ולאמו לא יטמא איצטריך להאי דרשא כי היכי דלייתר לן קרא דלאביו ולאמו למידרש מיניה לאביו ולאמו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה כדלקמיה ואכתי לא אסיק למילתיה:
כתיב על כל נפשות ואת אמר אכן. בתמיה דלקרובים היא דאתא:
מיכאן. כלומר ע"כ מכאן את למד לקרובים דאל"כ קשיא וכי צריך לאיסור אחר איסור שהרי כבר הוזהר הוא על הרחוקים בהיותו כהן הדיוט ולמה לי איסור אחר בכ"ג:
אלא להתיר מת מצוה. כלומר אלא ע"כ דלקרובים דרשינן לה ואייתר לן השתא לאביו ולאמו למידרש מינה להתירו לטמא למת מצוה:
אית דבעי נישמעינה. דמותר במת מצוה מן הדא דכתיב לא יטמא בעל בעמיו בזמן שהוא בעמיו שיש לו קוברין הוא דאינו מיטמא אבל מטמא הוא למת מצוה שאינו בתוך עמיו שאין לו קוברין:
להחלו אינו מיטמא. היכא דהטומאה אינו אלא שמקלל עמו בחנם שיש כאן קוברי אחרים:
כי קללת אלהים תלוי. ומהאי קרא למדין אנו לאזהרת קבורת מת מצוה כדדריש לקמן מקבור תקברנו וסמכו הכתוב לו כי קללת אלהים תלוי למידרש את שהוא מוזהר על קללת השם מוזהר הוא על קבורת מת מצוה וכ"ג נמי הרי מוזהר הוא על ברכת השם מוזהר הוא על קבורת מת מצוה:
הרי עכו"ם. שהן מוזהרין על ברכת השם כדאמרינן פ' ד' מיתות ונימא נמי שיהו מוזהרין על מת מצוה ואמאי לא חשיב לה בהדי מצות בני נח:
אילו שמיתתן בתליה. דתלוי כתיב בקרא מי שמיתתן נמי בתליה והם הנסקלין דכל הנסקלין נתלין ואינם אלא בישראל לאפוקי עכו"ם דכל מיתתן אינן אלא בסייף ולא הוו בכלל מקרא זה:
קבור. קבור תקברנו כתיב קבור זו מצות עשה לכל הנתלין והכי דריש לה בספרי:
מנין את מרבה. לכל אלו שנקברין עמו:
מה ת"ל תקברנו. אלא שיכול יקברו עצמו לבדו ותו לא ת"ל תקברנו ריבויא הוא קבורה לו ולעצו שנתלה בו ולאבניו שנסקל בהן:
הא כיצד. יעשה מעמיק שלשה טפחים וקוברן בכדי שלא יעכב המחרישה ותעלם:
תקברנו כולו ולא מקצתו וכו'. וכל הני דרשינן מתקברנו דכולהו נפקי מיניה:
מיכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. שלמים והואיל והאי קרא משתעי במצוה כדאמר לעיל תקברנו מצות עשה דריש לה נמי למת מצוה:
ויש כן זו. בתמיה דהא אמרינן דאינו נקרא מת מצוה אא"כ ראשו ורובו שלם ואין כאן באבר דין מת מצוה:
בחוזר תיפתר. שנטמא כבר למת מצוה זה ועדיין נשאר אבר ממנו חוזר ומטמא גם לאבר זה מכיון שכבר היה עליו דין מת מצוה:
אין אדם מיטמא על אבר מן החי. שפירש מאביו כשהוא חי ובכהן הדיוט קאמר:
שעלת על רגלו נומי. בשר חי והוצרך לחותכה:
הצדיק אובד וצדקו עמו. אע"פ שהוא באובדו עדיין צדקו עמו שהזהיר לבנו על הטומאה בעת אובדו ומכאובו:
כל שהוא צווח. כלומר שאין כאן מי להטפל בו:
הרי זה מושך את ידו. אם כהן או נזיר הוא שנטמא לו מושך את ידו שכבר יש לו קוברין:
עד היכן. יהו לו קוברין שצריך זה למשוך את ידו:
בשאינן צריכין לו. אם יש בהן כדי זה ואינם צריכין כלל לו אז מושך את ידיו אבל אם היו עדיין צריכין לו לזה לא בדא אמרו מושך את ידו:
בשאינן מכירין אותו. לזה המת מצוה בהא אמרו אם יש שם כדי נושאי המטה וחילופיהן שוב אין הכל צריכין לטפל בו והלכך אם היה זה שמצאו כהן או נזיר צריך למשוך את ידו:
אבל אם היו מכירין אותו לא בדא. אמרו כן ואאחרים שיש שם קאי שאף על פי שיש שם כדי נושאי המטה חייבין הכל לטפל בו:
בשאין כבודו. נמי אהא דאין אחרים חייבין לטפל בו קאי דדוקא בשאין זה כבודו והלכך אם יש שם כדי צרכו אינו חייב להטפל בו אבל אם היה כבודו אכן חייב להטפל בו אע"פ שיש שם כדי צרכו:
והנשיא כבודו לא כן. אין זה כבודו ואינו חייב להטפל אם יש שם כדי נושאי המטה. א"נ דכבודו אמת מצוה קאי דדוקא שאין כבודו גדול אבל אם היה כבודו גדול הכל חייבין להתעסק בו ואע"פ שיש שם כדי צרכו והנשיא כבודו לכך והכל מתעסקין בו. ועיקר:
ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא. ופשט ליה דכד דמך רבי יודן נשייא הוא רבינו הקדוש הכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום שמותרין הכהנים להתעסק בו:
דחף רבי חייה לרבי זעירא. בבהכ"נ שהיה שם המת וטמאו בע"כ:
בתר רבי מנא. שהיה כהן ולא רצה לעלות אמר אם בחייהן אין מיטמאין להן בימי נדת טומאתן במיתתן לכ"ש:
במיתתן. שאני הוא דעשו אותה כעת מצוה מפני כבוד הנשיא:
דמך חמוי. נפטר חמיו והוא היה חמיו ורבו ושאל לר' יסא אם מותר להטמא לכבודו ואסר ליה ושמע רבי חמא והתיר שיטמאו לו תלמידיו:
חדא מן תרתי לא פלטה לכון. אחד משני דברים לא נצלתם וממ"נ שלא כדין עשיתם שאם אבילים אתם ולאו דוקא אבלים ממש אלא כמו אבלים אתם נחשבים כתלמיד לרבו ומשום זה נטמאתם כקרובים למה אכלתם בשר ושתיתם יין. מהו שיטמא אדם לתלמוד תורה. אם הלך ללמוד תורה וצריך לעבור במקום טומאה ואין שם דרך אחר:
הוה יתיב ומתני. ונכנס טומאת המת לשם ומי שישב לו ולא יצא מפני הטומאה לא מיחה בידו וכן למי שיצא משם לא א"ל ולא מידי משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:
תחות כיפתא דקסרין. שהיה שם אהל על הטומא' ולא עבר דרך שם אע"פ שהלך ללמוד תורה:
ור' אמי עבר. כשהלך לתלמוד תורה:
ופירש רבי כהן. מפני הטומאה וכשחזר אצלן אמר להן באיזה דין ולימוד הייתם עוסקין:
לא תימא ליה כלום. וקאמר הש"ס דמספקא לן מפני מה צוה שלא לומר לו אם מפני שהרע בעיני רבי חזקיה בשביל שפירש שמותר ליטמאות ללמוד תורה אי משום דהוה סייסן כמו סרסן נצחן בדברים ושלא יקפחנו בתשובות ולא ידעין טעמיה דרבי חזקיה:
ויוצא לח"ל. ודוקא טומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן הותרה לו לאלו הדברים:
אחר רבו לצידון. שהיא ח"ל:
אא"כ הבטיחו לו אשה. אם הולך בשביל לשאת אשה לא הותר לו אא"כ הבטיחו לו ויודע בודאי שישאנה:
מהו שיטמא כהן גדול. כהן שהוא גדול וראוי לנשיאות כפים ויש טומאה בבהכ"נ אם מותר לשהות שם בשביל לישא את כפיו:
גבילה. שם חכם:
חזר. רבי אחא ואמר או דילמא שזה גרם לו לטעות ולהעיד שקר בשמי שלא שמע ממני אלא כהא דא"ר יודה בן פזי שאמרתי בשמו כל כהן שאינו נושא כפיו עובר בעשה דכה תברכו והיה סבור גבילה מימר שמצות עשה דנשיאות כפים דוחה למצות לא תעשה דטומאה אבל אנא לא אמרי ליה בהדיא כן וטעות גדול הוא זה הביאו אותו ואנא מלקי ליה שאמר דבר שלא שמע מעני:
והוה תמן מיתא. ולא יצאו התלמידים שהיו לומדים בתורה וסברין שמותר ליטמאות בשביל ת"ת:
לא שאלון ליה. אם מותר להפסיק מלימוד ולשהות שם בשביל נשיאות כפים וכשהגיע זמן האכילה אתו ושאלון ליה אם יפסיקו מלימודם ולילך לאכול מפני שכשיפסיקו יהיה אל איסור טומאה עליהן וכעס עליהם שבתחלה לא שאלו אותו להפסיק בשביל נשיאות כפים ועכשיו בשביל האכילה שואלים אם להפסיק וכששמעו זה השמיט כל א' א"ע וברח ויצא מבהכ"נ לאכול:
מיטמא כהן לראות המלך. אפי' למלכי עכו"ם כדלקמן שאם יזכה למלכות בית דוד ידע להבחין בין מלכות למלכות:
מהו שיטמא אדם לכבוד אביו ואמו. בחייהן כדי לכבדן אם מותר לילך אפילו במקום טומאה ובטומאת ארץ העמים מיירי דאלו בטומאה דאורייתא בהדיא תנן בפרק אלו מציאות אם אמר לו אביו היטמא אל ישמע לו:
מהו לצאת. לח"ל ולקבל פניה ורבי יוחנן היה מסופק בשאלתו וא"ל אם מפני סכנת דרכים שהיא צריכה לך שתהיה לעזר לה מפני הסכנה צא ואם לא צריכה לכך אלא בשביל כבודה בלבד איני יודע אם מותר:
עוד היא צריכה לרבי יוחנן. כלו' אע"פ ששמענו שאמר לו רבי יוחנן גמרת בדעתך לצאת תבוא בשלום עדיין הדבר בספק אצל רבי יוחנן אלא מפני שהטריחו ר' יסא בדברים הרבה אמר לו כן:
שמע רבי אלעזר ואמר אין רשות גדולה מזאת. כיון שבירכו אין לך נתינת רשות גדולה מזאת ולא מפני שהטריחו בדברים אמר לו כן:
מהו שיטמא אדם לכבוד הרבים. שהולכין עמו לנחמו והכי משמע בשמחות שם:
היו שני דרכים מתאימות. כלומר שתיהן פורשות זו מזו מדרך אחד:
עד כדון בטומאה שהוא מדבריהן. כגון דרך ארץ העמים או בבית הפרס:
ואפי' בטומאה שהוא מד"ת. אם מותר מפני כבוד הרבים:
מן מה דאמר ר"ז גדול כבוד הבריות שדוחה למצות ל"ת. והיא קבורת מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה ושמעינן דכבוד הבריות דוחה אפילו טומאה מד"ת:
אין שואלין הלכות לפני מטתו של מת. משום דהוי לועג לרש:
והא רבי יוחנן שאל לרבי ינאי. לפני מטתו של רבי שמעון דין הזה אם הקדיש עולתו שהוא קרבן מזבח לבדק הבית מהו אם נתפסת הקדושה הואיל וקדשי המזבח הוא:
והוא מגיב ליה. ורבי ינאי היה משיבו ולא מיחה בידו:
ומשני אימר כד הוו מסקין ליה לערסיה דר"ש לסידרא. לסדר והכבוד שעשו לו היה כלומר שנא בפני מטתו ממש היה המעשה:
אימר כד הוה רחיק. מהמטה ד' אמות היה משיבו שמותר הוא:
הכתפים. נושאי המטה:
ר' זעירא שרע בדיבוריה. נפסק בתוך דיבורו והתחיל לגמגם בלשונו מלשין או שרוע:
אתון. ובאו לזקפו ולהחזיקו ומצאוהו מעונה ונחלש ואמרו לו מהו זה שנחלשת כך וא"ל להן דתנינן באלו העניני' של מיתה ונתתי הדברים אל לבי כדכתיב והחי יתן אל לבו וגוע כחי וחלש עלי לבי:
וקוברו במקומו. דמת מצוה קנה מקומו וזה אחד מן התנאים שהתנה יהושע בא"י:
כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים. בשביל מעשה זו שבאת לידי נתתי אל לבי להיות משמש חכמים ולומד תורה:
מעלין עליך כאלו שפכת דמים. שמת מצוה קנה מקומו ויש נחת להנפש כשהגוף נקבר במקומו:
נתחייבתי. מחמת חסרון הדעת בשעה שלא נתכוונתי לזכות ובאתי לידי טעות עאכ"ו:
קטלא חייב. שלפעמים מחסרון ידיעה יכשל בדברים שחייב עליהם מיתה:
אפילו שדה מלא כרכום. קוברו בתוך ד' אמות של מקומו:
ושדה ניר. חרושה:
קוברו בשדה זרע. שהכרם משובחת מן זרע התבואה:
מפני אהל הטומאה. שלא יהיו ענפי האילן מאהילין על הטומאה ופעמים שיכנס הכהן לשם רחוק מן הקבר ולא יהא נזהר מפני האהל:
מפני הכשר בצירה. דקי"ל הבוצר כרמו לגת הוכשר לקבל טומאה ושמא לא יהא נזהר מהטומאה אשר שם:
החליף. אם החליף בכל אלו שאמרנו וקברו בשדה ניר במקום שהיה שם שדה בור וכן כלן:
משום לא תטמא את אדמתך. שהיה לו לקוברו במקום שתקנו חכמים:
כהן ולוי. שמצאו מת מצוה יטמא לוי ובשעת הדוכן קאמר כדלקמי' ואפ"ה אל יטמא הכהן שמוזהר על הטומאה:
ולא הוא לוי הוא ישראל. הא לענין טומאה שניהן שוין:
בשעת דוכן. שהלוים עומדים על הדוכן ואומרים שיר והלכך יטמא ישראל ולא יתבטל הלוי מן השיר:
מודין חכמים לרבי אליעזר. על ברייתא דמס' שמחות קאי דגרסינן שם סי' ל"א ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט וקאמר הש"ס דהאי ברייתא פליגא על מתני' דפליגי נמי בכ"ג והאי ברייתא סברה דבכ"ג כ"ע לא פליגי שיטמא נזיר דקדושת כ"ג עדיפא ולא פליגי אלא בכהן הדיוט. מודין כו' ומודה רבי אליעזר. יתור לשון הוא וכלומר דכ"ע מודים בהא:
הגע עצמך. אטעמייהו דחכמים פריך שזה קדושתו קדושת עולם והגע עצמך שהקדישו אביו מרחם לנזיר כשמשון והוי נמי קדושתו קדושת עולם. זו תורה. קדושת כהן מן התורה היא וזו אינה תורה דמה שאביו מדיר בנו בנזיר אינה אלא הלכה או לחד מ"ד לגמרי מדרבנן הוא:
תדיר ומקודש תדיר קודם. כהן קרוי מקודש ונזיר תדיר מפני שנוהג בכל בין בכהן בין בישראל והוא קודם למקודש ולפיכך ס"ל יטמא כהן ואל יטמא נזיר:
יטמא נזיר שלשים. שאין קדושתו כמו של נזיר מאה:
נזיר עולם. שנזר נזירות עולם סתם ונזיר נזירות שנזר נזירות הרבה והוי נמי נזיר עולם כדאמרינן בפ"ק הרי עלי כשער ראשי כו' אלא שזה מגלח אחת לשלשים יום ונזיר עולם אינו מגלח אלא אחת לי"ב חדש:
ה"ג מאן דאמר יטמא נזיר עולם הא נזיר נזירות לא מפני שקרבנותיו מרובין. שנזיר נזירות מגלח כל ל' יום ומביא קרבן הא נזיר עולם לא וקדושת נזיר נזירות עדיפא:
מאן דאמר יטמא נזיר נזירות ונזיר עולם לא מפני שתגלחתו מרובה. שתגלח' של נזיר נזירות מרובה ונזיר עולם אינו אלא מיקל בתער פעם אחת לי"ב חדש ובהא קדושת נזיר עולם עדיפא:
החליף. החליפו כל אלו וטימאו שלא כסדר שאמרנו יבוא כהדא דאמר רבי אמי לעיל שעובר משום לא תטמא והכא נמי כן:
הלכה ב
מתני' על המת. אע"פ שאינו שלם אלא שיש בו רוב בנין שהם ב' שוקים וירך אחד או רוב מנין שהם קכ"ה אברים אפילו אין בהם רובע הקב מטמא באהל והנזיר מגלח עליו ואם אין במת לא רוב מנין העצמות ולא רוב בנין אין הנזיר מגלח על אהלו עד שיהיה בעצמות חצי קב:
ועל כזית. בשר מן המת:
ועל כזית נצל. מוהל היוצא מן המת כמין לחה היוצאת מעפוש הבשר:
מלא תרווד רקב. מלא כף מעפר רקבון של מת ואין הרקבון מטמא אלא כשנקבר המת ערום בארון של שיש וכיוצא בו שאין שם רקבון אחר מעורב בו אלא מגופו של מת בלבד ושנקבר המת כלו שלם שלא נחסר ממנו אבר. תרווד כף גדולה שמחזקת מלא חפנים:
על השזרה. אפילו אין בה בשר כלל וכן על עצם הגולגולת של ראש אפילו אין בה בשר כלל:
ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. כל שאלו היה האבר מחובר באדם חי והיה יכול לעלות ארוכה על ידי אותו בשר הוא נקרא כראוי והוא פחות מכזית:
ועל חצי קב עצמות. ואע"ג דרובע קב עצמות מטמא באהל הלכה למשה מסיני שאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וכן על חצי לוג דם אע"ג דרביעית דם מטמא באהל אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ועל כל אלו מגלת על מגען ועל משאן ועל אהלן חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. ולא על אהלו שאין עצם כשעורה מטמא באהל:
וסותר את הקודמים. כדכתיב והימים הראשונים יפלו:
עד שיטהר. שיטבול ויעריב שמשו אחר שיזה שלישי ושביעי:
ויביא את קרבנותיו ביום השמיני. והאי סתמא כרבנן היא דסברי נזירות טהרה לא חיילא עד יום השמיני:
גמ' כולו לא כל שכן. ולמה לי למיתני על המת:
להביא את הנפל. על המת דקתני בנפל מיירי שעדיין אין בו כזית בשר ומטמא לפי שהוא שלם:
חזר ושאל. דאכתי קשה אבר מן המת קתני דמטמא לכ"ש כולו:
שלא קרשו איבריו. שלא נתקשרו עדיין אבריו בגידין ומנפל כזה אין אבר ממנו מטמא כיון שאין עליו גידין שאין האבר מטמא עד שיהא עליו בשר וגידין ועצמות אבל כשהוא שלם כלו מטמא אע"פ שאין עליו גידין:
חכים הוא ההן סבא. בלשון תמיה וכי זה חכם נקרא שלא היה יודע לשאול כהוגן וכסדר דמכיון דשאיל לשאלה הראשונה והשיבו רבי יוחנן בנפל שאין עליו כזית בשר מיירי תו לא הוה צריך למישאל שאלה השניה דכיון שאין עליו כזית בשר דבר ברור הוא שלא נתקשרו אבריו בגידין ולא קשיא מידי:
ואי בעי מישאול תרתיהון. היה לו לשאול מתחלה שאלה השניה ולחזור ולשאול לראשונה וכלומר אע"פ שהיה משיבו רבי יוחנן על שאלה השניה בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין מיירי מ"מ היה לו מקום לשאלו מכזית מן המת דאפשר יש עליו כזית בשר אע"פ שלא קשרו אבריו בגידין אבל כשהשיבו שאין עליו כזית בשר פשיטא שלא נתקשרו עדיין אבריו:
שאלון תינייתא ולא שאלון קדמייתא. כלומר מחמת שלא שאלו קושיא הראשונה מכזית מן המת היה להם מקום לשאול לקושיא השניה דאלו שאלו לראשונה בתחלה תו לא הוי קשיא להו מאבר מן המת דהא פשיטא לון דבר זה מכיון שאין בו כזית כו' א"נ דאיפכא גרסינן שאלון קדמייתא ולא שאלון תנייתא:
א"ר מנא לרבי חזקיה נהיר את. זכור אתה שהיה גם רבי יעקב בר אחא עומד כאן כששאל זה הסבא אלו שתי השאלות כשהיינו עומדים במתני' דאהילות ריש פ"ב אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת כו' ואבר מן המת:
ואף תרתין שאילתא דהן סבא באהילות להדא מילה לא. בלשון תמיה כלומר מי לא שייכי נמי הני תרי שאלות להדא מילה דמתני' דחשיב שהנזיר מגלח עליהן על המת כו' וקשיא נמי כולו לכ"ש והכא לא שייכא תירוצא דר' יוחנן כדמסיק שהיה סבור שאין הנפלים תורה שאין להם טומאה מן התורה שיהא נזיר מגלח עליהם ולהביא קרבן טומאה:
ועוד מן הדא דא"ר יוחנן. שהשיב לההוא סבא להביא את הנפל מזה הלשון ג"כ הייתי סבור שאין הנפלים תורה מדקאמר להביא אלא דהתם החמירו חכמים שיהא מטמא כמו שאר המת אבל לענין שיהא הנזיר מגלח עליהן ולהביא קרבן לא ולפיכך היה קשה לי הנך קושיות על מתני' דהכא:
ממה שהוא מושיב את אימן ימי טוהר. אחר זה חזרתי בי ולמדתי ממתני' דפ"ג דנדה דתנן המפלת שפיר מרוקם שיש עליו צורת ולד ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה דמספק שמא נקבה היא נותנין לו ימי טומאת נקבה ושמא זכר אין לו אלא ימי טוהר של זכר ועכ"פ שמעינן מדאימן של הנפלים יושבות עליו ימי טוהר כולד מעליא מן התורה הוי וכן לענין טומאת מת והנזיר מגלח עליהן ותשובה שהשיבו רבי יוחנן שייכא נמי על מתני' דהכא:
מפני שהשרץ. והוא החומט תחילת ברייתו כעדשה:
רבי יודן בעי. מעתה נימא נמי המת יטמא פחות מכזית בשר דהא תחלת ברייתו פחות מכזית כדאמר רבי יוחנן להביא את הנפל שאין בו כזית בשר ונבילה נמי יהא מטמא כאפון כגריס של אפונים דא"ר חנינא אני ראיתי עגל קטן כאפון בשפיר שנוצר בה:
מה כדון תשובת רשב"י היא שהשיבו ומה אתה מתמה על זה מדרשות אמינא לסמך דרש חכמים שאמרו השרץ מטמא בכעדשה ואף שאין זה גוף הטעם שהרי במת ובנבילה אינו כן מ"מ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ודרוש וקבל שכר:
בשר המת שנתוק. שניתך ונימוח והמוהל מים היוצאין מבשר המת שקרש וקס"ד האי שקרש אתרווייהו קאי:
הא עודהו מחוי לא. דדוקא בשר המת שניתך וקרש מיטמא הא בעודהו מחוי לא מיטמא בתמיה ולא כן אר"ח המת שהתיכו לאו דוקא אלא כזית מן המת שהתיכו טמא:
חתכו. ולא היה שם כזית ביחד אע"פ שחזר והתיכו טהור דאין חבורי אדם חבור:
ר' יודן ור' יוסי. מתרצין להאי בריית' דנצל חד אמר הא דקתני שקרש לא קאי על בשר המת שהתיכו אלא על המוהל לחוד ולהוציא מי הבשר שבו והיינו מוהל דדוקא בשקרש:
וחרנה אמר. דהכא בשאין ידוע אם היה בו כזית בתחלה מיירי והיינו דקאמר שקרש כדי לשער בו אם יש שם כזית ואם ידוע שאם יקרש ויהא בו כזית מטמא ואפילו מחוי:
תנינן. בריש פרק ז' דנדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואינו יכול להשרות שאם ישרהו בפושרין מעת לעת אינו יכול לחזור לכמות שהיה טהור:
ולא מן הנבלה למד. דהא דמת מטמא במשא מנבלה אנו למדין ומה נבלה אם יבשה ואינה יכולה להשרות ולחזור לכמות שהיתה טהורה כדאמרינן בפרק דם הנדה דכי ימות מן הבהמה כתיב כעין מיתה אף המת אם יבש טהור:
אי מה נבלה אם נסרחת טהורה. כדדרשינן מלגר וגו' הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לא וה"נ במת כן ומעתה מי נימא דאין נצל לרבי יוסי:
אשכח תני. בברייתא בהדיא דאית ליה לר' יוסי נצל דס"ל דלהא לא איתקוש:
אי מה נבילה אין לה רקב. דלא גמירי אלא באדם:
לא למד. רבי יוסי מת מן הנבלה אלא לענין טומאת בשר ולא לענין עצמות ואין רקב לבשר שאין הרקב בא אלא מן העצמות כהדא דתני בר קפרא דילפינן מדכתיב ורקב עצמות קנאה:
או בקבר. וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר אפילו נגע בקבר אדם הראשון כלומר אפי' בקבר בני נח מטמא במגע:
מסרס קרייא. סרס המקרא ודרשהו או בקבר או ברקב הוא ומכאן רמז לרקב שמטמא באהל דבהאי קרא טומאת אהל נמי כתיב:
האדמה. משמע הנזכרת במקום אחר והיינו מזבח:
קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון. דקא סלקא דעתך דוהיו ימיו אלשעבר קאמר לא ידון רוחי בו לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו וגו' כלומר שהרי אינם חוזרים בתשובה אף כי והיו ימיו מאה ועשרים שנה בכל זאת לא שב לבו ולפיכך מתמה קרוב לאלף שנים היה אדם הראשון חי וכן בני דורו היו מאריכין ימים ביותר ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה:
אלא. מכאן רמז לק"כ שנה אחר מותו חוזר האדם למלא תרווד אחד רקב ורמז זה כאן לפי שנגזר עליהם המבול לק"כ שנה אם לא ישובו ואז יגועו וספו תמו יחדיו ויהיו לתרווד רקב כטבע המת שנעשה תרווד רקב לאחר ק"כ שנה:
וקשיא. על שיעור הזה עוג מלך הבשן נרקב לאחר ק"כ שנה ונעשה לתרווד רקב ותינוק בן יומו ג"כ בשיעור הזה דסתם התנא ולא מחלק כלום. ולא חש הש"ס לקושיא זו דכל מדות חכמים כן הוא:
ישנו. כפי השיעור אם היה נוטל בידו כמקשרי אצבעותיו ולמעלה:
מחוי הדא דר"מ הכין. שהראה להם השיעור הוא כזה כלומר דמקשרי אצבעותיו ולמעלה דקאמר כלפי ראשן הוא ושיעור דחכמים הוא מלא היד הגדולה:
הנקבר ערום. דהלכה למשה מסיני הוא שאין הרקב מטמא אלא רקב הבא מן המת עצמו בלא תערוב' מדבר אחר עמו:
אין זה רקב. אלא זה עפר קברות ג"כ עמו וצריך מלא תרווד ועוד כדתנן פ"ב דאהלות מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא ואפילו אם נקבר בתחלה. בכסותו ויש כאן מלא תרווד ועוד טמא שאי אפשר למלא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלא תרווד רקב מהמת עצמו:
רבי יוחנן אמר. כל שנקבר עמו בתחלה אפילו גילגלין תערובת דבר קטן כל שהוא אין זה רקב והא דקתני התם מלא תרווד ועוד עפר קברות טמא כשנקבר ערום בתחלה מיירי אלא שאח"כ נתערב עמו מסיד הקבר עם הרקב שהיה כבר טמא בהא אמרינן מלא תרווד רקב ועוד יש לו דין רקב:
ב' מתים שקברן זה בצד זה. אפי' שניהם ערומים ובארון של שיש אין זה רקב דכל אחד נעשה תערובת לחבירו דממ"נ גילגלין לזה ולא לזה כלומר דמי מצית אמרת דעם זה נתערב החבירו ועם זה לא ומכיון שאין אנו יודעין כ"א נעשה גילגלין לחבירו ואין זה רקב:
התיב אבא בר נתן. לר' יסא הגע עצמך אם הביא חצי תרווד רקב מב' מתים בעלמא וערבן זה בזה אם נמי נימא שאין זה רקב בתמיה:
והוה עיינן. והיה רבי יסא מעיין על שאלתו:
ואיתחמי גחיך. היה נראה לו על אבא בר נתן שהוא שוחק עליו שאינו יכול להשיבו ואיקפד עלוי רבי יסא ונענש אבא בר נתן ומית:
הא אזיל גוברא. קובל היה שהלך זה לעולמו ולא שמענו ממנו כלום תשובה על הקושיא זו:
מאי כדון. וקאמר הש"ס דבאמת מ"ט ומאי שנא מרקב משני מתים:
תמן. שנקברו שניהם ביחד אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב שבתחלה נעשו תערובת זה לזה אבל הכא ברקב הבא מב' מתים שבתחלה נקבר כל אחד לבדו והיה ראוי למלא תרווד רקב מצטרפין חצי תרווד רקב מזה וחצי מזה:
מארכובה ולמעלה. עד השוק והוי ליה חסר אבר אחד אין לו רקב שאין רקב עד שיהא המת שלם ואם נחתכה מארכובה ולמטה לא מיקרי חסר אבר ויש לו רקב:
נקברה עמו מארכובה ולמטן. לאחר שנחתכה ממנו ונרקב נקברה עמו היא נעשית לו תערובת כדמפרש לקמיה שעיקר התערובת הוא מארכובה ולמטה לפי שבעקבו של אדם יש בו עובי בשר שאין בו חיות ואין לו תורת רקב:
קשר גילגלין מן הארכובה ולמטן. כלומר אם העיקר והשורש של גילגלין מדבר הנעשה תערובת לרקב הוא מן הארכובה ולמטן ואמר לון אין כן הוא לדבריכם אפי' לא נחתכה הארכובה לא יהא לו רקב לפי שאנו רואין כאלו נחתכה ותיעשה לו גילגלין:
מכיון שהיא מחוברת לו. שאני היכא דלא נחתכה כיון שנקבר שלם כולו גוף אחד הוא וכי אמרינן דנעשית לו גילגלין דוקא אם נחתכה ונקברה עמו שאז אין לזה האבר תורת רקב ונעשית לו גילגלין:
חסר מהו שיהא לו רקב. האי בעיא אם לא חסר אלא מקצ' ולא חסר אבר אחד אם מיקרי חסר או לא:
נישמעינה מן הדא. דתניא דאין לו רקב:
ואין לו תפוסת קבר. כדתנן בפרק בתרא המוצא מת מושכב נוטלו ואת תפוסתו מן הקרקע עמו וזה אין צריך ליטול התפוסה עמו:
ואין לו שכונת קברות. דאמרינן שם אם מצא שלשה ה"ז שכונת קברות וקוברו במקומו וזה לא קנה מקומו:
ויבא כהאי דתנינן תמן. בפ"ב דאהלות דבגולגולת נקרא חסרון שלא תטמא באהל אם חסרה כדי שינטל מן החי וימות ושיערו חכמים בכסלע והכא נמי כן דבהכי הוי חסרון ואין לו רקב:
הגע עצמך שניקב וושטו. והרי ביה אינו חסר כלום ואי אפשר לחיות ואם דהכא נמי כמת חסר חשבינן ליה משום שאין יכול לחיות בתמיה:
לית לך אלא כהדא. דתנינן בברייתא דלעיל דלא מיקרי חסר אלא כשנחסר אבר אחד: