פני משה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ב
מתני' האומר קונם. ככר זה עלי או קונח או קונס בכל לשונות שיאמר מאלו מתפיס הוא בקרבן:
חרק. שאמר ככר זה עלי חרק חרך חרף כאומר ככר זה עלי חרם:
נזיק. אמר הריני נזיק אם אוכל ככר זה נזיח פזיח כאומר הריני נזיר אם אוכל:
שבותה שקוקה. שלא אוכל ככר זה:
נדר במוהי. במוהי כינוי למשה כלומר בשבועה שנשבע משה כדמפרש בגמ' וכל אלו כינויים לשבועה:
גמ' עד כדון עצמו. עד כאן לא שמענו במתני' דקונם לשון נדר הוא אלא באוסר דבר על עצמו:
מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם. אם יכיל להקדיש נכסיו בקונם שיאסרו על כל העולם או שיאסור נכסי חבירו עליו:
נשמעינה. לזה מן הדא דתני בתוספתא וה"ג כמו שהוא שם אמר לו השאילני קרדומך אמר קונם קירדום יש לי קונס נכסי' עלי ויש לך קורדום נכסיו אסורין בידוע שאין לזה קורדום (ובתוספתא קאמר קורדום שאני קנוי והיינו הך כלומר שלא קניתי קורדום אחר וזה איני משאילך שאני צריך לו ובבבלי פ"ד דף ל"ה הברייתא בנוסחא אחרת) וה"פ קונם נכסים עלי כלומר אחר שלא רצה זה להשאינו חזר המודר ונעצב על כך ואמר לו קונם נכסיך עלי אם יש לך קורדום ואינך רוצה להשאילני:
נכסיו אסורין בידוע שאין לזה קורדום. כלו' עד שיודע בבירו' שאין לזה קורדום וש"מ דיכול לאסור נכסי חבירו עליו בקונם:
שנייא היא. הך ברייתא ואין אתה יכול לפשוט ממנה דהתם טעמא שבו בלשון שהתפיס כו' כלומר מפני שהמדיר אמר מתחילה קונם קורדום עלי אם יש לי ולפיכך כשחזר המודר ואמר קונם נכסים עלי מגו דנתפס הקורדום בלשון קונם שאמר המדי' נתפסו גם הנכסים בו בלשון שאמר חבירו כדמסיק הטעם דמה נפשך קדש קורדום כלומר אם יש לו קורדום וקדש הוא שהרי אסר עליו והילכך קדשו גם הנכסים על זה לא קדש כו' ועיקר הטעם משום דנתפס בלשון שאמר המדי':
אילו אמר קונם קורדום יש לי וחזר ואמר נכסיי עליך ויש לו קורדום נכסיו אסורין יאות. כלומר אילו אמר המדי' ג"כ אח"כ קונם נכסיי עליך והוי אמרינן בזה נכסיו אסורין שפיר הוי ש"מ דיכול לאסור נכסיו על חבירו בל' קונם אבל עכשיו שאמר זה המוד' להמדי' טעמא אחרינא איכא שבו בל' שהתפיס זה הקורדום נתפסו הנכסים לזה:
אמר ר' יהושע בן חנניה אילו אמר. כלומר דר"י ב"ח מהדר לאוקמי הוכחת הש"ס מהאי ברייתא דע"כ מיכרח הוא דנאסרין הנכסים על חבירו בלשון קונם דאילו אמר נכסי מותרין וקם ליה יאות כלומר אי הוי תני כן אם אין לו קירדום נכסיו מותרין ותו לא שפיר נוכל לומר דטעמא משום דבו בלשון שהתפיס המדי' הקורדום נתפסו ג"כ נכסיו כשאמר המודר והילכך אם אין לו קורדום להמדי' שיתפס בקונם נכסיו ג"כ מותרין לזה דאדעתא דהכי מודר אם יש לו והרי אין לו:
לא אמר אלא שאין לזה קורדום. כלומר אבל השתא דקתני דנכסיו אסורין עד שנודע בבירור שאין לזה קורדום:
הא אם יש לו קורדום. כלומר הא אם אפילו יש לנו ספק אם יש לו קורדום נכסיו אסורין כדקתני בידוע דוקא ואע"ג דליכא עכשיו קורדום בבירור דנימא טעמא הוי משום דבו בלשון שהתפיס הקורדום הותפסו הנכסים ואפ"ה קאמ' נכסיו אסורין:
הדא אמרה כו'. כלו' וא"כ השתא שפיר שמעינן דקדש הקורדום אם יש לו וקדשו הנכסים לעולם אע"פ שאין כאן טעם משום דנתפס בלשון הראשון וש"מ שאדם מקדיש נכסיו לשמים בלשון קונם:
דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם קרבן. שיש להבין בו משמעות דבר לשום חול ומשמעות לשון קרבן מהו שיאסר עצמו בו:
והא תנינן קונם. וקס"ד דיש בו נמי משמעות דבר חולי' שמשתמשי' בו בלשונות ואפ"ה אזלינן לחומרא ואמרי' דעתו הי' לשם קרבן:
קונסא שמה. ודחי לה הש"ס שכך הוא שם הכינוי קונם קונח קונס ולא שיש בו משמעות לשון והבנת דבר אחר וכן בשבות':
והא תני בר קפרא. בברייתא חרס שג"כ כינוי קרבן הוא:
לא חספא הוא. בתמי' אפ"ה אמרינן דאין הולכין אחר משמעות הלשון וש"מ דאזלינן לחומרא ואם אמר חרס ככר זה עלי כינוי לקרבן הוא:
אמר ר' זעירא. לא היא דלשון גבוה הוא ומשמעותו נמי לשון חמה כדכתיב האומר לחרס וגו' והילכך אף אם הולכין אחר משמעות הלשון אמרינן דעתו היה לאסור לגבוה הואיל ואמרו בלשון נדר:
לשון אומות הוא. אכינויין דמתני' קאי דסבירא לי' לשונות נכרים הן שנודרים בלשונם כך:
כגון אלין ניוותאי. על שם העיר ובמס' שבת והרגו ניוותי אחד. והן קורין לחספא כספא וכן קונח קונס כמו קונם:
נראין הדברים. אנזיק נזיח דמתני' קאי הא דאיצטריך לאשמועינן שהן כינוי נזירות במקומות אחרים שאינם רגילים לדבר כן ואפ"ה כינוי הוי:
אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק. שהן מדברים בל' עלגים ועמקי שפה:
כן אני אומר נזיר פסיליס לא יהא נזיר. בתמיה בשביל שהוא מדבר בל' נלעג לא יהא נזיר דאיצטריך התנא להשמיענו זה אלא ע"כ אפי' במקומות אחרים שאין קורין לנזיר כן מיירי ומשום כינוי נזירות היא. פסיליס היא נלעג לשון בפסיקתא בפסוק את מי אשלח שלחתי לעמוס והיו קורין אותו פסיליס:
מיתני. כמו אנן מיתני ויש לגרוס כן כלומר אנו שונין במשנה אלו השנים שבותה שקוקה ותני ר"ח בברייתא והוסיף אלו שבוקה כו':
נדר דנדר במוהי. כלומר דמפרש הא דקתני במתני' נדר במוהי לא שאמר במוהי לחוד דלאו כלום הוא אלא שנשבע בשבועה שנשבע משה כדמפרש ואזיל במומי והוא לשון שבועה דנדר משה ובמוהי הוא כינוי למשה דמצינו שבועה גביה דכתיב ויואל משה והיינו דתנן נדר במוהי כלומר שצריך שיזכי' נדר שנדר משה וכן קאמר בבבלי עד דאמר במומתא דאמר מוהי:
ולמה. אין אנו אומרים דאם אמר בשבועה שנדר שאול נמי כינוי שבועה היא דהא ג"כ כתיב גביה ויואל שאול. ולא חש הש"ס לתרץ הקושיא דשאני התם דכתיב ויואל שאול את העם וממשה שפיר ילפינן על שבועת עצמו:
ימינא הרי זו שבועה. והאומר ימין ככר זה עלי אסור וכן שמאל ככר זה עלי:
וירם ימינו ושמאלו. וכתיב וישבע אבל בבבלי נזיר דף ג' ילוף לה דימין גופי' איקרי שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ונ"מ דלא מתפיס איניש במילתא דסמיך ליה כדאמר התם: