פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה י
מתני' ובכוהנת. שאינו יכול לקיימה משנשבית שאשת כהן אסורה לבעלה משנאנסה כותב לה אפריקינך ואהדרינך למדינתיך וחייב לתת לה כתובתה ואע"פ שבע"כ צריך לגרשה:
אינו רשאי. שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית:
חייב לרפותה. שהרפואה כמזונות:
רשאי. שאינו חייב לזון גרושתו והרי היא קבלה מזונות שהן כנגד מעשה ידיה עד עכשיו אבל בפדיון שהוא תחת הפירות אע"פ שאין אדם חייב לפדות גרושתו אינו רשאי לפי שעדיין לא קבלה תשלום הפירות שאכל עד עכשיו:
גמ' אין היורשין חייבין לפדותה. כלומר היבמין שיורשין נכסי אחיהן אין חייבין לפדותה כדמפרש טעמיה לקמן:
לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה. שלא היה מוטל עליהן החיוב אלא אפילו נשבית לאחר מיתת הבעל שכבר זקוקה היא ליבם אפ"ה אינן חייבין:
אין כאן אינתו. אין אני קורא ביבמה ואותבינך לי לאינתו שהרי לא היתה אשתו מעיקרא:
מה למדינתה ממש. לשון שאילה היא אם דוקא למדינתה ממש צריך להחזירה וקאמר דלא אלא ליישוב בלבד הוא דחייב להחזירה ואין צריך לטפל עמה להביאה למדינתה:
כל מכה שיש לה קיצה. יש לה קצבה ואינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות ומתרפאת מכתובתה:
ושאין לה קיצה. הוי בכלל מזונות ומתרפאת מנכסי בעלה:
חדא איתא. אשה אחת שהיתה לה חולי ובאת לפני ר' יוחנן:
קצץ הוא אביד. כלומר אם קצץ עם הרופא הרי אבדת וצריכה את להתרפאות מכתובתך:
לא. עדיין לא נקצץ ודינה להתרפאות מן הנכסין:
אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. והיכי עביד רבי יוחנן הכי לגלות לה דינה מקודם שמא מתוכו תלמד לשקר:
יודע היה בה שהיא כשרה. ואינה מדברת שקר: