פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה יא
מתני' אין בין במה גדולה לבמה קטנה. בשעת היתר הבמות ובמה גדולה היא במת צבור שהיתה בגלגל וכן בנוב וגבעון ובמה קטנה היא שכל יחיד ויחיד היה עושה במה לעצמו להקריב עליה ואין ביניהם אלא פסחים ומפרש בגמרא פסחים וכעין פסחים ואין החובות שקבוע להן זמן כפסח כגון תמידין ומוספין שבבמה גדולה קרבין ולא בבמה קטנה אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעיר ע"ז אף בבמה גדולה לא היו קרבין:
כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה. קטנה:
גמ' דלא נחית לבית וועדא מן צערא. לא נכנס לבית המדרש כל זמן הזה מחמת הצער שהיה לו ובסוף זה הזמן נראה לר"א בחלמיה למחר סיני ירד וזהו ר' יוחנן ומחדש לכם דבר:
עאל. ר' יוחנן ואמר לפניהן מאיכן קשט הקושט הזה מאיכן נתאמת האמת הזה מהמקרא שתהא עבודה בבכורות קודם שהוקם המשכן כדתנן בפ' בתרא דזבחים עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים ומאיזה הזמן נתקדשו הבכורות לעבודה ומה טעם יש לזה:
מן הדין קרייה. מהמקרא הזה כשנבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כתיב לעיל מיניה כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי וכתיב במעשה מכת בכורות שאמר הקדוש ברוך הוא ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם עד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל ועדיין אין אנו יודעין לאיזה דבר נתקדשו אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה ג"כ ביטול ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וידעו כי אני ה' ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים למדנו ג"כ שקדושת הבכורות לעבודה לשמים היתה ומכאן נתקשט הקשוט הזה שתהא עבודה בבכורות:
קודם לכן מה היו עושין. כלו' מקודם עד שלא נבחרו הבכורות מפי הדבור ועשו העבודה מעצמן הית' ג"כ בבכורות כדדריש מדכתיב ותקח רבקה וגו' מה החמודות וכי הכתוב משבח לבגדיו של עשו אלא ע"ש שהיה משמש בהן בכהונה גדולה שהיה בכור ונרמז בבנה הגדול ומדכתיב עלה בגדי החמודות:
אלו הבכורות שהקריבו לעגל תחלה. דכתיב וישכימו ממחרת ויעלו עולות והן היו המקריבין ולפיכך נשבר מטה תפארתם וניטלה מהן העבודה:
הכל קרב בבמה בהמה וחיה ועופות וכו'. תוספתא היא בר"פ י"ג דזבחים וגרים התם תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין הכל קרב עולה וטעונה הפשט וניתוח וכו':
ואת הפרות העלו עולה לה'. גבי אנשי בית שמש כתיב כשהחזירו פלשתים את הארון ואז נחרבה שילה ובאו לנוב והותרו הבמות ולפיכך אף הנקבות כשירות לעולה:
פשט ר"א לתברייא. דמכאן הוא נלמד דכתיב מכל החי וגו' שיהו שלמין באיבריהן וא"כ בעלי מומין שאוסר כאן היינו מחוסרי אבר שגם לבני נח אסור לקרבן. ומייתי להא לעיל בפ"ט דפסחים ובסוטה פ"ט:
מורטים. עוף הממורט ראשי הכנף שלו פשט ר"א דנלמד מדכתיב כל צפור כל כנף פרט למירטים שאין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף:
הגה נח תורה מתוך תורה. הוציא והגה זה מתוך שנצטוה מפי הגבורה אמר כבר נאמר לי לא כאשר היה מיום אדם הראשון אלא כירק עשב וגו' והתיר לי אכילת בעלי חיים ולאיזה דבר ריבה הכתוב לי עכשיו בטהורין שבעה שבעה ובטמאין שנים שנים אלא לקרבנות ואינן קרבין אלא מן הטהורין:
אסור לישראל לסייעו. להקריב קרבן בחוץ ואפי' להעשות שליח בשביל כך אסור:
אנטונינוס שאל לרבי מהו. שאני מותר לבנות מזבח להקריב לשם. וא"ל בניהו וגנוז אבני' כלומר ולא להקריב עליו ועוד שאלו מהו לעשות לו קטרת כמתכונתה בתורה:
א"ל חסר בה אחת מסממניה. שלא תהיה כמתכונתה:
ופריך לא כן תני. לא תעשו לכם. במתכונתה ודרשינן לכם וכו' והכא אחרים הם עושין לכם:
בגין ר' רומנוס. ששלח אותו רבי לעשות הקטרת לאנטונינוס ולפיכך א"ל חסר אחת מסממני':
אית מילין אמרין. יש מהאומרי' שנתגייר אנטונינוס ויש מהאומרין שלא נתגייר ומביאין ראיה על שראו אותו יוצא במנעל נפחת ביה"כ וזה אסור ש"מ שלא נתגייר ודחי לה הש"ס דמה את ש"מ מזה שכן אפי' יריאי שמים יוצאין כך ביה"כ לפעמים אם א"א בענין אחר כגון במקום מטונף וכיוצא בזה ומייתי להא לקמן בפ' בני העיר ובפ' חלק בהלכה ה':
מיכלתי. אם מאכילני אתה מן לויתן לעולם הבא. וא"ל מטלה הפסח אתה אומר שאין לי חלק בו והאיך תאכילני מן לויתן וא"ל מה אעשה ובטלה הפסח א"א לך שאתה ערל וא"כ לא נתגייר וקאמר הש"ס כיון דשמע כן אזל וגזר. מל עצמו ונתגייר:
חמי גזירתי. ראה מילתי אם היא כהוגן וא"ל בדידי וכו':
ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש וכו'. מייתי להא בע"ז פ"ג:
מיליהון דרבנן. דלקמן אמרין גם כן דנתגייר אנטינונוס דאמר ר' חזקיה וכו':
והכתיב והבל הביא וגו' ומחלביהן. וזהו שלמים שחלביהן קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח:
מה עביד לה ר' יוסי בן חנינא. להאי קרא הוא מפרש מאי מחלביהן מן שמיניהן שבהן ולעולם עולות היו:
והא כתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. וא"כ הקריבו ג"כ שלמים:
שלימין בגופן. היו העולות בלא הפשט וניתוח וכולן עולות היו:
כמ"ד לאחר מתן תורה בא יתרו. כדרב הונא דאמר איתפלגון וכו':
יהודה בי רבי אמר מתן תורה שמע. א"כ הוי דהוא אמר לאחר מתן תורה בא יתרו:
ודא מסייעא לר' יוסי בן חנינה. שעולות הקריבו דכתיב עורי צפון וגו' דבר שהיה ישן שהקריבו בני נח ונתעורר לישראל:
ובואי תימן. אלו ישראל שמקריבין גם שלמים הנשחטין בדרום:
מהו בואי דבר שהיה של חידוש. כלומר דדחי הש"ס להאי סייעתא דאדרבה מאי בואי דקאמר משמע שהוא דבר של חידוש שנתחדשו לישראל שהן הקריבו עולות הנשחטין בצפון ולא בני נח וא"כ זהו דלא כר' יוסי בר חנינא:
מה עבד וכו'. דריש לה לדרשא אחריתא לכשיתעוררו הגליות וכו':
היא העולה. משמע שכבר היתה קריבה בבני נח וכשבאו לגבי שלמים כתיב זאת תורת השלמים וכו' אלא אשר יקריבו משמע מכאן ולהבא ולא הקריבום בני נח:
פרים הנשרפין וכו' איכן הן נשרפין. שנקרבין בבמה מיירי דס"ל שאף חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז היו קרבין בבמה גדולה שבגלגל ושבנוב וגבעון וכדמסיק ואזיל לקמיה ולפיכך שואל הש"ס אותן פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין היכן הם נשרפין דבאהל מועד שבמדבר כתיב בהדיא גבי פר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו וגו' וכן בפר העלם דבר דאבתריה כתיב והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון וגו' אבל אותן שהוקרבו בבמה היכן הן נשרפין אם צריך ג"כ אל מקום טהור או לא. וקאמר על גבי קבר כלומר דאותן לא הוצרכו להיות נשרפין במקום טהור אלא אף במקום טומאה:
מן מה דתנינן וכו'. כלומר ומנלן שהוקרבו בבמה:
מן מה דתנינן אין בין וכו' אלא פסחים וכדמסיים ואזיל כיני מתני' וכו'. כן אנחנו מפרשין להמתני' דאין ביניהן אלא פסחים בלבד שבבמה קטנה לא היה הפסח קרב אבל שאר חובות בין הקבוע להן זמן ובין שאין קבוע להן זמן ובין של צבור ובין של יחיד היו קרבין כאן וכאן וא"כ היו קרבין בבמה:
ודלא כר' יודה. כלומר רישא דהמתני' אם אנחנו מפרשין כפשטה שאין ביניהן אלא פסחים בלבד א"כ לא אתיא כר' יהודה דאמר חטאת פסח ליחיד בין חטאת יחיד וכן פסח ליחיד קרבין בבמה גדולה אבל לא בבמה קטנה ולדידיה כל שהוא חובה אין קרב בבמה קטנה וסיפא דהמתני' זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ונידב אינו קרב בבמה ההיא כר' יהודה וע"כ לאוקמא מתני' רישא דלא כר' יהודה וסיפא כר"י:
תני אמר ר' יהודה וכו'. בתוספתא דזבחים שם גריס להא בדברי חכמים וה"ג התם ר' יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל אין בין אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל אלא במדבר אין בו היתר במה ובגלגל יש בו היתר במה:
במתו שבראש הגג אין יחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד וחכמים אומרים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כאן וכאן אין היחיד מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד. גי' דהכא מוחלפת היא דר' יהודה לדברי חכמים ודחכמים לדברי ר' יהודה. ולפי מאי דגריס הכא בהאי ברייתא כך מפרש לטעמייהו דכל חד וחד:
מ"ט דר' יודה לא תעשו בגלגל וכו'. דאמר קרא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו ולר' יהודה דס"ל דהצבור הן שמקריבין חובות במדבר מקריבין גם בגלגל ולאפוקי יחיד שלא היה מקריב חובות לא כאן ולא כאן. וכפי הגי' דהכא דריש ליה לקרא הכי לא תעשו בגלגל והיינו היחידים ככל אשר אנחנו עושים פה היום והיינו הצבור שמקריבין אף החובות ואתם היחידים לא תעשו כן בגלגל וכדי שלא יחשבו הואיל והותרו הבמות בגלגל א"כ אף באהל מועד שבגלגל יכולין להקריב הכל ואף החובות לפיכך הזהיר להן משה שלא יעשו כן אף בגלגל אלא כמו שאין היחיד עושה כאן באהל מועד שבמדבר החובות כך לא תעשו באהל מועד בגלגל:
מה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות. כלומר וסיפיה דקרא איש כל הישר בעיניו לא קאי אדלא תעשו דרישיה אלא דה"ק ומה תעשו איש כל הישר בעיניו והוא דבר שהוא בא לידי ישרות ואיזו זו עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה ולפי אשר ישר בעיני כל איש ואיש וא"כ כאן וכאן במדבר ובגלגל אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד:
מה טעמון דרבנן. וכפי הגי' דהכא בברייתא וחכ"א כל מה שהצבור והיחיד וכו' וכגי' התוספתא לר' יהודה:
במקום איש הישר בעיניו יעשה לא תעשון וכו'. כלומר כשתבאו למקום אשר הותרו הבמות לכם לא תעשון שם בבמות קטנות ככל אשר אנחנו עושים פה היום להקריב היחיד החובות באהל מועד אלא ומה תעשו שם דבר שהוא בא לידי ישרות וכו' אבל באהל מועד שוין הן גלגל כמו במדבר וכדקאמרי הכא כל מה שהצבור והיחיד וכו':
ר' יהודה אומר. בכאן ע"כ שתאמר נשתבשה הגי' והוחלפו התיבות בהעתקה וא"א להעמידה לפי גי' דהכא בברייתא בפלוגתייהו אלא דכנ"ל. רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר הוזהר ובמתו בראש גגו והותר לעולה ושלמים ר' יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו צבור הותר מכללו יחיד לן באיסורו. והכי פירושא רבנן אמרי היחיד הוזהר והיחיד הותר. כלומר מה שהוזהר היחיד במדבר הותר הוא בגלגל ומפרש ואזיל במה הוזהר היחיד במדבר הוזהר ובמתו בראש גגו לזה בלבד הוזהר שלאחר שהוקם המשכן נאסרו הבמות והיו הצבור והיחיד מקריבין באהל מועד דוקא והכל הקריבו ואף החובות ולמאי שהוזהר היחיד הותר הוא בגלגל שמקריב בבמות בראש גגו שכשבאו לגלגל הותרו הבמות ובמה הותר לעולה ושלמים שבאין בנדר ונדבה אבל החובות באהל מועד הוא מקריב ולא בבמה. רבי יהודה אומר אף הצבור והיחיד הוזהרו. כלומר ודאי לענין הזהרה מצינו ששוין הן הצבור והיחיד דכמו שנאסרו הבמות במדבר ליחיד כך נאסרו הבמות אף לצבור ובאהל מועד היו מקריבין הכל וכן אף שבגלגל הותרו הבמות לא הותרו אלא ליחיד אבל הצבור הוזהרו להקריב בבמות אלא שמצינו שהצבור הותר מכללו בזה שלפעמים הקריבו ג"כ בבמה כמו בשמואל ואליהו ועל פי הדבור כדלקמן:
אבל היחיד לן בחיסורו. כלומר ומה שהוזהר עוד היחיד במדבר שלא הותרו לו להקריב החובות אפילו באהל מועד נשאר הוא באיסורו אף באהל מועד שבגלגל וכסברת ר' יהודה לפי גי' דהכא בהברייתא שכאן וכאן אין היחיד מקריב אלא עולה ושלמים בלבד. וזהו כגי' התוספתא אליבא דהחכמים וכדלעיל:
תני בשם ר"ש וכו'. בתוספתא שם אלא דכתב התם רבי יהודה אומר אף הצבור לא היו מקריבין באהל מועד שבמדבר אלא במה שקבוע לו מה"ת בלבד. וט"ס הוא וצ"ל ר"ש אומר וכן מוכרח שם דגריס אח"כ וכן היה ר"ש אומר השוחט את הפסח על היחיד וכו' ע"ש:
סבר ר"ש משנקבע מה שבכתוב עוד לא פסק. כך הוא האמת בזה ולפני המעתיקים או המדפיסים היה כתוב ראשי תיבות מה שבכתוב או מה שבתורה מ"ש וטעו והדפיסו מעשר שני והרבה מצוי בהאי תלמודא מהטעיות כאלה אשר לא שלטה בו יד המגיהים מהיודעים בתורה. וכלומר משנקבע החובות בכתוב שיש עליה זמן כגון תמידין ומוספין שוב לא פסק מלהקריב באהל מועד אלא כגון אלו ולאפוקי מחובות שאין קבוע להם זמן כגון פר העלם דבר של צבור וכיוצא שאינן באין אלא על החטא אפי' באהל מועד לא היו קריבין וכדמפרש ואזיל מה ביניהון וכו':
ר' יוסה אומר נדבת הצבור ביניהון. אם צבור הביאו קרבן נדבה כענין שכתוב בד"ה אחר שהתנדבו לעבודת בית אלהים ויזבחו זבחים לה' וגו' דכיוצא בזה אינו קרב באהל מועד שבמדבר לר"ש אבל פר העלם דבר וכיוצא בו הוקבעו גם הן בהכתוב וקריבין הן:
תני אחד האיש ואחד האשה. שוין להקריב בבמה וכך שנוי בתוספתא דזבחים שם איזהו במה קטנה בשעת היתר הבמה עושה אדם במה על פתח חצירו ועל פתח גינתו ומקריב עליה הוא ובנו ובתו ועבדו ושפחתו:
לית כאן אשה. סמי מכאן אשה שאינה כשירה להקריב בבמה דאיש כתיב בפרשה איש כל הישר בעיניו:
תני אף הנזירות. אזה הכלל דמתני' קאי דקתני כל הנידר ונידב קרב בבמה ותני בברייתא אף נדר הנזירות בכלל הוא וקרב בבמה:
לית כאן נזירות. דמשנדר בנזיר קרבן נזירות חובה היא עליו ואינו קרב בבמה:
תני אף הנסכים. קרבין בבמה ובתוספתא דזבחים שם פלוגתא דתנאי הוא דגריס במת יחיד אין נסכים דברי ר"מ וחכמים אומרים טעונה נסכים:
דלא כרבי דתני רבי אומר וכו' אלא מבפנים. באהל מועד ולא בבמה:
הסך נסך שכר לה'. לפני ה' באהל מועד:
אין כתיב בל"ת אלא מבפנים. מילתא באנפי נפשה היא ועל שחוטי חוץ קאי אין כתיב בל"ת כדדרשינן על האזהרה בשחוטי חוץ מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה וזה על הקדשים שהוקדשו להביאן מבפנים:
מניין מבחוץ. שהוקדשו להביאן מבחוץ על הבמה והוא בשעת איסור הבמות מנין שהוא בל"ת:
נשמעינה מן הדא. דתני בברייתא מנין לשוחט לפסח וליחיד וכו' בין ליחיד ולבמת יחיד ובין לבמת צבור בשעת איסור הבמות כגון משבאו לירושלים שנאסר הכל להקריב חוץ מאל פתח אהל מועד ת"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
ענוש כרת ואת אמר הכין. בתמיה והלא בלאו הכי למדנו שענוש. כרת הוא כעל שאר שחוטי חוץ כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וגו' ונכרת האיש ההוא מעמיו ואזהרת ל"ת למדנו מהשמר לך וגו' והאי דרשה למאי איצטריך:
רשב"ל אמר. להכי איצטריך כגון בשוחט את הפסח בשש שעות ולמעלן שהוא זמן שחיטת הפסח ושחטו שלא לשמו ובשעת היתר הבמה ולמה הוא אומר בשעת איסור במה בשעת איסור במתו כלומר בשעת איסורו של הפסח בבמה שאין הפסח קרב בבמה קטנה אבל הוא שעת היתר הבמה לשאר זבחים:
ולמה לי שלא לשמו. דקאמר הרי אף לשמו איצטריך לרבות את הפסח ששחטו בבמה קטנה שהוא בל"ת ומשני לרבותא קאמר שלא לשמו שלא תאמר הא קי"ל פסח שלא לשמו שלמים הוא וא"כ הן כשרין שהרי הוא שעת היתר הבמה לכל שאר הזבחים קמ"ל דאפ"ה הואיל ושם פסח עליו בתחלה יאסור בבמה קטנה הרי הוא בכלל נא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך:
ועוד מן הדא. ברייתא למדין נמי דפסח שלא לשמו בזמנו פסול הוא דתנינן יכול אם שחטו משש שעות ולמעלה יהא כשר והיינו בשחטו שלא לשמו דאלו לשמו זמנו הוא ומיהת שמעינן דבזמנו שלא לשמו פסול הוא:
מה אית לך וכו'. כלומר דמתמה הש"ס ומה אית לך למידק מהאי ברייתא דקאמר משש שעות ולמעלה יהא כשר וא"כ וכי דייקית מהא נמי דאם שחטו משש שעות ולמטן והיינו קודם שש שעות יהא פסול בתמיה וכי לא בשלא לשמו עסקינן ובשלא לזמנו ושלא לשמו ודאי כשר הוא אלא מהאי ברייתא לא תידוק מינה כלום:
הדר אמרה שלמים הבאין מחמת פסח. וכגון ששחטו שלא לשמו קודם חצות דשלמים הוא ובאין מחמת פסח הן כשרין להקריב בבמה בשעת היתר הבמות דאע"ג דהפסח עצמו אסור להקריבו בבמה מ"מ שלמים הבאין מחמתו כשרין הן בבמה דהא בפשיטות קאמר דאם שחטו שלא לשמו משש שעות ולמטן כשר הוא משום דשלמים הן וה"ה בכל שלמים הבאין מחמת פסח כגון עבר זמנו או שעברה שנתו דשלמים הוא וכשרין להקריבן בבמה ולא אמרינן דהואיל ומחמת פסח אתיין כפסח דמו וגם לענין איסור במה וכדאמרן:
עולה הבאה מחמת אשם. כגון תמורת אשם וכדתנינן בפ"ג דתמורה תמורת אשם ולד תמורתה עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והרי הן קרבין עולה כדין הנדבה וזהו כהת"ק דהתם ור"א קאמר שם יביא בדמיהן עולות ומפרש שם והלא אף נדבה עולה היא ומה בין דברי ר' אליעזר לדברי חכמים אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכים משלו וכו' שמעינן מיהת דלרבי אליעזר חובה קרי לה והשתא על דעתיה דר' אליעזר מהו שתהא כשירה בבמה מי אמרינן הואיל דמחמת חובה היא באה וזהו אשם שאין בא בנדבה ותו הא רבי אליעזר קרי לה חובה אף שהיא עכשיו עולה וא"כ אינה קריבה בבמה או דילמא הא השתא מיהת שם עולה עלה וכיון דאשכחן דעולה קרב בבמה היא נמי קריבה בבמה:
נשמעינה. לזה מן הדא דקתני במחני' לישנא יתירא זה הכלל וכו' וכל שאינו לא נידר ולא נידב אינו קרב בבמה והא תו למה לי דהא קתני כל שהוא נידר ונידב הוא שקרב בבמה אלא הא קמ"ל וכל שאינו לא נידר ולא נידב בעצמו אלא בא מחמת החובה וכגון הא דאמרן ג"כ אינו קרב בבמה כמו שאר חובות שאינן קרבין בבמה:
ואליהו. היאך היה מקריב בהמזבח אשר בנה בשעת איסור הבמות:
דיבורא אמר ליה. מפי הדבור נאמר לו לעשות כדכתיב ובדברך וגו' ובדיבורך עשיתי זאת. והובא זה לעיל בפ"ב דתענית בהלכה ג':