פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה ב
מתני' בתולה אלמנה וגרושה. כלו' בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת כתובתה מן השני מאתים:
ויש להן טענת בתולים. אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא שהרי בחזקת בתולה נשאה:
פחותות מבנות שלש. לפי שאפילו נבעלו בתוליהן חוזרין:
גמ' בשקל הקודש. מאתים דינרים של כתובה בשקל הקודש הן שהוא חמשים שקלים בכסף צורי ככל כסף של תורה שהן של צורי היוצא במדינת צור וס"ל כמ"ד כתובה דאורייתא ופלוגתא דתנאי היא בשלהי מכילתין:
מטבע יוצא. היוצא באותו מקום והוא כסף מדינה האמור בכ"מ שהוא שמינית שבמטבע צורי שיש בו שבעה חלקים נחושת וא' כסף והוו מאתים דינרים של כתובה כ"ה דינרים של כסף צורי דס"ל כמ"ד כתובה דרבנן וכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא:
מתניתא. דבכורו' מסייע לר' בא דאינן של צורי:
חמש סלעים של בן. של פדיון הבן וכן שלשים כו' כולן בשקל הקודש במנה צורי שהוא כסף מזוקק:
ולא תנא. התם כתובת אשה עמהן אלמא דכסף מדינה הוא:
א"ר אבין. דאין ראיה מזה דכלום למדו כתובת אשה לא מאונס ומפתה דכתיב כסף ישקול כמהר הבתולות וא"כ מכיון דתנינן האונס והמפתה כו' דממיל' משמע דכתובת אשה נמי כסף צורי הוא:
עד כדון. לא שמענו אלא בתולה אלמנה מאי מאיזה מטבע היא כתובתה:
דייה לאלמנה שתיטול מחצית הבתולה. ומאותו מטבע שנוטלת בתולה מאתים אלמנה נוטלת מנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
אפילו ניתני כתובת אשה עמהן. כלומר על דמייתי ראיה לעיל מדלא תני התם כתובת אשה עמהן ורבי אבין פריך עלה דלא איצטריך דממילא שמעינן דבכסף צורי וע"ז קאמר רבי חייא דלא היא דאפי' הוי תני כתובת אשה עמהן לא הוי מצי למיחשב בהדייהו דהא אשכחן כל הני רבנן דלקמן פליגין וס"ל מטבע יוצא ולא הוי קי"ל כהך מתני' אלא כהנך רבנן דפליגין וס"ל כהך תנא דכתובה דרבנן:
סלעים סבירוניות וכו'. מיני מטבעות ע"ש מקומן נקראו וס"ל לרבי יוחנן נמי מטבע היוצא באותו מקום:
אילין וכו'. רבי יוחנן הוא דמסיק למילתא שיש אומרים כן ויש אומרים כן דלאו מטבע יוצא אלא בשקל הקודש כשמואל:
אלא אף הוא כו'. לשון קושיא הוא הרי אף רבי יוחנן חזר ואמר כהנך רבנן דסברי מטבע יוצא ולמה לו לסיים בדבריו אילין אמרין וכו' וע"ז מתמה סתמא דהש"ס דמאי קושיא וכי לאו כל הדברים הכין שיש אומרים כך ויש חולקים:
הא אף הוא וכו'. כלומר דדרכו של אמורא כך הוא לשנות בדבריו דעות החולקים ואף שמכריע כחד מינייהו:
שהיתה כתובתה פחותה ממאתים זוז. צוריים ואמר רבי חנינא תטול מה שכתב לה דס"ל מטבע היוצא:
שב וחתום. על השטר טירפא שכתב לה ר"ח ואמר לרבי מנא שיחתום ג"כ עמו:
אשוי שיטתך וכה חתום. השווה דעתך לדבריי וכן תחתום אתה שאני סובר כמ"ד בשקל הקודש כדמסיק לא ר"ח כו':
ויתור מעונה. שם חכם:
תטמין כתובתה. ותיטול מתנאי ב"ד בשקל הקודש מאתים צורי:
במקום שאין כותבין כתובה. אלא סומכין על תנאי ב"ד הוא דשייך לומר שתטמין:
אבל במקום שכותבין כתובה. ואינה גובה אא"כ תוציא שטר כתובתה:
מה דו מפקה. כפי מה שתוציא שטר כתובתה והסך שכתוב בה כך היא גובה דהרי נתרצית מתחילה וכל תנאי שבממון קיים:
ותני כן. שבדעתה הדבר תלוי אם רצתה לפחות מכתובתה דסברה וקיבלה להזיק נכסיה כמו דאמרינן בברייתא דלקמיה שהיא רצתה וכו' ומעשיה קיימין:
אין לה עליו מזונות ולא כתובה. דלאו בר דעת הוא ואין תנאו כלום שאע"פ שתקנו חכמים נשואין לחרש לא תקנו לה כתובה ותנאי כתובה מיניה ולא חיישינן דמימנעי ולא מנסבי דיותר ממה שאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:
שהיא רצתה לזוק. מלשון זיקה להזקק לו מניכסיה וסבר' וקיבלה להנשא לו ובתוספתא פ"ק גריס להחזיק לו נכסיה:
שהוא רוצה וכו'. דבר דעת הוא ומרצונו עשה להתחייב לה אבל היא לא רצתה וכו' כלומר אין רצונה כלום דלאו בת דעת היא:
וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה. בתמיה דקס"ד דמן הסתם יש לה כתובה ואפי' בשלא כתב לה ואמאי והא לית לה קנין שאינה בת דעת וכיון שאין לה קנין אין לה כתובה ולא תקינו לה רבנן אלא נשואין אבל כתובה לא דא"כ ממנעי ולא מנסבי לה:
תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה. ואח"כ נתחרשה וכן קאמר רבי יעקב בשם ר"א וקס"ד השתא דמעולם פקחת היתה ואחר הנשואין הוא דנתחרשה והילכך פריך:
מכל מקום לא פיקחת כנסה. ומאי קמ"ל פשיטא דיש לה כתובה:
ומפרש ר' יעקב דתיפתר הכי. שהיתה חרשת מתחילה ונתפקחה וכנסה כשהיא פקחת וחזרה ונתחרשה וקמ"ל שלא תאמר הואיל שהיתה חרשת תחילה אין לה כתובה דהא חזינן דדרכה להתחרש בכל פעם:
לפום כן צריך למימר יש לה. הואיל ובשעת נישואין פקחת היתה:
רבי יוסי לא אמר כן. דטעמא דחרשת אין לה כתובה מפני שאין לה קנין אלא היינו טעמא:
אילו מי שבא על החרשת. באונס או בפיתוי:
שמא אין לה קנס. בתמיה כלומר שמא אי אתה מודה שאין לה קנס. והיותר נכון לגרוס שמא יש לה קנס וכדמסיק וכל שאין לה קנס אין לה כתובה:
וכי בקנס הדבר תלוי. כלום כתובה תלוי בקנס דהרי בוגרת תנן לקמן פרק שלישי דאין לה קנס וכתובתה מאתים:
והרי בתולה. שנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין ועדיה מעידין אותה שלא נבעלה בחזקת בתולה היא לענין קנס ואפ"ה כתובתה מנה וש"מ שאין הדבר תלוי בקנס וע"כ ליתא להאי טעמא דחרשת אין לה כתובה מפני שאין לה קנס אלא ודאי טעמא מפני שאין לה קנין ולא תקינו לה רבנן כתובה כדאמרן:
אין לה כתובה. כדפרישית:
רצה לקיימה. אח"כ כתובתה מנה דמהשתא יש לה כתובה ובעול' היא:
אפילו כתובת מנה אין לה. הואיל ולא בא עליה עדיין אחר שנתפקח ואימת הוא דקניא לה כתובה:
פחותות מבנות וכו'. קתני במתני' דיש להן טענת בתולים ומפרש רבי יוסי טעמא למה זה דומה לעושה גומא בבשר באצבע וחוזר ומתמלא מיד וכן הכא אע"פ שנבעלה בתוך ג' חוזרין ומתמלאין לשעתן:
תני ר' חייה. דלהכי מדמינן להו לעוכר את העין דלפי שעה היא נעכרת וחוזרת וצוללת לאחר שעה:
מתניתא. דפ"ה דנדה אמרה כן כרבי חייא דתנינן התם בת שלש ויום אחד מתקדשת בביאה כו' פחות מכאן כנותן אצבע בעין דמדמעת וחוזרת ומדמעת:
אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי וכו'. איידי דאיירי בפחותה מבת ג' דבתוליה חוזרין מייתי ליה להאי קרא דדרשינן מיניה שהקב"ה מסכים עם בית דין של מטה שאם היא כבר בת ג' ונמלכין הב"ד לעבר השנה הבתולין חוזרין אצלה לאחר שנבעלה שאף הטבע מסכמת עליהן ע"י גזירתו יתעלה ב"ה: