פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות· רבי משה מרגלית
פרק א
הלכה א
כתובות בתולה נשאת ביום הרביעי. ולא בליל חמישי דאיכא למיחש שמא יהא טרוד בנשואין ולא מצא בעיל:
מתני' ואלמנה ביום החמישי. כדמפרש בגמרא דכתיב ביה ברכה:
שפעמיים בשבת. אטעמא דבתולה קאי:
ביום השני וביום החמישי. אחת מעשרה תקנות שתיקן עזרא כדאמר בבבלי פ' מרובה:
שאם היה לו טענת בתולים. כגון שאומר בעלתי ולא מצאתי דם או פתח פתוח מצאתי אם היא קטנה או נערה:
היה משכים לבית דין. בעוד כעסו עליו דאם יש שהות בנתים יש לחוש שמא יתפייס ותתקרר דעתו ויקיימנה ושמא זנתה תחתיו ולאסרה עליו אם היא אשת כהן או אפי' באשת ישראל אם קיבל אביה קידושין בעוד שהיא פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא כדאמר בבבלי דבכה"ג נאמן הוא לאוסרה עליו וכיון דתקינו רבנן בהנהו שתהא ניסת ברביעי משום דמהימנינן ליה תקנו נמי בכל הנשים כן דעלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמילתא ושמא יתברר הדבר מתוך שיצא הקול ויבאו עדים שזנתה תחתיו:
גמ' בר קפרא אמר. טעמא דמתני' מפני שכתוב בם ברכה וקס"ד דבר קפרא פליג אעעמא דמפרש במתניתין ולית ליה אלא טעמא דברכה:
והלא אין כתיב ברכה כו'. בעופות ובדגים כתיב בחמישי פרו ורבו ומלאו את המים וגו' ובששי באדם וחוה פרו ורבו ומלאו את הארץ ומאי שייכא ברכה לטעמא דבתולה ברביעי:
ומשני רבי יוסי טעמא דבר קפרא. דאמר משום ברכה לאו אנשואין קאי אלא אאור חמישי ואבעיל' קאי וה"ק בתולה נשאת ביום רביעי כדי שתהא נבעלת לאור חמישי שיש בו ברכה לדגים ועופות ואלמנה ביום חמישי ונבעלת לאור ששי שיש בו ברכה לאדם:
והלא כתיב ברכה בשביעי. אכולה מתני' פריך דבין בתולה בין אלמנה ינשאו בששי שיהו נבעלות בלילי שבת דכתיב ביה ברכה:
אין כתיב ברכה. בשבת בבריות אלא ביום דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ולא שייכא הך ברכה לטעמא דמתני' אבל בחמישי וששי איכא ברכה דבריות שיפרו וירבו:
מפני. ומקשי אלא טעמא דמפני שאין כתיב ברכה בבריות הוא דלא ינשאו בשבת הא אילו הוי כתיב ביה ברכה לבריות היתה נישאת ונבעלת בשבת ואפילו בתולה בתמיה לא כן תני כו' דאסור לבעול בתולה בשבת:
אלא כאחרים. אתיא שהן מתירין לבעול בתולה בתחילה בשבת דאין בזה משום חובל והילכך צריך לטעמא דאין נישאת בתחילה בששי כדי שתהא נבעלת בשבת מפני שאין בו ברכה לבריות:
כלום אחרים מתירין. ודחי לה הש"ס דאכתי לא צריכין לטעמא שאין בו ברכה לבריות דהא אין אחרים מתירין לבעול בתולה בשבת אלא בשכנסה מבעוד יום ותינח בתולה דשייכא בה חופה וכבר קנאה מע"ש אלא באלמנה דלא שייכא בה חופה דאין חופה קונה אותה וביאתה היא כניסתה דקני לה שיהא זכאי במציאתה כו' ואם אתה אומר כן דאילו הוי כתיב ביה ברכה לבריות היתה נבעלת בשבת א"כ נמצאת כקונה קנין בשבת:
הדא אמרה. זאת אומרת דאלמנה אין לה חופה לקנות אותה ובשעת יחוד הביאה הוא דזוכה במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך אלין דכנסין ארמלין צריך לכונסה ולהתייחד עמה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת אם יתייחד עמה בו בתחילה:
רבי לעזר מייתי לה. טעמא דעיקר הוא משום טענת בתולים כטעם דמתני':
מתניתא. תוספתא דלקמיה דמחלק בה בין שני לשלישי מסייע לרבי לעזר דטעמא משום טענת בתולים היא כדאמרינן לקמיה אינו דומה משתהא יום אחד כו':
מן הסכנה והילך. בבבלי מפרש דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תיבעל להגמון תחילה וכדאמר הכא לקמן הלכה ה' ומשום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה:
נהגו לשאת בשלישי. דמספיקא לא עקר נפשיה ולבא לעיר כיון שאין זמן קביעות ע"י ב"ד:
אין שומעין לו. לעבור על זמן הקבוע ע"י תקנת חכמים:
מפני הכשפים. שלא יאמרו כשפים עושים היהודים שמקפידי' על אותו יום. ובבבלי מפרש שר צבא בא לעיר ויחטפו צרכי הסעודה או כגון שמת אביו של חתן או אמה של כלה:
לא דומה משתהא יום אחד. עד זמן ישיבת ב"ד למשתהא ב' ימים:
וישתהא ב' ימים. ולמאי איכא למיחש:
שלא יערב עליו המקח. דבשהות כ"כ איכא למיחש שמא יתקרר דעתו מכעסו שלא מצא לה בתולים ויתרצה במקחו והיינו כר"א דטעמא משום טענת בחולים הוא:
ויערב עליו המקח. ומה בכך:
לית יכול. אין אתה יכול להתירה לו אפי' מתרצה הוא כדאמר ר"א דאסור לקיימה משום ספק סוטה שמא תחתיו זנתה:
וחש לומר שמא אנוסה היא. אמאי ניחוש לחומרא נוקמה בחזקת היתר לבעלה דניחוש שמא נאנסה:
ומשני קול יוצא לאנוסה. דרוב הנתפסו' באונס יש להן קול וזו דלית לה קלא הורע חזקתה דהוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף:
ואפילו תחוש לה משום אנוס'. קושיא היא דלמאי איצטריך למימר דיש קול לאנוסה תיפוק ליה אפי' נחוש לאונס אין כאן אלא ספק אחד ספק אנוסה ספק פתוחה כלומר מפותה והוי ספק אחד מד"ת ולהחמיר:
ומשני ר"י דלא היא ואפי' תחוש לה משום אנוסה אתה רוצה להחמיר עליה בתמיה דהרי יש כאן ב' ספיקות כדמפרש ואזיל דספק אין תחתיו ואי לאו טעמא דלא חיישינן לאונס דיש לה קול הוי שרינן לה משום ס"ס דאפי' בד"ת להקל הוא אבל השת' דלא חיישינן לאונס ליכא אלא חדא ספקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולחומרא:
קידשה בחופה. ולא מקודם וכמו שאנו עושין:
לית ליה באילין קנסייא. כלומר אין כאן כל אלו החששות דאפי' זנתה קודם לא נאסרה עליו:
עבד לברתיה כן. שלא הניח לה להתקדש עד שעת החופה:
על דעתיה דר"א. דאמר דעיקר הטעם משום טענת בתולים ושואל הש"ס במקום שב"ד יושבין בכל יום אם נימא דתינשא בכל יום. א"נ לשון קושיא הוא דלר"א אמאי תני במתני' סתם נשאת ליום ד' ולא קאמר במקום שיושבין ב"ד בכל יום תינשא בכל יום לטעמיה דר"א ועיקר והיינו דפריך עלה ובמקום שאין ב"ד יושבין בכל יום כלומר שלעולם אין יושבין דאין להן קביעות זמן לא תינשא כל עיקר בתמיה אלא שלא לעקור כו' כלומר דניחא לן למימר דלעולם זמנו רביעי שלא לעקור זמנו כדמסיק:
ויעקור. ומה בכך הואיל ואין כאן טעמא דישכים לב"ד:
אף הוא אית ליה כהדא כו'. כלומר דלר"א נמי אית ליה לטעמא דב"ק דאמר משום ברכה אבל לא לעיקר הטעם אלא היכא דלא שייכא טעמא דטענת בתולים תקנו שלא לעקור זמנו ומשום עצה טובה דברכה:
ותינשא בראשון. על מתניתי' פריך דקתני נשאת ברביעי כדי שישכים לב"ד בחמישי ותנשא בראשון וישכים בשני:
אית דבעי מימר. סתם שלא לעקור זמנו של רביעי ולא מסיק לה כהא דאמרינן לעיל דס"ל נמי משום ברכה אלא דסמיך אהא דאמר לקמן כדי שיהא אדם מתקן צרכיו ג' ימים:
ואית דבעי מימר. כדאמרינן לעיל דס"ל כהדא דתני כו' דטעמא נמי משום ברכה והילכך תנשא ברביעי כדי שתבעל לאור חמישי:
שוין. הכל שוין בזה שאין נישאת כו' אפי' במקום שב"ד קבועים בכל יום:
מפני כבוד שבת. שלא יהיה טרוד בנשואין ולא יהיה פנוי להכין צרכי שבת א"נ דה"נ טעמא שמא יבא לידי חילול שבת כדלקמן:
מפני הטורח. שצריך להטריח עצמו ולתקן צרכי הסעודה מקודם כדלקמיה ואם תנשא במוצאי שבת אימתי יתקן צרכיו:
מפני כבוד שבת. שאם יכנוס למוצאי שבת ויהא טרוד בשבת חיישינן שמא ישכח מחמת טרדא ויבא לידי חילול שבת וכגונא דאמרינן בבבלי גזירה שמא ישחוט בן עוף:
מתני'. ברייתא דלקמיה מסייע לחברייא דאמרי מפני הטורח דקתני מפני מה אמרו כו' והיינו שקדו דאמר בבבלי וכן הוא בתוספתא ריש מכילתין אלמא דחששו חכמים שיהא מתקן צרכי סעודה מקודם:
אסור לאדם לישא אשה בע"ש. היינו לקדשה ומשום סעודה כדמפרש ואזיל דאלו לכונסה לחופ' בלא סעודה מותר אלא דמפני כבוד שבת מפני הטרדא קאמר לעיל שאינה נישאת לכתחילה וכדפרישית לעיל:
הדא דאת אמר. אסור דוקא לעשות סעודת אירוסין משום דאין קובעין סעודה בע"ש:
הא לארוס. בלא סעודה מותר לארוס:
מחלפא שיטתיה דשמואל. דתמן אמר דהזיווג מן השמים הוא דכתיב אלהים מושיב וגו' וכדאמר בבבלי ריש סוטה ובכמה מקומות ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת כו':
במאזנים לעלות המה מהבל יחד. כדדריש בויקרא רבא עד שהן הבל במעי אמן נגזר עליהן זיווגם:
וכה. והכא הוא אומר הכין שמא יקדמנו אחר:
אלא שלא יקדמנו אחר. היינו בתפילה שאע"פ שזיווגם מן השמים אפשר שתועיל תפלתו של זה לכונסה:
ואעפ"כ לא קיימה. ומ"מ לא יתקיים הזיווג הזה דאח"כ ימות זה או יגרשנה ותנשא לבן זוגה לקיים הגזירה מן השמים וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' אלו מגלחין אהא דקאמר שם שמא יקדמנו אחר ברחמים:
אסור לדון. אפי' ד"מ בע"ש מפני שטרודין להכין צורכי שבת ואיידי דקאמר לעיל לא ישא כו' נקט להא נמי הכא:
והא מתני'. דפ"ד דסנהדרין פליגא דקתני התם דיני נפשות דנין בו ביום וגומרין ביום שלאחריו לפיכך אין דנין כו' ומשמע דוקא ד"נ אבל דיני ממונות דנין ותני רבי חייא בהדיא כן:
ומשני כאן. להלכה כאן לדבר תורה. כלומר משנתינו איירי מד"ת אין דנין דיני נפשות אבל דיני ממונות דנין והא דאר"ח בשם רבי אבהו דאסור לדון היינו מד"ס ואסור לכתחילה קאמר אבל אם עבר ודן דינו דין:
בוגרת כחבית פתוחה היא. ואין לה טענת פתח פתוח:
שלא להפסידה מכתובת'. בטענת פתח פתוח דמספיק' לא מפסדינן לה אבל לקיימ' אינו רשאי:
משום ספק סוטה. שמא זינתה תחתיו:
ואתייא. הא דמחלקינן בין ממונא לאיסורא כהאי דרבי חנינא דקאמר נמי על הא דהאמינה רבי דוקא שלא להפסידה כתובה אבל לקיימה לא התירה דלענין איסור אינה נאמנת וכן כל הראיות שמביא לקמן וכר"א דאמר לעיל דאסור לקיימה באומר פתח פתוח מצאתי וסתמא קאמר משמע אפילו בבוגרת וכדמסיק וכלהון מן ההיא דאמר רבי הילא בשם רבי אלעזר:
ובא מעשה לפני רבי. שתבעה הבעל והיא לא הכחישתו ושאלה רבי והיכן הן בתולים שלך:
מעלותיו. מדרגות הסולם היו גבוהין הרבה זה מזה וכשעלתה עליהן נשרו בתוליה:
ואתייא נמי כהאי דתנינן לקמן בתולה ואלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים גרסינן:
בכתובת מנה מאתים. כלומר שהן טוענין בזה דהיא תובעת מאתים שאומרת בתולה הייתי כדמוקי לקמן הלכה ד' דמיירי שיש עדים מעידין אותה שלא נבעלה ואפ"ה אין כתובתה אלא מנה ואין יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה לגמרי ולימא מקח טעות הוא:
על דעתיה דר"א. דאמר טעמא דמתני' דנשאת ברביעי משום טענת בתולים:
בוגרת. דאין לה טענת בתולים וכן בתולה מן הנשואין וכן מוכת עץ לרבי מאיר דאמר לקמן כתובתה מאתים ואין לה טענת בתולים אימתי היא נשאת אי נימא דהואיל ולא שייך בה טעמא דישכים ויבא לב"ד נשאת בכל יום או דילמא לא פלוג רבנן:
נשמעינה. לזה מן הדא דתנן לקמן ריש פ"ב היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא כמנהג הבתולות כתובתה מאתים:
ולא אידכר רביעי. ולא הוזכר שם רביעי דאם יש עדים שנשאת ברביעי כתובתה מאתים ומדלא נקטה ש"מ אין רביעי כלום דאין ראיה מרביעי דשמא בוגרת או מוכת עץ היתה ולא נשאת ברביעי וכתובתן מאתים אלמא היכא דאין להן טענת בתולים אין קפידא ברביעי:
ואלמנה ביום החמישי. קתני במתני' וטעמא שאם אומרת את לו באחד מכל ימות השבת גרסינן:
משה התקין כו'. כלומר דיש להן רמז מן הכתוב בתורה דכתיב מלא שבוע זאת וכן באבל ויעש לאביו אבל שבעת ימים:
ולא התקין לאלמנה כלום. לא מצינו לה רמז מן התורה:
טעונה ברכה מבועז. אע"פ כן ילפינן לה דטעונה ברכה יום אחד מדמצינו בבועז:
מכאן לקטן כו'. שבועז היה גדול שבהם ולא ישבו עד שאמר להם שבו:
ה"ג מכאן לב"ד שהן ממנים זקנים. להשגיח על הדבר שלא ינהגו קלות ראש בבית משתיות שלהן ומדכתיב מזקני העיר דריש וכדאמרינן לעיל בסוף סוטה בראשונה היה אימת סנהדרין עליהו ולא דברו נבלה בשיר:
אלא אפילו אלמון כו'. כדמוכחי קראי שהיה אלמון דכתיב ותהום וגו':
ואיפשר כן כו'. וכי מה כל הרעש הזה שיהו כל בני העיר מתקבצין ונבהלין לצאת לקראת נעמי העלובה:
עד כל עמא. עד שבאו כל העם לגמול חסד עמה נכנסה רות עם נעמי אל העיר ומחמת זה אירע הדבר שראו אותן כל בני העיר:
ונמצאת זו יוצאת וזו נכנסת. כלומר אשתו של בועז מתה באותו היום וזו רות נכנסת לביתו וכעין דאמרינן בבבלי ב"ב דף צ"א היינו דאמרי אינשי עד דלא שכיב שכבי קיימא מני ביתיה ואשמעינן שהקדים לו השם רפואה למכה ויש לאדם לבטוח בהקב"ה:
תני אומרים ברכת חתנים כל שבעה. חסר כאן וצריך להגיה כמו שהגהתי בפנים וכן הוא במגילה:
סבר. רבי ירמיה לומר שמוציאין הכלה לחופה כל שבעה:
והא תני ר"ח. באותה ברייתא וכן ברכת אבלים כל שבעה אית לך מימר שמוציאין המת כל שבעה בתמיה:
מאי כדון. ואלא מאי כל שבעה:
מה כאן מנחם עמו. עוסק עמו בתנחומין כל שבעה אף כאן משמח עמו כל שבעה:
מה כאן מזכירין. שבשעת התנחומין מזכירין מעין ברכת אבלים אף כאן מזכירין ברכת חתנים בשעת שמחה שהוא בשעת סעודה:
שני שושבינין. שישגיחו על הדבר שלא יקלקלו זא"ז במעשיהם בערמה שלא יראה זה דם בתולים ויאבד וזו לא תביא מפה ממקום אחר שיש עליה טיפי דמים:
אלא בשעת נשואין. ולא חששו שמא תעשה היא איזה ערמה:
כדי שיהא לבו גס בה. ולא יהיו בושין זה מזה בשעת בעילת מצוה:
היו השושבינין מפשפשין. אחריהן בשעת מעשה שלא יעשו ערמה וכגון במקום שאין מייחדין אותן קודם הנשואין דאלו במקום שמייחדין אין שם טענת בתולים כדאמר בבבלי דף י"ב ביהודה נמי מקומות מקומות יש:
כל שלא נהג. לקמן מפרש לה:
תמן תנינן. סוף פ"ט דנדה:
רבי יודא אומר כל גפן יש בה יין. כל אשה יש לה דם נדה ודם בתולים:
טרוקטי. ובנוסחת הבבלי דורקטי כלומר דור קטוע הן ואין להן דמים:
מעתה אין טענת בתולים כרבי יודא. דכל אחת יכולה היא שתטעון ממשפחת דורקטי אני ואם נימא דר"י לא ס"ל טענת בתולים:
כל גרמא אמרה. כל עיקר וכל עצמה של הברייתא דלעיל ר' יהודה הוא דאמרה בראשונה כו' וא"כ אית ליה טענת בתולים:
מאי כדון. ומה טעם דהא לרבי יודא יכולה היא שתאמר כן:
עליה להביא ראיה. שהיא מאותה משפחה אם טוענת כן וכל זמן שלא תביא ראיה אין מוציאין מידו כתובתה:
רבי ירמיה סבר מימר. אסיפא דברייתא דלעיל קאי דקתני כל שלא נהג מנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים והיה סבר רבי ירמיה לפרש דאגליל קאי דכל שלא נהג מנהג יהודה בגליל שלא העמיד שושבינין אין יכול לטעון טענת בתולים אף בגליל:
וכי מנהג יהודה בגליל עדות תורה היא. כלומר לדבריך דאפילו בגליל אם העמיד שושבינין הוא דיכול לטעון בתמיה וכי מה ענין מנהג יהודה לגליל דהעמדת שושבינין לאו עדות תורה היא שנסמוך עליה אף במקום שלא נהגו כן:
אלא מנהג יהודה ביהודה ומנהג גליל בגליל. כלומר מנהג יהודה לחוד ומנהג גליל לחוד כל מקום ומקום לפי מנהגו ואין למדין זה מזה וכל שלא נהג דקאמר איהודה קאי דמקום שנהגו הוא ואם לא העמיד אינו יכול לטעון אבל בגליל אין מנהג זה כלום דבין העמיד ובין לא העמיד לעולם יכול לטעון טענת בתולים:
ופריך מכיון דאת אמר דהעמדת שושבינין אינה עדות תורה לסמוך עליה מעתה אף ביהודה לא יעמיד ומה טעם דנהגו כן:
אלא שלא יפרצו בנות ישראל בזימה. דמאחר שנוהגין להעמיד אף הן מתפחדין מזה ולא יפרצו בזימה:
אם בשביל שלא יפרצו כו'. כלומר אי דטעמא רק שלא יפרצו אבל עדות גמורה לא הוי דאפשר שאין משגיחין כל כך מעתה אפילו מעמיד שושבינין לא יהא נאמן לטעון עליה טענת בתולים דליחוש שאעפ"כ עשה איזה ערמה ותחבולה לאבד בתוליה ועדותן לאו עדות גמורה היא:
אין אדם עשוי כו'. דחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה בודאי אמת הוא טוען:
אם משום כו'. מעתה דבשביל חזקה האמינוהו א"כ לעולם יהא נאמן אפילו לא העמידוהו למשמש אחריו:
מפני חשד א' מפני פרוץ אחר. כלו' דהיינו טעמא דאינו נאמן כשלא העמיד דמאחר שנהגו להעמיד והוא שינה מן המנהג חושדין אותו שרמאי הוא ועשה איז' פריצו' וערמה אחת ובכה"ג לא סמכינן אחזקה:
מה אנן קיימין. הא דאמרינן שאם לא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון טענת בתולים במאי עסקינן:
אם בשפישפש. אחריה ומצא לה בתולים הרי מצא ובמה הוא טוען:
אם בשלא מצא. שפישפש ולא מצא לה שום דם:
הרי פישפש לא פישפש. בתמיה אם פישפושו לאו פישפוש הוא ואמאי אינו יכול לטעון ותולין ברמאות דלמא אמת הוא טוען שהרי לא מצא כלום:
אלא כן אנן קיימין בשלא פישפש ומצא. כלומר שלא מישמש אחריה כדקאמר שלא נהג כו' ומצא דם אלא שחלוקין בטענותיהן הן:
היא אומרת דם בתולים הוא והוא אומר דם ציפור הוא. אינו נאמן שהורע כחו שלא נהג מנהג הזה כלומר הואיל ומנהג הוא והוא לא נהג למשמש אחריה שלא תוכל להכניס דם ציפור אינו יכול לטעון:
הדא דתימר כו'. דלענין איסורא אינה נאמנת הואיל ומכחישתו היא:
טענת בתולים כל שהן. אפילו כמלא חרדל סגי ושוב אין יכול לטעון עליה:
כאינשי ראויה לסמייה סגי נהורא. כדרך האנשים הרואין לסומא קורין לו סגי נהור כך אמר לה כמותך ירבו ע"ד סגי נהור וטעמא כחבריי' דאמרי נמי מקנתר הוא לה מפני שוולדיה מועטין:
מקלס. לשבת אמר לה לפי שאינה מצויה לטמא טהרות וכה"ג איתא בבבלי:
הלכה ב
מתני' בתולה אלמנה וגרושה. כלו' בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן האירוסין וחזרה ונשאת כתובתה מן השני מאתים:
ויש להן טענת בתולים. אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא שהרי בחזקת בתולה נשאה:
פחותות מבנות שלש. לפי שאפילו נבעלו בתוליהן חוזרין:
גמ' בשקל הקודש. מאתים דינרים של כתובה בשקל הקודש הן שהוא חמשים שקלים בכסף צורי ככל כסף של תורה שהן של צורי היוצא במדינת צור וס"ל כמ"ד כתובה דאורייתא ופלוגתא דתנאי היא בשלהי מכילתין:
מטבע יוצא. היוצא באותו מקום והוא כסף מדינה האמור בכ"מ שהוא שמינית שבמטבע צורי שיש בו שבעה חלקים נחושת וא' כסף והוו מאתים דינרים של כתובה כ"ה דינרים של כסף צורי דס"ל כמ"ד כתובה דרבנן וכל כסף של דבריהם כסף מדינה הוא:
מתניתא. דבכורו' מסייע לר' בא דאינן של צורי:
חמש סלעים של בן. של פדיון הבן וכן שלשים כו' כולן בשקל הקודש במנה צורי שהוא כסף מזוקק:
ולא תנא. התם כתובת אשה עמהן אלמא דכסף מדינה הוא:
א"ר אבין. דאין ראיה מזה דכלום למדו כתובת אשה לא מאונס ומפתה דכתיב כסף ישקול כמהר הבתולות וא"כ מכיון דתנינן האונס והמפתה כו' דממיל' משמע דכתובת אשה נמי כסף צורי הוא:
עד כדון. לא שמענו אלא בתולה אלמנה מאי מאיזה מטבע היא כתובתה:
דייה לאלמנה שתיטול מחצית הבתולה. ומאותו מטבע שנוטלת בתולה מאתים אלמנה נוטלת מנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
אפילו ניתני כתובת אשה עמהן. כלומר על דמייתי ראיה לעיל מדלא תני התם כתובת אשה עמהן ורבי אבין פריך עלה דלא איצטריך דממילא שמעינן דבכסף צורי וע"ז קאמר רבי חייא דלא היא דאפי' הוי תני כתובת אשה עמהן לא הוי מצי למיחשב בהדייהו דהא אשכחן כל הני רבנן דלקמן פליגין וס"ל מטבע יוצא ולא הוי קי"ל כהך מתני' אלא כהנך רבנן דפליגין וס"ל כהך תנא דכתובה דרבנן:
סלעים סבירוניות וכו'. מיני מטבעות ע"ש מקומן נקראו וס"ל לרבי יוחנן נמי מטבע היוצא באותו מקום:
אילין וכו'. רבי יוחנן הוא דמסיק למילתא שיש אומרים כן ויש אומרים כן דלאו מטבע יוצא אלא בשקל הקודש כשמואל:
אלא אף הוא כו'. לשון קושיא הוא הרי אף רבי יוחנן חזר ואמר כהנך רבנן דסברי מטבע יוצא ולמה לו לסיים בדבריו אילין אמרין וכו' וע"ז מתמה סתמא דהש"ס דמאי קושיא וכי לאו כל הדברים הכין שיש אומרים כך ויש חולקים:
הא אף הוא וכו'. כלומר דדרכו של אמורא כך הוא לשנות בדבריו דעות החולקים ואף שמכריע כחד מינייהו:
שהיתה כתובתה פחותה ממאתים זוז. צוריים ואמר רבי חנינא תטול מה שכתב לה דס"ל מטבע היוצא:
שב וחתום. על השטר טירפא שכתב לה ר"ח ואמר לרבי מנא שיחתום ג"כ עמו:
אשוי שיטתך וכה חתום. השווה דעתך לדבריי וכן תחתום אתה שאני סובר כמ"ד בשקל הקודש כדמסיק לא ר"ח כו':
ויתור מעונה. שם חכם:
תטמין כתובתה. ותיטול מתנאי ב"ד בשקל הקודש מאתים צורי:
במקום שאין כותבין כתובה. אלא סומכין על תנאי ב"ד הוא דשייך לומר שתטמין:
אבל במקום שכותבין כתובה. ואינה גובה אא"כ תוציא שטר כתובתה:
מה דו מפקה. כפי מה שתוציא שטר כתובתה והסך שכתוב בה כך היא גובה דהרי נתרצית מתחילה וכל תנאי שבממון קיים:
ותני כן. שבדעתה הדבר תלוי אם רצתה לפחות מכתובתה דסברה וקיבלה להזיק נכסיה כמו דאמרינן בברייתא דלקמיה שהיא רצתה וכו' ומעשיה קיימין:
אין לה עליו מזונות ולא כתובה. דלאו בר דעת הוא ואין תנאו כלום שאע"פ שתקנו חכמים נשואין לחרש לא תקנו לה כתובה ותנאי כתובה מיניה ולא חיישינן דמימנעי ולא מנסבי דיותר ממה שאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:
שהיא רצתה לזוק. מלשון זיקה להזקק לו מניכסיה וסבר' וקיבלה להנשא לו ובתוספתא פ"ק גריס להחזיק לו נכסיה:
שהוא רוצה וכו'. דבר דעת הוא ומרצונו עשה להתחייב לה אבל היא לא רצתה וכו' כלומר אין רצונה כלום דלאו בת דעת היא:
וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה. בתמיה דקס"ד דמן הסתם יש לה כתובה ואפי' בשלא כתב לה ואמאי והא לית לה קנין שאינה בת דעת וכיון שאין לה קנין אין לה כתובה ולא תקינו לה רבנן אלא נשואין אבל כתובה לא דא"כ ממנעי ולא מנסבי לה:
תיפתר כשכנסה פיקחת כנסה. ואח"כ נתחרשה וכן קאמר רבי יעקב בשם ר"א וקס"ד השתא דמעולם פקחת היתה ואחר הנשואין הוא דנתחרשה והילכך פריך:
מכל מקום לא פיקחת כנסה. ומאי קמ"ל פשיטא דיש לה כתובה:
ומפרש ר' יעקב דתיפתר הכי. שהיתה חרשת מתחילה ונתפקחה וכנסה כשהיא פקחת וחזרה ונתחרשה וקמ"ל שלא תאמר הואיל שהיתה חרשת תחילה אין לה כתובה דהא חזינן דדרכה להתחרש בכל פעם:
לפום כן צריך למימר יש לה. הואיל ובשעת נישואין פקחת היתה:
רבי יוסי לא אמר כן. דטעמא דחרשת אין לה כתובה מפני שאין לה קנין אלא היינו טעמא:
אילו מי שבא על החרשת. באונס או בפיתוי:
שמא אין לה קנס. בתמיה כלומר שמא אי אתה מודה שאין לה קנס. והיותר נכון לגרוס שמא יש לה קנס וכדמסיק וכל שאין לה קנס אין לה כתובה:
וכי בקנס הדבר תלוי. כלום כתובה תלוי בקנס דהרי בוגרת תנן לקמן פרק שלישי דאין לה קנס וכתובתה מאתים:
והרי בתולה. שנתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין ועדיה מעידין אותה שלא נבעלה בחזקת בתולה היא לענין קנס ואפ"ה כתובתה מנה וש"מ שאין הדבר תלוי בקנס וע"כ ליתא להאי טעמא דחרשת אין לה כתובה מפני שאין לה קנס אלא ודאי טעמא מפני שאין לה קנין ולא תקינו לה רבנן כתובה כדאמרן:
אין לה כתובה. כדפרישית:
רצה לקיימה. אח"כ כתובתה מנה דמהשתא יש לה כתובה ובעול' היא:
אפילו כתובת מנה אין לה. הואיל ולא בא עליה עדיין אחר שנתפקח ואימת הוא דקניא לה כתובה:
פחותות מבנות וכו'. קתני במתני' דיש להן טענת בתולים ומפרש רבי יוסי טעמא למה זה דומה לעושה גומא בבשר באצבע וחוזר ומתמלא מיד וכן הכא אע"פ שנבעלה בתוך ג' חוזרין ומתמלאין לשעתן:
תני ר' חייה. דלהכי מדמינן להו לעוכר את העין דלפי שעה היא נעכרת וחוזרת וצוללת לאחר שעה: