פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ד
מתני' וזינתה. מן האירוסין והיא נערה:
הרי זו בחנק. ואפילו נתגיירה פחותה מבת שלשה שנים ובחזקת בתולה היא דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:
לא פתח בית האב. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:
ולא מאה סלע. אם נמצא הבעל שקרן ועדיו זוממין דכולה פרשה בישראל כתיבא:
ולידתה בקדושה ה"ז בסקילה. בגמ' יליף לה מקראי:
הרי היא כבת ישראל לכל דבריה. ויש לה פתח בית אב ומאה סלע:
יש לה אב ואין לה פתח בית האב. כגון שאין לו בית ובישראלית קא מיירי:
גמ' יצתה זו. אפי' לידתה בקדושה פטור מן הקנס:
שאינה מישראל. שאין הורתה בקדישה. על בתולה. קרא יתירא הוא דהא בבתולה משתעי לרבות לידתה בקדושה לסקילה:
ורבה אותה לקנס. נרבה לה נמי לקנס דהא האי קרא בקנס מדבר וענשו אותו וגו' כי הוציא וגו':
ומשני לית יכיל. אין אתה יכול לרבות לקנס דבפירוש מיעטה התורה כדתני חזקיה ממשמע וכו':
שהיא בסקילה והוא פטור גרסינן. שפטור מקנס אם שקר היה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס וכן אמר בבבלי:
עד שיכנוס ויבעול. דכתיב ובא אליה:
נאמר כאן. ושם לה עלילו' דברים ולמטן והנה הוא שם עלילות דברים לאמר:
מה עלילות דברים האמור למטן. בטענת זנות דכתיב לא מצאתי לבתך בתולים:
אף עלילות דברים האמור למעלן. בטענת זנות ואע"ג דבהאי קרא גופא ולא מצאתי לה בתולים כתיבא משום דהתם איכא למימר דבשני דברים דיבר הכתוב ושם לה עלילות מדברים אחרים או ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה וגומר אבל בהאי קרא בתרא כתיב שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי וגו':
אי מה עלילות דברים שלמטן. טענת זנות היא ממקום בתולין:
אף כאן. ואקרב אליה האמור בקרא קמא דוקא שבא עליה ממקום בתולין:
מניין אפילו בא עליה. הבעל ביאה אחרת שלא כדרכה והוציא שם רע עליה שזינתה ממקום בתולין שהוא חייב:
מ"מ. דובא אליה קרינן ביה:
פרט לייעודין. אם ייעד אמה העבריה והוציא שם רע עליה פטור ומלקחתי דריש שהוא לשון קידושין פרט לייעוד כדמפרש לקמיה:
לקחתי פרט לייעודין. כמו אמר מר הוא:
אפילו כמ"ד. לקמן בפ"ק דקידושין דכסף הראשון שנתן בשעת קניי' לקידושי ייעודין ניתנו אפ"ה מיעטיה קרא דלאו בכלל קיחה הן:
לקחתי. משמע שהוא לקחה מעצמו:
פרט לשומרת יבם. שמן השמים הקנו לו והיינו דקאמר לא סוף דבר כו' כלומר לא תימא דוקא אליבא דמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת ומוטל עליו לייבם אלא אפי' כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת והיה רשות בידו לחלוץ אפ"ה לא קרינן ביה לקחתי דהא עכ"פ זיקתה רמיא עליה. משנה ראשונה בסוף פ"ק דבכורות בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות יבום קודמת ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת:
פרט לארוסה. שלא נשאה עדיין ובא עליה דכתיב ואקרב אליה דמיותר הוא אלא למידרש שנתקרב אליה כבר בקירוב הנשואין:
ולא מצאתי לה בתולים וחש לומר וכו'. כלו' דמפרש ואזיל כל הפרשה דבעדים מיירי דאי לאו הכי אמאי מהימנינן ליה באומרו לא מצאתי ניחוש שמא מצא בתולים ואיבד בידים אלא דמיירי שהביא עדים שזינתה תחתיו בעודה ארוסה בבית אביה:
ואלה בתולי בתי. דקאמר האב מנא ידעינן דניחוש שמא דם ציפור הוא אלא דמיירי נמי שהביא האב עדים להזים עידי הבעל:
הפרשה הזו יש בה כו'. כלומר דמפרש קרא דואם אמת היה הדבר נמי בעדים מיירי שחזר והביא הבעל עדים להזים זוממיו כדמסיק:
הבעל אומר הרי עדים שזינתה בבית אביה. והיינו לא מצאתי לבתך בתולים:
והביא האב עדים להזים עידי הבעל. ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי והוא לוקה ונותן מאה סלע והעדים זוממין נסקלין:
והביא הבעל עדים להזים עידי האב. ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר והיא ועידי אביה נסקלין:
אית תניי תני. תניא אידך דלא מוקי לה בזוממי זוממין וקרא דואם אמת היה הדבר בשלא מצא האב עדים להזים עידי הבעל מפרשינן:
ופרשו השמלה הכל משל. למשל נאמר שמבררין את הדבר כשמלה והיינו ע"פ עדים ולא שמלה ממש:
אלא מהו על משענתו על בוריו. כלומר שנתחזק כבר ועמד על בוריו מחמת המכה ואע"פ שלאחר מכאן הכביד ומת פטור וכעין דדרשינן פ' ואלו הן הנשרפין:
אף זה בזמן שיודע שהוא שלום ממנו והרגו ה"ז חייב שיודע וברור לו כשמש שלא בא עליו להרגו אלא בשביל ממון בא עליו חייב עליו זה כשהרגו אבל אם הדבר אצלו בספק אינו חייב עליו כשהרגו וכדמוקי להאי ברייתא בבבלי פרק בן סורר ומורה דף ע"ב דבבן על האב מיירי:
ייאמרו הדברים ככתבן. הא דכתיב ופרשו השמלה לאו משל הוא אלא הדברים נאמרו ככתבן כדמפרש ואזיל דלעולם אינו חייב עד שיבעול ופרשו השמלה ממש קאמר:
לא סוף דבר ופרשו השמלה. כלומר אפילו לראב"י דמפרש שמלה ממש לא סגי בהא דפרשו השמלה לחודי' אלא עד שיתחוורו הדברים כשמלה ויתברר הדבר על ידי שנושאין ונותנין בענין זה אם הוא אמת שדם בתולין הוא ואין כאן הערמה דשמא דם ציפור הוא כדלעיל:
רבי אסי אמר ופרשו השמלה. אעדים קאי ועל עידי האב המזימין לעידי הבעל דאזהר קרא שיפרשו הדברים כשמלה ואין עידי הבעל נסקלין עד שיזומו בעמנו הייתם:
והבעל שכרן. על ולא הבעל לוקה ולא נותן ק' סלע קאי שאינו לוקה ונותן קנס עד שיעידו עידי האב שבפניהם שכר הבעל להעדים שיעידו שקר:
אמרו עמנו היה. בעיא היא אם לא אמרו אלא עמנו היה הבעל במקום פלוני ושם היו ג"כ העדים ולא אמרו ששכרן מהו מי אמרינן דוקא שכרן בממון בעינן או דילמא כיון דנראין הדברים שהבעל היה עם העדים ונועדו יחדיו בדבר כמי ששכרן דמי ולוקה ונותן קנס:
נאמר כאן שומה. ושם לה עלילות דברים:
ונאמר להלן שומה. לא תשימון עליו נשך:
אף כאן ממון. דאינו לוקה עד שיעידו ששכרן בממון להעיד שקר:
והתני. דלא כרבי יוסי ברבי בון:
אלא או היא. אם אמת היה:
או זוממיה. אם שקר הוא:
מקדימין לבית הסקילה. כלומר שאין להן מנוס להמלט ממיתה וטעמא דאינו לוקה מפני שלא אמר להן כלום הא אם אמר להן להעיד שקר אף על פי שלא שכרן כמי ששכרן ולוקה ונותן קנס וקשיא לרבי יוסי ברבי בון:
הביא האב שני כיתי עדים. להזים עידי הבעל:
נסקלין. כשחזרו והוזמו הן:
לוקין ונותנין מאה סלע. דכאשר זמם לעשות איכא שעל ידי עדותן היה הבעל לוקה ומשלם:
ולא על ידי אלו כו'. כלומר וכי לא ע"י עדותן של אלו ואלו הוא דלוקין כו' שהרי אם לא היו הזוממין הראשונים מעידין עמנו הייתם כלום הוי הזמה כלל מתחילה ואפילו אם כת השניה היו מעידין ששכרן אין כאן הזמה בלא עמנו הייתם ולא היה הבעל לוקה ומשל' וא"כ הכת השניה שהיו מעידין ששכרן והוזמו עכשיו לא הן בלבד היו הגורמין מתחילה למלקות ולקנס וליכא השתא כאשר זמם אלא הן לוקין בלבד משום לאו דלא תענה:
. הביא האב עדים להזים עידי הבעל וחזרו והוזמו עידי האב. ונמצא עכשיו הוא לוקה ונותן מאה סלע כאשר זמם לעשות להבעל והעדים הן בסקילה שרצו בעדותן לגרום מיתה לעידי הבעל:
לוקה ונותן מאה סלע בשלשה. אם נאמר דדין המכות והממון יהיה בב"ד של שלשה כדתנן ד"מ ודיני המכות בשלשה והעדים יהו נדונים בכ"ג או דילמא הואיל והוצרכו עכשיו לב"ד של כ"ג משום העדים נידון הוא ג"כ באותו ב"ד דכדין אחד הוא. אילו לא הוזמו עידי האב. והיה הבעל לוקה ונותן מאה סלע בב"ד של ג' ועדיו היו נסקלין בב"ד של כ"ג ועכשיו נמי כן כדמסיק דקסבר רבי זעירא שני דינין הן דין הבעל לא שייכא לדין העדים והאי כדיניה והאי כדיניה הוא נידון בשלשה והן בכ"ג:
ר"י בשם ר' אבהו. קסבר כולו דין אחד הוא והואיל ונזקקין לב"ד של כ"ג בשביל העדים נידון נמי הבעל באותו ב"ד:
אל זקני העיר זה ב"ד של שלשה. דסתם זקני הן ב"ד של ג' כדאמרינן בעלמא זקני שנים ואין ב"ד שקול הרי כאן שלשה:
השערה זה ב"ד של עשרים ושלשה. ששם סנהדרי קטנה יושבין והאי קרא כתיב גבי והוציאו את בתולי הנערה דמיירי כשהביא האב עדים להזים עידי הבעל אלמא דשני דינין הן הבעל נידון בשלשה והעדים בכ"ג וקשיא לרבי אבהו:
פתר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם בשלשה גרסינן. דר"מ אמר בסנהדרין דדינו של מוציא שם רע שיהא לוקה ומשלם בשלשה ורבי אבהו מפרש פלוגתייהו בדינו של הבעל כרבי יוסי ברבי בון לקמן וסבר ר"מ שני דינין הן הבעל נידון בשלשה והעדים בכ"ג:
תמן תנינן. בריש סנהדרין האונס כו' ופליגי רבי מנא ורבי יוסי ברבי בון בפירושא דפלוגתייהו:
בנערה מאורסה פליגין. כלומר מוציא שם רע דקתני לאו בדין של הבעל וכשהוזמו עדיו מיירי שיהא הוא נידון בשלשה אלא בתחילת דין של מוציא שם רע קאמר שבא להפסיד כתובתה ולא להורגה שאין כאן עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה וקסבר ר"מ אין חוששין ללעז דנימא שמא מחמת הקול שיצא כשיבאו לב"ד ישמעו עדים ויבאו להעיד עליה שזינתה ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותיבעי מתחילה עשרים ושלשה דשמא יבא לידי דיני נפשות להא לא חיישינן הילכך מפסדת כתובתה בשלשה:
ונסקלת בג' ועשרים. כשיבאו עדים ויעידו עליה שזנתה אז נזקלת בכ"ג:
מקום שנסקלת. דקסברי חוששין ללעז והילכך מתחילה בעינן שלשה ועשרים ושם היא מפסדת כתובתה דשמא יבאו עדים ויעידו עליה:
אבל במוציא שם רע. כלומר אם הדין על הבעל על שהוציא שם רע שהוזמו עדיו כ"ע מודים דבמקום שהעדים נסקלין וכו' הואיל ובלאו הכי דיני נפשות איכא נידון הבעל ג"כ באותו ב"ד דדין אחד הוא:
אין דלא תניתה פליגא. בתמיה מה שלא נשנה בפירוש את עבד לה פלוגתא:
אלא במוציא שם רע פליגין. בדינו של הבעל דר"מ סבר שני דינין הן וחכמים סברי דין א' הוא:
אבל בנערה המאורסה. כשבא הבעל לדון עליה כ"ע מודו וכו' דחוששין ללעז:
ואתייא דרבי מנא כר"ז וכו'. כלומר בפירוש אוקמתא דמתני' דר"י בר' בון מיקי לה נמי דפליגי בדינו של הבעל כרבי אבהו לעיל דמוקי להך ברייתא דסברה שני דינין הן כר"מ ודר' מנא כרבי זעירא דלא מוקי לה פלוגתייהו בהכי אבל לענין דינא ע"כ לא ס"ל כוותיה. ואי אפשר להחליף הגי' דא"כ רבי יוסי ברבי בון כמאן דהא אליביה סברי חכמים דין אחד הוא ור"ז סבר שני דינין הן:
עד שיסקלו העדים. כלומר עד שיהו ראוין להסקל שהוזמו בעמנו הייתם אבל אם הוכחשו אין הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע דאפשר דקושטא הוי קאמרי או דילמא אתו סהדי אחריני:
קנס. של מוציא שם רע אימתי חל עליו החיוב:
בסוף. אחר שיסקלו העדים דקסבר רבי יונה הא דקאמר בברייתא עד שיסקלו העדים עד שיסקלו ממש:
משעה ראשונה. שהוזמו וראוין להסקל חייב בקנס דהא מוכחא מילתא דאסהדי שקרי קמהדר ועד שיסקלו דקאמר שיהו בדין סקילה הוא:
על דעתך דתימר בסוף. קשיא למאן דאמר לעיל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה כו' דמשמע דמשלם קנס קודם שיסקלו העדים דאי לאו הכי כ"ע הוו מודים דמקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע ולא הוו פליגו בהא:
אפילו על רבי יוסי הכי אתייא מקשייה גרסינן. כלומר. אפילו לר' יוסי דקאמר משעה ראשונה ועד שיסקלו העדים דקאמר עד שיהו ראוין להסקל אתה יכול להקשות הכי דלמ"ד עדים זוממין צריכין התראה ואם לא התרה בהן הרי אינן ראוין להסקל אף על פי שהוזמו וא"כ קשיא הא דקאמר סתם לוקה כו' דמשמע מיד כשהוזמו משלם קנס ואמאי שמא אח"כ כשיבאו לידון העדים בסקילה יתברר הדבר שלא התרו בהן דהא רבי יוסי ע"כ לא פליג אברייתא דקאמר עד שיסקלו אלא שהוא מפרש עד שיהו ראוין להסקל קאמר:
מאן דמר דו כן. כלומר מנא לך לומר כן דילמא אין ה"נ למ"ד עדים זוממין צריכין התראה בכה"ג אינו משלם קנס ולא קאמר לוקה ונותן כו' אלא כשהתרו בהן ואז מיד כשהוזמו משלם קנס ועוד דהא אנן קי"ל כמ"ד עדים זוממין אין צריכין התראה ובלא"ה לק"מ:
רבי יוסי בר' חנינה אמר האונס וכו' היתומה פטור. דלאבי הנערה כתיב:
מחלוקת. כלומר דבר זה תלוי במחלוקת וכרבי יוסי הגלילי אתייא דאמר בנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס אבל לר"ע דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה ולדידיה לאבי הנערה לאו דוקא ומשכחת לה גבי יתומה קנס ובאונס כדפרישית בריש פ"ג:
מתניתא אמרה כן. דאין לה קנס דקתני הגיורת אין לה קנס ולא כיתומה היא דהא גיורת ודאי כיתומה היא וכי היכי דגבי מוציא שם רע ונתנו לאבי הנערה דוקא ה"נ גבי קנס דאונס ומפתה:
ויאות. שפיר הוא דהא בהאי פרשה וסקלוה כתיבא ואילו גדולה שלא התרו בה שמא כלום היא וקטנה לאו בת התראה היא והילכך פטור נמי הוא מקנס דכולה פרשתא בבת עונשין מיירי:
והוציאו את הנערה. עד שתהא נערה בשעת הוצאה אבל אם בגרה מקודם הוצאה לאו בת סקילה היא אלא תידון בחנק:
והא תני ר"ח וכו'. כדפרישית לעיל וקתני אפילו לאחר שבגרה מקדמת לבית הסקילה וקשיא לרב אדא:
מתניתא. דסנהדרין נמי פליגא על רב אדא בר אחוה דתנינן גבי בן סורר ומורה מאימתי חייב משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון דכתיב כי יהיה לאיש בן ולא איש ומשיקיף זקן התחתון איש הוא ואם נגמר דינו וברח ואח"כ הקיף זקן התחתון קתני התם דחייב ואף על פי שאינו בן בשעת הוצאה וקשיא לרב אדא:
תמן. כלומר שאני הוא התם דבשלמא גבי מוציא שם רע אתה יכול לדרוש כן דכתיב והוציאו את הנערה והוי ליה למיכתב והוציאו אותה דהא על נערה שזינת קאי אלא למידרש דוקא שתהא נערה בשעת הוצאה:
אית לך מימר הכא והוציאו אותו את הבן. בתמיה הא לא כתיב אלא והוציאו אותו אל זקני עירו ואפי' אינו בן עכשיו בשעת הוצאה הואיל וכבר נגמר דינו כשהיה בן:
סוקלין אותה על פתח בית אביה. אפילו באו לה עדים משניסת:
במקום שזינת. על פתח שער העיר ההיא:
במקום שעבד. בה ואפילו נידון בעיר אחרת:
והתני ר"ח הוצא את המקלל מחוץ למחנה. ודרשינן בריש נגמר הדין דבית הסקילה היה חוץ לג' מחנות וחוץ לב"ד ונ"מ דאי נפיק ב"ד ויתיב מחוץ לג' מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד והיאך קאמרת דסוקלין על פתח ב"ד:
שנייא היא. הכא דכתיב אל שעריך גבי עובד עכומ"ז הוא שער שקילקל בו כו' וכיון דלא אפשר מוקמינן לה אשער בית דין:
כי עשתה וגו'. כלומר וגבי נערה המאורסה נמי ה"ט דכתיב נבלה בישראל:
נבלה זו כל ישראל שבא. לפני ב"ד יראה וישים לפניו נבלה זו:
יבואו גידולים רעים שגדלו. כלו' ראו גידולים שגידלתם ויתנבלו גם הן: