פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק ד
הלכה א
מתני' נערה. והצער בתפוסה. באנוסה ולישנא דקרא נקט ותפשה ושכב עמה ונמי לאביה הוא:
עמדה בדין. דהאב אינו זוכה עד שתעמוד בדין עם הבועל:
מת האב. אח"כ הרי הן של אחין דכבר זכה בהן האב:
הרי הן של עצמה. דכיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואין אדם מוריש זכות בתו לבנו כדיליף בגמרא מקרא:
מתני' מת האב. משעמד' בדין בנערותה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:
הרי הן של אחין. דכיון דעמדה בדין זכה בהן האב:
גמ' מאן תנא נערה. כלומר דמדייק דלא קתני בתולה אלא לאשמעינן נערה דוקא ולא קטנה ורבי מאיר היא דאמר בפרקין דלעיל קטנה אין לה קנס:
ודלא כרבי שמעון. דקתני הצער באנוסה:
דר"ש וכו'. בפירקין דלעיל הלכה ה':
עד כדון דברים הבאים מחמת הביאה. עד כאן לא שמענו דזכתה התורה לאב אלא הני דחשיב במתני' שהן מחמת הביאה וטעמא שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין:
חבל בה. אחר או סימא וכו' למי הוא משלם דהכא לא שייך האי טעמא דהא אי בעי חבל בה לא מצא חביל דאין אדם רשאי לחבול בבתו ועובר בה כעובר על חובל בחבירו משום לא יוסיף פן יוסיף:
רבי יוחנן אומר לאביה. כדמפרש במאי פליגי:
עד שתבגור. כמו עד לא עשה ארץ (משלי ח) כלומר אפילו קודם שתבגור מעשה ידיה שלה הילכך חבלה נמי שלה והיינו השבת שבטלה ממלאכה וכן הא דאפחתה מכספה:
מבגורה ואילך. מעשה ידיה שלה אבל מקודם מעשה ידיה לאביה הילכך חבלה נמי לאביה:
כ"ע מודיי שהן של עצמה. חבלה שהרי יצאת מרשות האב ומעשה ידיה שלה:
מתניתא כו'. תניא כוותיה דר"י ותניא כוותיה דר"ל כדמפרש ואזיל מתני' מסייע לר"י כו' וה"ג כמו שהוא בתוספתא החובל בבנו ובתו של חבירו של בתו נותנין לו מיד ושל בנו עושה לו בהן סגלה בבניו ובבנותיו קטנים של עצמו פטור מן הכל. של בתו יתן לו מיד דזכי ליה רחמנא אבל בבנו לא זכי ליה מידי:
סגלה. בפרק החובל מפרש מאי סגלה ס"ת וכן פליגי התם ר"י ור"ל בהאי פלוגתא דלעיל:
בבניו ובנותיו הקטנים שלו פטור. דחבלה שלו הוא וכרבי יוחנן:
אית מתני'. יש עוד ברייתא אחרת ורישא וסיפא דהתם מסייע לר"ל:
החובל בבתו קטנה ניזקה. דאפחתה מכספה שלה דלא זכתה לו התורה אלא דברים שהן מחמת ביאה והיינו כר"ל:
ופטור מן הבושת ומן הפגם. דבזה לא פליגי מידי שהוא של אב דהא אי בעי מסר לה וכו':
והשאר. השבת יעשה בהן סגלה עד שתגדיל והיינו נמי כר"ל דמעשה ידיה שלה:
מה חמית מימר כן. על המתני' קאי מה ראית לחלק בין מת האב משעמדה בדין ובין מת עד שלא עמדה:
ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. כלומר דקרא כתיב ונתן לאבי הנערה והוי מצי למיכתב ונתן לאביה אלא למידרש הכי פעמים שאתה נותן לנערה עצמה ופעמים שאתה נותן לאבי הנערה הא כיצד כשעמדה בדין עד שלא מת מצינו לקיים ונתן לאבי הנערה:
מת אביה. מקודם העמדה בדין לעצמה וכן עד שלא בגרה כו':
מנן אילין מילייא. מנא לן לחלק כן דילמא זכות שזיכתה לו התורה שלו הוא ואם מת יהא של אחין:
אין בנותיכם לבניכם. זכות בנותיכם אין לבניכם כדמפרש בקנס הכתוב מדבר שלא זכתה התורה אלא לאב ואין מוריש לבניו וכן תני רבי חייא וכו':
קנס אימתי הוא מתחייב. בעלמא קאי אימתי חל חיוב הקנס:
משעה ראשונה. שעת הביאה:
בסוף. משעמדה בדין:
והא תנינן עמדה בדין וכו'. ואי משעה הראשונה מתחייב בקנס אפי' לא עמדה בדין הרי הוא של אב:
מטינתה לההיא דתני ר"ש ב"י. קא נגעת בה במתני' לההיא כו' כלומר בזה צריך אתה לבא לטעמיה דרשב"י דשאני התם דמגזירת הכתוב הוא לחלק בין העמדה בדין או לא כדדריש מקרא ונתן וכו':
ובוגרת יש לה קנס. בתמיה ולדידך דאינו מתחייב בקנס עד שעת העמדה בדין הא השתא בוגרת היא:
תחת אשר עינה לרבות וכו'. הואיל והיתה בת קנס מעיקרא:
ואתיא אילין פלוגוותא כהלין וכו'. כלומר דהאי פלוגתא דפליגי אם חיוב הקנס חל משעה ראשונה או משעת העמדה בדין שייכא האי פלוגתא נמי בהא דתנינן בפ' מרובה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' להיורשים שכבר נתחייב קודם שמת האב וקס"ד דתליא נמי בפלוגתא דרבי יונה ורבי יוסי לרבי יונה אפי' מת האב קודם העמדה בדין משלם שכבר חל עליו החיוב משעת הטביחה ולרבי יוסי דוקא אם מת האב אחר העמדה בדין. מתיב רבי חגיי לרבי יוסי גרסינן על דעתך דתימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי. אם כן קשיא אדתני התם בסיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ולדידך ניתני גנב כו' לא הספיק לעמוד בדין עד שמת אביו משלם תשלומי כפל בלבד ולא ד' וה' דהא לא חל עדיין חיוב הקנס קודם העמדה בדין ואפילו טבח ומכר בחיי אביו משכחת לה דפטור מד' וה':
והן אמר ארבעה וחמשה. כלומר דמשני דשאני התם דבארבעה וחמשה אמרינן ולא דמייא להך דהכא וטעמא דבשלמא התם שייכי האחין בדבר שהקנס יוצא ממנו והיינו הבהמה ובכה"ג אדם מוריש לבניו הקנס אף על פי שלא עמד בדין שהרי הבהמה עצמה מוריש לבניו והילכך לכ"ע לא משכחת לה פטורה אם טבח ומכר בחיי אביו אלא שאם מת האב קודם הטביחה היינו טעמא דפטור דבעינן וטבחו כולו באיסורא וליכא שהרי יש גם לו חלק בה:
ברם הכא כל עמא מודו שהן של עצמה. כלומר אבל הכא הא ע"כ כ"ע מודים שהן שייכי' לעצמה ואין לאחין חלק בהן אלא דזכתה התורה זכיתה לאב ואותו זכות הוא מוריש לבניו והיינו דוקא כשעמדה בדין שאז זכה בהן האב אבל מקודם לא שהרי עיקר הדבר שהקנס יוצא ממנו והיינו הבת אין אדם מוריש לבניו:
לא צורכה דלא למי הוא נותן לעצמה נותן לאביה. דלא כמו אלא ואסוקי מילתא היא כלו' דהכא ודאי איצטריך ושייך שפיר החילוק מתי הוא נותן לעצמה ואין לאחין בהן כלום ומתי הוא נותן לאביה ואם מת הוא לאחין והיינו אם עמדה בדין או לא דמשעמדה בדין כבר זכה בהן האב וממונא הוא להורישו לבניו אבל מקודם לא כדאמרן אבל גבי טביחה לעולם הוא מוריש לבניו אפילו לא עמד בדין ולא שייכא כלל פלוגתייהו להתם כדס"ד מעיקרא:
לא הספיק לעמוד בדין כו'. דעדיין לאו ממון הוא להורישו לבניו:
הלכה ב
רבי שמעון אומר. אע"פ שעמד בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה כדיליף בגמ' טעמא ואין הלכה כר"ש:
מעשה ידיה ומציאתה. בגמרא מפרש דה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה שאין האחים זוכין במה שמוצאת הבת לאחר מיתת האב כך מעשה ידיה בחיי האב לאב וזכו בהן האחים אף על פי שלא גבתה שכר פעולתה אבל מעשה ידיה שלאחר מיתת האב לעצמה ואין לאחין זכות במעשה ידי הבת שעושה לאחר מיתת האב:
גמ' מלמד שאין האב זוכה. בקנס אלא בנתינה והה"ד בבושת ופגם דאיתקוש להדדי:
ר"ש אומר וכו'. היינו ר"ש ורבנן דמתני' ומפרש לה פלוגתייהו:
במגבה. משעה שהוא גובה הדבר תלוי שיהו שלו להורישו לבניו:
כמעשה ב"ד. כפסק דין דלא הוי ממון להורישו לבניו עד שעת הגבייה כהאי דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו:
כמלוה. דמשעת העמדה בדין הקנס מלוה מן התורה עליו:
גובה בעידית. כדמצינו במעשה ב"ד דגובה מן העידית כגון נזקין:
גובה בבינונית. כמלוה:
אין השביעית משמטתה. כשאר מעשה ב"ד דאין השביעית משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש כדתנן בפ"י דשביעית:
השביעית משמטתה. כשאר מלוה דכתיב שמוט כל בעל משה ידו:
הבכור נוטל פי שנים. בירושת קנס כבשאר ירושת אביו:
אין הבכור נוטל פי שנים. כמלוה שראוי הוא ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כדתנן בפ"ח דבכורות וכדאמרינן בבלי פ' יש נוחלין דף קכ"ד:
מעשה ידי הבת. אחר מיתת האב של מי:
לעצמה. אע"פ שנזונת מן האחין:
מני שוקד שמואל. קרו ליה שוקד ע"ש ששוקד על דבריו לאמרם כהלכתא והלכתא כוותיה בדינא וכן אמר בבבלי דף מ"ג:
ומדרש אמרוה. מדרש המקרא למדו לומר כן:
במעשה ידי הבת הכתוב מדבר. כלומר אפי' במעשה ידי הבת אע"ג דשכיח הוא וחסרי בה ממונא שהרי נזונת מהן ומכ"ש בקנס שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו כדאמר לעיל:
מתניתא אמרה כן. דמעשה ידיה של הבת אחר מיתת האב לעצמה דקאמר מעשה ידיה ומציאתה וכו' היאך שייך לומר גבייה במציאה דממאן גבייא אלא כמציאתה דוקא מעשה שעשת בחיי האב לאחין אבל מה שעשת לאחר מיתת האב לכ"ע ואפילו לרבנן אע"פ שלא גבתה הרי הן של עצמה:
הלכה ג
מתני' כתובתה שלו. כתובה שהיא גובה משני אירוסין הללו של אב וקסבר יש כתובה לארוסה א"נ בשכתב לה ובימי נערות או קטנות קאמר:
כתובתה שלה. דמשהשיאה פקע רשותיה ובתר גוביינא אזלינן ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשותיה דאב תיהוי דאב:
הראשונה של אב. קסבר רבי יהודה בתר כתיבה אזלינן והואיל והראשונה בעוד שהבת ברשות האב נכתבה הויא דאב ואין הלכה כרבי יהודה:
גמ' טעמא דרבי יודה. דאמר אף מן הנשואין הן של אב:
כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. דמתוך שיחשוב אם ימות יגיע לו כתובתה אף הוא נותן לה בעין יפה:
ממוציא שם רע למד ר"מ. ת"ק דר"י במתני' הוא ר"מ בר פלוגתיה דקסבר משהשיאה אין לאביה רשות בה וממוציא שם רע למד דין זה דבתר השתא אזלינן ולא בתר מעיקרא כדמסיק:
והתני ר"ח. בניחותא:
זינתה ועודה בבית אביה. ועודה ברשות אביה כשהיא נערה:
משבגרה הוציא עליה שם רע. על זנות דמעיקרא. הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע. אם שקר היה:
אלא או היא. אם אמת היה או זוממיה עדים שמעידין עליה ונמצאו זוממין מקדימין לבית הסקילה וטעמא כדאמר בבבלי דף מ"ה זו מעשיה גרמי לה וכשהיא נערה זנאי וזה עקימת שפתיו גרמו לו וההיא שעתה בוגרת הויא ומוציא שם רע אינו חייב אלא על הנער' דכתיב והוציאו את בתולי הנערה אלמא דאמרינן אע"פ שזינתה כשהיא נערה לא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר השתא דהוצאת ש"ר כשנתבגרה היא וה"נ בכתובה אע"פ שנכתבה ברשות האב אין לאביה בה כלום דבתר השתא אזלינן וכשהיא גובה כבר נשאת:
בעא קומי רבי יוסי. על הא דקאמר רבי יעקב ממוציא ש"ר למד ר"מ הגע עצמך אם הוציא עליה שם רע עודה נערה ובגרה אח"כ דודאי נותן קנס דהרי הוצאת הש"ר בשעת חיוב היתה וא"כ מה חזית דמדמית לה לזינתה כשהיא נערה ובגרה תדמי לה להוציא שם רע כשהיא נערה ובגרה שהוא חייב וה"נ הכתיבה ברשות אב היתה:
א"ל. באמת שמענו בזה שהוא נותן קנס לאביה. ובעיקר הקושיא לא השיב לו כלום דס"ל נמי כרבי יעקב דטפי מדמינן לה לשזינתה עודה נערה ובגרה דהזנות היה ברשות אביה והוצאת ש"ר ברשות אחרת וכן בכתובה. א"נ י"ל דהבעיא מילתא אחריתא היא דבעא מיניה אם הוציא שם רע עודה נערה ובגרה אם הוא חייב קנס והשיב לו שמענו בזה שהוא נותן קנס אלא דלפ"ז לישנא דהגע עצמך אינו מדויק דמשמע דאדלעיל קאי:
ותמיה אני. מעיקרא אני תמה היך רבנן אלו מדמין כתובה לקנס והא לא דמי דכתובה משעה הראשונה משערי כתיבה זכתה וקנס בסוף משעת העמדה בדין והילכך ניחא דבקנס בתר השתא אזלינן:
ואת אמר אכן. בתמיה לדמות כתובה לקנס דנילף מיניה דלא אזלינן בתר מעיקרא. ומי יאמר לך. זה דקנס בסוף שאני אומר ואפילו קנס משעה הראשונה חל החיוב ואפ"ה בתר השתא אזלינן ושפיר מדמינן כתובה לקנס:
ה"ג ואתיא דר' יונה כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא. רבי יונה ור' יוסי פליגי לקמן בקנס מוציא שם רע אימתי מתחייב ר' יונה אמר בסוף ור' יוסי אמר משעה הראשונה ולפי גי' הספר יש לפרש ואתייא דר' מנא שהקשה לר' יוסי הגע עצמך כו' דמה חזית כו' כמו שפירשתי בלשון הראשון משום דלא מסתברא ליה לדמות כתובה לקנס כר' ירמיה ודר' יוסי שהשיב לו על זה כדפרישית ומדמי כתובה לקנס כר' זעירא:
הלכה ד
מתני' וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:
הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלשה שנים ובחזקת בתולה היא דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:
לא פתח בית האב. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:
ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא:
ולידתה בקדושה ה"ז בסקילה. בגמ' יליף לה מקראי:
הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה פתח בית אב ומאה סלע:
יש לה אב ואין לה פתח בית האב. כגון שאין לו בית ובישראלית קא מיירי:
גמ' יצתה זו. אפי' לידתה בקדושה פטור מן הקנס:
שאינה מישראל. שאין הורתה בקדישה. על בתולה. קרא יתירא הוא דהא בבתולה משתעי לרבות לידתה בקדושה לסקילה:
ורבה אותה לקנס. נרבה לה נמי לקנס דהא האי קרא בקנס מדבר וענשו אותו וגו' כי הוציא וגו':
ומשני לית יכיל. אין אתה יכול לרבות לקנס דבפירוש מיעטה התורה כדתני חזקיה ממשמע וכו':
שהיא בסקילה והוא פטור גרסינן. שפטור מקנס אם שקר היה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס וכן אמר בבבלי:
עד שיכנוס ויבעול. דכתיב ובא אליה:
נאמר כאן. ושם לה עלילו' דברים ולמטן והנה הוא שם עלילות דברים לאמר:
מה עלילות דברים האמור למטן. בטענת זנות דכתיב לא מצאתי לבתך בתולים:
אף עלילות דברים האמור למעלן. בטענת זנות ואע"ג דבהאי קרא גופא ולא מצאתי לה בתולים כתיבא משום דהתם איכא למימר דבשני דברים דיבר הכתוב ושם לה עלילות מדברים אחרים או ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה וגומר אבל בהאי קרא בתרא כתיב שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי וגו':
אי מה עלילות דברים שלמטן. טענת זנות היא ממקום בתולין:
אף כאן. ואקרב אליה האמור בקרא קמא דוקא שבא עליה ממקום בתולין:
מניין אפילו בא עליה. הבעל ביאה אחרת שלא כדרכה והוציא שם רע עליה שזינתה ממקום בתולין שהוא חייב:
מ"מ. דובא אליה קרינן ביה:
פרט לייעודין. אם ייעד אמה העבריה והוציא שם רע עליה פטור ומלקחתי דריש שהוא לשון קידושין פרט לייעוד כדמפרש לקמיה:
לקחתי פרט לייעודין. כמו אמר מר הוא:
אפילו כמ"ד. לקמן בפ"ק דקידושין דכסף הראשון שנתן בשעת קניי' לקידושי ייעודין ניתנו אפ"ה מיעטיה קרא דלאו בכלל קיחה הן:
לקחתי. משמע שהוא לקחה מעצמו:
פרט לשומרת יבם. שמן השמים הקנו לו והיינו דקאמר לא סוף דבר כו' כלומר לא תימא דוקא אליבא דמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת ומוטל עליו לייבם אלא אפי' כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת והיה רשות בידו לחלוץ אפ"ה לא קרינן ביה לקחתי דהא עכ"פ זיקתה רמיא עליה. משנה ראשונה בסוף פ"ק דבכורות בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות יבום קודמת ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת:
פרט לארוסה. שלא נשאה עדיין ובא עליה דכתיב ואקרב אליה דמיותר הוא אלא למידרש שנתקרב אליה כבר בקירוב הנשואין:
ולא מצאתי לה בתולים וחש לומר וכו'. כלו' דמפרש ואזיל כל הפרשה דבעדים מיירי דאי לאו הכי אמאי מהימנינן ליה באומרו לא מצאתי ניחוש שמא מצא בתולים ואיבד בידים אלא דמיירי שהביא עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה בבית אביה:
ואלה בתולי בתי. דקאמר האב מנא ידעינן דניחוש שמא דם ציפור הוא אלא דמיירי נמי שהביא האב עדים להזים עידי הבעל:
הפרשה הזו יש בה כו'. כלומר דמפרש קרא דואם אמת היה הדבר נמי בעדים מיירי שחזר והביא הבעל עדים להזים זוממיו כדמסיק:
הבעל אומר הרי עדים שזינתה בבית אביה. והיינו לא מצאתי לבתך בתולים:
והביא האב עדים להזים עידי הבעל. ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי והוא לוקה ונותן מאה סלע והעדים זוממין נסקלין:
והביא הבעל עדים להזים עידי האב. ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר והיא ועידי אביה נסקלין:
אית תניי תני. תניא אידך דלא מוקי לה בזוממי זוממין וקרא דואם אמת היה הדבר בשלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל מפרשינן:
ופרשו השמלה הכל משל. למשל נאמר שמבררין את הדבר כשמלה והיינו ע"פ עדים ולא שמלה ממש:
אלא מהו על משענתו על בוריו. כלומר שנתחזק כבר ועמד על בוריו מחמת המכה ואע"פ שלאחר מכאן הכביד ומת פטור וכעין דדרשינן פ' ואלו הן הנשרפין:
אף זה בזמן שיודע שהוא שלום ממנו והרגו ה"ז חייב שיודע וברור לו כשמש שלא בא עליו להרגו אלא בשביל ממון בא עליו חייב עליו זה כשהרגו אבל אם הדבר אצלו בספק אינו חייב עליו כשהרגו וכדמוקי להאי ברייתא בבבלי פרק בן סורר ומורה דף ע"ב דבבן על האב מיירי:
ייאמרו הדברים ככתבן. הא דכתיב ופרשו השמלה לאו משל הוא אלא הדברים נאמרו ככתבן כדמפרש ואזיל דלעולם אינו חייב עד שיבעול ופרשו השמלה ממש קאמר:
לא סוף דבר ופרשו השמלה. כלומר אפילו לראב"י דמפרש שמלה ממש לא סגי בהא דפרשו השמלה לחודי' אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה ויתברר הדבר על ידי שנושאין ונותנין בענין זה אם הוא אמת שדם בתולין הוא ואין כאן הערמה דשמא דם ציפור הוא כדלעיל:
רבי אסי אמר ופרשו השמלה. אעדים קאי ועל עידי האב המזימין לעידי הבעל דאזהר קרא שיפרשו הדברים כשמלה ואין עידי הבעל נסקלין עד שיזומו בעמנו הייתם:
והבעל שכרן. על ולא הבעל לוקה ולא נותן ק' סלע קאי שאינו לוקה ונותן קנס עד שיעידו עידי האב שבפניהם שכר הבעל להעדים שיעידו שקר:
אמרו עמנו היה. בעיא היא אם לא אמרו אלא עמנו היה הבעל במקום פלוני ושם היו ג"כ העדים ולא אמרו ששכרן מהו מי אמרינן דוקא שכרן בממון בעינן או דילמא כיון דנראין הדברים שהבעל היה עם העדים ונועדו יחדיו בדבר כמי ששכרן דמי ולוקה ונותן קנס:
נאמר כאן שומה. ושם לה עלילות דברים:
ונאמר להלן שומה. לא תשימון עליו נשך:
אף כאן ממון. דאינו לוקה עד שיעידו ששכרן בממון להעיד שקר:
והתני. דלא כרבי יוסי ברבי בון:
אלא או היא. אם אמת היה:
או זוממיה. אם שקר הוא:
מקדימין לבית הסקילה. כלומר שאין להן מנוס להמלט ממיתה וטעמא דאינו לוקה מפני שלא אמר להן כלום הא אם אמר להן להעיד שקר אף על פי שלא שכרן כמי ששכרן ולוקה ונותן קנס וקשיא לרבי יוסי ברבי בון:
הביא האב שני כיתי עדים. להזים עידי הבעל:
נסקלין. כשחזרו והוזמו הן:
לוקין ונותנין מאה סלע. דכאשר זמם לעשות איכא שעל ידי עדותן היה הבעל לוקה ומשלם:
ולא על ידי אלו כו'. כלומר וכי לא ע"י עדותן של אלו ואלו הוא דלוקין כו' שהרי אם לא היו הזוממין הראשונים מעידין עמנו הייתם כלום הוי הזמה כלל מתחילה ואפילו אם כת השניה היו מעידין ששכרן אין כאן הזמה בלא עמנו הייתם ולא היה הבעל לוקה ומשל' וא"כ הכת השניה שהיו מעידין ששכרן והוזמו עכשיו לא הן בלבד היו הגורמין מתחילה למלקות ולקנס וליכא השתא כאשר זמם אלא הן לוקין בלבד משום לאו דלא תענה:
. הביא האב עדים להזים עידי הבעל וחזרו והוזמו עידי האב. ונמצא עכשיו הוא לוקה ונותן מאה סלע כאשר זמם לעשות להבעל והעדים הן בסקילה שרצו בעדותן לגרום מיתה לעידי הבעל:
לוקה ונותן מאה סלע בשלשה. אם נאמר דדין המכות והממון יהיה בב"ד של שלשה כדתנן ד"מ ודיני המכות בשלשה והעדים יהו נדונים בכ"ג או דילמא הואיל והוצרכו עכשיו לב"ד של כ"ג משום העדים נידון הוא ג"כ באותו ב"ד דכדין אחד הוא. אילו לא הוזמו עידי האב. והיה הבעל לוקה ונותן מאה סלע בב"ד של ג' ועדיו היו נסקלין בב"ד של כ"ג ועכשיו נמי כן כדמסיק דקסבר רבי זעירא שני דינין הן דין הבעל לא שייכא לדין העדים והאי כדיניה והאי כדיניה הוא נידון בשלשה והן בכ"ג:
ר"י בשם ר' אבהו. קסבר כולו דין אחד הוא והואיל ונזקקין לב"ד של כ"ג בשביל העדים נידון נמי הבעל באותו ב"ד:
אל זקני העיר זה ב"ד של שלשה. דסתם זקני הן ב"ד של ג' כדאמרינן בעלמא זקני שנים ואין ב"ד שקול הרי כאן שלשה:
השערה זה ב"ד של עשרים ושלשה. ששם סנהדרי קטנה יושבין והאי קרא כתיב גבי והוציאו את בתולי הנערה דמיירי כשהביא האב עדים להזים עידי הבעל אלמא דשני דינין הן הבעל נידון בשלשה והעדים בכ"ג וקשיא לרבי אבהו:
פתר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם בשלשה גרסינן. דר"מ אמר בסנהדרין דדינו של מוציא שם רע שיהא לוקה ומשלם בשלשה ורבי אבהו מפרש פלוגתייהו בדינו של הבעל כרבי יוסי ברבי בון לקמן וסבר ר"מ שני דינין הן הבעל נידון בשלשה והעדים בכ"ג:
תמן תנינן. בריש סנהדרין האונס כו' ופליגי רבי מנא ורבי יוסי ברבי בון בפירושא דפלוגתייהו:
בנערה מאורסה פליגין. כלומר מוציא שם רע דקתני לאו בדין של הבעל וכשהוזמו עדיו מיירי שיהא הוא נידון בשלשה אלא בתחילת דין של מוציא שם רע קאמר שבא להפסיד כתובתה ולא להורגה שאין כאן עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה וקסבר ר"מ אין חוששין ללעז דנימא שמא מחמת הקול שיצא כשיבאו לב"ד ישמעו עדים ויבאו להעיד עליה שזינתה ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותיבעי מתחילה עשרים ושלשה דשמא יבא לידי דיני נפשות להא לא חיישינן הילכך מפסדת כתובתה בשלשה:
ונסקלת בג' ועשרים. כשיבאו עדים ויעידו עליה שזנתה אז נזקלת בכ"ג:
מקום שנסקלת. דקסברי חוששין ללעז והילכך מתחילה בעינן שלשה ועשרים ושם היא מפסדת כתובתה דשמא יבאו עדים ויעידו עליה:
אבל במוציא שם רע. כלומר אם הדין על הבעל על שהוציא שם רע שהוזמו עדיו כ"ע מודים דבמקום שהעדים נסקלין וכו' הואיל ובלאו הכי דיני נפשות איכא נידון הבעל ג"כ באותו ב"ד דדין אחד הוא:
אין דלא תניתה פליגא. בתמיה מה שלא נשנה בפירוש את עבד לה פלוגתא:
אלא במוציא שם רע פליגין. בדינו של הבעל דר"מ סבר שני דינין הן וחכמים סברי דין א' הוא:
אבל בנערה המאורסה. כשבא הבעל לדון עליה כ"ע מודו וכו' דחוששין ללעז:
ואתייא דרבי מנא כר"ז וכו'. כלומר בפירוש אוקמתא דמתני' דר"י בר' בון מיקי לה נמי דפליגי בדינו של הבעל כרבי אבהו לעיל דמוקי להך ברייתא דסברה שני דינין הן כר"מ ודר' מנא כרבי זעירא דלא מוקי לה פלוגתייהו בהכי אבל לענין דינא ע"כ לא ס"ל כוותיה. ואי אפשר להחליף הגי' דא"כ רבי יוסי ברבי בון כמאן דהא אליביה סברי חכמים דין אחד הוא ור"ז סבר שני דינין הן:
עד שיסקלו העדים. כלומר עד שיהו ראוין להסקל שהוזמו בעמנו הייתם אבל אם הוכחשו אין הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע דאפשר דקושטא הוי קאמרי או דילמא אתו סהדי אחריני:
קנס. של מוציא שם רע אימתי חל עליו החיוב:
בסוף. אחר שיסקלו העדים דקסבר רבי יונה הא דקאמר בברייתא עד שיסקלו העדים עד שיסקלו ממש:
משעה ראשונה. שהוזמו וראוין להסקל חייב בקנס דהא מוכחא מילתא דאסהדי שקרי קמהדר ועד שיסקלו דקאמר שיהו בדין סקילה הוא:
על דעתך דתימר בסוף. קשיא למאן דאמר לעיל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה כו' דמשמע דמשלם קנס קודם שיסקלו העדים דאי לאו הכי כ"ע הוו מודים דמקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע ולא הוו פליגו בהא:
אפילו על רבי יוסי הכי אתייא מקשייה גרסינן. כלומר. אפילו לר' יוסי דקאמר משעה ראשונה ועד שיסקלו העדים דקאמר עד שיהו ראוין להסקל אתה יכול להקשות הכי דלמ"ד עדים זוממין צריכין התראה ואם לא התרה בהן הרי אינן ראוין להסקל אף על פי שהוזמו וא"כ קשיא הא דקאמר סתם לוקה כו' דמשמע מיד כשהוזמו משלם קנס ואמאי שמא אח"כ כשיבאו לידון העדים בסקילה יתברר הדבר שלא התרו בהן דהא רבי יוסי ע"כ לא פליג אברייתא דקאמר עד שיסקלו אלא שהוא מפרש עד שיהו ראוין להסקל קאמר:
מאן דמר דו כן. כלומר מנא לך לומר כן דילמא אין ה"נ למ"ד עדים זוממין צריכין התראה בכה"ג אינו משלם קנס ולא קאמר לוקה ונותן כו' אלא כשהתרו בהן ואז מיד כשהוזמו משלם קנס ועוד דהא אנן קי"ל כמ"ד עדים זוממין אין צריכין התראה ובלא"ה לק"מ:
רבי יוסי בר' חנינה אמר האונס וכו' היתומה פטור. דלאבי הנערה כתיב:
מחלוקת. כלומר דבר זה תלוי במחלוקת וכרבי יוסי הגלילי אתייא דאמר בנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס אבל לר"ע דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ולדידיה לאבי הנערה לאו דוקא ומשכחת לה גבי יתומה קנס ובאונס כדפרישית בריש פ"ג:
מתניתא אמרה כן. דאין לה קנס דקתני הגיורת אין לה קנס ולא כיתומה היא דהא גיורת ודאי כיתומה היא וכי היכי דגבי מוציא שם רע ונתנו לאבי הנערה דוקא ה"נ גבי קנס דאונס ומפתה:
ויאות. שפיר הוא דהא בהאי פרשה וסקלוה כתיבא ואילו גדולה שלא התרו בה שמא כלום היא וקטנה לאו בת התראה היא והילכך פטור נמי הוא מקנס דכולה פרשתא בבת עונשין מיירי:
והוציאו את הנערה. עד שתהא נערה בשעת הוצאה אבל אם בגרה מקודם הוצאה לאו בת סקילה היא אלא תידון בחנק:
והא תני ר"ח וכו'. כדפרישית לעיל וקתני אפילו לאחר שבגרה מקדמת לבית הסקילה וקשיא לרב אדא:
מתניתא. דסנהדרין נמי פליגא על רב אדא בר אחוה דתנינן גבי בן סורר ומורה מאימתי חייב משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון דכתיב כי יהיה לאיש בן ולא איש ומשיקיף זקן התחתון איש הוא ואם נגמר דינו וברח ואח"כ הקיף זקן התחתון קתני התם דחייב ואף על פי שאינו בן בשעת הוצאה וקשיא לרב אדא:
תמן. כלומר שאני הוא התם דבשלמא גבי מוציא שם רע אתה יכול לדרוש כן דכתיב והוציאו את הנערה והוי ליה למיכתב והוציאו אותה דהא על נערה שזינת קאי אלא למידרש דוקא שתהא נערה בשעת הוצאה: