אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה· רבי משה מרגלית

פרק א

הלכה א

מתני' מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר. פעמים בזה ופעמים בזה כדמפרש ואזיל:

כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. דכתיב על כן היהודים הפרזים עושים את יום ארבעה עשר ומדפרזים בי"ד ש"מ מוקפין בט"ו דאמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה וכיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפין אימת ואשכחן בקרא ט"ו לשושן מסתברא שהמוקפין יעשו כשושן ודקאמר מימות יהושע נפקא לן מג"ש פרזי פרזי כתיב הכא היהודים הפרזים וכתיב ביהושע לבד מערי הפרזי מה להלן מימות יהושע אף כאן מימות יהושע ותיקנו שהמוקפין מימות יהושע שאע"פ שאין להם חומה עכשיו יקראו בט"ו כמו שושן כדי לחלוק כבוד לא"י שהיתה חריבה בימי מרדכי ואסתר ושיקראו כבני שושן ויחשבו כאלו הם כרכין המוקפין אע"פ שהם חרבים עתה כדי שיהיה לזכרון לא"י בנס זה ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק תחלה וכתיב כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע לפיכך הזכירו מימות יהושע:

אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כלומר מאחר שהמוקפין קורין בט"ו ועיירות גדולות בי"ד והיינו כולי עלמא א"כ היכי משכחת לה שקורין בי"א ובי"ב וי"ג וקאמר דמשכחת לה בכפרים שאין להם ש"צ שיקראו להם מגילה ונתנו להם חכמים רשות להקדים קריאתן ביום הכניסה שהוא יום שני בשבת שלפני י"ד או בחמישי בשבת שבלאו הכי הן מתכנסין בעיירות לקרות בתורה כתקנת עזרא וצריכים שיקרא להם אחד מבני העיר לפי שהם אינם בקיאים כל כך ומפני שהן מספיקין כל השנה כולה מים ומזון ביום הכניסה לבני עיירות הקילו חכמים עליהם להיות שומעין מקרא מגילה ביום הכניסה ולא יצטרכו לחזור וליכנס שם ביום הפורים לשמוע מקרא מגילה בעשרה. ומצאו חכמים רמז לדבר זה מן המקרא דכתיב להיות עושים את ימי הפרים האלה בזמניהם ואי לא תקון מרדכי ואסתר אלא י"ד וט"ו הכתובים במקרא לימא קרא בזמנם מתי בזמניהם אלא ש"מ מזה עוד שני זמנים אחרים חוץ מאותן הכתובים במגילה וי"ג לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקריאה לפי שעיקר הנס בו היה שבו נקהלו למלחמה להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מדינות וע"כ דלא איצטרך לרבות אלא י"א וי"ב ואין לומר דרבי קרא ט"ז וי"ז של אחר הימים הכתובים במגילה דהא אמר קרא ולא יעבור:

גמ' ר' אילא וכו'. לפרש לזמנים הללו מרמז הכתוב:

מה ת"ל בזמניהם. בזמנם מיבעי ליה:

רבי יונה ורבי יוסי. פליגי בהא לר' יונה הכתוב בעצמו מרמז שתיקנו להם בתחלה עוד זמנים אחרים כזמנים המפורש בכתוב ור' יוסי קאמר שהכתוב ניתן לדרוש להחכמים והם שקבעו להם להזמנים שאינם מפורשין:

ואלו הן וכו'. הזמנים בין הכל:

ולא יעבר כתיב. קרי ביה לא יעבר מלשון עיבור כלומר להוסיף עוד להלן:

ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל. קאמר הכי לא יעבר מיבעי ליה וכתיב ולא יעבר לדרוש ולא יותר להוסיף בזמנים:

שמואל בר נחמן וכו'. קאמר מהכא דכתיב כימים אשר נחו בהם ימים אין כתיב וכו' ללמד תן ימים אחרים כנגד ימים המפורשים והן י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו:

או י"ב וי"ג. וי"א מנלן:

יום י"ג יום מלחמה היה. שנקהלו לעמוד על נפשם ביום זה שהיתה הגזירה ובאו להלחם על אויביהם וכתיב כימים אשר נחו והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא הלכך לית לן לרבויי לי"ג:

מעתה. הואיל ולא היה בו. ניחא אל יקראו בו וקאמר ק"ו הוא אם תקנו חכמים לקרות לפניו וכן לאחריו קורין ובו אינן קורין בתמיה:

או אינו אלא תשיעי ועשירי. ומשני כימים וכו' שהן סמוכין לימים המפורשים:

ואם ימים וכו'. כדלעיל:

ובלבד וכו'. מתחלת החודש עד חמשה עשר כשר הוא לקריאה ולא מט"ו ולהלן דאמר ר' אבהו וכו':

הדא דאת אמר. שמקדימין לקריאת המגילה דוקא אבל לעשות סעודה וכו':

ויהיו אלו. הקודמין לסעודה ואלו המפורשין לקריאה או איפכא:

נזכרים ונעשים. כתיב נזכרים וכו' הכל ביום אחד:

זאת אומרת. מדדרשינן הכל מדקדוק המקראות הללו ש"מ שמגילת אסתר ניתנה להדרש וכלומר שברוח הקדש נאמרה ולא כסיפור מעשה בעלמא שאין מדקדקין בה וכדר' חלבו וכו':

מגילה שמסר שמואל לדוד. לבנין הבית וצורתו ניתנה ג"כ להדרש שלא יוסיף ולא יגרע:

זו המסורת. שמסר לו בכתב:

מכאן שניתנה להדרש. דהשכיל משמע להשכיל ולדקדק בה:

ולמה לית אנן אמרין. ללמוד מזה שניתנה ברוח הקדש דכתיב בהדיא כל אשר היה ברוח עמו:

אמר ר' מנא. דמזה יכילנא לומר מהו ברוח ברוח פיו שאמר לו ג"כ בפה ואין לנו רמז ביותר אלא מדכתיב מיד ה' זו רוח הקדש:

חלקו כבוד לא"י וכו'. כדפרישית במתני':

ויקראו הכל בחמשה עשר. על אותן שבא"י פריך אם בשביל לחלוק כבוד לא"י קורין בט"ו כשושן שנעשה בו הנס א"כ יקראו אף אותן שאינם מוקפין מימות יהושע בן נון כשושן בט"ו:

ישיבה ישיבה. נאמר כאן היושבים בערי הפרזות ונאמר ביהושע כל יושבי ההר מן הלבנון וגו':

ויקראו הכל בארבעה עשר. על אותן ערי הפרזות שבא"י עכשיו פריך שאע"פ שהיו מקדם למוקפין דהא ילפת ישיבה ישיבה וא"כ נאמר שצריך שיהו מיושבין עכשיו כמו בימות יהושע:

ר' יודה בר פזי דרש פרזי פרזות. ולדידיה לא קשיא מידי שאותן שהיו פרזות בימות יהושע הן שנקראו ערי הפרזות וקורין בי"ד אבל אותן שהיו מוקפות בימות יהושע אע"פ שחרבו ונעשו פרזות קורין בחמשה עשר:

ונאמר להלן. בביאת הארץ בימי משה ויהושע לבד מערי הפרזי הרבה מאוד:

תני. בתוספתא ריש מכלתין ר' יהושע בן קרחה אומר המוקפין מימות אחשורוש:

א"ל ר' יוסי בר' יהודה וכי מה ענין שושן הבירה לבא לכאן אם משושן הבירה וכו'. כלומר וכי מה ענין ללמוד מהמוקפות מימות אחשורוש אם משושן הבירה אתה למד שהיתה אז מוקפת חומה והא על שושן הבירה גופה קשיא וכדגריס בתוספתא בהדיא שכך א"ל ר' יוסי בר' יהודה היכן מצינו לשושן הבירה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון דהא ודאי מימות יהושע בן נון בעינן כדילפינן מג"ש וא"כ מעתה הוה קשיא בשושן הבירה אל יקראו בט"ו ושאר כל המקומות שנודע שהיו מוקפות מימות יהושע אותן שיקראו בט"ו אלא ע"כ שאני שושן הבירה וכדמסיים בהתוספתא אלא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וכלו' לתנא דמתני' מדינה ומדינה לחלק בין מוקפין מימות יהושע למוקפין מימות אחשורוש ועיר ועיר לחלק בין שושן שנעשה בו הנס בט"ו לבין שאר עיירות ולאידך כדלקמן:

הא תלתא תניי. נמצינו למדין דשלשה תנאים הן חלוקין בדבר תנייא קדמייא דהתוספתא וכתנא דמתני' מימות יהושע בן נון הדבר תלוי ותנייא אחריא והוא ר' יהושע בן קרחה סבר מימר מימות אחשורוש הדבר תלוי ותנייא אחרייא והוא ר' יוסי בר' יהודה סבר מימר עיר מכל מקום וכלומר בעיקר הדבר מודה רבי יוסי בר' יהודה לר' יהושע בן קרחה שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו כשושן וכדמסיים ואזיל נמצאת אומר ר"י בן קרחה ור' יוסי בר' יהודה שניהם אמרו דבר אחד בזה דתרוייהו ס"ל שהמוקפין מימות אחשורוש קורין בט"ו אלא שזה למד מטעם אחד דבמה מצינו משושן הוא למד וזה ר' יוסי בר' יהודה לא למד במה מצינו וכדמקשה עליה אם משושן הבירה את למד וכו' אלא מטעם אחר הוא למד מיתורא דקרא עיר ועיר ודריש ליה עיר מכל מקום אע"פ שלא נעשה בו הנס הואיל ומוקפות מימות אחשורוש הן קורין בט"ו:

ותני כן. בתוספתא שם דדריש ג"כ לעיר ועיר. ולדרשא אחריתא דמכאן למדנו דהסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו וקורין בט"ו:

לא אמר אלא כגון הא חמתה. כלומר לא תאמר לפרש כגון הדא חמתה שכל הנראה עמה נידון כחמת עצמה וקורין בה בט"ו דהא ליתא שהרי טבריא נראה וסמוך לחמת היא ואעפ"כ מספקא לן בה כדקאמר לקמן חזקיה קרי לה בי"ד ובט"ו וכו' פרט לטבריא שהים חומה לה וא"כ הוה קשיא ותיפוק ליה שהיא סמוך ונראה לחמת אלא לא קאמר כגון הדא חמתה אלא לומר על עצמה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע וכדמייתי לה מקרא דיהושע מן הדא וכו' חמת היא חמתה שאנו קורין אותה וקחשיב לה בערי המבצר והאי קרא ביהושע בגבול בני נפתלי וכן הא דלקמן ויהי גבולם מחלף וכו':

רקת וכנרת. כתיב שם רקת זו טיבריא וכנרת זו גינוסר:

התיב ר' לוי. מי מצית אמרת כנרת זו גינוסר והכתיב בדברים ולראובני ולגדי נתתי מן הגלעד וגו' הערבה והירדן וגבול מכנרת ועד ים הערבה וגו' וזה הוא בעבר הירדן ששם היו נחלתם והפסוק הראשון בגבול בני נפתלי הוא שנאמר ומעתה אם נאמר שני גינוסריות היו כלומר שני כינרת או שנאמר לא היו שנים ממש אלא שני אכטוניות כלומר חלקת המקומות שנקראו על שם כך שהן מגדלות קנים נקראין כנרים כגון בית ירח וכו' וה"נ זה שבעבר הירדן נקרא על שם זה שבגבול בני נפתלי א"נ של גבול בני נפתלי נקרא על שם כינרת שבעבר הירדן וכדמשמע מדלקמיה:

איתא חמי. ומתמה הש"ס על הא דקחשיב הכא כנרת אצל רקת ומשמע שכנרת ג"כ קורין בה בט"ו משום שסמוך ונראה לרקת זו טבריא היא דהא אמרת על כנרת חרב הכרך וכו' וא"כ אין הטעם אלא הואיל וסמוך לטבריא היא:

בא וראה בו אינן קורין. בטבריא עצמה אין קורין בט"ו בלבד וכדחזקיה דלקמיה ובחוצה לו קורין בט"ו בתמיה. ומסיק ואזיל דהא חזקיה מספקא ליה וקרי לה בטבריא בי"ד ובט"ו משום דחשש לה להאי דתני ר"ש בן יוחי דדריש בענין בתי ערי חומה ואיש כי ימכר וגו' פרט לטבריא שאין לה חומה ממש אלא שהים חומה לה וא"כ מיגלי לה היא כשאר עיירות שאינן מוקפות חומה או דילמא הא מיהת מיגניא היא כהמוקפות חומה:

ר' יוחנן. לא ס"ל כהאי דחזקיה אלא קרי לה בטבריא בט"ו בכנישתא דכיפרא שאמר הדא היא יקרא דטברייא קדמוניות שהיתה נבנית כאן במקום שהיה הבה"כ הזה ולא חשש להדא וכו' גבי בתי ערי חומה דשאני מקרא מגילה לפי שקל הקילו בקריאתה ואף במקום דמיגניא היא כמוקפת חומה חשיבא לענין מגילה:

דתנינן תמן. בפ' בתרא דערכין כל שהוא לפנים מן החומה וכו' וכלומר הרי דמצינו דאף בדין בתי ערי חומה מחשבינן הכל שהוא לפנים מן החומה כבתי ערי חומה שהן שלשה חצירות של שני שני בתים ומכיון שהן לפנים מן החומה דין אחד להם ואף על פי שאין להם חצירות כל כך וה"ה נמי לענין מקרא מגילה בט"ו:

מגבת ועד אנטיפרס וכו'. כתוב לעיל בפ' בתרא דתענית:

אפי' מאה אינן. וכי כל כך מועטות הן:

קרייה מסייע לר' יוסי בן חנינה. שלא מנה אלא הסמוכות לספר וכדמצינו המקרא שכתוב בבני נפתלי ויהי גבולם וגו' ואגב מפרש השמות שהן נקראים עכשיו בימיהם:

לוד וגיא החרשים וכו'. פסוק הוא בד"ה א' ח' ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:

ולמה לא אמרן. נמי ואונו אם בגין דכבר כתיב שם והא כתיב ג"כ לוד ואפ"ה איתאמרת בשם רבי אלא בגין דכבר תנינן לה בפ' בתרא דערכין דקחשיב התם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון יורפת הישנה וגמלה וכו':

והכתיב ובני אלפעל וגו' הוא בנה וגו'. והיאך אמרת מימות יהושע הן:

בימי פילגש בגבעה חרבה וכו'. דאלו מערי בנימין הן ושכן הכתוב מיחסו שם על שבט בנימין ומפני שחומותיהן נראות חדשות לפיכך העיד ריב"ל בשם רבי שבכלל מוקפות מימות יהושע בן נון הן וקורין בהן בט"ו:

לוד ואונו הן הן גיא החרשים. גיא החרשים כולל שתיהן הוא:

ר' חלבו וכו'. גרסינן להא בפ"ק דשקלים בהלכה א'. וגו' דהתם עיקרית דברישא גריס שם סתם הכל יוצאין בי"ד שהיא זמן קריאתה לכל העולם. ובתר הכי מייתי על האי דקתני שם במתני' נמי בט"ו קורין את המגילה בכרכין ופריך לא כן א"ר חלבו הכל יוצאין בי"ד בין עיירות ובין כרכים ומשני לא בא אלא ללמדן שכל המצות הנוהגות באדר השני נוהגות באדר הראשון. כלומר דלא קאי ר' חלבו אלא אמתני' דלקמן בפרקין קראו את המגילה בחדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה קורין אותה באדר השני ועל כה"ג הוא דקאמר הכל יוצאין בי"ד הואיל וכבר קראו בראשון וללמדך שהמצות נוהגות גם באדר הראשון:

לא מסתברא לשעבר. כלומר לא מסתברא דלא אמר הכי אלא לשעבר והיינו בדיעבד שמשום שנוהגות ג"כ באדר הראשון הלכך וכבר קראו אותה בראשון הכל יוצאין בחזרת הקריאה בשני בי"ד אבל לבא. לא דלא מסתברא לומר שאף להבא ג"כ והיינו שאפילו לכתחלה הכל יוצאין בי"ד והא תני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין אותה שני ימים בי"ד ובט"ו וכדמפרש לקמיה:

א"ל אוף אנא סבר כן. דלכתחלה לא:

א"ר מנא ויאות. דודאי כך הוא שהרי אלו משקראו בי"ד אם חוזרין וקורין בט"ו שמא אין שומעין לו בתמיה וכלומר דודאי הא דקתני מקום שנהגו לקרותה שני ימים קורין היינו אלו הקוראין בי"ד ורוצין לחזור ולקרותה בט"ו קורין דמה איכפת בכך יקראו ולא יברכו על הקריאה אבל אלו שהוקבע להן ט"ו פשיטא היא שצריכין לקרות לכתחלה בזמן הקבוע להן. ר' חלבו דקאמר הכל יוצאין בדיעבד וכגוונא דאמרן הוא שאם כבר קראו באדר הראשון ואח"כ נתעברה השנה שחוזרין וקורין בשני ואם הכל קראו בי"ד יצאו:

אם אומר את כן וכו'. כלומר ואם אתה אומר דאף לכתחלה הכל יוצאין אם קראו בי"ד נמצאת אתה עוקר זמן כרכים בידך שהוקבע להם ט"ו ולא י"ד אלא ע"כ כדאמרן:

נחמן בריה דר' שמואל. דריש שמחה וששון כתיב מכאן שהן אסורין בהספד בי"ד וט"ו משתה וי"ט כתיבי בהאי קרא מכאן שאסורין בתענית ובעשיית מלאכה:

זימנין סגין. ישבתי לפני ר' שמואל בר נחמן אביך ולא שמעית מיניה הדא מילתא לדרוש שיהא אסורין במלאכה:

אמר ליה. נחמן:

וכי כל מה דהוה אבא שמיע ליה אנת שמיע מיניה. אתה לא שמעת זה ממנו אבל הוא אמר שכך הוא מקובל מרבו:

מילתא דרבי פליגא. על זה דקאמר ר' שמואל בר נחמן שאסורין במלאכה דרבי היה מפרסם עצמו לעשות לפני רבים באלו שני ימים בשנה. שהיה רוחץ בי"ז בתמוז בחמין ונטע נטיעות בפורים דס"ל שמותרין במלאכה:

בכל מקום שכתוב. במגילת אסתר י"ט לא תמצא כתיב בזה המקרא וקיבל עליהם אלא מעצמן עשו כן בשנה הראשונה שהגיע להם הבשורה טובה כדכתיב בהאי קרא ובכל מדינה ומדינה וגו' מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב וכל מקום שכתוב וקיבל אין כתיב י"ט אלא כתיב וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות וזהו כדכתיב לעיל מיניה לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וגו':

וכאן כתיב י"ט וכתיב וקיבל. בלשון תמיה בפסוק זה ובכל מדינה וגו' שאתה דורש י"ט כתיב ביה ומי כתיב שקיבלו עליהם לעשות י"ט לעולם:

משפחה ומשפחה מדינה ומדינה וגו'. כתיב ודריש רישיה דקרא רמז על זמן בני הכפרים מדינה ומדינה וכו':

לית הדא אמרה שאסור בעשיית מלאכה. וכי לאו ש"מ מזה שבני י"ד ובני ט"ו אסורין במלאכה בימים שלהם ולפיכך בני הכפרים שמקדימין וקורין ואין י"ד וט"ו ימים שלהם כדדריש מרמז הכתוב הן הן שמספיקין להם מים ומזון בימים האלו:

א"ל אין מן הדא. אתה בא להכריח לאו מילתא הוא ולית ש"מ כלום שהרי חולו של מועד הוא אסור בעשיית מלאכה בדבר שאינו אבוד ורואין אנו שהכפרים מספיקין וכו' ודבר זה לאו כלום דכדי שיהא להם פנאי קאמרינן להכין להם מה שצריכין ואין בהן משום מלאכה אלא לית לך בענין עשיית מלאכה בפורים אלא כהדא דרבי דלעיל דס"ל שמותרין במלאכה:

ולא עזרא. שהיה לאחר זמן מרדכי ואסתר הוא שתיקן שיהו קורין בתורה וכו' ואת אמרת מרמז הכתוב של מגילת אסתר שיהו הכפרים מקדימין וקורין בימי הכניסה לפי שמתאספין לקרות בו בתורה ולא הטריחו חכמים להתכנס עוד בי"ד וכי מרדכי ואסתר שקדמו מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין אחר זמן:

א"ל. לא היא דאין אנו אומרין שמרדכי ואסתר התקינו להם כך אלא מי שסידר את המשנה וראה תקנת חכמים לחלק בזמנים הללו סמכה להמקרא משפחה וכו' לומר שמכאן סמכו חכמים לומר שהכפרים מקדימין ליום הכניסה:

הלכה ב

מתני' כיצד. משכחת לה פעמים בי"א וכו':

חל להיות. י"ד בשני וכו':

חל להיות בשלישי או ברביעי וכו'. הרי כאן הכפרים קורין בי"ג או בי"ב:

חל להיות בחמישי וכו' בו ביום. דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:

חל להיות ע"ש כפרים וכו' ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. שאין קריאת המגילה בשבת שגזרו חכמים שמא ילך אצל הבקי לקרות ויטילנה בידו ויעבירנה ד' אמות בר"ה ואם יאחרנה עד אחר השבת הוה ליה י"ו וכתיב ולא יעבור ואע"פ שכשחל ט"ו בשבת קורין בני הכרכים בארבעה עשר מכל מקום אין קורין ויבא עמלק אלא בשבת שהוא חמשה עשר דבקריאת התורה לא חששו חכמים וכמו שקורין בתורה בכל שבת דליכא למיחש שמא יטלטל כל הספר תורה בשביל הפרשה של יום וסעודת פורים כשחל בשבת יש חילוק דיעות אם עושין אותה בארבעה עשר שבו קורין את המגילה או שמאחרין אותה עד לאחר השבת והכי משמע הכא בגמרא ולכולי עלמא אין עושין אותה בשבת לפי שאינה ניכרת שהיא לסעודת פורים אלא בשביל כבוד השבת:

חל להיות אחר השבת וכו'. זה חסר כאן בנוסחת המשנה:

כפרים. מקדימין ליום הכניסה. וזהו אחד עשר והא דאמרינן בכפרים שמקדימין ליום הכניסה זה דוקא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן ושלוחי בית דין יוצאין להודיע מתי קדשו ב"ד החדש ומתי הפסח נקבע אבל בזה"ז שהעם מסתכלין בקריאת המגילה ומונין ממנה ל' יום לפסח אם יקדימו הכפרים קריאתן הרי יעשו פסח לסוף ל' יום של קריאה ונמצא אוכלין חמץ בימים אחרונים של פסח לפיכך אין קורין עכשיו את המגילה אלא בזמנה לעיירות בארבעה עשר ולמוקפין בחמשה עשר:

גמ' כל הן דתנינן וכו'. קמ"ל דכולהו דתנינן חל להיות משכחת לה שחל ארבעה עשר להיות בהן בזמן שלא היו משגיחין על הדחיות ולא כדר' יוסי דלקמן:

מתני' אמרה כן. דקתני בשני וכן בשבת ומוקפות חומה למחר וא"כ חל להיות אי"ד קאי:

אמר רבי יוסי לית כאן חל להיות בשני וכו'. ולא גרסי' להו במתני' דלא משכחת להו שחל י"ד להיות בהן שאם י"ד אדר בשני בשבת א"כ צומא רבא בחד בשבא ואם חל בשבת צומא רבא בערובתא דשבת ואנן לא עבדינן שבת ויוה"כ כהדדי כדאמרינן בר"ה:

הלכה ג

בעון קומי ר' זעירא. הקשו לפניו בני הישיבה:

איתא חמי. בא וראה אם חל להיות לכרכים יום שלהן בשבת וזהו כשחל י"ד בע"ש שהכרכין קורין בע"ש אמרינן כדתנינן במתני' שקורין הן עם העיירות בו ביום וכשחל להיות לעיירות יום שלהן בשבת אמרינן שהעיירות מקדימין ליום הכניסה עם הכפרים ולא אמרינן שהעיירות יקראו בע"ש כמו בהכרכין כשחל יום שלהן בשבת א"כ משמע דאמרי' כשנדחו מיומן ידחו ליום הכניסה. והשתא קשיא אמאי לא נימא נמי בכרכין כן שכשחל ט"ו בשבת ידחו ליום הכניסה ולא והיו קורין בע"ש:

אמר ר' לא. זהו ר' אילא היינו טעמא דלא אמרי' בכרכים שידחו ליום הכניסה ומפני כבוד כרכין הוא:

שלא יאמרו ראינו כרכין ועיירות קורין כאחת. כלומר שנדחין הכרכין ליום הכניסה כשחל יום שלהן כמו. שנדחין העיירות כשחל י"ד בשבת שזה אין כבוד להכרכין שיהו שוין בענין הדחייה כמו העיירות אבל מה שקורין הכרכין עם העיירות בע"ש כשיום שלהן בשבת זה לא כלום הוא דהואיל ובשבת א"א לקרות וכן לאחר השבת שהוא י"ו אי אפשר להן לקרות אלא בע"ש עם העיירות ולא דחינן להו יותר ואנן לא קפדינן אלא שלא ידחו הכרכין ביום שנדחין העיירות כשצריכין הן לדחות:

מעתה. אם מטעם מפני הכבוד שבני הכרכין חשובין הן מבני העיירות ומפני שהן קורין בט"ו כמו בשושן שנעשה בו הנס מעתה נימא נמי בכפרים ועיירות בדחייה כן דכשחל י"ד בשבת אמרינן דכפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ואמאי ונימא לא ידחו העיירות ליום הכניסה שלא יהא אומרין ראינו כפרים ועיירות קורין כאחת ובודאי בני עיירות חשיבי מהכפרים. דמיהת קורים בזמן המפורש בהכתוב אלא דנימא דבכה"ג יהו עיירות קורין בע"ש וכמו הכרכין כשחל ט"ו בשבת:

מעתה חל להיות בשני וכו'. כלומר ותו דכשחל י"ד בשני או בחמישי דאמרי' כפרים ועיירות קורין בו ביום הא נמי קשיא דאמאי קורין כאחת אלא דנימא דכשחל י"ד בשני יהו הכפרים מקדימין ליום הכניסה שלפניו אע"ג שהוא עשירי דהיא גופה קשיא למה לא תיקנו גם להעשירי וכן מיום הכיניסה ליום הכניסה יקדימו מפני כבוד העיירות דכל מה דמצינו למיעבד שלא יהו קורין עם הכפרים כאחת ניעבד:

חל להיות בחמישי וכו'. וכן כשחל י"ד בחמישי יקדימו הכפרים להשני שלפניו. וכשחל בשבת יקראו העיירות בע"ש כדאמרן וקשיא לטעמא דר' לא:

אשכח. ברייתא דתני כפרים ועיירות וכרכים קורין כאחת ולא שכולם קורין כאחת ביום אחד קאמר דהא לא משכחת לה בשום פעם דאם חל י"ד בע"ש אין העיירות צריכין להיות נדחין אלא קורין בו ביום והמוקפין הן שנדחין שא"א לקרות בשבת ואם חל י"ד בשבת אז העיירות הן שנדחין אבל המוקפין קורין למחר אלא דה"ק דהאי תנא ס"ל דלא כטעמא דרבי אילא להא דמפרש להתנא דמתני' שחששו משום כבוד הכרכים שלא יהו שוין יחד להעיירות כשאירע להן שהן נדחין וכדפרישית משום דלא ס"ל לא כהתנא דמתני' ולא כטעמיה אלא דס"ל דכשם ישאם חל י"ד בשבת שאין משגיחין על כבוד העיירות שלא יהו קורין עם הכפרים ביום אחד ואמרינן הכפרים והעיירות מקדימין ליום הכניסה כך אם אירע הדחיה להכרכין שחל י"ד להיות בע"ש וט"ו בשבת והן צריכין שידחו מקדימין ג"כ ליום הכניסה וקורין עם הכפרים ביום אחד וזהו דקאמר כפרים וכו' קורין כאחת וכלומר כמו דאשכחן שהכפרים ועיירות קורין כאחת כך לפעמים הכפרים והכרכין קורין כאחת וזהו הת"ק דהתוספתא כדלקמן:

וההן תנייה. והאי תנא דלקמן:

לא נסב אפילו לבירייה. כלומר לקח לו דרך לעצמו ואף לא כהתנא ברא דאמרן אשכח תני וכו'. בירייה הוא ברא בלשון הש"ס הזה ודוגמתו תמצא בריש פ' כיצד צולין תנא ברייה וכן בהרבה מקומות. והאי תנא רבי הוא כדמייתי ליה לקמן. והכי תנינן בתוספתא פ"ק חל להיות בע"ש כרכים המוקפין חומה מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום רבי יוסי אומר אומר אני שלא יקדמו בני כרכין לבני עיירות אבל קורין עמהן בו ביום חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בע"ש ומוקפין חומה לאחר שבת רבי אומר אומר אני הואיל ונדחו עיירות גדולות ממקומן ידחו ליום הכניסה. זו הוא גי' התוספתא. והכא גריס אליבא דרבי דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה כלומר דלא כהת"ק והוא התנא ברא דס"ל כל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ובין העיירות כשחל י"ד בשבת שהן נדחין מיומן נדחין ליום הכניסה וכן המוקפין כשחל י"ד בע"ש והמוקפין הן שנדחין מיומן ליום הכניסה הן נדחין ואין קורין עם העיירות בו ביום וא"כ לדידיה אשכחן שלפעמים הכרכים קורין קודם להעיירות וההן תנא דהוא רבי לא ס"ל הכי אלא דקאמר כולהם ידחו ליום הכניסה והיינו כשהכרכין נדחין הן מיומן שחל י"ד בע"ש והכרכין נדחין מזמנן אז גם העיירות נדחין עמהן ליום הכניסה וכדמפרש ואזיל לטעמיה:

דאית ליה שלא יקדמו וכו' דאית ליה כל שהוא נדחה וכו'. כלומר דס"ל לרבי הא והא שצריך שלא יקדמו הכרכין להעיירות אלא כמו בכל שנה שהעיירות קודמות להכרכין ואית ליה נמי דכל הנדחה ממקומו בדין הוא שידחה ליום הכניסה הלכך אף על גב דבכה"ג העיירות אינן צריכין שיהו נדחין שהרי יכולין לקרות בע"ש מ"מ מכיון שהמוקפין ע"כ צריכין שיהו נדחין וכל הנדחה ליום הכניסה הוא נדחה ואם אתה אומר שהעיירות יהו קורין בזמנם בע"ש יקדמו הכרכין להעיירות והואיל ואי אפשר אמרינן דבכה"ג אף העיירות ידחו ממקומן וכולם יהו מקדימין ליום הכניסה:

רבי אומר וכו'. השתא מייתי ליה לההן תנייא דקאמר שהוא רבי וסברא בפני עצמו הוא דס"ל דאית ליה וכו' דאית ליה וכו' וכדפרישית:

היך עבדין עובדא. כחד מהני ד' תנאי דפליגי כדאמרן:

אמר ר' יוסה. לעובדא הלכה כסתמא דמתניתא ואם חל י"ד בע"ש עיירות ומוקפין קורין בו ביום ואין המיקפין נדחין ליום הכניסה:

בעון. הדר בעו בני הישיבה לפני ר' זעירא אסיפא דקתני במתני' חל להיות בשבת וכו' ואמאי עיירות מקדימין ליום הכניסה הא כמה דאת אמר תמן בבבא שלפניה חל להיות ארבעה עשר בערב שבת שחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות ואין נדחין ליום הכניסה ונימא נמי אם חל להיות לעיירות יום שלהן בשבת יקראו בע"ש ולא ידחו ליום הכניסה:

אלא מתניתא כתרין תנייא. זה הכל מסקנת דברי בני הישיבה הן כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כתרי תנאי ומי ששנה זה לא שנה זה וכדמסקו ואזלו:

תנייא קדמייא. זה מה שהתחלנו לפלפל בו בהסיפא בחל י"ד להיות בשבת הוא סבר מימר כל שהוא נדחה ממקומו ידחה ליום הכניסה. ותנייא אחרינא זה ששנה הבבא שלפניה חל להיות ע"ש סבר הוא מימר כל שהוא נדחה ממקומו לא ידחה ליום הכניסה אלא ליום שיכול לקרות בו ולפיכך כאן שהמוקפין נדחין ממקומן שאינן יכולין לקרות בשבת קורין הן בע"ש עם העיירות:

אמר לון. ר' זעירא לא היא אלא כן אמר רב חד תנייא הוא ששנה לשתי הבבות והכא טעמא אחרינא איכא דמפני מה אמרו כשחל י"ד בע"ש וחל להיות לכרכים יום שלהן בשבת שקורין הן בע"ש עם העיירות דאמר ר' חלבו לעיל ריש פרקין הכל יוצאין בדיעבד בי"ד שהוא זמן קריאתה לרוב העולם ומכיון דבדיעבד הכל יוצאין בי"ד הכא דלא אפשר להן לקרות ביומן קורין אף לכתחלה בו ודכוותה נמי בסיפא בחל להיות לעיירות ליום שלהן בשבת נדחין הן ליום הכניסה ואין קורין בע"ש ונמי מדר' חלבו דאמר לעיל יום י"ג יום מלחמה היה והוא מוכיח על עצמו שלא היה בו ניחא ובדין היה לא לקרות בו דבימים אשר נחו כתיב אלא מק"ו הוא דמרבינן ליה כדלעיל ומכיון שמן הדין אינו יום ראוי לקריאה ואין עליו רמז מהכתוב הכא שאין העיירות יכולין לקרות ביומן נדחין הן ליום הכניסה ולא בע"ש שהוא יום י"ג ויום הכניסה שהוא י"ב יש לו רמז מהכתוב כדאמרינן לעיל דמרבינן י"א וי"ב מבזמניהם או מכימים:

אשכח תני. אידך דס"ל אם חל י"ד בשבת כפרים קורין בע"ש וכו' והטעם דאינו בדין שיהו העיירות וכפרים קורין כאחת ביום אחד וכהאי סברא דלעיל גבי הא דר' אילא ואיפכא ליכא למימר דס"ל להאי תנא כל הנדחה נדחה ליום הכניסה וכיון דהכא העיירות נדחין ממקומן ליום הכניסה הן נדחין:

היך עבדין עובדא. בהא דפליגי תנאי בחל י"ד בשבת:

אמר ר' יוסה לית אפשר. שיהא חל י"ד בשבת וכדאמר ר' יוסה לעיל בריש הלכה לית כאן חל להיות בשבת דא"כ צומא רבא יחול בערובתא דשבתא וזה אי אפשר:

ואין אפשר. ואם בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היה אפשר זה ולא היו משגיחין על הדחיות א"כ הלכה כסתמא דמתני' בחל בשבת:

כל שאמרו ידחה ממקומו בלבד בעשרה. דהואיל וקורין אותה שלא בזמנה אין קורין אלא בעשרה:

ואנן חמיין רבנן. דנהגי לקרות אפי' ביחיד ושלא בזמנה:

ר' אבונה בשם רב אסי. קאמר נמי כדרב יהודה:

ר' חנניה אמר. פליגי אמוראי בזה:

מתיב וכו'. לדידך שאפי' ביחיד א"כ למה בני הכפרים מתאספין ליום הכניסה להעיירות לקרות עד שהוא במקומו יקרא ביחיד ויכול לקרות ביום שירצה:

אמר. ליה רבי סלקית מתניתא אחד עשר וכו'. בתמיה וכי אתה רוצה לסלק להמתני' ולבטלה דקחשיב לימים הללו ונלמדו מהכתוב ומסתמא כשתקנו הזמנים בעשרה תקנו ומה שאני אומר אפי' ביחיד היינו על כל מה שאמרו ידחה ממקומו הוא דקאמינא:

הלכה ד

מתני' איזו עיר הגדולה כל שיש בה עשרה בטלנין. כדקאמר בגמרא שבטלין ממלאכתן לבית הכנסת והן מתפרנסין משל צבור כדי להיות מצויין תמיד בשעת התפלה בבהכ"נ:

באלו אמרו. במגילה אם חל זמן קריאתה בשבת וכן בתרומת שקלים דמשמיעין על השקלים באחד באדר אם חל בשבת מקדימין ולא מאחרין וכן אמרו בגמרא:

אבל זמן עצי כהנים והעם. כמו שנשנה לעיל בפ' בתרא דתענית וחל אחד מהזמנים בשבת וט' באב שחל בשבת וכן שאר התעניות וכן חגיגה אם חל י"ט בשבת ואינה דוחה שבת להביא שלמי חגיגה וכן הקהל את העם שהיה המלך קורא משנה תורה וכל העם חייבים לבא לשמוע ולהביא נשיהם וטפם כדכתיב וזה אי אפשר בשבת כדקאמר בגמרא משום בימה שהיו עושין להמלך ואי אפשר לעשות מקודם שזמן הקהל ביום א' דחול המועד כדתנן בפ"ז דסוטה וח"א לעשותו בי"ט כל אלו מאחרין ולא מקדימין. ובכולהו אינך טעמא דאכתי לא מטא זמן חיובייהו וט' באב דאקדומי פורענותא לא מקדמינן:

אע"פ שאמרו. במגילה מקדימין לקרותה מותרים אלו הימים הקודמין בהספד ותענית:

ובמתנות לאביונים. מי שנתן בימים הקודמין י"א וי"ב וי"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו אבל משלוח מנות אין נוהג אלא ביום הסעודה והיא בזמנה דוקא כדאמרינן בריש פרקין:

אמר ר' יהודה וכו'. וכבר כתבנו במתני' דלעיל דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד לעיירות ולכפרים ובט"ו למוקפין:

גמ' תני וכו'. כדפרישית במתני':

שאין אנו צריכין לתלמודינו. להתפרנס מן התורה לפי שיש לנו פרנסה משל צבור:

תני בברייתא:

כפר שאין בו עשרה. להיות מתכנסין בו בב' וה' לקרות בתורה:

תקנתו קלקלתו. קלקלה שאין בו עשרה היא תקנתו ונעשה כעיר לקרות בי"ד:

ותרומת שקלים. כדפרישית במתני':

סעודת ר"ח. שהיו נוהגין לעשות ביום שקדשו החדש כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין:

וסעודת פורים. אם חל בשבת מאחרין לאחר השבת לעשות הסעודה ולא מקדימין:

ויעשו אותן בשבת. אם הזמינו הכל מלפני השבת:

א"ל וכו'. את ששמחתו תלויה בב"ד. כלומר ימי משתה ושמחה באותן הימים הוקבעו על ידי שקבלו עליהם לעשות וב"ד שבאותו הדור הסכימו לכך יצא זה יום השבת וכן ר"ח עצמו שמחתו תלויה בידי שמים היא שע"י שהיום שבא ונצטוינו מן השמים עליה ויש רמז ג"כ מהכתוב על השלש סעודות בשבת וכן ר"ח נצטוינו לקדש החדש וע"י כך עושין הסעודה:

מגבת פורים. מה שגבו לצורך עניים הוא לפורים שישמחו בו היום וכדאמר ר"א ובלבד שלא ישנה ממנה העני לדבר אחר ואפי' לקנות רצועה למנעלו ה"ז אינו צורך פורים:

אין משנין במעות פורים. שגבו לצדקה אין משנין לצדקה אחרת. ופריך הא שאר כל המעות שגבו לצדקה זו משנין לאחרת הרי לאותה צדקה היא שגבו אלא כך היא כל המעות עד שלא ינתנו לגזברין לשם כך וכך את רשאי לשנותן משניתנו וכו' וכדאמרינן לקמן פ' בני העיר בסוף הלכה א' אבל מעות פורים לעולם אין משנין:

מה ראה זמן עצי כהנים וכו'. הובא לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה ועיין במקום המצויין שם עד ולא משלימין:

ובתשעה באב וכו' בדין היה וכו' טובים השנים מן האחד. לעיל בפ' בתרא דתענית בהלכה וע"ש:

ובחגיגה. מנלן שאינה באה בשבת:

כתוב אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף וגו'. משמע שבי"ט שקרוי חג ואתה קוצר והרי כתוב אחד אומר כל מלאכת עבודה לא תעשו בי"ט הא כיצד וכו':

שבשעה שהוא חל בחול אתה חוגג. מביא חגיגה ושובת ממלאכה ובשעה שי"ט חל בשבת ואי אפשר להביא חגיגה למחר אתה חוגג להביא חגיגה וקוצר ומתקיים הכתוב וחג הקציר שנקרא חג ומותר לקצור בו:

ובלבד שיבליע לעיסתה. על חולו של מועד קאי דהא כתיב שם גם וחג האסיף ואתה צריך לדרוש ג"כ שאם חל י"ט בשבת למחר אתה חוגג וקוצר ואוסף והוא חול המועד ובלבד מה שצריכה האשה שיבליה לעיסתה לצורך המועד ולא שהותר לעשות מלאכה בו כימות החיל:

כהדא דתני להן אינש וכו'. גריס להא לעיל ריש פ' מקום שנהגו וע"ש:

ובהקהל. ומפני מה אין זה בשבת:

מפני התקיעה. שהיו הכהנים תוקעין להקהיל את העם ואין תקיעה בשבת:

מפני הבימה. שהיו עושין להמלך דאלו מפני התקיעה הרי אינה אלא משום שבות ואין שבות במקדש:

ויעשו אותה מאתמול. קודם י"ט:

שלא לדחוק את העזרה. ימים שנים ושלשה אם יקדימו לעשותה קודם י"ט שהקהל היה בא' של חול המועד:

מתניתא דר"מ וכו'. האי סוגיא כולה עד לא בדא הלכה כסתם גרסינן לה לעיל בפ"ב דתענית ומתני' דרבי מאיר דקאמר על מתני' דהתם קאי ומייתי לה אגב הא דלקמן וע"ש:

רבי יודן נשייא שלח לר' הושעיה רבה חדא עטם. חתיכה אחת של בשר ולוג אחד של יין:

שלח. ר' הושעיה ואמר ליה קיימית בנו ומתנות לאביונים דזה דבר מועט הוא מהנשיא:

חזר ושלח ליה. ר' יודן נשיא:

חד עיגל גדול וחד גרב. חבית דחמר שלח ליה ר' הושעיה עכשיו קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו:

תני מקום שמסתכנין קורין אותה בי"ד. זו היא גירסא נכונה שמצאתי. כלומר שישראל מסתכנין בדתיהן מהאומות אין מקדימין כלל אלא קוראין הכל בי"ד:

ר' יוסי בעי. על זה אם במקום שמסתכנין א"כ אל יקראו אותה כל עיקר מפני הסכנה:

הלכה ה

מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה. אחר כך שראו ב"ד לעבר השנה חוזרין וקורין אותה באדר השני בזמנה. הכי מסיק בגמרא ולפירושא דמתני':

אין בין אדר הראשון. מסיק בגמרא התם חסורי מחסרא והכי קתני אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים וכן משלוח מנות שאלו אין נוהגות אלא באדר השני הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין ובסדר הפרשיות לא איירי הכא ובאדר השני הן שנוהגות:

גמ' מתניתא כשעיברו ואח"כ קראו אותה. אם עיברו מקודם וקראו בראשון וקמ"ל דחוזרין וקורין בשני מאחר שלא יצאו בקריאת הראשון שכבר נתעברה השנה אבל אם קראו אותה בראשון ואח"כ נמלכו ב"ד ועיברו השנה לא בדא אמר שצריך לחזור ולקרותה בשני מפני שבשעת קריאתה אכתי לא נתעברה ויוצאין י"ח בקריאה של הראשון:

מתניתא וכו'. ומהדר הש"ס דלא היא דמתני' לא אמרה כן דמשמעות לשון המשנה לא כך היא אלא דה"ק קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה אח"כ אעפ"כ קורין אותה באדר השני משום דאיגלאי מילתא למפרע שלא יצאו י"ח בקריאת פעם הראשון:

הזאת השנית. כתיב ומה ת"ל עוד השנית אלא מכאן וכו':

לא דיינו הצרות הבאות עלינו. מחמת הקנאה:

הדא היא דכתיב וכו' השנית. שלא קבלו עליהם עד אגרת השנית ולא נפקא לן מזה שיקראו עוד בשני:

זאת. זו תורה שכתוב שם מעשה עמלק:

זכרון אלו הנביאים וכו'. מה שכתוב בשמואל:

אלו הכתובים. ומגילת אסתר נרמז בזה כדכתיב בה ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר כלומר שנרמז בהספר שכתוב בפ' עמלק:

ולא יסף. לא פסק:

הלכות. שבתורה שבע"פ שנאמר הליכות עולם לו אל תיקרי הליכות אלא הלכות:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי מגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה