אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי משה מרגלית

פרק ט · הלכה ג

הלכה ב

מתני' תכריכי המת. שהוא נקבר בהם אין בהן משום כלאים כדדריש בגמרא דכתיב במתים חפשי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות וכלומר שאין מוטל על החיים שינהגו בהם מצוה מהמצות:

ומרדעת של חמור. ג"כ אין בה משום כלאים ומותר לישב עליה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה ודוקא שהכלאים ניכרים בה אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דחיישינן שמא ישכח ויקח ממנו לעשות טלאי לבגד או שמא ימצא אותו אחר ויסירנו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו:

ולא יתן את המרדעת. זו שיש בה כלאים על כתיפו מפני שזה הוא העלאה ואסור מן התורה ואפי' דרך עראי להוציא עליה את הזבל אסור:

מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ולובשין בגד כלאים להראות להקונה מדת ארכו ורחבו או שנושאין אותו על כתפיהן להראות ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם זה הבגד כלאים שעל כתפיהן מפני החמה ובגשמים להציל אותן מפני הגשמים:

והצנועין. המחמירין על עצמן מפשילין את הכלאים לאחוריהן במקל שעל כתפיהן ואין הכלאים מונחים עליהן:

תופרי כסות תופרין כדרכן. מניחין הכלאים על הברכים והשוקיים ותופרין ובלבד שלא יתכוונו להנאתן:

גמ' כתיב במתים חפשי וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה היא בפי"ב דכתובות בהלכה ג':

ולאו מתניתא היא. בתמיה ולמה הוצרך לצוות על זה דהא תנינן שם אלמנה שאמרה וכו' ומשני ר"א בר' יוסי כהדא דתני וכו' כלומר שאע"פ שאם אמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי שומעין לה מ"מ אינן מחוייבין לתת לה דירת בית חשוב ולא להשתמש בכלים חשובים אלא כשם שאם היה בעלה במדינת הים ולא כשם שהוא עמה ולפיכך לא היה בית הנשיאות ראוי לה והוצרך לצוות עליה:

מפני המחלוקת. שאם יספדוהו בעיירות יבואו רבים מהכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ויבאו לידי מחלוקת:

כגון יוסי אפרתי ויוסף חפני. שהיו משמשין אותו בחייו וכן במותו דקדים ערסייהו לערסיה כדקאמר בבבלי בפ' הנזכר:

אל תרבו עלי תכריכין. שלא להרבות הרימה:

נקובה בארץ. שיהא הארון נתחב בקרקע כדרך הכוכין שעושין בכותלי המערות שלא יבאו הגשמים וישטפו אותו וכגי' הב"ר באגדה זו מפני המבול א"נ שיהא הארון עצמו נקוב לארץ שאם יכנסו המים יעמדו במקומן ולא ישטפוהו למקום אחר:

מילתא אמרין. יש אומרין שבסדין אחד בלבד נקבר רבי:

דרבי אמר וכו'. כלומר לא כמו שאדם נקבר הוא עומד בתח"ה בלבוש זה עצמו אלא במלבושים אחרים ולפיכך לא צוה שילבישוהו כהוגן:

כסות היורדת וכו'. כלומר כמו שיהי' הנס בתחייה ובבנין הגופות כך יהיה בלבושים שלו:

כמו לבוש. כמו שהיה לבוש:

מי שמביא את הדור. מי שהוא מחיה ומביא אתם הוא מלבישם וזהו תתהפך כחומר חותם שהיו כחומר ומהפכן שיהו לחותם צורה ולתחיה וגם יתיצבו כמו לבוש שהוא ילביש אותם:

מלבישוני. שילבישו אותו בורדיקא והוא צבע כמראה התכלת וממוצע בין הלובן והשחרות:

אין קמית. שאם אני עומד בין הצדיקים המעוטפים לבנים איני מתבייש שאין מלבושי שחורים ואם בין הרשעים איני מתבייש להיות כמתגאה עליהם שהרי אינם לבנים וכהא דר' ינאי בבבלי פ' כל היד שאמר לבניו אל תקברוני לא בכלים לבנים וכו':

חיוורין חפותין. לבנים מגוהצין ונאים. א"נ שיש להן אימרא כמו ובחפת חלוקו כלומר שילבישוהו כהוגן וכראוי:

מן רבך. ר' יוחנן:

והשיב ומה אנא בהית בעובדיי. וכי אני בוש במעשיי ולעורר לב התלמידים ליראת ה' אמר כן:

בגרסיי. כפי מה שאני רגיל בחיי ותנו מנעלים ברגליי ומקלי בידי והשכיבוני על צדי כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת משיח ואז יחיו המתים והכל לחזק האמונה ופנת תחיית המתים:

ציפוראי. אנשי צפורי ששם היה רבי מוטל ואמרו מי שיאמר לנו מת רבי אנו הורגים אותו ומרוב צערם אמרו כך:

אדיק. הציץ להם בר קפרא וראוהו ראשו מכוסה ומעוטף כאבל ובגדיו קרועים:

מצוקים ואראלים. מצוקי ארץ ומלאכים תפשו בלוחות הברית וגברה ידם של המלאכים וחטפו ועל רבי רמז לומר כן:

דמך רבי. אם כבר מת:

אתון אמריתון. ולא יצא הדבר מפי:

לגו פפתה. עד שם המקום פפתה שהוא מהלך ג' מילין מציפורי:

ואישרוניה ח"י כנישן. הניחוהו בח"י קבוצות ואסיפות בנ"א כי כן היה דרכם לעשות מושבות ומעמדות ומתאספים שם העם להספד:

ואחתוניה לבית שריי. והורידוהו לבית שערים ששם נקבר רבי ועמד להן השמש ונתארך היום עד שהיה וכו':

שרון מציקין. התחילו לצער עצמן שמא ח"ו חללנו שבת:

בר מן קצרא. חוץ מן הכובס אחד שהיה דרכו לבוא תמיד לפני רבי ואותו היום לא בא כיון דשמע כן עלה לראש הגג והפיל עצמו לארץ מרוב צערו ומת:

ואפילו קצרא. אף הכובס מזומן הוא לחיי עוה"ב:

ומן גוביהן. כך כתוב בכתובות מן אותן הי"ז שנים עשה י"ג שנים בצער כאב השיניים בה וקמ"ל חסידותו של רבי שאף שהיה לו יסורין אלו קבל באהבה וקרא על עצמו ויחי יעקב וגו' לומר שדומה לו כמו שהיה יעקב חי באלו השנים ובשלוה גדולה היה:

לא מתה יולדת בא"י. לפי שיסורין של רבי היו מגינים על הדור:

ולמה. מאיזה מעשה באו לו היסורין:

חד זמן. היה עובר וראה עגל אחד שמוליכין אותו לשחוט וצעק וא"ל רבי הצילני:

ובסופה. ובסוף מאיזה מעשה נתרפא ונסתלקו היסורין:

חמתון. ראה אותם הורגין קינה אחת של עכברין ואמר להם הניחום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ובשבילשנתרחם עליהן נתרחמו ג"כ עליו מן השמים:

רבי הוה ענוון סגין. עניו גדול היה ואמר כל מה שאומר לי אדם אעשה חוץ מה שעשו זקני בתירה לזקני הלל שסילקו עצמן מן הנשיאות ומינו אותו במקומן כדאמרי' בפ"ו דפסחים:

אין סליק. ואם יעלה רב הונא ריש גלותא לכאן לו אני מושיבו למעלה ממני מפני שהוא מיהודה ואני מבנימין שהוא מן הזכרים כלו' שרבי היה ג"כ מיהודה מדבית דוד אלא שרב הונא היה מזכרים מיהודה ורבי מנקיבות ומצד אביו היה מבנימין וחשוב הוא ביחוס ממני:

נתכרכמו פניו של רבי. שחישב שר' חייא א"ל שיקיים דבורו ולנסותו הוא בא:

א"ל ארונו. הוא שבא שמת רב הונא:

פוק חמי. צא וראה מי קורא לך מבחוץ וידע ר' חייא דכעס עליו רבי וכוונתו היה שיצא מלפניו על שביישו ורצה לנסות אותו:

עבד. ר' חייא ונהג עצמו בנזיפה ולא נכנס אצלו שלשים יום דנזיפת הנשיא ל' יום כדאמר בפ"ג דמ"ק:

כל אינון. ל' יום יליף רב מיניה דר' חייא כל הכללים שבתורה:

לסוף. הי"ג שנה דלעיל ול' יום אלו אח"כ נכנס אליהו אצלו בדמות ר' חייא רבה:

חמי לה לי. הראני אותה והראהו ונתן אצבעו עליו ונתרפא ואע"ג דהמעשה דלעיל גרמה הרפואה היינו הך דקאמר הכא שלפי שריחם בא אליהו ועשה לו כן אלא מפני כבודו של ר' חייא לא נתרפא עד לאחר ל' יום כדי שינהוג בו כבוד:

אי לכם. מי יגן עכשיו עליכם:

מן ההיא שעתא. התחיל רבי לנהוג כבוד בר' חייא שידע שאליהו בא בדמותו לכבודו:

לבית ועדא. לבה"מ:

רבי הוה מתני. היה מספר שבחו של ר' חייא לפני ר' ישמעאל בר' יוסי פ"א חמי ליה גו בני בתוך המרחץ ולא נכנע לקום לפני ר' ישמעאל בר' יוסי ולהדרו ובחדר של בית המרחץ שעומדים שם לבושים היה דאיכא מקום הידור:

אהינו. זהו שאתה מספר בשבחו א"ל ומה עשה לך והגיד לו ושאל רבי לר"ח למה עשית כן:

ייתי. יבא עלי שאף אם רחצתי עצמי לא ידעתי ג"כ מהרחיצה לפי שבאותה שעה הייתי טרוד במחשבה שהייתי מסתכל לעין באגדת ספר תילים:

מן. אותה שעה מסר לו רבי שני תלמידים שיהו מהלכין עמו שלא יסתכן מחמת טרדת המחשבה:

ר' יוסי. התענה שמונים תעניות שיזכה לראות ר' חייא רבה שכבר היה בישיבה של מעלה ולבסוף ראהו ורגזון ידיה רעדו אבריו וכהו עיניו:

ואין. וא"ת שר' יוסי אדם קטן היה ולא היה כדאי לראותו לא היא דהא חד גרדיי בא לפני ר' יוחנן וא"ל ראיתי בחלום הרקיע נופל וא' מתלמידך סומך אותו שלא יפול:

וחכים את ליה. אם יכול אתה להכירו ואמר אם אראהו אכיר אותו והעביר כל תלמידיו לפנייו והכיר לר' יוסי שזהו שראה בחלום הרי שאדם גדול היה ואעפ"כ לא היה כדאי לראות את ר"ח מפני גודל מעלתו:

ובסופא. התחיל לצער עצמו ואמר מה זה וכי היה יגע בתורה יותר ממני ואמרו לו הוא ריבץ תורה בישראל יותר ממך ולא עוד אלא שהיה גולה כדי להרביץ תורה:

את הויתה גלי מילף. אתה היית גולה כדי ללמוד והוא היה גולה ללמד לאחרים:

אן. היכן אנו קוברין אותו ונתנו עצה ביניהם ואמרו המוטב ונכון הוא להניחו אצל ר"ח רבה שהוא משלהם מבני בבל:

מאן בעי מיהב ליה. מי הוא אשר ימלא לבו להכניסו לשם וא"ר חגיי אני אכניסנו להניחו שם:

עילתך את בעי. עילה ותואנה אתה מבקש לפי שאדם זקן אתה ורצונך למות שם ולהקבר אצל ר' חייא:

יהבון משיחתא ברגליי. יתנו לקשור משיחה אחת ברגלי:

ואין עניית. שאתעכב שם הרבה:

אתון גרשין תגררו אותי ע"י החבל והמשיחה לחוץ:

עאל ואשכח תלת דנין. שלשה שהיו מדנין אותם בקול שבח ותהלה. א"נ רנין גרסי' ג' קולות של שבח:

יהודה בני אחריך ואין עוד. זה יהודה בנו של ר' חייא וכלומר שאין עוד אחריך בחסידות ובמעלה וכן לחזקיה בנו וכן ליוסף בן ישראל הוא יוסף הצדיק:

תלה עינוי מסתכלה. הגביה ר' חגיי פניו ותלה עיניו לראות ושמע דאיתאמר ליה אמיך אפיך. כן הוא בכתובות. השפל פניך והזהר מלהסתכל ושמע קולו של ר"ח רבה שאמר לרב יהודה בריה נפיש לרב הונא יתיב ליה. הנח לרב הונא מקומך שינפש ויקבר כאן:

ולא קביל עלוי מתיב ליה. ולא קבל עליו רב הונא שיעמוד רב יהודה ויקבר במקומו וזהו מרוב ענותנותו:

אמרין. שמע רב חגיי קול שאמרו כשם שלא קיבל עליו זה שיעקור רבי יהודה ממקומו וישב הוא שם כן בשכר זה לא יפסוק זרעו לעולם:

ויצא משם. רב חגיי והיה באותו זמן בן שמונים ונכפלו לו שניו על שנתעסק עם רב הונא:

יעקב כל הן דהוא מה הוא מנכי. כל היכן הוא שהוא קבור מה הוא מפסיד ומה איכפת ליה ליעקב הצדיק [שרצה] להקבר בא"י:

דברים בגב. יש דבר פנימי ונסתר בזה:

אלא צור וחברותיה. ששם הזול ושם השובע שהן נתונין על חוף הים והכל מצוי שם בריוח אלא להכי קרא דוד לא"י ארצות החיים כדר"ל ארץ שמתיה חיים בתחלה לעתיד:

ומה טעם. מהיכן למדנו זה מדכתיב נותן נשמה לעם עליה וארישיה דקרא רוקע הארץ וצאצאיה קאי וסתם ארץ א"י היא ומשמע בא"י הוא שנותן נשמה ושם הם חיים:

הפסידו. בתמיה:

מחליד. נוקב לפניהם את הארץ ועושה להן מחילות תחת הקרקע והן מתגלגלין כנודות הללו וכו' ובשביל כך לא רצה יעקב להקבר בח"ל שלא יהיה לו צער גלגול מחילות:

אפי' כגון ירבעם בן נבט וחביריו. הא דדריש נותן נשמה לעם עליה אם לירבעם וחבריו שנקברו בא"י מועיל נמי להם זכות הארץ:

א"ל. והשיב מקרא הזה גפרית וגו':

מה זה הן שאל להן. זה שאל לזה וזה לזה ואחרי כל השאלות השיב מקרא הזה ואכתי לא שמעינן כלום דלא ידעינן מאי קאמר ומה תשובה זו:

מאי כדון. ומעתה מה אנו למדין מזה וקאמר דזאת היא הכוונה דמכיון שנשרפה א"י שנתקיים בה גפרית ומלח וגו' נעשה באלו ג"כ מדת הדין שכבר קבלו דינם שנשרפו בהיותם קבורים שם ועי"ז יזכו לתחיה כשאר המתים:

והגביר ברית לרבים. מה שהקב"ה אמר להן בשעה שכרת ברית עמהן גפרית וגו' זה הגביר שבוע אחד:

כותים שבה. שהיו דרים בה אז כשהביאם סנחריב לשם מה היו עושים:

מטליות מטליות. כלומר שהיו זורעין אותה חתיכות תתיכות ומל' מטלניות של ג' על ג' ובעוד שהיו זורעין אותה נשרפת:

יש בידו שתים. כמו שתי מיתות ולפיכך כפל הכתוב:

וחרנה. ואידך אמר קבורה שבכאן בא"י מכפרת על מיתה שמתו בחו"ל ולא עלו בחייהן ואין בידו אפי' אחת:

רגלוי דבר נש. הם ערבים שלו ומובלין יתיה להעמידו למקום שמבקשים שימות שם:

וימות בתוך ביתו. ומפני מה לא מת בביתו ולא שם אלא שהיה צריך להיות שם לפי שנגזר עליו שיפול במלחמה ולקיים הנבואה במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה:

איסקוריטירו. סופריו ויועציו:

חמא. שלמה למלאך המות מסתכל בהון וחורק בשיניו שכעס על שלא היה יכול למלאות רצונו בהן:

אמר. שלמה מלה. איזה שם ונתנ' בחלל באויר העולם וחשב להצילם מידו והלך מלאך המות ולקחם משם שכך נגזר עליהם שימותו באויר ובא ושחק לנגד שלמה ושאל לו בתחלה היית כועס ועתה שוחק והשיבו לפי שהקב"ה צוה עלי עליהן לקחת אותם מן האויר ואמרתי מי יתן לאלו אל המקום אשר שולחתי לקחת אותם ונתן בלבך לעשות כדי לקיים שליחותי:

אזל. שלמה ולקחם משם להטפל בקבורתם ובבבלי פ' החליל גריס האי עובדא בנוסחא אחרת:

ואיטפל בון מן תמן. כן הוא בכתובות:

תרין בנוי דר' ראובן. כן הוא שם:

חמא. רבי:

וחרק בשינוי. שלא היו במקומן שנגזר עליהן:

נגלינון לדרומא. לארץ הדרום שהגלות יכפר עליהם שלא ימותו ואזל מלאך המות ולקחם משם שנגזר עליהם שבארץ הדרום ימותו:

עולא נחותא. על שם שהיה רגיל לילך ולירד מא"י לבבל הוו קרו ליה נחותא:

הוה אידמך תמן. בא זמנו למות שם בבבל והתחיל לבכות:

אמרין ליה מה לך בוכה. אנחנו מעלין אותך להקבר בא"י ואמר להן ומה מהנייה לי אם אני מאבד מרגלית נשמה שלי בארץ טמאה אינו דומה הפולטה בחיק אמו היא א"י שהיא כאם להנשמה מפני קדושתה:

באסייא. שהיא חו"ל ואמר אמרין לבני ארעא דישראל הא המשיח שלכם כלומר שצוה להם שיאמרו תשגיחו על הרב שלכם שמת בחו"ל שתעלו אותו להקבר בא"י:

ואפי' כן. ועכ"ז צוה להן שם שאפי' בעוד ארונו באסייא שיתנוהו על חוף הים לפי שא"י מיוסדת על הימים וחוף הים בכל מקום יש לו איזה צד שייכות לא"י ומביא ראיה מן המקרא דכתיב על ימים יסדה ועל א"י נאמר זה כדמסיק שבעה ימים הן שסובבין את א"י:

והא איכא ימא דחמץ. שם מקום ולמה לא נחשב בתוכן משום דלאו ים מששת ימי הבריאה הוא אלא דיקליטיינוס המלך חפר מהנהרות וקיבצם ועשאו ים:

להר ישימון. וזהו הר הכרמל דגריס בפ' ב"מ בענין זה:

כמין כברה. סלע עגול ועשוי ככברה:

שערונה. שיערו אותה חכמים לבארה של מרים שהיא נתונה בים טבריא ומכוונת כנגד שער האמצעי של בהכ"נ הישנה בעיר סרוגנין מא"י וקמ"ל היודע אותו שער האמצעי יכול לכוון לנגדו לבארה של מרים בים טבריא:

רבה בר קיריא וכו'. היו מטיילין ברחוב וראו ארונות שהן באין מחוץ לארץ ליקבר שם לא"י:

מה הועילו אלו שציוו להוליך אותן אחר פטירתם לכאן והיה מכיר אותם שהיה בידם לעלות בחייהם ולא עלו ולפיכך אמר קורא אני עליהם ונחלתי וכו':

כיון שהן מגיעין לא"י והן נוטלין גוש עפר. מן הארץ ומניחין על ארונן מכפר עליהן על מיתת חו"ל כדכתיב וכפר אדמתו של א"י על עמו:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה