פני משה על תלמוד ירושלמי נדרים· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
כל כינויי נדרים כנדרים. בבבלי מוקמינן דרישא דמתני' חסורי מחסרא וה"ק כל כינויי נדרי' כנדרים כל ידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות נדרים האומר לחבירו מודר אני ממך כו' ואלו הן כינויי נדרי' קונם קינח קונס. ידות נדרים כמו בית יד של בלי שאוחזין אותו בו כך ידות הנדרים שבהם הנדרים נאחזים. כינויי נדרים. כמו המכנה שם לחבירו שאינו עיקרו של שם:
מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך או מופרש אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך או מרוחק אני ממך שאיני אוכל כו' הויא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו אבל אם אמר מודר אני ממך בלבד אין במשמעות. דבריו אלא שלא ידבר עמו ומופרש אני ממך בלבד משמע שלא ישא ויתן עמו ומרוחק אני ממך בלבד משמע שלא ישב בארבע אמותיו ואינו אסור לאכול עמו אא"כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך משום דקי"ל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:
רבי עקיבה היה חוכך בזה. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש אבל היה נראה מדעתו שהוא אוסר:
כנדרי רשעים כו'. בגמ' מפרש היכי קאמר:
כנדרי כשרים לא אמר כלום. לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים לא הכשרים שהם יריאים שלא לעבור על בל תאחר ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם ולפיכך כנדרי כשרים לא אמר כלום:
כנדבותם. אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר או הרי זה קרבן אם אוכל ככר זו ואכלה חייב בנזיר או בקרבן וכן אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן אם אוכל ועבר ואכל חייב בנזיר ובקרבן לפי שהכשרים פעמים שהן נודרי' בנזיר לאפרושי מאיסורי ומתנדבי' בקרבן שמביאין קרבן לפתח העזרה ומקדישין אותם שם כדי שלא יבאו בם לידי מכשול. נדבה היא כשאומר הרי זו ונדר הרי עלי לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינם נודרים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:
גמ' כתיב איש כי ידר. ומה תלמוד לומר עוד נדר אלא מכאן לרבות כינויי נדרים כנדרים וכן כולם:
עד כדון כר"ע. דאמר בכל מקום לא דברה תורה כלשון בני אדם וכפל המקרא לרבות הוא כדאמר בהערל ובהרבה מקומות:
כר"י. אבל לר' ישמעאל דס"ל בכל מקום לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה ולא לרבות אתא אלא כדרך הכופל בלשונו כמו שמצינו במקרא הלך הלכת כו' מנלן לרבות כינויי נדרים:
מה ת"ל ככל היוצא וגו'. דהא כבר כתיב לא יחל דברו אלא לרבות כינויי נדרי' ושבועות דבכל לשון שיוציא מפיו יעשה:
ומניין. לכינויי חרמים דלא כתיבי בהאי פרשה:
נדר נדר. כתיב הכא נדר וכתיב בפ' ערכין וחרמים איש כי יפליא נדר:
מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ודריש לה הכי אם הנדר חל ככל היוצא מפיו יעשה ואם לאו בטל כולו:
ולית ליה לר' ישמעאל כן. בתמיה:
כולה מן תמן אית ליה. תרוייהו דריש להו מהאי קרא לכינויי נדרים כנדרים ולנדר שהותר מקצתו הותר כולו מדהוי מצי למיכתב כל וכתיב ככל:
מה מקיים ר' ישמעאל נדר נזיר להזיר. דהכא לא שייכא דברה תורה כלשון בני אדם דהא לא כתיב לנזיר נזיר:
מיכן שאדם קובע. שאם היה נזיר ואמר הריני נזיר חל עליה נזירות וכשהשלים נזירות הראשון צריך להיות עוד נזיר פעם אחרת:
ולית לר"ע כן. דהא לדידיה איצטריך לכינויי נזירות וג"ש לא גמיר:
אית ליה וכולה מתמן אית לי'. מדכתי' נדר נזיר לרבות כינוי נזירות ומדכתיב להזיר ללמד שאדם קובע נזירות בתוך נזירות:
והלא הערכין והתמורות וההקדשות בפרשה היו. כלומר כולהו בתורה כתיבי ולמה לא תנינן ג"כ בהו כינוי ערכין כו':
ומשני ואלו תנינן מה הוינן מיתני. מה היה לנו לשנות בהו ערפין ערצין כו' הני לשונות לא שייכי וכמ"ד לקמן כינויים לשונות נכרים הם שדרכם לנדור באלו הלשונות שמנו חכמים במשנה והני לשונות לא מצינו בהו:
ניחא כמ"ד סתם חרמים לבדק הבית. פלוגתא דר"י בן בתירה וחכמים בפ"ח דערכין ולמ"ד לבדק הבית הרי הן כהקדש ולא דמו לתרומה:
ברם כמ"ד. התם סתם חרמים לכהנים דכתיב כשדה החרם לכהן תהיה ותנינן בהו כינויי ולמה לא תנינן ג"כ בתרומ' שהיא לכהנים להיות נמי אם הפריש בכינוי תרומה כתרומה כמו בחרמין:
ומשני ואילו כו':
ה"ג דר' יוחנן אמר אין לוקין על האיסרות וכן הוא לקמן בריש נזיר. דלא קאי אלא באיסור בל יחל ואיך לוקין על הקונמות ר"א אמר לוקין:
על דעתך דאת אמר לוקין והא תנינן. לקמן פ"ד המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב כדמפרשינן התם טעמא ולדידך דחמירא וחייב עליו מלקות לא יכנס כלל:
שנייא היא תמן. דהתירו מצות ביקור חולים מפני דרכי שלום:
אם מפני דרכי שלום אפי' בשבועות יהא מותר. דרך שאלה הוא אם נימא דאפילו בשבועות שנשבע שלא יכנס לבית חבירו אם התירו לבקר מפני דרכי שלום:
ותנינן נדרים אסור ושבועות מותר. כל זה מן השאלה כלומר דתנינן לקמן פ"ב אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר שהנדר חל על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דבר מצוה והכא מאי אם נימא דדרכי שלום מצוה דרבנן הוא והשבועה חלה או דאפי' בשבועה מותר דמה נדר שהוא חל על מצוה דאורייתא אפ"ה התירו מפני דרכי שלום שבועה לכ"ש. א"נ י"ל דהאי ותנינן פשיטות הבעיא דר' יוסי היא דמדתנן אפי' במצוה דאוריית' שבועות מותר ואפי' מה שבנדרים אסור מכ"ש במה שהתירו חכמים מפני דרכי שלום אפילו בנדר:
איזהו איסר. האמור בתורה:
והוא שיהא נדור באותו יום. שקיבל עליו בנדר שלא לאכול ביום שמת בו אביו או שנהרג בו פלוני ועכשיו מתפיס יום זה כיום שמת בו אביו והוי מתפיס בדבר הנדור:
אם בשיהא נדור באותו היום למה לי איסר. למה לו לומר עכשיו אסור עלי כיום שמת בו אביו:
וימר כאותו היום. כלו' אפילו אינו אומר אלא הריני כאותו היום בלבד נמי מתפיס בנדר הוא דהא כבר נדור הוא באותו יום:
איסר זו שבועה. אם אמר איסר ככר זה עלי או מבטא ככר זה עלי שבועה היא:
אם אומר את כו'. לקמיה מפרש לה:
אסר זו שבועה. כמו אמר מר הוא ופריך ותימר אם אומר את כן בתמיה דברישא קאמר איסר כשבועה והדר קאמר כמסתפק אם אומר את כן:
תרי תניין אינון. תנאי היא דתנא דרישא סבירא ליה איסר כשבועה הוא ותנא דסיפא מספקא ליה:
ר' ירמיה. אמר לעולם חד תנא הוא וסיפא פירושא דרישא היא וה"ק איסורו של איסר כך הוא פעמים הוא כנדר ופעמים כשבועה אמרו בלשון נדר שאמר איסר ככר זה עלי את תופסו בלשון נדר ואם אמר בלשון שבועה את תופסו במקום שבועה כדמפרש ואזיל:
אסר הרי הוא על ידי את תופסו בלשון נדר. כלומר אם אמר אסור הוא על ידי לשון נדר הוא:
אסר ואיני טועמו את תופסו במקום שבועה. אם אמר אסר ככר זה שאיני טועמו את תופסו בלשון שבועה וחייב עליו קרבן אם אכלו. והכי מסיק לה אליבא דרבא בבבלי שבועות ריש פ"ג:
אם אומר כו'. כמו אמר מר וקאמר ר' יוסי עלה לא אתייא הא דאמרי' דחייב על כל איסר ואיסר אלא בחמשה ככרין והיינו דקאמר ועל כל שבועה ושבועה כלומר בהאי ענינא דחייב על כל שבועה ושבועה חייב על כל איסר ואיסר והוא בחמשה ככרין:
עשאו כנבילה. דכבר מושבע ועומד הוא ומכאן ואילך אם נשבע עליו כמיחל שבועות על האיסרין ואין שבועה חלה על האיסר כשם שאין שבועה חלה על שבועה כדאנן בפ"ב:
ר' חנניה אמר. אפי' בככר אחד משכחת לה וכגון שנשבע לשעבר דלא שייכא אין שבועה חלה על שבועה בלשעבר שמיד שיצתה שבועה הראשונה מפיו יצתה לשקר והלכה לה והשניה שבועה אחרת היא וחייב לעצמה ואין לך לפוטרו משום אין שבועה חלה על השבועה אלא בלהבא שחוזר ואוסר עליו את האסור והוי ליה נשבע לקיים את המצות:
כהדא דתני. בתוספתא וכן קאמר בבבלי שבועות דף כ"ח גבי עיפה דתני שבועות בי רבה:
אם אומר את אין איסר מין שבועה. שהוציאו בלשון נדר כדמפרש לעיל לעולם חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו דיש נדר בתוך נדר:
אמר ר' יודן. אדלעיל קאי הא דאמרינן אין שבועות חלות על האיסרין דוקא שהזכיר נדר ואח"כ שבועה:
נדרים חלין על האיסרין. כלומר אפילו על מה שאסר עליו בלשון שבועה ואין שבועות חלין על האיסרין אפילו על מה שאסר עליו בלשון נדר וטעמא דמילתא משום דשבועה איסור גברא הוא שאוסר עצמו מן החפץ ונדר איסור חפצא הוא שאוסר החפץ עליו והילכך אם הזכיר לשון שבועה מתחילה דהוא איסור גברא ואח"כ נדר מוסיף איסור חפצא נמי עליה אבל אם הזכיר בלשון נדר ליכא למימר דניתוסף אח"כ איסור גברא עליה דמכיון שאסרו עליו בנדר קאי עליה בלא יחל דברו ואית ביה בהאי לאו נמי איסור גברא ככל לא תעשה שבתורה והילכך אין מקום לשבועה שתחול:
ר' יוסי פתר. קרא דכתיב לאסור אסר בשבועה ובא ללמדינו דאחד שאסרו עליו בלשון נדר ואחד שאסר עליו בלשון שבועה דשבועה בלשון נדר נמי מהני כדמפרש ואזיל:
הרי הוא עלי אסור הרי עליו אסור. כלומר בין שאסר עליו בין שאסר דבר על חבירו אסור וזהו לשון נדר:
שבועה. וכן אם אמר אסור שבועה הרי הוא עלי או אסור הרי עליו בשבועה אסור דשבועה שהוציאה בלשון נדר הויא ומהני:
ר' יודן. פליג וקאמר בנדרים אסור באומר עלי דוקא דהוא לשון נדר אבל אם אמר בלשון שבועה מותר כדמפרש ואזיל:
אסר הרי עלי או אסר הרי עליו אסור. אבל אמר אסור שבועה הרי עלי או אסור שבועה הרי עליו מותר משום דהזכיר שבועה ואמר עלי הוי שבועה בלשון נדר ושבועה שהוציאה בל' נדר לאו כלום היא:
מודר אני ממך. קתני במתני' וקאמר ר"י בן חנינה בכה"ג שניהם אסורים זה בזה דהוי כמו שאמר ואנא מינך שמדיר את חבירו ג"כ ממנו והיינו דמסיים התנא במתני' שאיני אוכל לך כו' משום דאי לאו הכי אלא שאמר מודר אני ממך לחוד ולא אמר שאיני אוכל לך שניהם אסורין:
אמר הככר הזה כו'. כלומר הרי זה דומה למי שאומר הככר הזה בדור ממני דודאי ואנא מינה קאמר שהרי הככר לאו בר הנאה מיניה הוא וכאומר הריני נדור מככר זה והוא ממני:
הוא הימך היא ממך. בין שאמר מודר אני הימך או ממך שניהם אסורין:
אמר היא כו'. כלומר בין שאמר הרי אני לך או הרי אני עליך ובין הרי את לי ובין הרי את עלי כל אלו הלשונות אסורין משום ידות נדרים. אבל בבבלי דף ה' מסיק דלא כר' יוסי ב"ח והא דמסיים התנא שאיני אוכל לך משום דאי לאו הכי מודר אני ממך ולא משתעינא בהדך משמע כו' כדפרישית במתני':
תנא כלוי. כלומר אם אמר לשונות אלו כלוי אני ממך נכלא ומנוע הוא ממנו או פרוש ממנו כולן ידות נדרים הן:
ולמה לא תנינן. נמי נטול הוא ממנו דהוי כנדר:
ותניתא בסופה. כלומר דהרי תנינן בסוף מכלתין אם אמרה ונטולה אני מן היהודים גבי שלש נשים כז' ושמעינן דהוי כלשון נדר:
שאיני אוכל לך כו' תופסין אותו משום יד לקרבן. כלומר אפילו לא אמר קונם אלא שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך לחוד הוי יד לקרבן ואסור משום ידות נדרים:
אם אמר לא אוכל לך. לחוד ולא אמר שבועה מקודם מהו אם תופסין אותו משום יד לשבועה כמו בקונם:
אורחיה דבר נש מימר קנתה דכולכא. קנתה יד הכלי כמו קתא דסכונא כולכא מין ירק ודרך בן אדם לומר אחוז ביד הירק או שמא הוא אומר בירק היד בתמיה וה"נ דרך לומר שבועה לא אוכל לך או שמא הוא אומר לא אוכל לך שבועה דפשיטא דלאו כלום הוא. וגי' הרשב"א ז"ל בהדיא אורחיה דבר נש למימר שבועה לא אוכל לך דלמא לא אוכל לך שבועה:
הי' חוכך בזה להחמיר. ומפרש מאי להחמיר לאסור כל נכסיו ליהנות ממנו כדמצינו דלשון נדוי חל על הנכסי' כד"א יחרם כל רכושו בעזרא שגזר עליהם לבא ולהבדל מנשים נכריות וכל אשר לא יבא בעצת הסגנים יחרם כל רכושו:
מה עבדין לה רבנן. להאי קרא:
חומר הוא בנידוי ב"ד. שאני נדוי ב"ד דחמיר ואין למידין ממני:
לצדדין היא מתניתא. הא דקאמר בנזיר בקרבן ובשבועה או או קאמר:
או בנזיר. אם אמר כנדרי רשעים הריני נדר בנזיר הוא וכגון שנזיר עובר לפניו כדמוקי לה בבבלי דף ט':
או בקרבן. אם אמר כנדרי רשעים זה עלי נדר בקרבן ואם אמר כנדרי רשעי' שלא אוכל הימנו הוי שבועה:
מאן דבעי מיפתור הדא דר' זעירא כיני. כלומר דר' אבין בא לפרש שלא תאמר דרבי זעירא פליג אדשמואל שאפילו לא אמר אלא כנדרי רשעים לבד נדר בשלשתן הוא הילכך קאמר מי שרוצה לפרש ולהבין דברי ר"ז כן הוא והרי זה דומה למי שהיה לפניו אשכול אחד ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גרסינן:
ובא אחד ואמר מה שאמרו שלשתן עלי לא נמצא זה נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה גרסינן. והכא נמי כן דמיירי שאמר כנדרי רשעים בנזיר ובקרבן ובשבועה הרי עלי כלו' כמו הרשעים שהן נודרין בנזיר ובקרבן ובשבועה וכל אלו עלי והילכך חייב בשלשתן מאחר שהרשעים נוזרין ונודרין בקרבן ונשבעין:
תני וכנדבותם. של רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבי' וכן הוא בתוספתא פ"ק בהדי' וכדמסי':
הדא אמרה שהרשעי' מתנדבי'. טעמא' מפרש כלומר מדברי זה שמענו שהרשעים מתנדבים שהרי הוא אומר כנדבותם והא לאו כלום הוא דמכיון שהתנדב אין זה רשע שאין דרך הרשעי' להתנדב אלא לנדור שאפי' כשהרשעים אומרים הרי זו עולה הרי זו שלמים דקרינן להנדבה הם אינם עושים לכונת נדבה גמורה אלא לחטא שקדם להם והרי זה כנדר ולפיכך לא אמר כלום:
מתניתא. דקתני שהרשעים נודרים דר' יודן היא דאמר טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר והכי דריש לה לקרא דכתיב לעיל מיניה את אשר תדור שלם טוב אשר לא תדור כלל משתדור ולא תשלם דשמא תדור ותשכח ולא תשלם ובבבלי גריס איפכא דר"מ לדר"י:
כיצד הוא עושה על נדבה. כלומר דמאי שנא דבנדר חיישינן שמא יבא לידי תקלה ויעבור בבל תאחר בנדבה נמי ליחוש דאע"ג דאמר הרי זו דילמא פשע ומאחר להביא ובמתני' קתני שהכשרים מתנדבין וקאמר דבנדבה הוא עושה כך מביא כשבתו לעזרה ומקדישה ותו ליכא למיחש למידי:
ר' יהודה פתח. כשהיה רוצה להתיר הנדר לא' הי' פותח לו זה הפתח אילו היית יודע כו':
ר' ינאי. פתח לו מזה מוקש אדם וגו' ואחר נדרים לבקר אחר שהתחיל אדם לנדור פינקסו נפתחת ומבקרין את מעשיו מפני שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו:
ד"א. ואחר נדרים לשון איחור נדרים הוא שאם איחר ולא שילם נדרו מבקרין את מעשיו כדמייתי עלה האי עובדא ולהאי פירושא אין פותחין בזה. ובבבלי פ"ג דף ב"ב מסיק דלא פתחינן לא בהא ולא בהאי דר' יודה משום דהוי איום גדול ואומר שמתחרט הוא ואע"פ שאינו כן:
הדא אמרה שהכשרים נודרים. כלומר דמשמעות דבריו הוא שהכשרים נודרים והוא ליתא דמכיון שהוא נודר אין זה כשר ולפיכך לא אמר כלום:
מתניתא. דקתני כנדבותם של כשרים נדר בנזיר כר' יודה היא דקאמר שחסידים הראשונים היו מתנדבי' עצמן להיות נודרים בנזיר כדי להביא קרבן חטאת:
ר"ש אומר חוטאים היו. בזה שנודרים בנזיר כדאשכחן דקרי ליה הכתוב חוטא מפני שמצר ומונע עצמו מן היין. ובבבלי גריס בדברי ר"ש לא היו נוזרים כדי שלא יקראו חוטאין ואתיא שפיר טפי דלא מיתוקמא מתני' אליבא דר"ש:
ואתייא דשמעון הצדיק כר"ש. דס"ל נמי סתם נזיר חוטא ולפיכך לא אכל מימיו אשם נזיר:
למה לי כשמעון הצדיק אפי' כר"ש. האי למה לי כמו מה איכפת ליה כלו' וכי מה איכפת לי ואפי' שמעון הצדיק כר"ש סבר מכל מקום קשיא וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב וחטאת דם מימיו שהן נמי על חטא באין:
ומשני סבר שמעון הצדיק. כלומר דה"ט בנזיר שבני אדם מתוך הקפדה נודרין וסופן לתהות והוי כחולין בעזרה:
וזה. אבל זה שהיה צדיק גמור מתוך יישוב דעתו הוא נדר ופיו ולבו שוין בשעת הנדר וקים ליה בי' שלא נתחרט. ובבבלי גריס בדברי שמעון הצדיק לא אכלתי אשם נזיר טמא מפני שהן כשמיטמאין ורבו עליהן ימי נזירות הן מתחרטין אבל בנזיר טהור אכל דאמודי אמיד נפשי' דמצי לנדור: